עידית מחכה לאלון

Summary

אחד ביום – עידית מחכה לאלון

מארח: אלעד שמחיוף | תאריך: 16.2.2025

---

סקירה כללית

הפרק עוסק בסיפורם של משפחות השבויים בישראל, בדגש על סיפורה האישי והמאתגר של עידית אוהל, אמו של אלון – שנחטף ונמצא בשבי בעזה מזה 492 ימים. השיחה מתקיימת ביום הולדתו ה-24 של אלון ומתמקדת בתחושות, בכאב, ובכוחות שנדרשים על מנת להמשיך לקוות ולחכות לשובו, במקביל למאבק הציבורי והאישי לשחרור החטופים. נשזרים סיפורים אישיים, זיכרונות מבית, וגישה מעוררת תקווה והשראה לצד כאב עמוק.

---

נקודות שיחה מרכזיות ותובנות

1. פתיחה ומסגור האקטואליה

• [00:02-03:40] אלעד מתאר את המצב: שבויים שחזרו בשבוע האחרון, ההתמודדות הכפולה של שמחה על שובם מול כאבם של אלו שעדיין בשבי.
• בולט עיסוק בתפקיד של המוזיקה והחיבוק הקהילתי, גם סביב משפחתו של אלון.

2. קבלות החיים ושגרת חוסר הוודאות

• [04:37] "הכושי להבין שאלוני נמצא בסיטואציה המזעזעת של שבי – קשה מאוד עם התעללות פיזית ונפשית [...] הוא ישן על הרצפה, לא מבדיל בין יום ללילה."
• עידית מדברת בגלוי על הכאב, לצד קבלת אות חיים אחרי תקופה בלתי נתפסת של המתנה.

3. כוח הנפש, הומור פנימי והתמודדות בוגרת

• [06:45] עידית מסבירה כיצד המשפחה מפיחה תקווה ומשמרת אופטימיות אפילו בהומור: "יש לנו המון בדיחות קרש כאלו, בדיחות שנעשות להודד את עצמנו, ואנחנו צוחקים ובוכים בו זמנית."
• מדגישה את עוצמתו הנפשית של אלון: "הבן שלי חזק [...] הוא שורד, והוא יחזור" [08:27].

4. תיאור דמותו של אלון

• [10:36-12:00] עידית משתפת בזיכרונות על אישיותו של בנה: "האופי שמח, חייכן תמידי, קריזמטי ברמות מטורפות… הוא הדבק שמתביק את החברים."
• מספרת גם על תושייתו וחוסנו ב-7 באוקטובר: "הוא התקשר למשטרה, הוא פעל, הוא ממשיך לפעול גם עכשיו בדרך שלו".

5. קשר עמוק למוזיקה

• [12:44-15:07] סיפור תחילת הדרך המוזיקלית של אלון – מהאורגנית לבית, דרך שיעורים ועד לפסנתר מקצועי.
• "הוא פשוט נולד לתוך מוזיקה… מגיל תשע אמר לי, אמא, אני רוצה לנגן בפסנתר" [13:03].
• המוזיקה משמשת כנחמה עכשווית וכתקווה לעתיד: "ברגע שהוא חוזר, דבר ראשון שחייב להיות — זה הפסנתר".

6. יום החטיפה – זיכרון חרוט

• [15:07-18:06] עידית משחזרת בדייקנות ובכאב את שיחת הטלפון עם אלון מהמיגונית במסיבה, את המשפחה שמבינה שמשהו אינו כשורה, ואת קבלת הידיעה על חטיפתו.

7. תפיסת מושג ה’שבי’ והגישה האקטיבית

• [19:23-21:59] עידית מסבירה: "הם לא חטופים, הם השבים הבאים בתור. [...] כשהשיח הוא על שבי, זה לא מקרבן, זה מחזק".
• גישה מחזקת: לא להיכנע לתחושת הקורבן, אלא לייצר תנועה קדימה ולקוות לחזרה.

