Loading summary
Transcript12 lines
- [00:02]
A
אראל ישראל, אראל ישראל אראל גאה להיות נותן את תחסות הראשית של נפחות ישראל בחדור סל היום יום שני, 24 בפברואר, ואנחנו אחד ביום, מבי ביתן שתי מסרי אני אלה ציפחה אוכל אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורס ביווינו, סיפור אחד ביום, בכל יום שבוע וחצי, אחרי שחזרו, סטין, פונקסק, בנוות, סריון וסולסק, השתחררו מבית החולי ביציעה מהמרכז הרפואי שמיר, עמדו עשרות אנשים, הם מרזיקו דגלי ישראל ודגלי טיילן הם מרזיקו שלטים, בעברית, אובטאי, תמשארו שירים, הייתה שם התרגשות אדירה בסך הכל, עשרה ימים קודם, חמשת האנשים שיצאו מבית החולים, גם הלכו אחד אחרי השני כשמסביבם המוני בני אדם, אלא שהאירוע הזה הוא אחר לחלוטין אתם שומעים ברקע, לא שירים, אלא צעקות, כללות, אתם שומעים את האימה מאות אנשים, עמדו מסביבם כשמלכו זה אחר זה, והאירוע הזה קרה בעזה חמשת האזרחים הטיילנדים יצאו לחופשי, אחרי שבי של 482 ימים יש משהו שישר תופס בהתמונות האלה, החתופים, השווים, המטופלים המשוחרים נקלאו בעצם לסיטואציה נוראית שלא באמת קשורה אליהם, זה סכסוך שלא באמת קשורה אליהם הם בסך הכל הגיעו לישראל כדי לעבוד להתפרנס, 32 מהגרי עבודה זרים נכתפו בשבעה באוקטובר רובם טיילנדים, חמישה עדיין מורזקים שם, בפין ג 'ושי מנפל ופינטה נתפונג, מטיילנד לפי הערכות שניהם עדיין בחיים, חמאס מחזיק יחד איתם גם בשלוש גופות ובדיוק בגלל זה, בגלל השוני, הפער, העריכוק המסוים, הטיפול בשווים הזרים הוא מורכב הוא מהדגר, מהדברים הכי הגדוליים והדה דברים הכי קטנים, הצוות הרפואי למשל עונד תגים עם שמות גם בעברית וגם בטאית, הכל חייב להיות מותאם ובכל הדיווחים, בכל הודעות לתקשורת, הקפיד הוא תמיד להזכיר גם שטיפל בשווים פסיכולוג ישראלי דובר טאית וזה גרם לנו להיות מאוד סקרנים אז הפעם, אנחנו עם דניאל פורט, שהוא הפסיכולוג הישראלי דובר הטאית אז כמו הרבה מהסיפורים האחרים, גם זה של דניאל התחיל במקרה, הוא חיפש שר פתקה הוא רצה להתרחק מהבית, מהמוכר, מהשגרה, ואמר לעצמו, למה לא? אז נסה להערבה והתחיל לעבוד בחקלאות צובתנו צבטים למשקים חקלאים אז יצא ככה שהיינו שני ישראלים ועוד שישה, שבע, שמונה, טיילנדים ומבלי לדעת או להכיר לפני, לא הייתי בטייל במזרח, זה היה ממש חצבה פגשתי עולם, זאת אומרת, אני טעבדתי כמו כל התעבוד זה התחיל בסקרנות, ההבדלים פשוט היו כל כך גדולים כשעובדים ביחד, אז אוכלים ביחד, בדרך כלל כל אחד מכין משהו משלו, וחולקים עכשיו, וחולקים בצורה כזו, לא לכל אחד יש את הצלחת שלו אלא כל אחד שם את המנה שלו באמצע, ואוכלים ביחד ואני זוכר שמעבר לזה עוד לכל ביחד, ולכל עם הידיים גם היה בזה משהו מאוד מאוד פשוט, וקרוב לאדמה, וזה חיבור בלתי אמצעי, שמערגע הראשון אני זוכר שזה תפס אותי בתוך זה מצאתי את עצמי נמשך, שלא לומר נשאב לתוך סביבה שהיא אחרת ואשונה דניאל למד טייט, ובתור מי שיחזיק כך רגל אחת בכל עולם בכל תרבות, הוא מצא את עצמו ממלא פונקציה שלא ממש הייתה קיימת לפניכן לעזור בדברים שקשורים בתרגום, או בבקשות הן של הטיילנדים מהישראלים, והן של הישראלים מהטיילנדים ובאיזשהו מקום גם אני תפסתי