סמלת יעל לייבושור וההפקרה של נחל עוז

Summary

אחד ביום – סמלת יעל לייבושור וההפקרה של נחל עוז

פודקאסט N12, 26 בפברואר 2025
מגיש: אלעד שמחיוף, אורחת: גילי ליבושור

---

סקירה כללית

הפרק עוסק בסיפורה של סמלת יעל (יאלי) ליבושור, תצפיתנית שנפלה במוצב נחל עוז במהלך מתקפת 7 באוקטובר 2023. באמצעות שיחה עם אימה, גילי, מגוללים כאן את סיפור ההפקרה של התצפיתניות, כשלים מבניים בצה"ל, תחושת האובדן ומאבק המשפחות לקבלת תשובות. גילי משתפת ברגעי האימה, הכאב והגבורה תוך הדגשה של האחריות הממסדית ושל מה שלא נעשה למיגון ולטיפול בלוחמות המוצב.

---

נקודות עיקריות ודיון מרכזי

---

החיים לפני – יעל, המשפחה והטבע

• גילי פותחת בתיאור אישי וכואב של הימים שאחרי נפילתה של יעל, דרך התמודדות באמצעות כתיבה והסתכלות אחורה על השנה האחרונה של יעל בשירות, אהבתה לטבע ושנת השירות שלה.
  • "מאז שהלכת, אני שם עליו לטבע יותר... כשלפני שלושה ימים הוא היה שוב מלא, אצלי בלב זה התרגם לכך שעבר עוד חודש בלעדייך." (00:41)
• שיתוף על ההתחברות מחדש לטבע בדרך שתשמור על יעל בלב המשפחה.

---

כניסה לתפקיד והתחושה במוצב

• תיאורים של יעל בבחירת התפקיד הלא אידיאלי עבורה – תצפיתנית – והתיאור של הכובד והאחריות שמורגשים מהרגע הראשון.
  • "היא נכנסה לחמל... יצאה אחרי עשר דקות... התקשרה אלי אחרי שהיא תוששה... ואז היא אמרה לי 'הבנתי'. אמרתי למה? 'הבנתי על מה אני שומרת... אם אני מפספסת משהו, קורה משהו לילדים של נחל עוז.'" (04:15–04:54)
• משפחתה הבינה מהר את גודל האחריות והסיכון – ובמיוחד את חוסר המיגון של הבנות.

---

סוגיות מיגון והתראות חוזרות

• פירוט על מצב המוצב – מבנה מיושן, חסר מערכות קיבוי אש, ללא דלת מילוט, תוספות לא ממוגנות, קרבה מוחלטת לעזה, מגורים לא ממוגנים וריצה למגונית לא בטוחה.
  • "אני לא הבנתי – למדינת ישראל אין כסף למגן את החיילים שלה? 780 מטר מעזה... לישון בחדר אוכל?" (07:07)
• גילי וההורים נתקלים בזלזול ובהבטחות סרק; קיימת תחושה ברורה של הפקרות.
• הבנות עצמן נחשפות לסרטוני חמאס ולמתיחות גוברת, אך מנסות לגונן רגשית על בני משפחתן.

---

ליל ולבוקר 7 באוקטובר – חוויית המשפחה

• תיאור השעות הראשונות בבוקר השביעי לאוקטובר – ההודעות, הדאגה, הכאוס, אי-המענה בחמל, חוסר קליטה, והבחירה של יעל וחברותיה לא ליצור פאניקה או אשליה שיצליחו להציל אותן.
  • "הן לא נפרדו מאיתנו, לא דיווחו מצב – כי הבינו שאף אחד מההורים לא יוכל להגיע אליהן." (12:15)
• המשפחה מפונה, מתחילה ללקט פיסות מידע; ההורים, מנותקים משאר ההורים, מתחילים במעין חקירה עצמאית.

---

משבר, בלבול וכאב – הניסיון לאתר את יעל

• תיאור רגעי התקווה הכוזבים, חיפושים בבתי חולים (ברזילי, סורוקה), והמפגש הטראומטי עם הבירוקרטיה והכאב של אי-הוודאות.
  • "אני עוברת את כל הווילונות... לא מוצאת אותה... לא משנה מה יגידו לנו, אנחנו ניסה." (18:18)
• הדגש על חריגות הסיטואציה, הצורך למסור דגימות DNA, והחוויה ההורית הטעונה.
  • "מה זה הורים עם דגימות DNA של הילדה שלהם במדינת ישראל? מה זה ההרוע הזה בכלל?" (19:42)

---

הפגישה עם לוחם המחלץ ועדות על הגבורה

• פגישה מרגשת עם לוחם שהיה בכוח שחילץ את יעל – לראשונה נחשפים האנשים שעמדו מאחורי השמות.
  • "הוא סיפר... באיזה חרדת קודש הוא הוציא אותה משם... כל יום שישי מדליק נר וכולם יודעים שהיא חיילת שלו." (22:38)
• דגש על חמלה אנושית של הלוחמים והחיילות, בתוך שבר נורא.

---

יעל בדקות האחרונות – ההקלטות והפעולה תחת אש

• המשפחה נחשפת בהדרגה להקלטות התצפיות והדיווחים האחרונים של יעל – עדותה המדויקת והקרת רוח אל מול פלישת המחבלים.
  • "תדמיין חיילת בת 20, רואה שלב אחרי שלב איך עשרות מחבלים מתקרבים – ומדווחת." (25:37)
  • יעל בקור רוח: "אני מזהה שאתם רצים לכיוון המוצב...", מגישה מידע תוך שהיא מבינה את מותה הקרב. (26:10)
  • "אני חושבת שכל מדינת ישראל שמעה את השבר בכולה כשהיא אומרת, 'הם נמצאים בתוך המוצב'." (26:26)
  • גם אחרי הרגע הקריטי – "היא עוספת את עצמה, וממשיכה לדווח כאילו אין עשרות מחבלים בתוך המוצב." (27:19)
  • תחושת ההורים: "היא, עד הרגע האחרון... ישבה כדי להציל את הילדים של נחל עוז." (28:37)

