בשבי: שיחה עם מורן סטלה ינאי

Summary

פודקאסט "אחד ביום" מבית N12

פרק: "בשבי: שיחה עם מורן סטלה ינאי"

שידור: 18/02/2025
מראיין: אלעד שמחיוף
מרואיינת: מורן סטלה ינאי — חטופה לשעבר שחזרה משבי חמאס, לוחמת למען שחרור החטופים.

---

סקירה כללית

בפרק זה מתארחת מורן סטלה ינאי, אחת מהחטופות שחולצה משבי חמאס לאחר 54 ימים, ומשותפת במסע השיקום שלה – הפיזי, הנפשי והחברתי. היא מספרת על רגעי השבי, ההתמודדות הכואבת שלאחר השחרור, הביקורת שלה כלפי התנהלות המדינה ועוצמת הפער בין גבורת החטופים לבין מציאות חייהם מאז ששבו. הפרק מעמיק בתחושותיה, דילמות מוסריות ונקודות מבט אנושיות, תוך חשיפת פערים בלתי נתפסים במציאות הישראלית.

---

נקודות עיקריות ודיונים מרכזיים

1. מהמסיבה לנפילה בשבי והבריחה הראשונה

• מורן הגיעה למסיבת נובה להגשים חלום ולמכור את תכשיטיה (00:30), ובבוקר השביעי באוקטובר מצאה את עצמה נמלטת ממתקפת המחבלים.
• הצליחה לשכנע שתי קבוצות מחבלים לא לחטוף אותה, אך בפעם השלישית נתפסה (01:00).
• תיאור בדידותה וחרדתה במהלך השבי ובעיקר הדאגה לאחרים שנותרו מאחור:

  "כל מה שעבר לי בראש זה מה קורה עם אלה שנשארו שם עכשיו." (03:00)

2. חזרה לשגרה: שיקום קשה ותחושת ריקנות

• השחרור, ההתערבבות בחיים, חוסר המענה מהסביבה והמדינה:

  "אני רק עכשיו מתחילה לפתוח את העיניים ולהרים את הראש ולהיות בשבילי. ישר, עד עכשיו זה היה בשביל כולם." (05:40)

• תהליך השיקום מרגיש בלתי נגמר, עם פער בין גבורה ציבורית לשבר יומיומי:

  "ההשיקום הזה מאוד ארוך מסתבר [...] מצד אחד שברתי תקרות זכוכית, מצד שני, קשה לי לעמוד במדבך ולחתוך מלפפון." (00:35, 24:47)

3. המפגש עם מחבלים בשבי – דיאלוג בין עולמות

• תיאור התקשורת והפער המנטלי בין החטופים למחבלים:

  "הם ילדים בורים, זה הרבה יותר מפחיד מבן אדם רע. בן אדם בור הוא לא צפוי, לא יודע למה הוא נלחם." (08:50)

• מצבים קיצוניים: טיפולים רפואיים לקויים, חוסר ודאות קיומית, דריכות מתמדת

  "מה יש לי עוד לעשות חוץ מלהגן על עצמי, לנסות לשנות את הדעתו של האחר?" (12:09)

4. חברות, אובדן וזיכרון מהשבי

• החיבור לנוגה וייס, רותם, נוהר, ואיתה סבירסקי (שנרצח בשבי):

  "בזמן כל כך קצר, מדהים החיבור שיכול להיות בין שני אנשים בזמן כזה קצר." (15:00)
  "והתחננתי בפניו שימשיך להילחם, שיהיה אופטימי, שייצא החוצה… הוא תמיד ניסה. עשה בדיוק מה שצריך לעשות." (16:27)

5. התמודדות נפשית – פחד, אמונה, ורגעי שבירה

• עיסוק בעניין התקווה:

  "הפחד הכי גדול היה לאבד תקווה." (20:27)
  "יום בלי אמונה, זה יום נוראי. זה הפחד הכי גדול שלי." (21:05)
  "לפעמים רציתי פשוט להתבוסס בשאלה איך זה קרה לי." (21:52)

6. עולמות חוץ ופנים: חוסר תמיכה, תחושת נטישה והפער מול המדינה

• חוויה קשה של זלזול או ניתוק מצד המדינה:

  "אני לא מרגישה שמכירים בנו, לא יצרו קשר עם המשפחות, זכות המילה הכי אובייקטיבית." (31:57)

• לא מצפה לממסד — פיתוח חוסן פנימי:

  "כמו שבשבי חיכיתי שמישהו יבוא להציל אותי — ולא בא, גם היום אני לא מחכה. יש לי רצונות, לא צריכים." (30:01)

• בקשה פשוטה מהמנהיגות:

  "החלום שלי שכשכל זה ייגמר, כל המשוחררים יעמדו על במה אחת, ופוליטיקאי יגיד לנו תודה." (30:21)

7. החיים אחרי השבי – בין פומביות לחשיפה יתרה

• על הציפיות והתגובות של הציבור:

  "אני רוצה שאנשים יפסיקו לשפוט על פי נראות בלבד. אתם נראים בסדר — מה זה אומר?" (36:41)

• "אני עדיין שם בחוץ, עדיין נלחמת. מחכה לאחרון שייצא. אז אולי אברח לנופש בעצמי." (26:31)

8. דילמות מוסריות בנוגע לעסקת שבויים

• מתנגדת להסתה נגד שחרור מחבלים עבור החטופים:

  "כל מי שנמצא בשבי כרגע מיליון יותר חשוב מכל מחבל שישוחרר במקומו." (38:54)
  "אני מזמינה בהאהבה מלאה כל מי שמתנגד לעסקה לבוא לדבר איתי." (40:52)

9. הקריאה האחרונה והחזון

• קריאה לחיבור, סולידריות והכרת תודה:

  "אנחנו לא מחפשים אוהבים חדשים, אנחנו רוצים את המשפחה שלנו בחזרה ולהתקדם הלאה." (31:20)

• מסיימת בתחושת חמימות, אבל גם אכזבה:

  "אני לא אדבר על פוליטיקה, אבל כן אגיד תודה... ועדיין מרגישה שלא מספיק מכירים ולא מספיק מחזיקים ידיים איתנו." (31:36)

---

ציטוטים בולטים

• על שיקום:
  "שברתי את תקרות הזכוכית הכי גבוהות שלי כבן אדם, אבל קשה לי לחתוך מלפפון." (00:35, 24:47)

• על המדינה:
  "אני לא מרגישה שמכירים את כולנו. הם עדיין לא יצרו קשר עם המשפחות שצחות... זכות המילה הכי אובייקטיבית." (31:57)

• על החשיבות בשחרור:
  "כל מי שנמצא בשבי עכשיו פי מיליון יותר חשוב מכל מחבל שישוחרר במקומו." (38:54)

• על תקווה:
  "הפחד הכי גדול הוא לאבד תקווה." (20:27)

---

צמתים עיקריים (Timestamps)