8. חשיבות הפעולה ועמדה מול המערכת

• [23:17-24:42] עידית מפצירה במקבלי ההחלטות: "כל עוד אלון לא יהיה פה — משהו לא תקין בערכים. [...] אולי הגיע הזמן לחשוב על שינוי בתודעה."
• דגש על אחריות המדינה: "המדינה צריכה לדאוג לכל האזרחים שלה."

9. דמיון הרגע של איחוד ומשמעותו האישית

• [24:42-25:26] עידית מציירת בדמיונה את הרגע שבו אלון יחזור ויחבק אותה: "אני רואה אותו רץ אליי ונותן חיבוק שלא רוצה לעזוב".

10. מסר לאלון, למשפחה ולחברה

• [26:50] עידית פונה אל בנה: "אני יודעת שהוא מסוגל, שהוא נפש מדהימה וסורד, ומחכה לו בבית".

---

ציטוטים בולטים

• עידית:

  • "הכושׁי להבין שאלוני נמצא בסיטואציה המזעזעת של שבי — קשה מאוד, עם התעללות פיזית ונפשית... הוא ישן על הרצפה" (05:20)
  • "יש לנו המון בדיחות קרש… צוחקים ובוכים בו-זמנית" (07:25)
  • "אני כל הזמן מרגישה שאלון חי כי לאות חיים זה מדהים" (08:08)
  • "אני לא מרגישה קורבן. אני עוברת מבחנים בלתי נתפסים, אבל הילד שלי עובר אותם פי אלף" (19:46)
  • "המדינה צריכה לדאוג לכל האזרחים שלה. אלון הוא לא רק הבן שלי" (25:46)
  • "אני יודעת שהוא מסוגל, שהוא נפש מדהימה, הוא סורד, מחכה לו בבית" (26:50)

• אלעד (המגיש):

  • "תנסי להכניס אותי לתחושות שלך כאמא בפעם הראשונה אחרי 492 ימים – לקבל עוד חיים מהבן שלך ומצד שני, לשמוע על מצבו. זו בטח מערבולת שאי אפשר לתאר במילים" (08:50)

---

רגעים זכורים

• [04:37] עידית מתארת לראשונה בצורה חשופה וקשה את מצב השבי של בנה ומכניסה את המאזין למציאות הכואבת.
• [13:03] סיפורה של מורת הפסנתר שמסרבת ללמד על אורגנית – רק פסנתר אמיתי, מתוך אמונה גדולה בכישרון של אלון.
• [21:32] עידית מבקשת לשנות את המינוח ל"השווים הבאים בתור" ולא "חטופים", כדי לשמור על כבודם ותחושת העצמה.
• [24:42] הדמיון החי לגבי הרגע בו יתאחדו מחדש – דימוי חושי וחזק.

---

קטעי זמן לשיאי הפרק

• 05:20 – תיאור קשה של תנאי השבי של אלון
• 08:50 – עידית משתפת בתחושות בדואליות בין תקווה וכאב
• 12:44 – סיפורה של אהבתו של אלון למוזיקה
• 15:07 – תיאור מהלך הבוקר ב-7 באוקטובר ועד הידיעה על החטיפה
• 19:46 – עידית על בחירתה לא להרגיש קורבן
• 21:32 – שינוי השפה ל"משיבים הבאים בתור"
• 24:42 – הדמיון לאיחוד המחודש עם אלון
• 26:50 – מסר אישי וחם לאלון ביום הולדתו

---

סיכום ונקודת מבט

הפרק שוזר בעדינות ועוצמה את כאבה ותקוותה של משפחת אוהל – ומעניק קול לכל משפחות השבים שעדיין מחכים לילדיהם. עידית מפליאה להחזיק באמונה ובמאבק, במוזיקה ובחיבוק הקהילתי, ומעבירה מסר של אמונה, אקטיביות, ואי-נרמול המציאות הבלתי אפשרית.

אלעד מסיים את השיחה בקריאה להמשיך ולדרוש את השבת כל השבים, "לא להפסיק" – והמאזין נותר עם תחושה של אחריות משותפת ושל תקווה עיקשת.