תפקיד של מתווך את הטיילנדים להישראלים, זה קצת יעיר להגיד, כי בכל זאת הישראלים יש להם הרבה שעות עם הטיילנדים שם, אבל בצורה אחרת דניאל הגיע לארבה במקור לשנה אחת, אבל הההבה שלו לתרבות הטיילנדית, להובדים הטיילנדים שהפכו לחברים, היא עצמיחה אחר כך גם הההבה לטיילנדית ספציפית אחת, ג 'ני, שהגיע לישראל לעבוד בחקלאות דניאל וג 'ני התחתנו, יש להם שני הילדים, ובמקום שנה דניאל נשאר בהערבה חמש שנים, החיים הקפולים האלה שהוא חי, רגל פה, רגל שם הם מתחדדו אפילו יותר כשההלך ללמוד פסיכולוגיה ללמוד פסיכולוגיה מערבית מצד אחד, אבל מצד שני לקיים חיים זוגיות עם אישה טיילנדית וחברות עם אנשים טיילנדים זה לא משהו שמתחבר, זה ממש להסתכל משני צידי המטרס ובלי אם הם שקים כמעט, טיילנדים הם מאוד שונים מאיתנו הישראלים, הם שונים באופן שבו הם מתייחסים לרגש, באופן שבו הם מבינים רגש, ובאופן שבו הם חושבים שנכון להביע רגש היא חברה שנקראת חברה שומרת פנים יש יותר חשיבות להרמוניה הקהילתית נקרא לזה או הרמוניה הקבוצתית, מאשר להבעת הרגשות או לפעמים הצרכים או הדעות של הפרט, של האינדיבידואל ובטיילנדית יש מילה שנקראת קלנצ 'י קלנצ 'י זה מעין ציווי, תכונה, הבנה שאנשים צריכים לשמור את הרגשות שלהם לעצמם אז מצד אחד, אני מאוד אוהב את זה ומערכ את זה אבל מצד שני, גם אני עזר לזה כי אני לא טיילנדי לא שהוא חשב שיהיה בזה הרבה צורך או שיש בזה הרבה ערך אבל כך הפך דניאל לפסיכולוג ישראלי שדובר גם טייט או ליתר דיוק, הפסיכולוג הישראלי שדובר גם טייט קמתי סטארטאפ מבלי לדעת שקמתי סטארטאפ במובן הזה שאני איש בריאות הנפש היחיד בארץ שדובר טיילנדית די מהר התברר שיש ערך שיש צורך וזה קרה כשבסוווים הבלתי נגמרים בינינו לבין חמאס בירי הרקטורד, במבצעים, לא מעט מהגרי העבודה שנמצאים הכי קרוב לגבול, עובדים בשטחים החקלאיים, נפגעו נפגעו פיזית וגם נפשית היה צריך פסיכולוג שייתה פל בהם ומי יותר מתאים היא פסיכולוג ישראלי שמדבר את השפה שמכיר את התרבות הוא, על הניאר, האיש הנכון אבל זהו, דניאל נתקל אז בבעיה בהתחלה הגעתי עם מודלים של מערבים ודיברתי איתה מודלים מערבים אבל מהר מאוד ראיתי שזה לא עובד אני יכול לתת דוגמה מהנפילה שהייתה במושב רעד שבן ארגוש נעובדים היו פצועים, הייתה זירה מאוד קשה כשאנשים, או כשקהילה עוברת אירועת רומטי יש מודלים, מודל מעשה, מודל בייסיק פי היי, שיש דרכים של איך לדבר עם אנשים שחוו טראומה והם עדיין נמצאים בשלב והקוטי ואם זה הגעתי גם לטיילנדים מספתי אותם בקבוצה איך שהגעתי אליהם, לא היה להם ברור מי אני והם התחילו לדבר, הם התחילו לדבר אליי בזכויות ומה מגיע להם ולא מגיע להם וכשאני אומר להם, תראו, זה חשוב ויש לזה הרבה משמעות ויש לזה הרבה ערך בשבילכם אבל זה לא התחום שלי, זה לא הנושא שלי ופנק לפי הרבה קס ותסכול והמירות של, אז מה בעצם אתה עושה פה איך אתה יכול לעזור לנו והמפגש הוא היה מפגש כן, מתעסקה לי, מתעסקה להם ובהתחלה, בהתחלה הרגשתי שאין לי מילית יעץ כי גם הפסיכולוגים שיש להם ניסיון והבנה בטראומה אין להם מכירות עם טיילנדים לא הייתה ממש ברירה פסיכולוג מערבי ישראלי היה צריך לטפל במאגרי עבודה דוברייטאית