• 00:30-01:30 — רקע על מורן ינאי, החטיפה, הבריחה והשבי
• 03:00-05:00 — התמודדות עם הידיעות על שחרור חטופים נוספים, טראומה משתכפלת
• 08:50 — התחושות כלפי המחבלים, פערים תרבותיים ומוסריים
• 15:00-17:10 — היחסים עם חברים לשבי, פרידה מאיתה סבירסקי
• 20:27 — רגעי שבירה נפשית, התמודדות עם תקווה
• 24:47 — סיפור על חוויות גבורה מול קשיי שגרה בסיסיים אחרי השבי
• 30:01-32:27 — פערי תמיכה מצד המדינה וחברה, תחושת נטישה וחוסר הכרה
• 36:41 — נטייה הציבור לשפוט חיצונית את החטופים
• 38:54-40:52 — יחס בלתי מתפשר נגד כל עיכוב בשחרור, קריאה ושיח ציבורי

---

סיכום

מורן סטלה ינאי מעניקה הצצה יוצאת דופן לעולם של חטופים שחזרו, ולמחיר הסתגלות שלא נגמר — פיזי, נפשי וציבורי. היא מבהירה כמה שיקום לא פחות גבורה מאשר ההישרדות עצמה, וקוראת לציבור ולמנהיגות הישראלית להתעורר, להעניק הכרה אמיתית, חיבוק ותודה, בעיקר בלי לשפוט או להחמיר את בדידות החוזרים מהשבי.
חזונה של מורן הוא לראות את כל החטופים משתחררים ולהימנע מהפיכת הטראומה הפרטית לטאבו חברתי — כי החיים בשבי "לא נגמרים בגבול, הם ממשיכים יום יום בלב."

---

Transcript

[A]

אראל ישראל, אראל ישראל אראל גאה להיות תותנת תחסות הראשית של נפחות ישראל בחדור סאר היום יום שלישי, שמונה עשר בפברו אני ליניים והתאם על בשבי מבית אחד ביום סדרת שיחות עם החטופות והחטופים שחזרו מאזר וראנס תל העיני הגיע למסיבת הנובה כדי להגשים חלום יומנית ומעצב את החשיטים ולמסיבה הגיע כדי למכור לראשונה את היצירות שלה בדוחן משלה בבוקר שיבה באוקטובר, כשהמחבלים פשטו על הנובה, היא נסתה לברוח תוך כדי מנוסה, היא הצליחה לשכנע שתי קבוצות שונות של מחבלים שלא ללכתוף אותה אבל בפעם השלישית, היא נתפסה ונלקחה בשבי היא שוחרה בהסקה אחרי 54 ימים וישר לקחה על עצמא תפקיד שלוחמת במאבק לשיחור החטופים שנותרו מאחור מורה נפגשה עם הניגים בכל העולם וסיפרה את הסיפור שלה, לכל מישה היה מוכן לשמוע היא הצטרפה למשלחות ודיברה על במות מול המוני אנשים ועכשיו, יותר משנה אחרי שחזרה היא סיפרה לנו על התלתלות שהיא עוברת בימים האלה עם חזרתם של החטופים על הציפיות והחזבות שלה ממי שמובילים את המדינה על מה שיועוד נוסט איתה מהשבי ועל הדרך הערוקה לשיקום בשנה האחרונה שברתי את התקרות זכוכית הכי גבוהות שלי כבן אדם ולעשר שנים הקרובות אמרתי על במות הכי גדולות שיש עברתי הרצאות לכמויות בלתי הגיוניות של אנשים אני, אני, לא היה לי פחד במה אמרתי, ודיברתי מון אנשים ודיברתי באנגלית ודיברתי בעברית ואני דעת להתבטב וכאילו, כל כך הרבה דברים ענקים קרו ובמצד שני, אני קשה לי לעמוד במדבך ולכתוך מהלפפון אני מתאפת אחרי שנייה וחצי והשיקום הזה מאוד ארוך מסתבר בואו אצל עיניי, שלום שלום אנחנו בימים שבהם אנחנו סוף סוף רואים חלק מהחתופים חוזרים מהשבי חלקם במצב קשה איך זה בשביל לך לראות את זה? אלה תמונות שאני לא יכולה להפסיק לראות שוב ושוב זה הדבר שהכי הביט אותי בעולם כשאני אצאתי החוצה כשאני אצאתי החוצה הייתי 12 % פחות במשקל 8 כאילו פחות מבלאדם רצה אחר חודשיים אז כל מה שעבר לי ברוס זה מה קורה עם אלה שנשארו שם עכשיו וכשיצאו חלק מהבנות הייתה לי איפה שהוא איזה שינחת איזה שיקלה לא ברורה כזאת כי כאילו מהו נגיד איזה בגזרה הנורמלית וכשהם יצאו החוצה עוד, ואלי, ואור זה פשוט הגרוף לחזה הכי חזק שיכול להיות כי מזה פחדתי מזה הכי פחדתי בעולם ולדעת שיש שם עוד אנשים שנשארים שם עכשיו אחריהם ואני לא יודעת מה דיבורים על ההסקה היא קוראת, לא קוראת אני מנסה לו לחסוף את עצמי לדברים האלה זה מטלטל אותי ברומות החקבות שיכול להיות זה מחזיר אותי אחורה בשנייה וחצי אני לא יודעת איך להגיב לזה לא מעניין אותי הפוליטיקה שמסביב לא מעניין אותי מי רוצה הכי להרווח מהסיפור הזה אני מנסה להבין איך המוח האנושי מסכים לקבל דבר כזה לא משנה מי זה זה לא משנה יש עוד בן אנוש שיושב כרגע במקום אחר בצורה הכי מסביעה שיכול להיות בעולם בעולם שותק מבחינתי ישקת וזה מפחד אותי הצלח לדברים אנשים שישתוכרו עכשיו בסביב הזה מהשביעי לא, עדיין לא מאוד מעניקים את הפרטיות ואת השקט בסך הכול צריכים לזכור שאנחנו כמו חלט פצועות חזרנו ונזכות שנייה את הפינה שלנו ושנייה להבין את החיים אני גם מאוד שמחה שיש להם את המקום הזה עכשיו אנחנו לא היה לנו כל כך את המקום הזה בהתחנה מה הכוונה?

אני יצאתי מאוד מער החוצה מאוד מאוד מער הייתי טראיין כן, מאוד מער אני תסתי אחרי פחות מחודש כבר על השוויץ להבידה הכלכלית העולמית שהייתה והייתי פתוחה שהתקפתי הרבה כתובת לך שחודש עדיין משהפתי בבית ולסטיקלו ואניыл חנתי על חברים שלי וכולם שואנים אותי רק מה אתה רוצה ומה אתה רוצה ואני לאבין עליה מה אני רוצה מה אני צריכה אני צריכה כרגע לי להרחם אני צריכה כרגע לי דרבר יש לי חברים בפנים יש לי אנשים בפנים זה המשפחה החדשה שלי אני לא רואה דרך אחרת גם היום כאילו מה היה מאוד נכנס לתפקיעים מאוד מער, הרבה מữיתנו היום על תייסת אומטי פשוט תסנו עשינו מה שאינו צריכות לעשות, והיה מנהבינה שלא הצרתי לשנייה בשביל עצמי, נראה כך עכשיו מתחילה שיקום. אני רק כך עכשיו מתחילה לפתוח את העיניים ולהרים את הראש ולהמות בשבילי ישר, עד עכשיו זה היה בשביל כולם. ואני מרגישה שעשו ללאה שלקצת מתרוקנת, לאט לאט. גם כי אני לא מקבל את הפידבק שאני חושב ושאני צריכה לקבל מהעולם. גם כי אני לא מקבל את הפידבק שאני חושב שאני צריכה לקבל מהממשלה שלי.