---

ההורים – מאבק ותשובות שלא מגיעות

• ההוריה, יחד עם שאר הורי התצפיתניות, נלחמים לחשוף האמת – ממתינים לחקירה ושקיפות מלאים על אי-המיגון, על האזהרות שהועברו ולא נענו, על כל המחדלים.
  • "נחל עוז – זה הבושה של צה"ל... שבע שעות, היה לבוא להציל אותן." (29:47)
  • "אנחנו רוצים תחקיר, ואנחנו יודעים, שבכל צומת, שאפשר היה לבחור, תמיד נלקחה הפנייה הלא נכונה." (30:31)
  • "אני גם מאוד מפחדת ממנו... אני חושבת שתחקיר יראה מאוד מאוד 'אם רק', ואני מפחדת שהוא ייסים נורא חזק את התחושה של האשמה." (31:14)

---

זיכרון וסיום – מרחב הכתיבה והאבל

• גילי מספרת על הבלוג/פייסבוק שהחלה לכתוב עבור יעל, שהפך לכלי אישי וקולקטיבי לעיבוד האבל וההנצחה.
  • "כל אחד יש לו דרך לעשות קדיש על הילד או הילדה שלו... זה היה הקדיש שלי." (34:22-34:47)
• האבל הוא בדברים הקטנים:
  • "יאלי, אבא קנה חורף בפעם הראשונה טוטים... זה כל מה שצריך כדי שאני אתארק אחורה... זה בכופסאות של טוטים." (34:54–35:12)

---

ציטוטים נבחרים

• גילי על המצב הבסיסי במוצב:
  "המקום הזה, בשום דרך לא היה ראוי... זה פשע, אולי הגדול ביותר, זה איך בנוי חמ"ל נחל עוז." (07:54–08:15)

• על ההפקרה והמחדל:
  "נחל עוז – זה אבושה של צה"ל. זה מוצב שנכבש, והחמאס עשה בו כשלא שעות... אנחנו רוצים תשובות, ואנחנו יודעים, שאם אנחנו לא נחפש – לא נקבל." (29:47–30:31)

• על כוח הדיווח והתצפית של יעל:
  "תדמיין חיילת בתשרים, רואה, שלב אחרי שלב, איך עשרות מחבלים מגיעים לפשוט על המוצב ומדווחת." (25:37)

• על ההתמודדות בנפילה:
  "כמו שאני הולכת קדימה, ככה אני חוזרת אחורה. כך שתמיד אני חוזרת לאותה נקודת אפס – נקודת העל חזור שלך. אי אפשר לחזור." (33:00–33:14)

• הנחמה מהחיילים בשטח:
  "בתוך האירוע השואתי הזה – החיילים שלנו לא מאבדים לרגע את החמלה האנושית... מורידה בפניהם את הכובע." (23:42)

---

זמן–קו: נקודות מרכזיות

• 00:41 – פתיח אישי כואב של גילי על האבל
• 04:15–04:54 – הכנסת יעל לחמל והבן הרגעי של גודל האחריות
• 07:07 – תיאור הכשלים המיגוניים והפקרות בסביבת נחל עוז
• 09:55 – שבעה באוקטובר בבוקר – ההודעות והרגעים הראשונים
• 12:15 – ההורים מתחילים להבין שלא יקבלו תשובות מהצבא
• 18:18 – מתקפות, חיפושים נואשים בבתי חולים
• 22:38 – עדות הלוחם שהוציא את יעל מהמוצב
• 25:37–28:37 – עדות הקול של יעל ברשת הקשר תחת אש
• 29:47 – ההזנחה המערכתית, מאבק ההורים ודרישה לתחקיר
• 34:22–34:47 – מסכמת גילי: הכתיבה כקדיש והיבדל האינסופי בין הורים השכולים לעולם

---

תמה מרכזית

הפרק עוסק לא רק בזיכרון של יעל ובגבורתה, אלא גם בפצע הציבורי והמוסדי של הפקרת התצפיתניות במוצב נחל עוז – שילוב בין כשלים מערכתיים, עומץ לב אישי, אחריות הורית והמאבק לחשיפת האמת.
הטון הכן, החשוף והנוקב של גילי ליבושור לצד שאלותיה הנוקבות של החברה, ממחישים את הכאב הפרטי-קולקטיבי ותחושת ה"אִם רק" שמלווה את משפחות הנופלים גם חודשים אחרי.

---

הפרק מספק חלון נדיר ללב השכול ולפצע הביטחוני שעדיין מחכה למענה ולצדק.

Transcript

[A]

אולי נסעתם לחופש המשפחתית בחול, אבל בשביל חופש המשפחתית בראש שקט, יש ביטוח נסיעות לחול של הרל. הורידו עכשיו את האפליקציה ותוכלו להנות מחופשה בראש שקט, תיסע נעימה, כפוף לתנהיה פוליסה לסגיעה ולתנהיה חיתום של החברה.

היום יום רבי 26 בפברואר ואנחנו אחד ביום, מבית אין 12.

אני אלה ציפחה יופה, אנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורס ביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

מאז שהלכת, אני שם עליו לטבע יותר. פתאום רואה יותר את השתנות הירח. כשלפני שלושה ימים הוא היה שוב מלא, אצלי בלב זה התרגם לכך שעבר עוד חודש בלעדייך. כשהכריזו השבוע שהתחלפה עונה, לי זה אמר, שהכול ממשיך בלעדייך. אתמול קצרו את הסדש שמימו לבית, מחזור חיי הטבע ממכיש, את סוף מחזור חייך.

הטבע הזה שקוקה חהבת מייצג עבורי את הדבר הכי לא טבעי. השתנות הטבע מסוכנת לי ומעציבה אותי. אז אני מנסה להגיד לעצמי, הילדה שלך אהבה את הטבע, תשמרי אותו כדבר טוב, לפחות חלק ממנו. ועושה ניסיונות להתחבר עליו שוב ממקום היטיב יותר. הדרך הכי קצרה לטבע שעושה טוב היא לחזור לתמונות מהשנת שירות.

הפעם מצאתי את התמונה הזאת שלך ושלידו באחד התיולים. בחיית יאלי, יש לכם את זה יותר בסטירוטיפ שמדריכים בחברה להגנת הטבע, מלקקים סאלה מלך. נו באמת, זה בול מה שחושבים עליכם. אבל באמת באמת איזה חמודים אתם. כזאת שמחה הייתה השנה הזאת.