Transcript

[A]

ליל ישראל, ליל אל ישראל הראל גאה להיות נותן את תחסות הראשית של נפחות ישראל בחדור סהל היום יום ראשון, שישה עשר בפברואר ואנחנו אחד ביום, מי ביתן שתים עשרה אני אלה צמחיוף להנחנו כאן כדי להבין קו יותר מה קורס ביווינו סיפור אחד ביום, בכל יום עושה לי, אתה אלוף, אתה אלוף הוא גיבור אותתם, איך שומע אותם הרי כל כך הרבה, דיברנו כאן על הבשורות הראות שמחקות לשווים בחזרה מהשבי העובדה שהם לומדים רק עכשיו, מה קרה בשבעה באוקטובר, מה קרה מאז הם לומדים עכשיו כמה אנשים טובים, בני משפחה, חברים, אינם עוד אבל הנה, אתמול קרה רגע הנדיר ומיוחד שבו שב שחזר מהשבי, קיבל פסורה הפוכה, את הפסורה הכי טובה שיש לא על מי שהוא שעבד, אלא על מי שישי הצטרפה אין שום דבר נורמלי, כן, בסיטואציה הזרום באבא שלומד בפעם הראשונה ככה, איך קוראים לבת שלו היא כבר בת שנה וחודשיים, היא כבר הולכת על שתי רגליים אבל לשחר מזל הקטנה, נולד אתמול אבא אבא סגי שרק עכשיו היא תלמד להכיר לאלנה טרופנוב, נולד אתמול מחדש בין, סשה שנלחמה ונהבקל שחורו כמעט חמש מאות ימים וגם הלב של רוטי רון חצי התמלה אתמול עם החזרה של יעיר והציפייה על החזרה של הבן השני שלה שנמצא עדיין באזה איתן שלושה חזרו, שבעים ושלושה עדיין שם וכמו בכל השבועות האחרונים, אנחנו חוגגים את חזרתם מחבקים חזק חזק את סגי, את סשה, את יעיר, את המשפחות שלהם שמחים ונרגשים, שסוף סוף התאחד אתם וגם במקביל תוך כדי, אנחנו זוכרים ומזכירים את אלו שעדיין מחכים לחיבוק אז תרשו לי רק לרגע לספר לכם משהו אחד על השיחה שמייד תשמעו כאן אם עידית אוהל, דיברנו ביום שני האחרון, לפני שישה ימים זה היה יום ההולדת ה -24 של הבן שלה אלון יום לפני כן, המשפחה הקיבלה מהאלון עוד חיים ראשון אחרי השיחה איתנו, עידית נסעה לחיקר החטופים בגשם ימדה שם על הבמה עם עברי לידר ושרה, היא הודתה למאות האנשים שבאו לציין את יום ההולדת של הבן שלה אלון הוא איש של מוזיקר, נגן פסמתר ועידית קפתה שהצלילים, האנרגיות, המילים מהקיקר איך שהוא יגיעו עד אלף נמחקת בשמיים הצלילים שלך, אלוני, ממשיכים להתנגן האור שלך, ממשיך לזרוך גם בתוך הלתה היום מה שנקלה אליה אנחנו לא ניתן לשום דבר לחבות אותך הילד היפה שלנו, שמוזיקה יתדר שלו שהפסמתר עבורו הוא בית שני ואני מתפללת לכל איבי שהמנגינה של הערב הזה תחלחל ותגיע אליך שהיא תמלה את לבו, את לבחה בכוח הדרוש כדי להחזיק מעמד רק עוד קצת אז הפעם, אנחנו בשיחה אם איתית אוהל עם השללון שלום עידית שלום אנחנו מדברים ביום ההולדת של אלון, 24 ואני תוהה אם היום הזה הוא שונה מכל יום אחר ב -16 חודשים האחרונים וואו, כן, זה שונה ממובן של הסמיחות שקיבלנו את האות חיים שלו להימולנת ומה שזה הביאה איתה