ומה ציפית לשמוע במסורות שלך בעולם? יותר חיבוג, יותר תמיכה, יותר אבנה, יותר הסדאות עם ישראל? אני לא קוראת יותר מדי תוקבקים, אבל נחשבתי להודע אחת, שששלחו לי על דיביית שנהלתי עם פרופלסטינאי ב -UCLA.

בשבילי זה הייתה שיחה פרטית, וזה גם מה שביקשתי. באותו רגע הסתבבתי לקהל דבר ראשון, וקשתי מהם לא להתערב, לא להביע שום רגש, לא הוציאה גם אפה. זה לא קשור לכם. זה שיחה בני לבנו. אחרי הדיביית הזה, קיבלתי יודע שאומרת, את שקרנית, את רק רוצה לך את ילדים, את רק משקרת את התבוצה לך את ילדים, ואז נזכרתי במשפט שאמר לי המחבל בפנים.

היה פרפר על הכיר, והכנף שלו התחסי שבורה, והוא בא עם הכל, והוא רוצה לי מוכתך פרפר על הכיר. זה פעם בשנה שצעקתי. אמרתי לו, לא, אל תערוג אותו, והסתכל עלי חייך ותחיל לצחוק עליי, אמר לי את מגינה לפרפר? אני אמרתי לו, כן. אמר לי את מגינה לפרפר ורוצחתי ילדים, והמשפט הזה מסתובביתי כל השביל.

אני בחיום לא יתמוך ברצח של ילד. איך אני אתלוא? את יודעת, בפעם הראשונה הסתכלתי עליו, בפעם השנייה, היה יום אחד שהיו הרבה הפצצות, ושמעתי את הילדים שנרגלה לשמוע בסחקים ברחוב שהם השעון האנושי שלי. אני יודעת באיזה שעים יצאים. זה ככה, ככה אני יודעת מה קורה היום בחוץ, את יודעת.

מה זה, סימן צהריים אחרי בצפה? כן, ודרך כלל יש שתי ילדות שלה ברוקר, הם יוצאות ראשונות לפני אחר והם הקדורגל, אחרי שהם אחר והם הקדורגל יוצאים, אז הילדות הולכות הביתה. זה כאילו היה לי ממש שעון האנושי, זה הייתי במקום אחד הרבה זמן. ואז יום אחד התשמעת את המצורחים. צורחים.

הרגע קצת שלי הייתה לפקוט. אני נהנשתי לזה, אסור לפקוט בשביל. והוא אמר לי, למה את בוחם? את יודעת, כילדים צורחים. זו תמיד חשב שאני צוחקת עליו, שאני בקונספירציה עליו, שאני עובדת עליו, אני לא חשבת שהיצר האנושי שלי ירצה אי פעם שמישהו אחר הסבו, זה לא משנה מי זה יהיה.

אני כן חושבת שאנשים צריכים להענש, אני כן חושבת שאנשים צריכים לסאת בהשלכות של המעשים שלהם, אבל אני בחיים לא ירצה שזה יהיה בעלימות פיזית, או במוות, או בכל דבר אחר כזה, זה נתקל אצלי בחוסר רגע, אני לא משנה לכמה דברים מחשבתי, במיוחד בשנה האחרונה. וגם זאת אומרת, גילית שזה מאוד מאוד שונה מטפסה של המחבלים שמולך. אין להם בכלל את ההבנה הזאת, אמרת מקודם המחבלים המחרדים, הטרוריסטים האיומים. ואני אומרת, הם ילדים בורים, זה הרבה יותר מבחין, זה הרבה יותר מבחין מבן אדם ראשה. בן אדם בור הוא לא צפוי, לא יודעת איך הוא יקום אחר בבוקר, או מהקרה בצורה הם, זה יכול לשנות את אורו חמש פעמים ביום, בן אדם ראשה הוא ראשה.

את יודעת מראש, כשאנשים הם בורים הם אפילו לא יודעים למה הם נלחמים, הם קמים בבוקר רגע, וההבא שלהם זה לעמוד מולנו ולשימי ידע ללב ולהגיד את רואה לי אין רגשות, אני לא הסבול בחיים, עד סובלת כי יש לך רגשות. זה מילה שנהם רח? כן, כן, בבדעי. בגלל יום אחד שהוא בא ושאל אותי, מה זה גבר בעינייך? אז אמרתי לו, האמת, גבר שבוחה, גבר שיודע לפקות.

אז הוא הסתכל על ההצחק, ואמרך שחלשת. בגלל זה אני אומרת הבורות, כי באיזשהו מקום גם פתחו איתנו איזושהי מערכ תכסים. אני גם בטוחה שחלק מהבנות חסרות להם. עכשיו, זאת אומרת, הבנו משהו חדש שהם עשו, הם לא מכירים, לא יודעים, לא חסופים אליו. אני הייתי אוף מוזר בשביל להם.

אני אבחורה בתרבעים, אני לא נשואה, אין לי ילדים, אני מאשנת, אני מסתבבת בעולם. וואו, מוזר. על מה עוד היית מדברת עם המכבלים? תשמי, אני נשתית לתקשר את המשר להתחלה. אני חושבת שלקח לי שעה של חקירה, ואשר התחלתי לנסות להבין קודם כל מים, מים, אני לא ילדתי שזה חמאס.

מה אתם רוצים איתנו, מה אתם מתכננים לעשות איתנו. והוא לא אמר לי בהתחלה שזה חמאס. ואני ניסיתי רק להזכר במילה דייש, לא זכרתי אותה באותו רגע. אז כל דבר שהם עשו, אני ראה לי כמו פעולת דייש. זה ימים שאת לא הולכת לישון.

זה ימים שאת נרדמת, ואת מתעוררת בבעלה, שבכלל נרדם. מה הם עשו? רגע אחד אני מתעוררת, ואני רואה העצבה, שמצבי עליימו לפרצוף. באמת עליי לה. ומדברים ביניים, ואני קפואה במקום, וצריכה לשחק אותה ישנה, וגם למדתי אחר כך בדייבד שייתי על סמים, ביימים קיבלתי קטמין, ביימים ראשונים, בגלל הרגע שלי.

כן, הרגע לתה פצועה. הרגע לתה פצועה, מחליטו לתת לקטמין. כדי שהרגע לתת תת תתו שש מהר, ככה מתענו. ברור שקיבלתי את הטיפול הרפואי הלא נכון. הלכתי הרגע למיום ראשון, עם הגבס, ונשבר לי ביום השני, והייתי צריכה פשוט למשוך את זה כל הזמן, בלי להתלונן.

אין דבר כזה, מיום מקום כזה להתלונן. סתיל להבין מי הם. אמרתי לי, תקשר איתה מה להתחלה. סתיל להבין מי הם, מה האג 'נדה, מה האג 'נדה שלהם נגדנו, זאת אומרת, מה הולך לקרות לך? וזה לא ברור אף יום.