הדרך השנייה היא לראות שגם אחרי לכתך, כמו מדריכה טובה, את ממשיכה לגרום לאנשים להתפעל מהטבע. אנשים מוצאים אותך בטבע ואז הוא הופך להיות שוב טוב.

אחרי ה -30 ליעל, גילי, אמא שלה, התחילה לכתוב. היא לא כתבה מעולם, פוסט בפייזבוק לפני כן, אבל אז, חודש אחרי, היא התיישבה מול המחשב והמילים פשוט תייצאו. אי אפשר להגיד לאמא יום אחד? את לא חייתר דבר עם הילדה שלך. אי, אי אפשר.

זה כאילו, הנפש לא מכילה את זה. אני חייבת לדבר איתה. אני צריכה לכתוב לילדה שלי. זה הטיפול שלי. הטיפול שלי זה לכתוב כל יום לילדה שלי, כי אני לא יכולה להפסיק לדבר איתה.

איתה כינוי פסקל 76. היא הגיעה לשם, אחרי שהסתה השנת שירות, היא הייתה מדריחה בחברה להגנת הטבע. בשבעה באוקטובר, בבוקר, במשך, שעות ארוכות, ייעל על טה על רשת הקשר, ודבחה. היא דבחה על הכל, על עצוזות מעבר לגבול, על החדירה לישראל, על כוחות הנוכבה, שהסתובבו חופשי בגזרה, ועל אלה שקצת לפני השעה שבע בבוקר, הצליחו לחדור פנימה. אלה מוצב.

ייעל דבחה ויחבין הכוחות, ודבחה עד שאי אפשר כבר היה לדווח. וחודש אחרי, אימא גילי, לקחה על עצמה את תפקיד המדווחת. היא כותבת וכותבת מדווחת ליעל, מה היא מפספסת? מה קורה כאן בעולם? לפני כמה שעות מצאתי את עצמי מול התמונות שלך בחדר עבודה שלי.

מסתכלת עליך, על החיוך שלך. עוברת מתמונה לתמונה. במרחב של הבית, אין הרבה תמונות שלך. עד שם בעמון דרכים אחרות, אבל כמעט ולא בתמונה שמאישירה מבט אלינו. כמה נעשה עם המבט הזה?

נגיד לו שיחזבנו?

אז הפעם אנחנו עם גילי ליבושו. על ייעל, אבל לא רק על ייעל. גם על הפקרת התצפיתניות ומוצב נח על עוז בשבעה באוקטובר, לפניו, וגם אחריו.

כשיעל הגיע למוצב, בפעם הראשונה, יש כזה סיבור, מסתכלים, נכנסים, לחמל היא נכנסה. היא יצא אחרי עשר דקות, על חל השירותים היא תעלפה. התקשרה אלי אחרי שהיא תוששה. אני כמעט כבר תודה רציתי לשים צשקלה קוולה הגיעה, אבל הבנתי שהיא בסדר. ואז היא אמרה לי מילה אחת.

היא אמרה לי הבנתי. אמרתי למה הבנתי? היא אמרה לי הבנתי על מה אני שומרת. אני מסתכלת קדימה, ופחות מכילומטר, ממני זה עזה, והחיילים על הגדר. ואם אני ממצמצת, יכול לקרות להם משהו.

ואני מסתכלת אחורה, ואני רואה את הקיבוץ, אני רואה את הילדים של נחל עוז. ואם אני מפספס את משהו, קורה משהו לילדים של נחל עוז. ולכן, ישבה כל משמרת בחרדת קודש מבחינתה, כל משמרת הייתה עלולה להיות פשיטה. צריכו עליה בהחמל. יעל התגייסה באוקטובר 1222.

תצפיתנית. זו לא הייתה הבחירה אידיאלית מבחינתה, ואם נהיה קנים, גם לא מבחינת המשפחה. לילדה היו קישורי הדרכה מעולים. והייתה טובה עם אנשים. אז בעינינו, בבעיניה, כן, המקום הזה של השבת כל היום בעצם מול מסך, הוא פחות היה, לא עוצים ממנה את המיטב.

באמת שאנחנו ניסינו להוציא אותם מהתפקיד. ולא הצלחנו. אבל שוב, ברגע שהייתה שם, אז זה היה ברורלה, והיה ברורלה, אנחנו שעושים את הכי טוב, היא הייתה מעולה בקורס, מעולה. ואז זה הצלח בעצם לבחור גזרה, ואנחנו ישבנו איתה לבחור את הגזרה הזאת. זה יושב לנו על הלב.

אחד הדברים שהכי קשה להתמודד איתם בשכל, זה עם המשפט, מה עם. כי יש מלא מה עם. מה עם עירק הייתה, מה עם עירק, כזה. אוקיי? מה עם עירק הייתה בוחרת גזרה אחרת?

כי בעולם שלה, לפני השבעה בוקט אובר, היה הגיוני, לבוא ולהגיד, אם הטובה, לכי למקום, שהוא מצריך את היכולות הכי גבוהות. ונחל עוז הוא כזה. אז ככה הגיע יעל לנחל עוז, לפסקל 76, לאותו סיור ראשוני במוצב, שבו לקח לה בדיוק 10 דקות, להבין כמה המצב מסוכן, כמה הוא מורכב. כמה אחריות, מונחת לה וליתר התצפיתניות על הכתפיים. ולי לקח עוד 10 דקות להבין, שממש לא מוגנות שם.

יש דברים שלא מוציאים אותי מידעתי. למשל, טבע אוכל, או מקלחת, או זה, בסוף אנחנו אומרים, זה צבא. אוקיי? וזה מוצב. אבל הסיפור הזה של מקום לא ממוגן, אותי יוציא מידעתי, כי זה מוצב באמת, פחות משמונה מאות מטר מאזה.

ובכל התקופה הזאת, היו כל הזמן סבבים וירי. והם היו רצות עולה מגונית, שכולם יודעים שהיא לא מגונית, כי היא פתוחה. או בלילה, המגורים שלהם לא ממוגנים, הם היו ללכות לישון על מזרונים בחדר אוכל. ואני השתגעתי, אני לא הבנתי, למדינת ישראל, אין כסף, למגן את החיילים ואת החיילות שלה. 780 מטר מאזה, המצליחות לישון בחדר אוכל, השתגעתי מזה.