מהמזרח אז דניאל היה חייב למצוא דרך לחבר בין שני העולמות לאחד איך שהוא את החיים הקפולים האלה, שהוא בעצמו חי וזה קרה, זה יצליח אבל קודם, חסות אחת הוא ממש מיית חוזרים ונתחסות הראשית של נבחרות ישראל בחדור סל אחרי ניסיון לא מאוד מוצלח בטיפול במאגרי עבודה טיילנדים באזרת פסיכולוגיה קלינית מערבית דניאל חיפש את הדרך להתאים את ההחשרה שלו לפציאנטים שלו, מהמזרח הוא פיתח תיאוריות, הוא שכלל שיטות ואז, אז הגיע שבעה באוקטובר דניאל, ג 'ייניבה, הילדים גרים גם היום בדרום הם שמו את הפיצוצים, הם העבירו שעות במ�מד בזמן שהיה סוג בלהגן על המשפחה שלו, הוא כבר הבין שיש עוד קבוצה גדולה של אנשים שבעקבות היום הנורא הזה תהיה גם סקוקה לעזרה אבל דניאל, גם אז ממש לא היה משוכנע שהוא הבן אדם שיכול לעזור להם כבר התחילו להתפרסם בקבוצות של אמיתים, של קולגות, על הצורך במטפלים דוברי טיילנדית והדגובה הראשונה שלי, הדגובה אינסטנטיבית שלי זה אין מצב שאני הולך לשם אין מצב שאני הולך לשם לבד כי אני לבד, אני יודע שאני לבד באמת, על בסיס ניסיון עבר ונחבטי בגלל הפאר, בגלל הספקות שכיננו גם בי, האם זה בכלל נכון שפסיכולוג, מערבי יכול לעזור לטיילנדים אולי הם צריכים רק את טיילנדים שיבור וביאו להם את האוכל שהם מכירים ואת האנשים שיעזרו להם במצוי זכויות אולי הם לא צריכים פסיכולוג אבל לצד זה היה גם את ההבנה שאין מי שיעשה את זה ושגם אם זה לא יהיה לזה ערך או שזה לא יהיה מועיל זה עדיין נכון מלא בספקות וחששות, אבל גם אם ההבנה שאין אדם אחר שיכול לעשות את מה שהוא עושה דניאל נסה ובימים שאחרי המתקפה של חמאס הוא טיפל במאגרי עבודה זרים שחבו את הטווח של שבעה באוקטובר בדרום הבנתי שאני אני צריך לפגוש אותם במקום שלהם קודם כל במקום להגיע עם סימני קריאה אני צריך להגיע עם סימני שאלה ובעצם יש הרבה עבודה על המרווח או על הפער בינינו כן או על הטבעוך ואם זה כשאני פוגש אנשים מהיסן אז אני מדבר גם את הדיאלקט של היסן בטיילנד יש גם את השפה טיילנדית שהיא שפה מוכרת ושגורה בפיים של כל הטיילנדים אבל יש גם דיאלקטים של אזורים אז אני מער אם אני מבין שאדם שאני פוגשו מהיסן אז אני אדבר איתו בהיסן כי זאת השפה שהיא יותר קרובה אליו לבית וזה כבר מייצר קרבה שיהיה אחרת חשוב להגיד בהקשר הזה שטיילנדים הם מאוד מעריכים שמחות ועירה ארכיה אז אם אני מגיע ואומר שאני פסיכולוג שמיד חושבים שאני רופא ושלמדתי רפואה ושאני איש רפואה אז מיד מייצר מרחק הבנתי שאני צריך להתחיל ולהסתובב ביניהם ולהתחיל לדבר איתם אפילו לא לשבת ולהגיד מיד אני פסיכולוג אלא קודם כל להסתובב במרחב ולנסות ולהתפוס בעיניים אנשים שהם יותר מנותקים או אנשים שמקונסים בתוך עצמם שאני מזהם אישו כזה אז אני קודם כל ניגש אליו ואני מחייך אליו ואני שואל אם אפשר לשבת ואני שואל אותו מה השם שלו ואיך קוראים לו ומאיפה הוא מגיע השאלה מאוד מיידית שלהם זה איך אתה מדבר את השפה כאילו ואני מספר להם שאני נסוי לטיילנדית ושיש לי חברים טיילנדיים וככה מתחיל לשבור את הקרח ואז אני אומר להם שאני פסיכולוג ואנשים מתחילים להגיע שטיילי בתוך המרחבים האלה שאנשים מוקעת ראומה אנשים מתחילים להגשת אליי ושואלים