שהיא מוזיקת להימולנת ששנה שעברה אז כן, היינו בקיקר וזה גם יצא לי יום שבת היה מאוד יפה ואמון חברים אבל עכשיו זה בהול עכשיו זה כאילו אמבולנס מגיע ואנחנו במצב של דחוף צריך לעשות פה משהו הכושי להבין ש... שאלוני נמצא בסיטואציה המזעזעת של שבי קשה מאוד עם התללות פיזית ונפשית שהוא קבול ברגליים שלו עם שרשראות שהוא לא חל, שלא נותנים להם לאכול ביטה ביום שהוא ישן על הרצפה אם הוא ישן שהוא לא מבדיל בין יום ללילה כי כל הזמן זה אותו דבר הוא במינרות מהיום שהוא נכתף וזה שהוא פצוע גם בעין מי רסיס יש לו רסיסים גם באורף וביאל ובאוד כל מיני אבל שזה המצב וזה מאוד מאוד מאוד קשה אז יש עוד חיים ואנחנו יודעים שאלון חזק וגם אומרים לנו את זה ומספרים לנו דברים מאוד טובים עליו בחינת הנפש כי הוא כזה כל הזמן אמרתי שהוא חזק לא אפסקתי להגיד את זה מהיום שהוא מהיום שהוא נכתף אפילו גילנו שהוא יודע ערבית פתאום תמיד זכקנו במשפחה הוא אחרי שנה ומשהו והם קבע שפחות עולמד רצפה אז יש לנו המון בדיחות קרש כאלו בדיחות שנעשות להודד את עצמנו ואנחנו צוחקים ומוכים בו זמנית אתה מדברת על דואליות כזו שאנחנו רואים אותה כל הזמן בהתמודדות שלכם של משפחות אחת הופים של עצב ושמחה ויהוש ותקווה והכול מתערבב ביחד תנסי להכניס אותי לתחושות שלך כאימה שבפעם הראשונה אחרי 492 ימים מקבלת פיצד אחד עוד חיים שהבן של החי ומעצת השני כמו שאת אומרת את שומעת על מצבו ובאיזה תנאים הוא מוכזק זו בטח מארבולת כזו שבכלל אני לא יודע אם אפשר לתאר אותה בכלל במילים אני ארשת שאיך שאלון נכתף איך שקובי בא וסיפר לנו באותו ערב שאלון נכתף חי אני ארגשתי שאלון חי אני כל הזמן רגישה שאלון חי כי לאות חיים זה מדהים אבל אני כל הזמן הרגשתי את זה כל הזמן גם דיברתי על זה שאני מרגישה את זה כאימה ואמרתי לעצמי אוקיי רגע אין לי שליטה על מה שעושים לעלון אני אומר, היום הראשון אומרת את זה גם בכל מקום שאני מתריינת שלי אין לי אשליטה על מה שעושים לעלון, אבל יש לי אשליטה להביא, לקרוא לאנשים לבוא ולהתפלל עליו, ולשאיר לו ולנגן לו, ויש לי אשליטה לצעוק את הזה הקה שלי וזה פחירה לעשות את זה. אז אם המשיכה להיות באותו מקום למרות הקושי, ברור שאתמול עם הידיעה הזאת הגיעה הרבה כאב, מתחושה שבא לי לזרוק משהו ועל מישהו, אבל באותו רגע אני זוכרת מי אני, ובאותו רגע אני גם זוכרת שיש לי באיזה שהוא, מחלטה, שהחלטתי אותה בשביל אוקטובר, ואני לא זעזע ממנה, כי זאת שגרמה לעלוני, לסרוד עד היום. החוזק שלי, היכולת שלי לעמוד על הרגליים ולתפקד ולהיות עם המון המונטיקווה וידיעה, שהוא חוזר וזה עובר אליו. בדיוק כאילו חשבתי על זה, כאילו אני אומרת, אני לא אומר לי, אימא, זה הכל תיפורה, אמא, אימא, זה הכל תיפורה.