את פשוט לומדת לשחרר לתוך זה, לתוך הלא נודע, לתוך החוסר ודאות הזאת. זה מה ששבי עושה, לכם כזה אני אמרתי, אין אופציות. יש לך שתי אופציות, חיה, מתע, כרגע את חיה. האופציה השנייה זה מתע. אין אופציות.

זאת אומרת לי, הכי תופרתי יכולה. כן? ובאמת באמת אמרתי טוב, אני אנקם. מה יש לי עוד לעשות חוץ מלהגן על עצמי, להגן על הבנות שהייתי, ולנסות לשנות את הדעתו של האחר? אין לי שום דבר אחר לעשות חוץ מזה.

אז ניסיתי. ניסיתי בכל דרך אפשרית. באמת, בארצאות שלי, אחד המסרים שלי זה, שאנחנו מאוד שונים מהם. זה ברור מהלב, אבל אנחנו מאוד שונים מהם ברמות הפסיסיות המות קטנות. אנחנו, שכל אחד כמה אחרת, בבוקר, לכל אחד שכלום אחר, אתה אוהב את סבאים אחרים של בגדים, היא אוהב את דברים אחרים, כל אחד אוהב משהו אחר.

וזה חושב שזה גם מה שמגדיל אותנו, מפדח אותנו כחברה. אנחנו מייצרים רעיונות חדשים. לעומת אנשים שקמים כל בוקר, במשך דורות, על גבד דורות, עם תמונות על הכירות של ירושלים, אסור להגיד ירושלים, זה לקוץ, ותמונות של שהידים מחייכים, אחרי שהם מטו. ולזה, ילדים צריכים להתעורר כל בוקר מחדש, במשך דורות. אני לא אומרת שזה, אני ברחמת עליהם, כן?

אני לא. הכל בסופו של יום דילן של בחירה. אבל איך אנחנו כעולם, מצפים עם אנשים כאלה אחרת, הם לא מבינים. מה שאמר עלייך בימים האלה בשביל? את יודעת, יש שמים שייתי, ישבת מול מול החתופה שמולים, ופתאום הייתם את חיי, הצוות את עצמי.

אני אומרת, מה יש לך, זה אומרת, אני רק מבדש שאני באמת באזה. אחד את יודעת בזה שהוא שלב את, אוקיי, אני פה. אני גר כאן. זה הבית שלי. יש לי את הפרינה שלי, הקטנה על הרצפיים, עם המברשת שיניים, קרה שיש מברשת שיניים, עם המברשת שיניים, והחתיף שאני מחביעה מהם כבר שבוע וחצי, ואני כל המסדרתי, זה עם המתפחת ראש שלי ליד, כאילו, זה הבית שלי, המזרון, המתפחת, החפיסת כלפים שהחבטתי מהבית הראשון, החתיף שלי מחביעה מאחורה, קריץ הבית שלי.

טוב. אבל זה כבר מה שיש לי לפני השביל, אוקטור, מה שכזה, זה התהליך שעברתי. יש כזה, לא משנה, איפה תסימי אותי? אני מתה הבית. לא משנה.

הבית זה ההוגן שלי. יש בזה הרבה כוח, למצוא בית בכל מקום? אין בריאה אחרת. אני חושבת שכל אחד אני מתוכה שהיה לו את הדרך הישרדות שונה. אני אצרתי לעצמי הגנה, בתוך הראש.

דיברתי עם עצמי הרבה, את יודעת, לפעמים אנחנו אומרים שהמחשבות שלנו יכולות להרוג אותנו. בשביל המחשבות שלי היו הגנה שלי. זה מה ששמר עליי, זה מה שפיקס אותי, זה מה שניכם אותי, זה מה שהכייל אותי, והיה לי את זה לפני ברמה הזאת. הכל קורה בדציבל מאוד גבוה. זאת אומרת, את כל הזמן בחרדה הכי קצונית.

את כל הזמן ברוס כסינריה שלך. את כל הזמן בקיצון מסוים, שעל פנם זה אמור לתלתל בן אדם, אבל יש משהו מאוד מפקס בנקודה הזאת. כן, החופצות. בשביל פגשת חתופים נוספים, נכון? אני זוכרת שהיית הרבה זמנים עם נוגה וייס, גם עם ריירותם, נוהר גמנים, והייתה סבירסקי שנרצח.

נכון, הייתה סבירסקי. זה מה ששאלכיתי לכל החיים. מיומנם פגשת אותו ממש ממש הזמן קצר, אבל זה מדעים איך בזמן קצר כזה, מדעים החיבור, שיכול להיות בין שני אנשים בזמן כזה קצר. זאת אומרת, סלחנו לדבר על כל כך הרבה דברים, אני יודעת עליו כל כך הרבה דברים, וכואב לי באמת, כי אז רגע שהוא יש שם מולי ואמר, אני אשלמתי, אשלמתי עם הסיטואציה. אני לא הולך לצאת.

והתחננתי בפניו, התחננתי, שהמצאו פתיעים את מחדש, שמה שהוא יוציא אותנו בחוצה. ובאמת, איתה היה כאילו צורה ומופת. אני הייתי עם אנטים חכה אותו בבית הזה, כי זה הבית שהיה מאוד קשה בשבילי. זאת אומרת, זה בית שאם היה לי איזה שהם זכויות לפניכן ובית הזה שאלו ממני, תקחו על הכל, לכל, לכל, לכל, לכל. זו הבית האחרון שאתה לא יפנה?

זה הבית האחרון המיושב לפני ואיתה היא נתן לי רגע ינושי. הוא ראה כמה נפחדת והוא יוציא סוכרי על מקל שהוא שמר, הוא היה עם ילדות, והם ישאו לו את הסוכרי על מקל לך שמייצו. והוא יביר לי את הסוכרי על מקל הזאת. ואני זוכר שפחלתי להיכול אותה, והוא היה מפסות שהוא... הוא באמת יחזר לרגע ינושי.

וזה כל מה שהוא ניסה לעשות. הוא ניסה לשמור עלינו. הוא דווקא ניסה לפתח את שלנו אופטימיות. לדעת שאנחנו, את תגיע, את תגיע ביתה. אני אבטיח לך, את תהיה בסדר.

וכל הזמן ניסה להגיע לי את זה. בקואי אבל לקיוע את סייטן, עשה בדיוק מה שבגשו ממנו. עשה בדיוק מה שצריך לעשות. ויש רגע אחד שאני בחיים לא יודע איך הוא נגמר. ואני לא יודע איך הוא הרגיש באותו רגע.

או מה הפרצוף שלו היה באותו רגע שמחבל וחבן עליך הנשק, ואז זה יורא. בלי סיבה. מה עובר לבן האדם בראש באותו רגע. אז איתה ילך איתי. זוכרת שאמרת לו שתקווהו קפה בטלאביב כשהוא יוצא.

ממש, זה היה רגע שני האחרונה לפני שיוצא אותו מהחדר. אמרתי לה, איתה תכתב לי. אמר לי, בטח, בטח, תכתבך. גם מה תכתבי לי. אמרתי לו, בטח, נכתב לך.

כי הוא לא יודע אם אני יצא. הוא ניסה לי לכם בשבילי בשבילי. כי הם אחריזו אותי חיילת ומודיעו להם שגם אם תהיה הפסקת שאני לא יוצאת. והוא ניסה. והזור לי.