אותי תראה אני, אני מאז האירוע אני רק צוחק וכאילו נראה להשתגעתי כן ושם אני יכול לבוא ולהגיד לו תראה זאת גובה נורמלית אנשים מגיבים לאירוע הזה בכל מיני דרכים ובכל מיני צורות תאפשר לגוף שלך תאפשר לנפש שלך מה שהצריכה ככה נראה את העבודה רובר המוחלט חזרו לארצות המוצע שלהם בהזדמנות הראשונה ואז דניאל ניצב בפני אתגר חדש, אתגר אחר, צורך אחר ללוות אולטפל באלו שנכתפו וחזרו מהשבי ככל שאנחנו מבינים אלה תמונות של הטיילנדים שמשוחרים במקביל לחתופים הישראלים שמשוחרים היו בהם נשים וגברים חלקם מוחזרו כבר בהסקה הראשונה אחרי כחמישים ימים אחרים שוחוירו עכשיו אחרי כמעט חמש מאות ימים מי שמספק את האוכל ואת המזון ואת הביטחון בשביל זה השובים זה יוצר לנפש חוויה מאוד מאוד מאוד מאוד מורכבת ומבלבלת הרבה פעמים אז הדבר הראשון זה גם ליצור איתה ממון ואת ההבנה שלנו של הגורמים הישראלים כן איך אמרה לי ורד ראש המחלקה של העבודה הסוציאלית באוסף הרופא אני יהיה פה אני מבינה שאני צריכה להיות פה כל הזמן כדי שכמו שהם נראים לנו אותו דבר אני אמרה את זה בחצי צחוק גם אנחנו נראים להם אותו דבר והם צריכים לראות את הדמויות יום יום שם קוראת העבודה זה לא היה לקרוא בהכרח לסשנים או להזמין מי שרוצה לדבר יכול להיכנס לחדר הפסיכולוג לא זה להיות איתם ביחד ובתוך זה בתוך זה העבודה הפסיכולוגית קוראת ומה שאני מחשיב ככה מאוד משמעותים מבחינה פסיכולוגית זה היוזמה שלי להכניס פסד של בוד -ה ביחד עם ספרים בוד -היסטים ולזום את המרחב הזה בהזכה הראשונה וככה כשניגשתי לזה עם הישראלים ברור שכן הם לא מכירים אז טוב אם אתה אומר אבל גם כשניגשתי לתיילנדים הם אומרים לי ריון יפה לא חשבנו על זה שיש מטפל שמדבר את השפה שלהם שמכיר את התרבות שלהם זה היה מאוד חשוב מאוד חשוב עבורו עבורם וגם מאוד חשוב לטיפול הטיפול בתראומה שעברו בשביל באזר קרובם ככולם היו שבועים עם חתופים ישראלים היה חסלם ממה שאני הבנתי לא היה שונה ובחלק מהמקומות אפילו בגלל שהם כל כך שונים ובגלל שהם לא למדו את הערבית או הפער בתקשורת עם משובים הערבים הוא היה יותר גדול מהישראלים אז לפעמים אפילו יותר לפעמים יותר זילזלו בהם משפילו אותם השתמשו בהם לכל מיני עבודות שחורות נקרא לזה חלק מהמקומות אפילו חשבו שהם חיילים וחקרו אותם בהתחלה כמו חיילים את שהבינו שלו במקום שבו חווית השבי והטראומה בעצם לא הייתה שונה בכל זאת יש כאן הבדל אחד מאוד גדול הבדל שמשפיע באופן שבו המאגרים הזרים מתמודדים עם הטראומה רואים את הטראומה וגם משפיע על איך שצריך לטפל בה ההבדל הזה הוא הסיפור הקונטקסט המסגרת מסביב לכל הזבאות שהם נעלצו לעבור אתה יודע לכל אחד יש לכולנו יש אתה נרעטיב הישראלי שמעחד אותנו אבל לכל אחד יש גם את הנרעטיב שלו לכל קהילה ולכל קבוצה יש את הנרעתיב שלה אם זה הנרעתיב שלפקירו אותנו אם זה הנרעתיב של חדפו תנו מה בתים בפיג 'אמות, אם זה הנרטיב של החיילים, שחווינו דברים נוראיים בהגנה על המולדת. הנרטיב של הטיילנדים, זה שזה לא שלנו. זה לא שלנו, והיו סיפורים על עובדים שיצאו עם ידיים מורמות למעלה לחמאסניקים. צעקו טיילנד, טיילנד, כי חשבו שלא ייראו בהם, כי הם לא ישראלים והם לא יהודים.