אז זה שאני נראה ככה, וזה שאני קבול, אני יכול אפילו להגיד את זה, זה כל כך קשה. וזה איזה תיפורה, אבל בלב, בנפש, אני אני, ואף אחד לא אקח לי את זה, והוא אומר לי את זה, ואני שומעת, וזה נועם מצחיק שבכל מזה הוא מחזק אותי, מסגיר אליהם, שיש גם אבירו, ויש גם אנרגיה גם מדברים אחרים, לא רק מיוחל, וזה מתקווה, וזה מחלומות, וזה ממון דברים, וזה נכון, כי יש לו את הכוח הזה, למדים.

אז אתה יודעת, אני ראיתי תמונות, את התמונות ששפרסמתם במהלך הדרך, יפה וחיוך שובה, תלתלים, מהשהוא נולד אגב התלתלים? כי, כאילו זה כזה סיירה, כן, לא, תלתלים, תלתוי הוא כזה, כן. יש שם איזה תלתול בקצה? כן, כן, גם בלונדי, בלונדי, בלונד, בלונד, בלונד, בלונד, אינאים כחולות ירוקות, פשוט. וגם האופי?

האופי שמח, האופי של חייכן תמידי, קריזמטי ברמם את תורפת, פשוט אנשים מרחשי רואים אותו, רואים, מסתכלים אליו בעיניים, ופשוט נמשכים אליו, כמו מגנט. חברים שלו, כל הזמן מספרים על זה שהוא מגנט, והוא הדבק שמתביק אותם, את כולם ביחד, זה אלון, הוא הדבק. לא יכולה לספר כזה דברים, כי זה דברים אישיים בנו ובין אלו שיצאו עכשיו, אבל יש הרבה סיפורים על הגבורה שלו ודברים שהוא עשה, וגם הם לא, כדי לשמור אחד על השני, וזה פשוט מרגש, וזה כמו שחשבתי, שאלוני פשוט ילד חזק ברמם את תורפת, כל הזמן מזגבני, אנשים מזגבן, הם חזקים, חברים שלו שנרצחו, נפצעו, חברים שלו שהיו איתו ביחד במיגונית, שהיו שם חזקים מאוד במלאכת התקפה של חמאס, עם זריקת רימונים, ועם כל מה שזה הם נבדו מאוד מאוד קשה, וגם הוא, הוא התקשר למשטרה תוך כדי, הוא פעל, הוא ממשיך לפעול גם עכשיו, בדרך שלו, עם התנאים שיש לו שהם תנאים מאוד מאוד מאוד מאוד קשים, של השובים שלו, והדרך שבהם התעללים בהם, לא פשוט, לא פשוט. ההפעש שלו למוזיקה? התחיל המתי?

טוב, התחיל המעבטן.

אני מרוב, אני לא יודעת אפילו, פשוט לקחתי עוזניות, ובביתן עוד הייתי משמיע לא מוזיקה קלאסית ונהנת, וגם מוזיקה שאני ככה אוהבת, ואוהבת.

הוא פשוט נולד לתוך מוזיקה, הילד נומלד לתוך עולם שלם שבה הוא רואה חווה, נושם, את העולם דרך המוזיקה, תמיד נמשך לקנים מוזיקליים, ומגיל תשע אומר לי, אימא, אני רוצה להגן בפסנטר. אנחנו עוד הסתכל אמרנו, אולה פסנטר, חתיכת כלי, להכניס הביתה, אז קנינו לו אורגנית, והוא התחיל ככה לנגן, היוינו לו מורה, והוא נגן, היו למד, באה לשיעור אחד, שיעור שני, שיעור שלישי, יוצאת מאחן, אמרה טוב, תקשיבו לי טוב. עוד שאתם קונים פסנטר, או שאני כבר לא מלמד את התלון. אמרנו למה קרה, מה הוא עשה? הבנדית הקטנה, זה למרות שהוא לא היה וכזה עדים.

מה קרה, מה, למה הוא לא כזה חמוד? אז יומעת לנו, לא, פשוט, זה לא פסנטר, האורגנית הזאת, זה לא פסנטר, והילד ביקש פסנטר, אם אני זוכרת שהמרתם, ויש לו כישרון, הסתוך מאה תמות זמן, עמדנו פסנטר בבית, והלום והפסנטר.