אמוןם. מה הלך ולחיילת? הם תפסות עם דגמה חירוג בני לצבא. וגם, הדמות הזאת שתיארתי מקודם, האישה הזאת בת הרבהים לנסוען ילדים, אז הסתדר להם. הסתדר להם עם חיילת שובק.

ואז הוא החלט שאני התפשטתי לפני שהגעתי לאז על עבד. וזרקתי את הנשק ואת החולצה עם הדרגות אישם בשטח. ונכנסתי לאז על עבד. אמרתי לה, מחבל הזה מאוד אגעני מה שאתה אמר. באמת יש רגעים.

יש רגעים בשביל שלא יודעתי איך לא להתפצוץ להם. יצחוק בפרצוף. כמה מעובדת המחשבה שלך היכולה להיות שאתה מאמין במה שאתה מאמין בו. וזה הדבר הכי מבחינת בעולם. לנסות להוכך.

אמת. זה הדבר הכי מבחינת בעולם. הוא היה בטוח המחבל הזה, הסתכל עליו, הוא היה בטוח שכולי קונספירציה אחת מעלכת. כמה הוא התעקש על זה? ברמה שיש לי, הגיל אחד באוזן שהם לא צריכו להוריד והם היו בתוכים שזה צ 'יפ צעלי שאני מעבירה מבית לבית.

שאני יצאתי בנס. כי לכל החתופים, תלשו את ההגילים האוזניים. לי לא. אני הצלחתי לשכנע אותם שזה רפואי, שזה תדעת שאי אפשר להוריד אותו, הם הביאו צוות, הם הביאו פלייר, הם ניסו להוריד אותו, זה לא עובד. ניסיתי לשכנע אותם וצלחתי.

כמה זמן לקח לך לשכנע אותם שאת לא בשבוק? לא, זה לא הצלחתי. זה לא הצלחתי. זה הכמיר עם הדרך, זה רקע מור וגידים, זה הגידל ילד. הם גילו שאני חצי מרוקאי, התחצי מצריה, קרו לי ערבייה בוגדת.

בבית האחרון היה יום שהם מוציאו את כולנו לסלון ואני ישבתי, ישבים על הבריקאים, את יודעת, ראש משפל על הרצפה, אני איתה אינו ורעיה, והלידר הוא מסתכל עליי ואומר לי, סתאלה, אולי קסיסי? ואני אמרת, מי? הוא אומר לי, סיסי, אולי קסיסי? ומזכרתי, סתוקתי עלי איתה, ואומרתי עלי איתה, מי זה סיסי? הוא אמר לי, זה הלידר של מצרים.

וסתוקתי עלי, וחזרה, אמרתי, לא, לא, לא, אני לא פוליטיקה, אני לא פוליטיקה, אמר לי, סתאלה, יהיו עלייר, כאילו, באמת, היו בטוחים, שאני לא יודעת מה, סוכנת כפולה, גם של האינטלנג 'נט המיצרי, וגם המוסד, ושבק, וכולם ביחד. יש להם הרבה כונספירצות בראש. מה היה רגע הכי, הכי קשה שלך בשביל? תדעת להגדיר?

הפחד היא שבר. זאת אומרת, היו ימים, היו ימים בודדים, שהייתי מטורר בבוקר, במראשה לעצמי, היום אני מראשה, רק להישבר חמש עות. לא מתקשרת. כמה הם פרצוף לקיר, לא ריבה על עוצמיה, לא מתגעגעת, לא רוצה להתקיים. כאילו, הפחד לא להאמין?

הפחד, הפחד להבי תקווה? זה הדבר, שהכי נפחיד אותי בשביל, והכי נפחיד אותי עכשיו. זה הפחד הכי גדול, כי גם השביל, להיצר איזשהו משהו, שאני כל הזמן קוראת, לא שם מה זה. את הנקודה האלוהית, הכי גבוה שיכולה להיות. אין לך כלום.

אדם לא זורם לשים מקום בגוף. אדם זורם, רק למחשבות שלך, ורק ללב שלך. זה שני העברים היחידים שפועלים. שום דבר, לא בטוח, שום דבר, הכל מתקיים, ולא מתקיים באותה מידה, מביננה מה אני קבלת. אז לא נשאר לך, יותר מידה יחוץ מלחשוב, ולהיצור מחשבתות.

איך פרגענתי לעצמי, במקומות שאולי הייתי מפרגענתי עצמי. זה תהליך. אבל יום בלי אמונה, יום שאני רוצה לקום בבוקר, ולהגיד מונדני, ואני לא מאמינה לעצמי, זה יום מוקשה. זה יום נוראי. זה הפחד הכי גדול שני.

אתה היו לך ימים כאלה בשביל? היו לי ימים כאלה גם עכשיו. בדרך שבילי ימים כאלה בשביל. האמת שלא הרבה. היה יום אחד, שאני זוכרת במפורשות, שיקמתי בבוקר, התחלתי להגיד מודעני, ועצרתי באמצע, ואמרתי, אני עדיין מאמינה בך, אבל היום אני כועסת, כועסת מאוד.

ויום לא בלי. לא רוצה. בא לי לשאול את כל השאלות הכי ילדותיות שיש בעולם. בא לי לרקוע ברגליים, ולהתמרד. ולא בא לי.

להציל את עצמי, או להציל את הבנות בחדר, או לנסת את תקשר איתם, או... שתו בא לי. כאילו פשוט להתבוסס, באיך זה קרה לי? אבל זה לא יכול היה רשות לעצמך כל כך. זה לא מחזק להרבה זמן.

כי... זה מסוכן. שאת מורידי עץ במדופק. אז הייתי מרשה לעצמי, כמה שעות פה, כמה שעות פה. ואני רואה את זה גם כאן, גם אחרי השמי.

אני לא מרשה לעצמי. כמה שעות פה, כמה שעות פה. זהו. וחוזר אחדיה. גם היום.

כשישה בי בשביל, וכל הזמן דיבר נומה יהיה כשנצא, להנטוס, מנוכל, מנלבש, מנעשה. ויום אחד אמרתי לה... אני יוצאת מהשיחה הזאת. למי? לנוגה, נוגה בייס.

אמרתי לנוגה, אני יוצאת מהשיחה הזאת. גדול עליי. לא בא לי לדמי על את הרקלום. אני רק שואפת להגיע לרגע אחד. וזה מה שייך לקוטי בחיים.

לשל את הספסל, ולראות אנשים מולחים, חוזרים, מולחים, חוזרים כמיכולים. זהו. לא אכפת לי מקלחת, לא אכפת לי מים, לא אכפת לי אוכל, לא אכפת קלום. אני רק רוצה לראות אנשים חופשיים. ולדעת שזה אפשרי.

שאתה לדעת להיות אמ חופשי בארצנו, מי היה מתייחס לשיר הזה יותר מדי? מנעתי. מנטטורי כזה. תחייבת לשיר. אני בוחמה, השיר הזה.

כבר לא מובן מאליו. זה ממש לא מובן מאליו להיות אמ חופשי בארצנו. והמשפטכים הרגש, שמעתי בשנה האחרונה. אז... אז כן, הפחת הכי גדול שזה להבטיקווה.