- [20:22]
וכן שנה וכמה חודשים אחרי אנחנו יודעים שפגעו בהם, לא פחות ממה שפגעו בישראלים, אבל החוויה הזאת, של זה לא שלנו, נפגענו, נפגענו קשות, וזה לא שלנו, זה לא הסיפור שלנו, זאת לא המלחמה שלנו, ואנחנו הגענו לכאן כדי לפרנסת המשפחות שלנו, שזה באמת קשור לעבודה טיפולית שלי. טראומה אחד מהמקומות שהיא יוצרת שסה, סדק, זה בין החוויה של אדם בעולם, לבין המשמעות של היוטו בעולם, והשאלה שלמה זה קרה לי. אז כשאני פוגש טיילנדי, והוא אומר לי, אני נכתבתי, או אני נפגעתי, אני נחשבתי, אני נרצחתי, וזה לא שלי. אני באתי לפה לעבוד, אני אומר לו, נכון, אתה צודק, אבל אני גם ירצה להגיד לו, או ירצה לחבר אותו לעובדה שהוא נפגע, אבל הוא לא נפגע סתם, הוא הגיע לפה, כי הוא בא לפה לפרנסת המשפחה שלו. זו למשל הפכה להיות נקודת הטיפול המרכזית, הנרטיב, לבנות רציונל סביב החטיפה והשבי, ככלי להתמודדות עם הטראומה.
- [21:43]
חשוב לשים אותה בתוך מזגרת, הגיונית, ברורה, מוכרת. אנחנו הישראלים הרי חיים עשרות שנים של שכסוך, אנחנו מכירים איתב את הרוע, את הסינאה, לנו המזגרת ברורה. דניאל היה צריך בתוך ימים לייצר מזגרת כזו גם למי שנכתף, למי שנפגע, למי שעבר איתה ללות, בלי שבעיניו הוא בכלל חלק מהסיפור. נכון, צריך לזכור שהם נכנסו להירוע הזה עם טראומה קודמת, כן, אנחנו יודעים שהגירה, זו טראומה, וגירת עבודה, זו טראומה, הם רחוקים מכל המערכות מחה, מכל המשאבים, הם יצרים לעצמה משאבים בעצמם, כן. אבל הם כבר מוחלשים, הם כבר נכנסים לתוך הסיפור הזה מוחלשים ומוחלשים מאוד.
- [22:35]
אז בהחלט, חלק מהממה שאני ארצה לעשות, זה לא אומר שזה תמיד קורה, כן, אני, אבל חלק ממה שאני מחזיק בראש, זה גם להוסיף את החלק הזה שהוא מאוד מאוד חשוב להתמודדות ולהחלמה ולשיקום, כן. וכך לצד כל המגבלות והקשיים, דניאל ניסה להעניק לשווים טיפול ראשוני וכלים להתמודדות בהמשך. הוא ראה שיש שיפור, הוא ראה שהוא הצליח להשפיע, אחרי כמה ימים, בבית החולים, חלק מבני המשפחות הגיעו מטיילנד. לא ראינו מפגשים מרגשים עם השכרור במחנה רעים, ואני תאיתי מה הסיבה לעיקוב הזה. הרי בני מטיילנד או מאישראל, המשפחה בטח דואגת, בטח מתגעגעת, והיחוד איתם בשתי התרבויות, ככה נכתי, יכול לשמש גם כקלי טיפולי.
- [23:27]
והעסקה הזאת כן הגיעו משפחות, אבל הגיע אימא אחת, שני אחים, והחיין, כן. ובאמת, מעיניים מערביות או מעיניים ישראליות, השאלה מתבקשת היא, איפה עורים? איפה עורים, איפה הסבים, איפה הסבתות, איפה, כן? מה זה, כאילו, למה? הילד שלכם חזר אחרי כל כך הרבה זמן מ -7, לא ידעתם אם הוא בחיים, אם הוא לא בחיים, כן?