הוא אמשיך ואמשיך, הוא עשה מגמת מוזיקה, סבר הסיטל, קלאסי פסנטר, עשר יחידות, ותמיד זה היה, כל מקום שהוא הלך, כל מקום שהוא היה, תמיד הוא מצא את האורגנית, או פסנטר או whatever, לנגן. וזה נותן לו מוקוח. אני בטוחה שהוא יושב שמה, אני מטערת לעצמי, מדמיין אותו ככה, חושב, מנגן לעצמו בראש, אולי אפילו ככה את הידיים, שבמקום שמחזק אותו, ומביא, יבריא אותו, רבטור לי בטוח, שהוא יחזור, והוא חוזר, אז כשהוא ברגע שהוא חוזר, דבר ראשון שחייב להיות, זה הפסנטר.

למסיבה, לנובה, הוא הלך ברגע האחרון? נכון מאוד. אני לא מגיע בחמש וחצי בבוקר למסיבה, מסביק אולי חצי שערבעים דקות לנות ממנה, ואז הם עולים על הרכב ומתחים חפש מחס, ואנחנו קמים בבוקר, אנחנו לא פותחים טלוויזיה, הוצאים עם הקלבה, הוצא לציול, ואז ואבא שלי מתקשר, ואמרתי, איפה אהלון, שיודעים איפה אהלון, ואני אמרתי לו, ברור במסיבה, אמר לי, לא, לא, לא, לא, לא. שיודעים בדיוק איפה אהלון. אנחנו אומרים לו, אני מתקשר עליו מה בעיה, מה קרה, אני קוראים משהו, קוראים משהו, רבים לדברים אהלון.

וכתכתבנו איתו לא אונה, וישו שלב, כן, הוא שאלנו אותו איפה אתה, מה קורה, מה אתכם. הוא אמר, כתב, אנחנו במיגונית וכל טוב, ברור לחלוטין שהוא כתב את זה כדי להגיע אותנו, כתב את זה כשברחמה זה הבפנים, אני חושב. והתקשרנו, הבעת שלי מדהימה, התקשרה, התקשרה, התקשרה בלי להפסיק. אמון, אמון, אמון, זאת אומרת שבא חצר בבוקר אינתה בחורה, כשהייתה במיגונית, והיא אומרת שיוראים עליהם, והיא מפחדים, והם צריכים עשרה, שעברו להציל אותם, ואז אני שואלת אותה איפה אני אמצאת, והיא אומרת שהיא במיגונית בריאים, ואני שואלת אותה כך קוראים לה, כי היא נורא נורא מבוהלת, אז אני מנסה לדווה אותה ולהרגיע אותה. ואז אני אומרת לה, תקשיב, ואיפה, ואיפה, לא, אני תלון, וממקלים מזה עלון, אני לא רואה, אני לא יודעת מזה עלון, ובסיחה המתנתקת.

אז אנחנו מבינים שמשהו קורה ומשהו לא בסדר, קשר למשטרן, אותני מדות, והם כאילו, מה? כאילו, בכלל לא, לא מבינים מה קורה, כאילו, נו... ואם המשיכה להתקשר, הבט שלי בבשר שתיים צהרים, שתיים וחצי, ואחר אתם אוני בחור, אבא, שהלך לחפש את הבן שלו, בן שלו לצהרינו הרב, נרצח במיגונית ליד. והוא עושף, הוא עושף שיבה שסרדו את הדבר המזה הזה הזה, במיגונית, ולוקח אותם לסרוקה, בפלפון הלב של עלון. אנחנו חושבים שאולי הוא הביא את עלון, מהרמור אנחנו מבינים שלו, וזהו, ומשם התגלגל החיים שלנו.

קיבלנו באותו ערב, ידענו שלא נכתב חי, כי חבר שלא נפצע, ונתן רשמיות למשטרה, ולנו קשרים, וזה יקיע אלינו, קצורה לא רשמית. זו כך שבועיים שהצבא, נתן רשמיות על זה, שלא נכתב חי.

כשאתם מבינים, כשוב, מידות של מישהו שראה, שעלון נכתב לאזה, מה עובר בראש? כלומר, מה בכלל התרחישים שרצים הצלח בראש כשאת שומעת את הדבר הזה? זה לא נכנס, זה בלתי נתפס. זה לא מסתדר. דבר ראשון שהם ברור לי, שתהל דבר ראשון שאמרתי, כשזה קרה, שקובי סיפר לי, תלון, הצהל ניכנס ויחסיר את אותם.