ובזה התיקווה. מאוד חופשייה.

בסוף נובן ברשעבר, מרון השתחרר במסגרת העסקה אחרי 54 ימים בשביל חמאס. בשמישהי שמלובה בצוות רפואי, כאנחנו באמת מתקשים כזה לראות אותה כי הכל קצת חשוב שם, היא גם צולעת.

בתיעוד מאותו ערב, רואים אותה צולעת במעבר הפיח. בנגד שהרף סבל שלי הוא מאוד גברה. מסתברה. יצאתי עם רגע נימין שבועה. ובימים הראשונים הייתי מאוד עדיין קנוע בסיטואציה.

אז אמרתי רגע, קואבת לי גם רגע לשנייה, ואמרו לי, אבל אני אך קלומות. בסדר, אין בעיה. ואז אמרו לי, טוב, יוצאים... יוצאים לי לכם. אמרתי, אוקיי, אני יצאת לי לכם.

ואמרתי, אלא במות במשך שנה. עברתי 15 מדינות. אמרתי, המון על הרגניים שלי. ורק לפני שלושה חודשים, הם הסכאילו לגלות שהרגע לשמאלית שלי משברה גם. וואו.

אז אין לי צריכים לשבור את כל העצמת מחדש כדי ליישור אותם. וואו. זה מה שקרה. זה רק הרגליים. אני מוכנה לחשוף את זה, בין השיחות שלי, מפסיכולוגית שלי, אמרתי, צדאז, זה מה זה מוזר?

בשנה האחרונה, שברתי את התקורות זכוכית הכיגבות שלי, כבן אדם, ל -10 שנים הקרובות, אמרתי, תהיה לברמות הכי גדולות, שיברתי ארצאות לקמויות בלתי הגיוניות של אנשים, אני, אני, לא היה לי פחד במה, אמרתי, ודיברתי מון אנשים, ודיברתי באנגלית, ודיברתי בעברית, ואני יודעת להתבטב, וכאילו, כל כך הרבה דברים ענקים קרו, ומצד שני, אני קשה לי לעמוד במדבך ולחתוך מהלפפון, אני מתאפת אחרי שנייה וחצי. זה אמרתי, אז זה דיסמנס מאוד מאוד גדול, שאני מצליחה מצליחה לעשות דברים כאלה משוגעים, ולעבור כאלה חוויות מטרופות, ומצד שני, כאילו, מאוד קשה לי לעשות את הדברים הבסיסיים, והשיקום הזה מאוד ארוך, מסתבר, כי רק עכשיו אני מבינה, מאיפה הוא מתחיל בכלל, הוא מתחיל בלעקום בבוקר, קודם כל, לבחור לעצמי תבגדים, לתלבש, לטפח את עצמי, ולעניק לעצמי, איזושהי אהבה מסוימת, אתה יודע, ולא ישרLaXX converge אני יכולה הגיל, שבש viewer Gab sacred, גם בתוך השיקום, אז זה לא קורה, בגלל הש paired. בגלל השקול מביט, בגלל השקול מלכי, איך בן ידם יחול כאילו, עתנו לא תרגשויות, שיהיה מטרופות. אז אני יכולה להגיד שיקום, אני יודעת כמה זה IndiaZ 98 AC達. אני יודעת איך שיקום אמור לא יערות, אני לא יודעת, מה זה אמור לעניב?

האם אני בסופו של יום מצליחה, לנהל את כל היום שלי, אני בצורה מתוקטקת בלי עזרה, כנראה שלו. כמעט משהו נעזמי היום, נגיד, ברמה הפרקטית, אומרת, תיארת מלאפפון, תיארת לקום בבוקר. לא עשיתי את זה בשנה האחרונה. גרתי בבתם מלון בעולם, ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, לדבר. אז השריר הזה התחזק, הוא יודע לעבוד כמו שצריך, וכל היתר השרירים, לא.

הם נחלשו. אז על זה אני עובדת עכשיו. זה עדיין שם בחוץ, ואנחנו עדיין נלחמים, ואנחנו מאוד, אני אומרת עוד פעם ברבים, אני עדיין שם בחוץ, אני עדיין נלחמת. ועדיין מאוד רוצה שבשפחות ידעו שאנחנו, שאני איתם עד הסוף, עד האחרון, ואני מחכה לאחרון, כי באחרון אני בסדה תאופה. קונה קרטיס תיסעה לתיילנד ובורחת מפה, לשלושה שבועות של החלמה.

ההחלמה זה לשביל ושקט, וזה לתת למחשבת לרוץ, ולהעבוד את כל הסיטואציה הזאת. והבועלך בראש, אולי אני לא כך תפקיד, ואני תריקה זו רגע בעצמי, שבע בית, אני אעשה, זה איזה וחל אופטיה? אני באמת, אני רוע, הרבה חתופים, בחלקם תסיים, בחלקם בארץ, חלקם עושים לבדות קצת, חלקם זה, ואני הכי כאילו שמחה בשבילהם, בעולם שמסוגנים לעשות את זה. באמת, אני הכי שמחה בשבילהם, בעולם מסוגלת, כשאיתה ידעי, נהיה בחיים, איתה הסבירת, כאיתה ידעי, נהיה בחיים, הייתה קשה לאכול. זאת אומרת, כפעם שיחלתי, ונגידייתי בטעות בקיקר, ובטעות רמתי את הראש, ובטעות התמונה שלא עומדת לימון הפנים, אני לא חל לאכול, פיזית, אני לא יכולה לאכול.

אני רוצה שנישב על החוף בטיילן, שאני יודעת שעוד אליו, ואור נראים ככה, זה לא החלמה, זה ההתחקה. זה הכחשה, וזה ניתוק, שהוא מבורך למי שמסוגל לעשות אותו. אני לא. עד כמה השביעה חוזר עליך ביום -יום? זה כמו טיינוק, קוראים שהשנה השניה יותר קשה.

קודם כל, הרבה דברים מתחילים את סוף עכשיו. הרבה דברים שלא נתתי להם, את המקום שלהם. כי עדיין אין לי זמן להבל את הכל, אין לי את היכולת, אם אני הפתח את הדלת הזאת, תראה, זה כמו ערון סעצועים למסודר שהכל גולה שלה איך, זה מה שהיא קרה. אז אני לא נתנת לזה עדיין. אני מקופל פתח הצריך, כאילו, ומוציאה עוד קצת ועוד קצת, ואני מחכה על היום הזה שאני פשטוכה לפתוח את הדלת הזאת ולסדר את הערון הזה מחדש.

עד אז, בכל רגע נתון, השביעה חוזר אליי. כי אני לא יכולה. הוא לא מרשה לעצמי, לא בא לי לפעמים לעשות דברים, אני עדיין עושה אותם. וכל הזמן אומרים לי, אבל את לא חייב, את לא חייב, את לא חייב כלום, את יכולה לעשות מה שאת רוצה. אבל אני לא.

אני לעצמי לא יכולה לעשות מה שאני רוצה. קודם עדיין שם המדינה עוזרת מספיק מקבלת מה שהצריכה מה זה מה שאני צריכה טיפולים פסיכולוגים לבואי. מה צריכה ולא מקבלת. אני חושב שם משחק כל מה שאנחנו צריכים זה מעטפת אנושית ולא. לזרוק עלינו רק כאן שם מקצוע ולסמן וואי ולהגיד עשינו את העבודה.