- [24:05]
אתם מתמודדתם בעצמכם עם איזה עמימות מאוד גדולה. הדבר המתבקש זה שתבואו ותחזיקו את הילד שלכם בידיים. אז לא, פה באמת יש שונות תרבותית. כמו שאני מבין אותה, אבל בשביל טיילנדים כפריים נקרא לזה, שמעולם חלקם הגדול, אפילו מעולם לא היה על מטוס, וללכת לעיר הגדולה זה משהו שקורה כמה פעמים בחיים, שלא לדבר, כן, על מטוס אני מתכוון על תיסה של 10 או 11 שעות, שלא לדבר על להיות פה בארץ שזה ארץ שונה ואחרת, ומחשבות כמו, האם יהיה מה לאכול, האם יהיה איפה להתקלח, האם יהיה, כן, איך זה יראה, הכל מאוד מאוד שונה. אז הגעה לפה היא מצריחה המון מבחינת ההסתגלות, או היכולת ההסתגלות של ההורים שלהם.
- [25:09]
ובתוך זה המחשבה של, כן, אז, והסבלנות, כן, עם סבלניים, עם אמא סבלני, סבלני לסבל, כן. אז המחשבה של, אז נחקיות שבוע, נחקיות עשרה ימים, היא אפשרית וקיימת, ככה אני מבין את זה. השווים ששאימו את הטיפול תעשו גם הם בחזרה הביתה. בדינת ישראל ממשיכה ללוות אותם, מעניקה סיוע מרחוק, אבל עדיין תניאל מותרת. העובדים בחקלאות שמגיעים לישראל, הם מאזורים כפרים, חקלאים, אזורים שבהם אין מערכ בריאות נפש נגיש בטיילנד.
- [25:46]
אין גם מודעות. הוא מקווה שאותם אנשים שפגש, שעברו גיהנום בשבעה באוקטובר ובעזה. האנשים שטיפל בהם, בתגבה גם מצליח לגעת בהם ולהעזור להם, הוא מקווה שגם שם, בבית, בטיילנד, האנשים האלה ימשיכו את מגמת השיפור. כשהם חוזרים לטיילנד, אחד מהדברים הראשונים שהם עושים, זה לעשות טקס, ולעשות שטקס שנקרא סוג -1. סוג -1 זה בעצם לקרוא לתודעה, לחזור אל הגוף, כי השפה סביב טראומה, זאת השונות המאוד גדולה, היא שכשאנחנו חובים אירוע טראומתי, התודעה בורחת מהגוף.
- [26:32]
כן, אומרים את זה בטיילנדית, צ 'יטי מיו, התודעה לא נמצאת. אני אתן רמז שגם אנחנו כישראלים, מדברים הרבה במונחים של דיסוציאציה, התחקה, כן? אז אחרי שהם יעשו את הסוג -1, מבזמנו, גם ייכנס למנזר, ובעצם יפוך בעצמו להיות נזיר. ובמנזר, הוא גם אתרגל פרקטיקות דתיות, מה שאנחנו מכירים כמדיטציה, אבל הוא גם יקבל לימוד על הערעיות של החיים, או על ההשתנות של הדברים, ובהקשר הזה יש בי גם מידע של דאגה, כן, כי אני לא יודע, ממאם שיש לו מערכות מחאה יותר חזקות, או מערכת נפשית, יותר עמידה נקרא לזה, זה גם מאוד משנה בהתמודדות עם טראומה. ממאם הצלח את הדבר, ויצליח להחזיר אליו את החיים, ויצליח לחזור לחיים, ומפחות, אבל כן, בהקשר הזה, הפסיכיאטר הטיילנדי שהגיע, ילווה אותם, ויערוך איזשהו מעקב, ואין האלית המשיכות, והתערב, כשצריך להתערב.
- [28:03]
דניאל פורט, תודה, אנחנו ממשיכים להתפלל, שיחזרו כל החטופים, הישראלים, ושהעינם ישראלים, ושכל השווים התמודדו גם פיזית, ולא פחות חשוב, גם בבריאות נפשית, איתנה, בישראל, ביטיילן, ובכל מקום אחר. אמנט, הלכה.
- [28:30]
וזה היה אחד ביום, שלין 12, אנחנו מחכים לכם בגבוצה שלנו, בפייסבוק, חפשו אחד ביום, קפות קסטיומי. ההורך שלנו, רום -אטיק, תחקי ואפקה, עדיך יצרוני, אילה פאז, שירה עירל, ודניאל שאחר, על הסאונד, יאיר בשען, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלה צמחה יופ, אנחנו נהיה כאן, גם אחר.
- [29:16]
ראל גאל, יוט, נותן את תחסות הראשית של נבחרות ישראל, וחדור סל. ראל גאל,