לא ידענו כמה חתוף אם יש פשביל אוקטובר. וזה היה ברור שמה זאת אומרת, צהל נכנס ומוציא אותם. זה כי הוא ברור. זה היה אופטימיות שהייתה בשבוע ראשון. ואנו גג שורה עם, עלון חוזר, לחשבנו, לא דמיינו, שניהיה בסרט הזה.

וזה הצוב שבדבר, כי זה יכול היה לקרות. מצפרים על זה ועוד עיצוד, ואם אני חושב בהמשך, שזה יכול היה לקרות, שתוך חודש שנים כולם היו פה. אבל, אנחנו כל הזמן אמרנו שאנחנו לא יכולים מסתכל אחרונית. והמקום שלנו מסתכל קדימה. וזה מה שאנחנו עושים כל הזמן מסתכלים קדימה.

חלק מזה זה לבדה, שמי שנמצא בשלטון כרגע, יחזיר אותם. וזה לבדה, נעים עם כל מיני אמירות של לשמה. כל עוד עלון לא יהיה פה. והחוסן שלי באה מהתינה. ולהראות, להתעסק עכשיו בשביל לבנות התינה.

אבל עתית שבה לא מפחרן ולא מכתרושת קורבנות. אני עולם לא הרגשתי קורבן הסיטואציה, ואני עולם לא הרגיש. אני כן, אני עוברת מבחנים בלתי נילים, שהבן שלי עובר אותם פי אלף. כאילו, אין מה להשוות. אבל לנימה שלו, ובתור אימא מה אנחנו אומרים לעשות, זה להכיל את הילד שלנו, לגונן עליו, ללמל אותו, ולהביא אותו לאן שהוא היום.

וזה מה שאני עושה, זה אני מכילה את המצב שלו, וזה שאני מסתכל את קדימה, ובונה לו עתיד. זה המטרה שלי כאימה. זה הזמן להעלות, דווקא בזמן משבר, ואנחנו רואים את זה גם עם הלון, וכל השווים שאורים שהם חזקים בנפש, כי בזמן משבר, אתה יכול לנצל את זה, כי הזדמנות לצמיחה. אבל איך אתה עושה את זה? יש לך בסוף משפחה, שאיתך, יש עוד שני ילדים, שתקו בי, מאיפה, את יודעת, 493 ימים של אופטימיות ותקווה וחוזק, אין בן אדם לשמור על זה.

אז דווקא בנקודות הייעוש, שאני בטוח שכן, מגיעות מתאישו. מה מחזק אותך? מה מראים אותך בחזרה? אני נכנסת לתוך עצמי, ואומרת לעצמי, שאלון חוזר. שדרך אגב, אני כל הזמן משנה את זה.

אני אומרת, התופים, כי יש לנו איזשהו בלבול, אבל, הם לא חתופים. עשו לראות אותנו, עשו, עשו, עשו לראות אותם כחתופים.

אבל הם השווים הבאים בתור. אין חתופים. כולם שווים. תרתה עם השמה. הם השווים הבאים בתור?

הם ולא חתופים, כי אם נתפוס אותם כחתופים, אז באמת ההסכה הזאת היא לא תמשיך. אז אם הם משווים הבאים בתור, אז זה ברוך שעכשיו יש לבים וזה קורה. זה אחד משמעית. אין פה שאלה על בכך. זה אמירה שאני כבר נעות את תקופה מאוד ערוקה.

אז נקרא להם מהיום, השווים הבאים בתור. זה כמו תפילה. הפסנטרים שללון בדיוק מדברים על זה. יש משהו נראה יפה בפסנטרים האלו, שזה הקטע של המוזיקה, זה שאתה בא ואתה נותן, לקהל, כשאתה מנגן שאתה שר, אתה שר למישהו, לתנותן למישהו. ומה שיפה בזה זה שזה יביא היום בקיקר ובכלל, כל מקום שאפסנטר נמצא.