אמרתי לה, אני מרימה טלפון המפקדים. ואז תמכיר את החבר 'ה הצירים, אימא, אל תעשי בושות. אז אמרתי לה, בסדר, אני לא עושה בושות, אבל תדעי לך, שביום שאת משתחררת, אני אצל הרמתקל. אבל היא לא השתחררה. והמקום הזה לא היה מוגן.

והמקום הזה, בשום, דרך לא היה ראוי. ואנחנו יודעים שכבר הייתה החלטה, שצריך להזיז אותו משם, כבר שנתיים לפני, ואיגו, וכסף, מנעו מהדבר הזה. ויותר מזה, הפשע אולי הגדול ביותר, זה איך בנוי חמל נחל עוז. החמל עצמו, המבנה. קודם כל, יש כמה מודלים של חמלים.

הוא החמל המיושן ביותר? הוא חמל ללא מערכות קיבוי אש? אין דלת מילות. זה מלכודת. ובנוסף יש חלק אחד, שגם בנו אותו כתוספת, והוא גם עם פאנלים כאלה, וכירות גבס.

עניין המיגון, או חוסר המיגון, התחדד לא רק בגלל המיקום, עשרות מטרים מאז. אלא גם במיוחד, בגלל מה שיעאל, והתצפיתניות ראו, ממש מעבר לצד השני של הגבול. הם היו גם מקבלות בעצמן, סרטונים מהחמאס, שמראה להם איך הם מתקרבים לגדר. אז כשהיינו רואים את הסרטונים האלה, היינו נגנבים. כאילו, לא הצחנו להבין, איך נותנים להם להגיע עד כדי, כך קרוב לגדר, שבועם לפני השבעה באוקטובר, החמאס האלו שלט, מזל טוב, לאחת התצפיתניות, כמידוגמה היום הולדת שלה.

אז מדבר הזה נגנבנו. יעל, אקפידה, לא להגיד לנו את הכל. וזה היה, אני חושבת, מכמה סיבות. אחד ששאלנו אותה, זה הייתה אומרת לנו, אני לא יכול לספר הכל, זה ביטחון שדה. זה היה אחד.

והשני צריך להבין את הקונסטלציה הספציפית שלנו. אנחנו באמת, זה קרוב לבית שלנו. אמרתי, אנחנו פחות מתשעה קילומטר מרצועת עזה. אז, כשחייל את הבית, לבית המספר את מה קורה בעזה, ואכים שלה שומעים את זה, אז למעשה, מבינים מה קורה עשר דקות מהבית שלהם. אז אני חושבת שהיא מאוד מאוד ניסתה להגן עלינו, בהקשר הזה, כי אנחנו יודעים שלחברים היא כן המראשי מפחדת.

בבוקר של שבעה באוקטובר, יעל, לא רק שהייתה במוצב, היא גם הייתה במשמרת, בהחמל, בפסקל שבעים ושש. קוקול, אנחנו התעוררנו בעצמנו לעזקות, של שבת בבוקר. אני כבר לא מצליחה להירדם בחזרה, כולם פה חזרו לישון בבית, ואז התחלתי לקבל הודעות מחברים מנטיבה עשרה, שיש מחבלים, והתחלנו להבין שיש אירוע. ידעתי שבמשמרת, וידעתי שיהיה בלי טלפון, וידעתי שעילות האנאלי. ובכל זאת כתבתי לה, רק תסמני לי שאת בסדר.

ואז נקפו השעות, ותחלנו כולם לראות מה קורה בסדרות, ואני כותבת לה, כשאת יכולה, תכתבי לי שאת בסדר, וגם כתבתי לה, לא משנה מה קורה, אני מאחורה איך. ומה שיומד מאחורי המשפט הזה, זה שבעצם, הרבה פעמים את הצפיתניות, אחרי שיש אירוע, מתחקרים אותם. ורציתי לתת לתחושת גיבוי, שזה אירוע, קוקח קוקח גדול, וגם ממחק כך התחקירו, וכל, אני, אני מאחורה, במה שצריך. וכמובן שהיא לא אנטאלי. ואז, בתשע שלושים וחמש, קיבלתי הודעה, לא דרך הטלפון שלה.

אמוש, בין טיימני בסדר, אני יהיה בקשר.

וככה נקפות השעות, והיא לא נע ולא נע, והיה לי את הטלפון של החמל, אמרתי, אני התקשר לחמל, אחי הרבה תצרח עליי, מי מתקשר? ומי עושה פדיחות? אמרתי, אני יסיימתי מניין הפדיחות. התקשרתי, ואף אחד לא ענה.

בדיאבד, גילי למדע כמה דברים על הרגעים האלה, על ההודעה, שנשלחה מייעל, וגם על ההודעות שיעל, לא שלך. היא למדע, למשל, שאת אותה הודעה שקיבלה מייעל בתשע שלושים וחמש, ההודעה הזו נשלחה בעצם הרבה זמן לפני כן. פשוט, לא הגיע. בהתחלה, היה גם רגעים שלא הייתה קליטה, אבל ברגעים, שכן הייתה קליטה, הן בחרו, לא ליצארו איתנו קשר, אף אחת מהבנות. הן לא נפרדו מייתנו, והם גם לא דבחו לנו מה המצב, כיחלתה.

וזה מאוד מאוד קשור. פעם אחת זה קשור לזה, שבניגוד, למה שקרה בשבע באוקטובר, שכל מקום שהוא תקף, חשב שרק אומו תקף, ועוד רגע תגיעה עזרה, הן ראו את כל הגזרה. והם הבינו את העקב של זה, והם הבינו שאם הם עודיעיות לנו, אנחנו, בטח יעל הבינה, אנחנו עולים על אוטו ונושאים, והם הבינו שאנחנו לא נגיע בחיים. אז מה במובן הזה, הם פשוט ממש בחרו, לא להגיד לנו כלום, ואני חושבת שגם הייתה בהם תקווה שיצילו אותן. אז מה שקרה באותם רגעים, הוא שגילי, הייתה משוכנת שיעאל בסדר.