לפעמים לכן יש צריכים קצת שונים אחד מה שני. ואם באמת חשוב למדינה הזאת שאנחנו נשתקם ונתקדם מעלה ואולי תהיה בהם מן הירויות גם לעצור שנייה ולהגיד להם תודה. על זה שהם היו השגרירים של מדינת ישראל בשנה האחרונה. ימי הלחמד אז הבנה שאולי כשיקום שכל אחד מאיתנו קצת שונה אבל יש הרבה אז אני מבינה מבין השורות שאת לא מרוצה עד הסוף עם מה שאת מקבלת. אתה לא מרוצה אני בסופו של דבר לא מדויק לך לא לא לא מדויק לי אבל אני מדייק את לעצמי.

בשן בעין כמו שלצערי בשביל אוקטובר ישבתי לחכות שמי שבוא להציל אותי ולא הגיע. אז גם עכשיו אני לא שב לחכות שמי שיבוא לתת לי מה שאני צריכה אז יש לי רצונות לא צריכים קודם כל אני רוצה ולא צריכה. אין לו שבורה המקול קהלת תחוף לי פסיכיאטר בפסיכולוג כל הכבוד אליהם אני מואבד בפסיכולוגית שלי זה לא מה שהפתור את הדבר הזה. ואני אגיד שהחלום שלי באמת עדיין בצורה הכית ממה שיש שכל זה יגמר כל המשחר רומי עמדו על במה אחת ודווקא פוליטיקאי יבוא ויגיד עלינו תודה. זה הכל זה מה שאנחנו צריכים זה מה שאנחנו רוצים.

תגיד עלינו תודה אנחנו נלחמים למען הארץ שלנו אנחנו נלחמים רק בשביל עצמנו. הם חייבים לעמוד איתנו שורה הם חייבים להחזיק איתנו ידיים אני לא מבינה איך הם לא בקיקר כל שבת להביע סולידריות כל מה שאנחנו רוצים זה שתביאו תמיכה שתביאו סולידריות זה הכל. זה לא חומרים זה לא מילים זה גם פחות מעשים פשוט תעמדו איתנו קו אחד לאותה מטרה זה הכל. זה הכל אל תי אוהבים שלנו אנחנו לא מחפשים אוהבים חדשים אנחנו רוצים את המשפחה שלנו בחזרה ולהתקדם עלה זה הכל. אמרות בתחילת השיחה שלנו שלא קיבלתי את הפידבק שציפית לקבל מהעולם וגם לא את הפידבק שציפית לקבל מהממשלה כן.

אני הפתחתי להים הרימונה שאני לא מדברת על פוליטיקה אם שלי שם עוד חזקה אני פחת ממנה לא עושה דברים שלא יוות אנחנו לא מקיבים לרימונה אני כן אגיד את זה. אני כן מודה למהמשלה שלי כי בסופו של יום הם שם אוהב איזושהי יסכה לשולחן אז תודה.

אני לא אגיד שאני קוייסת אני כן אגיד שאני קצת מרוח זו איבט. הם עדיין לא מכירים את כולנו. הם עדיין לא יצרו קשר עם משפחות שצחות אתם זכות המילה הזאת זכות המילה הכי אוביט הזאת. איתך יצרו. איתי יצרו אחרי שהיא תפרסם של יצרו שלא יצרו וגם אני גם יכולה להגיד לכם אני לא נכון בשמות שמפגשתי מדמות מאוד מאוד מאוד בחירה.

היו לי שתי דקות על השעון של קשר ואני יודעת איך זה עובד בשפחתי בפניו את כל הדברים הכי היומים שנחשפתי עליהם בחיים בשביל וכל מה שאלה להגיד לך שתי דקות זה אני אני מתנצל מיית. וזה אחריך חודשים שהסתובבתי בעולם ורעיונות וזה הכל זה הכל גלוי הוא הסתכל עליו אמר לי מיית הסתכלתי אמרתי לו סליחה. lympc לי ועלכתי כי לא הייתי אפילו כוח לאסביר איכול להיות, איך יכול להיות תמלדים מ� Considering, איך יכול להיות שיש שמה עוד שלא התקשרתי מדיים לנאכם פתאום להגיד אנחנו יודעים שקשר. אנחנו יודעים שהיא מתורף אנחנו יודעים שזה נראה רחוק אנאנופול אתכם, אט אבו עד 않아 пять מינות מאות מאוד מאוד מאוד. בבחירה שניסיתי רק להיפגש איתה.

בפעם השלישית היא שלך שליח שהיא שאל אותי אם אני אבוא לי צוק עליה. אז אמרתי תגידי לה שאני בא בי פלאפון בלי תקשורת שמפתיחה שאני לא יצא קלה. מפתיחה שאני אגילה תודה רק שתשב לדבר איתי ובסופוי לא הגיע. די.

חזבה. מאוד גדולה, כי אתה יודע מה, יכול להיות שניצא קליך. יכול להיות שניצא קליך, קרו הרבה דברים היומיים, קוראים עדיין הרבה דברים היומיים. אתה עושה בדיוק מה שמחיבל חמאס עשה. אתה מונה מבאדי להביא את הרגשות שלי.

לבטא את מה שאני עברתי. אני באמת אחד הדברים שהכי לא הבנתי, זה איך יכול להיות ששכירו אותנו כל כך מהר. כאילו לא מהחמאס מהשבק, מהממשלה, איך יכול להיות? אם נותנים לי להסתבב בעולם כך חופשי, להגיד מה שאני רוצה, לעשות מה שאני עוד, איך יכול להיות? זה לא מעניין אותך מהעברתי.

כאילו לא מעניין אותך, איך זרח חובד את הסיטואטיה הזאת? אני חושב שזה רק היה מסקרם אותי כבטור בן אדם, תדעת. לא מעניין איש, ולכי יש את הפריבילגת, אתה יכול לבוא לכם מי שאתה רוצה. אתה יכול להגיע לכל חתופה או חתוף שהגיע השני על לבט חולים, ולכי יש את האישור להגיע. איך אתה לא שם?

רק מהסקרנות, ומה התשובה שלך? אין לי, אני לא בנתה הגיון. אין לי. עדיין, אני, בן אדם הכי לא פוליטי שיכול להיות בעולם, אני לא ראיתי חדשות לפני השביל אוקטובר במשך 12 שנה, אין לי את הערוץ הזה בטלוויזיה, ועדיין, דיברנו על זה הרבה בשביל, על היום שיחרי. ובאמרתי, אמרתי לה, חתופה, אמרתי לתירי.

זה כמו במי מכן, אנחנו נגיע לעולם כדורסל גדול, יתנו לנו חליפות טרנינג תועמות, אל תצפי שהוא יעבור, הוא לא יעבור. אמרתי, מה, באמת נראה לך שהוא לא יעבור, הוא לא יעבור. שאת אומרת, הוא, למה את מתכוונת? אני לא יודעת מה אתה מתכוונת, הוא לא יעבור, לא הוא ולא הם. לא ציפיתי שיהיה אף אחד.

אבל אתה יודעת משהו, זה מזכיר לי את התמונות דווקא של השחור של נורג אמני, שיהיה בחילוץ, ולשם לא רק אליה, על היתר הגברים, ולשם ראש הממשלה יגיע. נשמור את הדגוע שלי לעצמי. אפחר שלא להגיד בסיטואציה הזאת, אני חושבת שאת מבינה מה הדגוע שלי בסיטואציה הזאת. בחבל מאוד. הייתי מצפה שאועד, אור ואלי, בתיסה, היום מקבלים את המפגש הזה.

שהוא היה מחכה להם, אבל לא הם, היו צריכים לחכות לו. רק בגלל מה שהם עברו. כי חבל לי שאנחנו, והעולם, ונאמרת אנחנו והעולם, היינו צריכים תמונות כאלה, כדי להגיד, רגע, רגע, וואו. אולי זה לא כזה סבב, כמו שחשבנו. כי עד התרעת ואחרים.

התרענו, אמרנו. אז מה, איד, בלבלתם קראיתם מישהו אחד יוצא, וגם איך יכול להיות שאנחנו עדיין שופטים ויזואליזציה. אני הייתי מנופחת כמו כדור בלון, אחרי שבוע אחרי שחזרתי לארץ, הייתי מנופחת כמו כדור בלון, כי כל המנירלים וכל הנודות הגופניות השתנו לי, עד שהגוף חזר להיות לעצמז. אז מה זה אומר? שאני בריאה, שהכול בסדר.

וזה מה זה אומר, שאנחנו עומדים וממינופפים בידיים. אני אמרתי ואמרתי, תודה, תודה, אם שתה רגע אם שבו רוצה לקות הכל הגוף. חבלות בחרוש, יבלות. מה שאת רוצה לדמיין? לדמייני, זה מה שהיה להי בטורג, ועדיין אמרתי, תודה, רבה, אם חיו חלפנים.

מה זה אומר, שאנחנו בסדר? קיבלתי הרבה תגובות כאלה. אתם נראים בסדר. מה זה אומר, נראים בסדר? אני רוצה שאנשים שנייה ינסו להפסיק לשפוט על פי נראות בלבד.

גם נגיד את עועד אלי ואו, גם אחרי שהם ראו אותם ככה, אני דורשת ומבקשת, לא לגמור את החיים שלהם. הם עדיין יותר חזקים מזה, הם הכי חזקים שיש בעולם. ואתה רואה את זה על החיוכים שלהם. זה מה שמענחים אותי אחרה בחיותיים Minister .all these kind out this is the most important thing שיכול לכות להם בחיים. הרגע הזה, שאומרים את המשפחות שלהם, ולצעריך לכם לא רואים את כל המשפחות שלהם, אבל הם רואים איזה שהוא גורם במשפחה שלהם, זו המטרה לשמיםBOW.

זו המטרה לשמיים ס Θרדו. זו המטרה לשמיים הגיעו הביתר. בשביל fusion. 근데 בשביל poland硸emos Tehahara. ומהahahahaם רוצים לעשות עכשיו?

נעמד על שתי רגליים ולהילחם עוד, אז איך הם לא עושים את זה? איך הממשלה לא עושה את זה? איך יכול להיות שבן אדם שישר 480 יום על הרצפה גבא ברעב רוצה שנייה להתעשש וישר לרוץ בלי להילחם? זה שולח סרטון למתי החטופים ומוציאי הצרות ו... איך?

אני לא מצליח להבין את זה, ובני זה אני חושבת שגם הרבה דברים צריכים לשלנות, גם אצלנו, כן. מצליחה להתחבר לה, לעמדות של חלק מהציבור, על הדאגה הזו, לעם ישראל, אם נשחר את החטופים בהסקה הזאת ונשחר הרבה מחבלים בתמורתם, יש משהו בך שמצליח להבין את זה? אני רוצה לענות לך כמו לילדה קטנה, לא אכפת לי. באמת, לא אכפת לי. אם כל, אם יש איזשהו בן אדם בארץ הזאת, שחושב שזה לא דחוף, או שחושב שזה נוראי לשחר המחבלים עבור האזריכים שלהם, שלא חושבו מקומם, אני בעלון לשחר המחבלים.

זה מרגש לי כמו גיבורים מקלדת. אם הם כאלה גיבורים שעבור, ימדו מולנו, והגיד עלינו את זה, כל מי שנמצא בשביק הרגע, פי מיליון יותר חשוב, מכל מחבל, שיצא במקומו. זה מה שנראה. ואני לא מבינה למה בני אדם, ואני ניסים שני הדגש על עם ישראל, מאוד בטוח במקומו. איך הוא שכך כל כך, את יודע, זה המלחמה הכי מוזרה שהייתי בבחיים שלי.

כשחזרתי לארץ, מהחופשה באזר, ונכנסתי ראיתי את כל הבניינים עומדים. אכול עומד. לא היה אפילו בניין אחד, שהיה בו סדק. סדק. אני לא מדברת על חור אף אילו.

איך יכול להיות? אני הייתי תחת הפצצות, שחורבן בית רביעי, אני לא יודעת, אני הייתי תחת הפצצות, הם תניות, מטורפות. איך יכול להיות שכל הארץ עומדת לא קרקלום? כולם כבר בשגרה שלהם, יש פה תוכניות ראיילתי, יש אנשים מתרקלום. מה קורה?

איך זה הגיני? גילת שלי את חמש שנים. בן אדם אחד עשה בז, חמש שנים. יש לכם עדיין שבעים ומשהו אנשים בפנים, ואתם עדיין חוזרים לשגרת חיים שלכם? אז בוקר טוב, למי ששומע את הדבר הזה, יש בן אדם שעכשיו לא יכול צרצך שיניים.

להשתפקמנים, לא רות המים בשירותים, לפתח את המקרה, לפתח את הארון, לפתח את הדלת של הבית, לעמוד, ללכת, האם הם מבינים? באיזה רמם מיקרוסקופית כאילו זה נוראי? אז ביא את הדבר הגדול שלא קחו את המשפחה שלו, ממה הבית שלו, וזה בן אדם שעשור ללוותי רגשות. זה בן אדם שאם הוא יפקה יקבל מקות, עשור ללוותי רגשות בעזה. אני שמח, אני מזמינה, בהאהבה מלאה, כל בן אדם שמתנגד להסקה הזאת, כל בן אדם שמתנגד להירוע זה, באמת, בהאהבה מלאה, לבוא, לדבר איתי.

בהאהבה מלאה, אני לא יצא קו, אני לא יעריב. אני ראה לשוחחתי את השקט שלי עד היום, אבל אני שמח, שמח, לפתח להם את התודעה.

בוראסטלנה, תודה רבה לכל השיחה הזו. תודה רבה.

וזה היה בשביל, מבית אחד ביום. מוזמנות ומוזמנים להזין בין 12 ובכל אפליקציות הפוטקסטים לסיכות הקודמות בסדרה. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום, הפוטקסט היומי. ההורך שלנו, רומאטיק, תחקיר והפקה, שירה הראל, עדיך אצרוני, עילה פאס ודניאל שחר. על הסאונדיה ירבשן, אני ליניים.

אנחנו נהיה כאן גם אחר.