היא הבינה שקורה אירוע בסדר גודל חריק, חסר תקדים. אבל אותה עוד העת sms, שהגיע קצת אחרי תשע וחצי, ירקיעה אותה. המשפחה, בעצמה, מהדרום, נעלצה להתפנות מהבית. גילי ארזלי האל תיק, וישאיר עליה גם מפתח בחוץ, למקרה שתחזור הביתה, והם לא יהיו שם. אני חושבת שהיא בסדר, שהם פשוט מתפעלים חמל.

אני כל כמה שאלות, שעולכת להודעה, ושעולכת עוד עוד דעה, והעודות שלי, הולכות וניות, עם פחות מילים, ויותר דואגות, יהיו מסתיימות בבבקשה תהי בחיים. בבקשה רק תהי בחיים. כלי זאת העוד העה אחרונה, שאני שולחת לה. אז כמובן, שככל שנוקף הזמן, אני רק נהיה דואגת יותר ויותר, וגם, אתה יודע, מתחילים להגיע מהתקשורת, גם יותר ויותר, דיווחים. לנו לא הייתה קבוצת וואצב שלורים, ולא הכרנו, אף עורה לפני.

וביום שבת, אחר הצהריים, ששה, אחות של קרינה, אני לא יודעת איך, מצליחה להתחיל ללקט טלפונים, ומייצר את קבוצה, של ההורים של הבנות של נחל עוז, שאנחנו לא מכירים אחד את השני, ובאישו שלב, אנחנו מקבלים עוד העה, לוואטסאפ, כל הבנות של נחל עוז נצלו הם בג 'וליס. ואז אנחנו מתחילים להרכיב רשימת שמות, כי גם לא הייתה לנו רשימת שמות, ואנחנו שולחים את אחת המשפחות, לג 'וליס, ומגיעים לג 'וליס, ומסתכלים עליהם, אין כאן, הפחת. ואנחנו מתחילים רגע, לדבר בין ההורים, ושואלים מתי בפעם האחרונה, נראיתה הילדה שלך. ואז אנחנו מתחילים להבין, שיש כאן שני סיפורים, שיש את כל הבנות במגונית, שהפעם האחרונה שהם נראו, זה בסיבות 7 .40, ויש את כל הבנות של החמל, שקיבלו עודעות, כאילו ההורים קיבלו את אותה עודעה, דרך טלפונים לא של הבנות שלהן, בסיבות 9 .50, 9 .35. ואנחנו מבינים שיש לנו כאן שני אירועים, עוד לא מבינים מהם, ואף אחד לא רואה את הילדה שלו, אחרי 9 .35.

ואנחנו בלילה, מקבלים מקבוצת הוואטסאפ של ההורים, את סרטון החטיפה. וההורים מתחילים להגיד, הנה הילדה שלי, זה הפיג 'אמא שלה, הנה הזאת הילדה שלי, זה הסוואטשרד שלה, הנה הגב שלה, הנה הסער שלה, הנה הציפורניים שלה, זאת אומרת, ההורים של הבנות, של החיילות שהיו במיגונית, מתחילים לזהות את הבנות שלהן, כשהן עוד בחיים, ומה שאנחנו רואים, זה שבעצם אין שם את אף אחת מהבנות מהחמל. אני ידעתי שיעל עלתה למשמרת, בארבע בבוקר, אז אני יודעת שאני צריכה למצוא מישהי במדים. ואנחנו מסתכלים בסרטון במיגונית, ואנחנו רואים, שאין למדת חיילת אחת, שהייתה בכוננות, אין חיילות עם הדים. בעצמן, משפחות התצפיתניות ניסו להרכיב את הפאזל.

בזמן אמת, בזמן שהאירועים קורים, הם נתחו כל סרטון, כל פריים, כל תמונה שהגיע אליהם, כל פיסת אינפורמציה שהתקבלה. עברו שעות. היה ברור שחלק מהתצפיתניות נכתפו לאזה, שחלקן נהרגו במוצב, ושיש גם כאלה שנפצעו. השאלה הגדולה הייתה, למי קרה מה? המשפחה של יאלה וינה, שאם יאל נפצע, הוא פונטה לבית החולים, היא כך במקרה הטוב, שעות, עד שמישהו יודע להם.

הם החליטו שעדיף פשוט לנסוע לבתי החולים ולחפש את יאל בעצמה. ובהדרגה, אנחנו מתחילים להבין שיש ניצולה מהחמל ושיש ניצולה מהמגונית. וביום ראשון, השמונה באוקטובר, אני מדברת איתנו. עכשיו תדמיין את הסיטואציה. אוקיי?

אימא, שלא יודעת איפה ילדה שלה, וכל מה שהיא רוצה לזה לנסות להגיע אליה ולהציל אותה, מבינה שהיא נעלצת, לדבר עם שתי חיילות שעברו את התופת של החיים שלהן, שהן בבית חולים, שהן פצועות, אבל אין לי ברירה. ואני מבינה שגם יכול להיות כאן אחר כך כל מיני השמות, וכאילו אני אומרת, איך אני מנהלת את השיחה הזאת? אז אני פותחת את השיחה, ואני אומרת, איזה מזל שאת בחיים, כי את יכולה לעזור לי.

והתשובה שאני מקבלת ומי שניצלה מהחמל, זה גילי אף אחת לא יצאה אחרי. והחמל עלה באש. ואנחנו מתחילים להבין בהדרגה, שהסיפור שלנו כנראה לא יגמר טוב. וממשיכים במשך יומיים, ללקט אנשים שהיו שם ולהסוף מהמדויות. ובתוך כל זה יש מלדיס אינפורמציה.

ביום ראשון אנחנו מקבלים הודעה לקבוצה של ההורים. יש ארבחיילות מנחל עוז במסוק בדרך לברש, לסורוקה. אבל אין מסוק הזה. ואנחנו מקבלים הודעה, חגאי ואני, יאלא יבושור, פסקל 76, נמצאת בסורוקה. ביום ראשון.

ואני אומרת לילדים, תקשיבו, זאת לא יעל שלנו. יש יעל, שנצלה, לא מהחמל, מהמגונית, והיא מושפזת בבלינסון. זאת לא יעל שלנו, זו טעות. אבל אמרתי להם, אבל אנחנו ניסה. כי לא משנה מה יגידו לנו, אנחנו ניסה.

ואנחנו נושאים, אמרו לנו קודם כל יסועה, לברזיליי. אז תחת מתקף את תילים, ומה שאלח כאן. ואמורים לנו, הם לא ברשימות, אבל יש פה כזה כאוס, פשוט תפתחית הוילונות. ואני עוברת את כל הוילונות, ולא מוצאת אותה, ואז אמרים לנו, לא, לא, לא, לא, היא בסורוקה. לא באמת מענו, אבל ניסהנו.

ושם אותו סיפור, אנחנו מחפשים אותה באנונים, ואמרים, תקשיבו, פשוט לחו, תחפשו את הילדה שלכם. ואנחנו עוברים את הכל, את המיון חירוגי, מיון אוטופדי, מיון ככה. ראיתי לדעתי את כל החיילים הפצועיים במדינת ישראל, באותו יום, והיא כמובן לא שם. ואמשכנו, ימים ללקט את זה, עד שהבנו בעצמנו, שאין סיכוי, שאין סיכוי, שיצאר לי שם.

אז ביום שלישי, נסענו ללב 4 -3 -3. הסתכלנו להם, בלבן של העיניים, אמרנו להם, אתם תביאו לנו משהו לקבור. אל תחרטטו אותנו, והמכוייבות שלכם אלינו, זה שלפחות, יהיה לנו מה לקבור מהילדה שלנו. ובגלל שהרזנו לתיק, אז היה לנו יכולת להביא עוד דברים של דייני שלה. אז הבנו אותם כדי לחזק את היכולת שלהם למצוא דייני, והלכנו ונתנו את הדייני שלנו שוב.

ונוצא להגיד שאני אומרת את זה כאילו אתה יודע באיזה קור רוח עכשיו, אבל מה זה הורים עם דייני של הילדה שלהם במדינת ישראל? מה זה ההרוע הזה בכלל? זה כאילו, זה כל מילה שאני מוציאה מהפה, היא לא שפויה. היא לא תקינה. זה כאילו, נשמע שאני אומרת את זה בכל כזה, כן?

אבל אני בעצמי יודעת שזה לא תקין שום דבר ממה שאני אומרת כאן. גם לא הולבו ולהגיד להם, תנו לי משהו לקבור. זה לא תקין. ואנחנו חוזרים למודיעים ואומרים לילדים שאנחנו חושבים שזה מה שהיא קרה, ולקראת ערב מתחילים להודיע על הבנות שנפלו במגונית ובאמצע הלילה מתחילים להודיע לבנות שהיו בחמל ופשוט פתחנו את הדלת. כי אמרתי, אז אם תהיה דפיקה בדלת לנצח נצחים מי שעבר אלינו והתפוק בדלת, אני תמיד אז קור את זה כאילו, באים להגיד לי שאין לי ילדה.

אז פשוט פתחנו את הדלת וישאבנו על הספה ובשמון עברי ובבוקר הם באו. אולי הצלחתם להבין בניואנסים בהחלטה להשאיר את הדלת פתוחה, כדי שלא תהיה דפיקה טראומטית, בהבנה שצריך להעניק הסבר לצפיתנית שנצלה שהישרדות של החשובה הוא מועילה הכל כדי שלא תחוש השמת ניצול. אז כן, גילי היא פסיכולוגית קלינית. בחרה לא לקרוא את הדוח הפתולוגי. היא לא רצתה לדעת מה נשאר מיהאל.

ואחרי כמה זמן פנה אליהם חייל. חבר בקוח שיחזיר את הגופה של נוע מרציאן או זכרה לברכה תצפיתנית שנרצחה ונכתפה לאזה. הוא ביקש ספציפית לדבר עם ההורים של יאל. הוא היה שם במוצב נחל עוז, בחמל. הוא היה חלק מכוח צהל של החם בשבעה באוקטובר באומץ ובגבורה כדי להגן על החיילים והחיילות במוצב, להגן על הגזרה, להגן על המדינה.

הוא ביקש לפגוש אותם ולמרות הקושי הם מסכימו. הוא הגיע לכאן עם המפקד שלו אלינו הביתה. לא כל כך הבנתי בהתחלת ההתרגשות שלו מהדבר. כן? כי בסוף זה גם באמת אירוע שואתי.

אז הוא אמר שפשוט יהיה אלה שהייתה כזאת ילדה ממושמעת. היא הייתה עם הדיסקיט שלה. ובעצם בתוך כל מה שהיה החיילת הראשונה שמצאו את הדיסקיט שלה לידה זאת יעל. ואז היה להם פעם ראשונה שם. עד אז הם רק ראו מה שהם ראו על חמש עשרה הנופלים והנופלות שהיו בחמל, אבל היא הייתה הראשונה שהייתה אדם בעיניים שלהם.

והם כל כך התרגשו שיש שם, שיש שם מישהי. וזה מאוד מאוד נשאר אותו והוא סיפר באיזה חרדת קודש. הוא הוציא אותה משם. והוא כל יום שישים אדלי קנר וכולם יודעים שיהיה חיילת שלו.

וזה נורא יפה שבתוך אירוע שואתי כזה החיילים שלנו לא מהבדים לרגע, לרגע את החמלה אנושית ואת הכבוד ואת האנושיות והוא יצא והוא ישר כתב את השם שלה באינטרנט וחיפש אותה וראה שפרסמנו והיה לו כל כך קשה כי היה לו כבר פנים והיה לו כבר רורים מודאגים והוא ידע והוא ידע שאנחנו לא יודעים. ואמרתי לו, תראה, תראה מה אתה עשית בשבילנו. אני הלכתי לצבא ואמרתי לו, אתם תביאו למה שהוא. אבל בעצם אתה הבטה. אתה מילטה?

אתה מילטת הבקשה שלנו ועד סוף ימנו אנחנו נודל לך שזה מה שאתה עשית. בחור צעיר, צעיר, צעיר. אני מורידה בפנה ובפנייהם תקובה. יש לנו חיילים וחיילות מדהימים. וגם האנשים שכאילו הם במאחורי הכלאים שטיפלו בכל מה שהם ראו והם ראו והלווי ומתפלים בהם באנושיות באמת, בעיניי מוערכת.

ואז שמדברים על הצבא מוסרי בעולם אז זה גם המוסר הזה של איך אתה מתפל במי שאיננו. שבועות עברו. ההורים של יאל קיבלו עוד דבר אחד. ואני מודה שאני אפילו לא כל כך יודע איך להגדיר אותו. מזכרת מי יאל, סימן לגבורה שלה, לקור הרוח וגם סימן להפקירות.

הכל ביחד כנראה. כצינת הנפגעים בא אליהם הביתה וביר עליהם מעטפה עם דיסקונקי. ואנחנו יודעים שהכולות האחרונים חגאי ועניי של הילדה שלנו נמצאים על דיסקונקי. לא פתחנו את המעטפה וחגאי אחרי שבועה הם ישב להזין לבד. בחדר בשקט יצא כמובן עם העיניים שאתה יכול לדמיין.

ואני לא רציתי לשמוע פחדתי ואז אחרי זה שבועה הוא ישב, הוא תמלה לי את זה. והוא כתב לי את מה היא אומרת. ואחרי חודשיים אני הקשבתי.

כשמקשיבים לדיווחים של יעל שעולה ב -169 בבוקר השיבה באוקטובר ומדווחת לקודקות גרנט שזה הממפי שלצערנו לא בחיים שאילו הראבן שמאוד אהב אותה בתור תצפיתנית לפני ומאוד עריך אותה. ויעל, דבחה על נח על עוז. זאת אומרת, היא לא דבחה על גזרה אחרת. היא דבחה את הפשיטה על עצמם. אז תדמיין חיילת בתשרים, רואה, שלב אחרי שלב, איך עשרות מחבלים מגיעים לפשוט על המוצב ומדווחת.

שבאז, אני מזהה שאתם רצים לכיוון המוצב. קודקות גרנט, מטבז אני מזהה בערך כחמאז רענשי שתמודים לחומה המזרחית של המוצב. ושמצאים בתוך המוצב. אני חושבת שכמוני כל מדינת ישראל שמעה את השבר בכולה שיומרת לרגע והם נמצאים בתוך המוצב כי מבינה שיולכת למות. אני מבינה את זה.

ההקלטות האלה של יעל, באישור המשפחה, כמובן, פורסמו בחודש מי. אבל ממש לאחרונה, גילי ובעלך הגאי נחשפו להקלטות נוספות להרים של הקלטות נוספות. הם מוזמנו למשרד של ראש עקה, וזינו שם לארבעה תדרים שונים שבהם אפשר לשמוע את הכול של יעל, שבהם היא דבחה. יש שעות של חומר, שעות של פלישה למוצב נחל עוז, שעות של לחימה, שעות שבהן הם הבינו את גודל האסון. גילי שמע את הרגעים שאחרי, הרגעים האלה ששמעתם כאן, הרגעים שאחרי הדיווח בכל הסדוק של יעל על כך שמחבלי חמאס נמצאים כבר בתוך המוצב.

אני חשבתי שאחרי השבר יהיה עוד שבר. ולא, יהיה ספת עצמה, והחשש שלה היה הרבה פעמים, וזה קורה לפעמים, שברגע, אמת היא אולי תקפה. זה קורה, ברגעים כאלה יש פוטנציה, אנחנו יודעים, נכון, fight, freeze, מכירים את התגובות, ואיך שהוא, אני לא מבינה אל עד איך, אני לא מבינה איך. היא עוספת את עצמה, והיא ממשיכה לדווח, כאילו אין עשרות מחבלים בתוך המוצב. זאת ההזנה מאוד מאוד לא פשוטה.

שמענו את שילו, שמח על יעל, ומבקש ממנה כל הזמן, תני להתמונת מצב, תני להתמונת מצב, והיא נותנת אותו, והוא ממשיך, ייתה כל הזמן על הקו, כי הוא מבין, שהיא מכבינה אותו בכמויות, בכיוונים. ואני חושבת, שהיא, הייתה הגיעה בעצמה, אני יודעת, ממי שניצלה, שהיה רגע, שהם אמרו, אנחנו נקבל צלש מעוג. ואני חושבת שמגיע. אני חושבת שמגיע. לשבת ולראות, את מותך מתקרב, להמשיך לדווח, כדי להציל, את הילדים שלך על עוז, ואת החיילים שנמצאים, זאת גבורה.

אני חושבת שהיא, עד הרגע אחרון. ועל זה, אני שמחה בשבילה. אז אני חושבת, שבמונחים של המדינה, המדינה שמה במקום הנכון, את האדם הנכון, לרגע הקשה. אנחנו, אנחנו אפסדנו, כי הוא להסתיקר ביחד, לנצח, הוא לא רלוונטי לי. אני אפסדתי.

במשך שנה והרבה החודשים, ההורים של יאלי, יחד עם הורי, התצפיתניות האחרות, מן החל עוז, מחכים לקבל תשובות. תשובות על שאלות המיגון, על ההזרות שהבנות שלהן, העבירו פעם אחר פעם, הזרות שנתקלו בחומות של עדישות וזילזול. הם מחכים לשמוע, מה קרה שם בשבעה באוקטובר? מה קרה, בהשעות של הלכימה ושל עומץ הלב, שהבגינו מעטים, אל מול, הפקירות, שהשעירה אותם שם בעצם לבד, שנה והרבה החודשים הם נתחמים, ונכון להחשב לפחות, המלחמה הזו שלהם עדיין לא הסתיימה. מהשנייה הראשונה שבנו, שאף אחד לא נותן לנו תשובות, ואף אחד לא מחפש אותן, הבנו, שגם אף אחד לא ירצה לחקור, ושאם אנחנו רוצים את התשובות, אנחנו מאלה שנצטרך גם לחפש אותם בעצמנו, וגם לידרוש אותם.

מהשנייה הראשונה, ודרך אגב, בתהליך מקביל, זה בדיוק משך בנות שלנו חבו, שאין לבד. נחל עוז, זה אבושה של צהל. זה מוצב שנכבש, והחמאס עשה בו כשלא שעות. שבע וחצי, שמונה וחצי, תשע וחצי, עשר וחצי, חצר וחצי, שתים עשרה, כל כך הרבה זמן, היה לבוא להציל אותן. יש כל כך הרבה תשובות, לתת על הדבר הזה, ואנחנו רוצים את התשובות על כל מה שהיה לפני, במובן של מה שתיארתי לך קודם, של תשתיות, של מי אישר חמל כזה.

כי זה פשע. את כל האירוע של חיילות שמדווחות ומדווחות חודשים לפני, כי הם רואות את זה, והם מבינות, באמת המבינות מה הם רואות, ואת בוקר השיבה באוקטובר. ואנחנו רוצים, תחקיר, ותשובות, ואני מבטיחה לך, שכשאנחנו נקבל אותם, זה יהיה אירוע ממוטט. יהיה לא פשוט לקבל את הדבר הזה, כי אנחנו נראה שחור רגבי לבן, את כל המחדל, ואנחנו גם נראית מה שאנחנו יודעים, שבכל צומץ שאפשר להקחת פניה, שבה היה אולי איש וטשאנס להציל אותם, נלקחה הפניה השנייה. אנחנו רוצים תחקיר, ואני חייבת להגיד לך, שאני גם מאוד מפחדת ממנו.

מאוד. אם רק הייתי לא אומרת לה, מה, למה נחלו, זכרי איזה? אם רק, ואם רק, ואם רק, ואם רק. ואני חושבת שתחקיר יראה מאוד מאוד אם רק, ואני מפחדת שהתחקיר, הוא יסים נורא חזק את כל הזה שאני יודעת שהוא לא מועיל. חמש עשרה, תצפיתניות.

נהרגו במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר. שבע, נכתפו. בסך הכל, נפלו בקרבות במוצב, חמישים ושלושה חיילים וחיילות. עשרה נכתפו. הקרב ומוצב נחל עוז, הוא דוגמה, דוגמה לגבורה, אבל גם להפקירות.

הוא דוגמה למכדל, וגם לעומץ. הוא המקום שבו הקונספציה, המערך, קרסו לחלוטין. וחודש אחרי, כשגילי התיישבה מול המחשב, פתחה את פייסבוק, היא התחילה לכתוב. התחילה לכתוב ליעל. בחדר עבודה שלי יש את התמונות שלך, את אלה המסתכלות, המאישירות מבט אליי.

וככה, לפני כמה שעות, לא שמתי לב, שבמשך דקות, אני מסתכלת עליך, בתוך כדי, זה אז הקדימה ואחורה. קדימה ואחורה. אותה תנועה שאנשים מכירים כתנועת נדנוד נעימה על קיסן הדנדה. וואו, כמה אהבת קיסן הדנדה. או כתנועה בזמן תפילה.

אבל בשבילי, היא אחרת. אותי זה זרק בשנייה לשבעה. זוכרת כמו היום את התנועות האלה לספה קדימה אחורה, קדימה אחורה, של נפש שממענת להבין שלקחו לה את הילדה. והנה ילדה שלי, לפני כמה שעות, שוב התנועות האלה, הקמאיות, אין בעו מעצמן, לא הזמנתי אותן. והבנתי אלי, בהבזק של שנייה, שזה מה שקורה באמת מאז שעת אינך.

כמו שאני הולכת קדימה, ככה אני חוזרת אחורה. כך שתמיד אני חוזרת לאותה נקודת אפס. נקודת העל חזור שלך. אי אפשר לחזור מנקודת העל חזור הזאת. ואמרתי לעצמי, למה היום?

למה דווקא היום עשיתי תנועה אחורה? והתשובה היא ממש פשוטה.

היא פתחה את העמוד בשביל יעל, והוא הפך למקום שבו לא רק היא מדברת ויעל מקשיבה, אלא מקום שבו גם אחרים מקשיבים. היא מקבלת המון דגובות ממשפחות של תצפיתניות אחרות, משפחות של חיילים וחיילות, משפחות של נופלים ונופלות. בהדרגה, כתבו לי עם האות וגם עבות, את נותנת לנו מילים לדברים ש... גם אנחנו מרגישים את זה, אבל לא הייתה לנו את המילה. וזה דרך אגב, גם מה שקרה לי, שקראתי דברים של אורים אחרים, פתאום אמרתי, אה, הם מסבירים לי אותי.

בני לבין העולם, יש תהום. לא יעזור. אוקיי? יש תהום. ואנחנו יכולים לבוא ולהגיד, תחייעו אתם בהיבשת שלכם.

ואנחנו נחייע בהיבשת שלנו, וכי אתם לעולם לא תבינו. כמה שתרצו להבין? לעולם. כמו שאני לא הבנתי לפני. אם כל ההחשרה נשבעת, לא הבנתי.

לא הבנתי. ואז גילינו אהורים שכותבים, זה שהכתיבה שלנו הגשר בין העולמות. ואחר כך בתום שנה, גם הבנתי שזה היה הקדיש שלי. כל אחד יש לו דרך לעשות קדיש על הילד הילדה שלו.

וזה היה קדיש שלי ועדיין.

יאלי, אבא קנה אחורף בפעם הראשונה טוטים. סבא, תקנה לי טוטים, ככה היית אומרת לסבא חנן. ולא משנה שזה היה עולה כמו טסלה, או היה כונלך את הטוטים הראשונים של ההונה. זה כל מה שצריך כדי שאני יתארק אחורה. קופסה של טוטים.

ככה זה איתנו. זה לא בדברים הגדולים. זה לא בימים הגדולים כמו ימי זיכרון. זה בכופסאות של טוטים.

גילי ליבושו, אימא שלי יאל. תודה. תודה לך.

וזה היה אחד ביום, שלין 12. אנחנו מחכים לכם בגבוצה שלנו בפייסבוק חפשו אחד ביום, הפוטקסטיומי. ההורך שלנו הוא רומאתיק, תקיר ואפקה העילה פז, שירה עיראל, אדיח אצרוני, ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלת שמחה יופ. אנחנו נהיה כאן.

גם אחר.

אולי נסעתם לחופשה משפחתית בחול, אבל בשביל חופשה משפחתית בראש שקט, יש ביטוח נסיעות לחול של הרל. הורידו עכשיו את האפליקציה ותוכלו להנות מחופשה בראש שקט. תיסה נעימה. כפוף, לתנה הפוליסה, לסגייה ולתנה אכיתום של החברה.