כי כששומעים מוזיקה כולם מצטרפים, ואז יש לך אנשים מכל קצבות החברה ישראלית ביחד באותנו, זמן באותו, רגע, בשביל מטרה אחת, להחזיר את השווים הביתה, ולהיות שמבורם ולחשוב עליהם, וזה אחדות. ומה שאנחנו יודעים היום, בוודאות על הלון וכל מי שנמצא איתו. אסור לנרמל את זה. אז זה נדבר אחד, אבל דבר שני, אני יודעת שאני צריכה גם נשמעו פה, שיהיה להלון בית לחזור עליו, שיהיו לכל השבים בית לחזור עליהם. מה החשש, כלומר, כשאת מסתכלת קדימה, ואת אומרת, אנחנו אסור לנרמל, ויש מי שמנרמל, ואנחנו עדיין צריכים להווק.

צריכים להיות שלב א' במשכים. דבר כזה שלב בית. כל מי שצעיר ונמצא חי, ויש כאלו, הם צריכים כולם, כולם להיות בשלב א' זה משהו פה לא מוסרים, מה שקרה. הלון אמוניטרי, אבל אמוניטרי אמיתי. אמיתי.

ואם יש לו מישהו, שעדיין מסתכל, ואומר, אני לא מוכן לחתום על שלב בית, או ללכת לשלב בית, שכבר התחיל ההסכה, כן, שכבר פרפיטרנו על הרבה דברים, ברשילנו מחירים, וואי, וואי, וואי, שילנו. ועכשיו פתאום להפסיק, שאנחנו יודעים שיש את הלוני, שיושב שם, ברגע זה, בלי אוכל, בתצונה, עם הרגליים כבולות, אז משהו לא תקין בערכים שלו, משהו לא תקין בגדול. ואז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, אם זה נכון. אנחנו מוכנים ללכת מאחורי הדבר הזה, כי, ששרד את השורה, בסרד עוד הרבה דברים, לא רק את זה. אולי הגיע הזמן שאנחנו צריכים לחשוב על לשנות את התודעה שלנו, כי עם יהודי, אם דמי אנחנו צריכים לראות עצמנו כמסגנים וכרבנות, ואולי פעם זה השתנה.

את מחשב לעצמך לדמי את הרגש הוא חוזה? כשאת, בטח גם כשאת רואה עכשיו את השווים, זה... בוודאי, מה שביל אוקטולר אני מדיין את התרגע הזה. תקריא אותי לשם, מה את רואה? אני רואה אותו, רצה אליי, ונותן חיבוק כתול בחזק שלא רוצה לעזוב, ואני רואה את הידיים שלו, את הידיים במדהימות, ארוכות ועדינות, כמו כל פסנטרן, אני יודעת ש...

שהוא חזק, ואני רואה שהוא... שהוא בסדר, שהוא... שהוא יעשה משהו גדול בעולם הזה, זה מה שאני רואה, ואני יודעת שזה יקרה, ואני יודעת, אני פשוט רוצה שזה יקרה עכשיו, כי... כי זה מגיל, הוא לא עשו דברה, הוא לא עשם, ושום דבר ש... שהוא כדי להגיע לאן שהוא הגיע, במדינה שלנו צריכה לדוג לכל האזרחים שלה, זה התפקיד, לדוג לאזרחר, והאלוני הוא לא רק הבן שלי, והיום אני מאוד מקווה, שהמירה הזאת היא שהאלון הוא לא רק הבן שלי, הגיע לכל אימא, במדינת ישראל ובעולם, שתראה כאילו הבן שלה נמצא בסיטואציה הזאת, ומה היא הייתה עושה.

זה סיום עידית. אני רוצה לשאול מה הכיוון שלך, כי אמרת שאם קבלת עוד החיים, והמעידה, על מה שלא נובר בשביל, הוא שולח לך משרים, שזו רק את הפורה, ובסוף הלב, הלב הוא אותו הלב, והיום, ביום הולדת שלו, איזה מסר שולחת לו? מה אתה אומרת לו?

שאני יודעת שהוא מסוגל, שהוא, נפש מנדימה, הוא סורד, הוא יעבור את זה, ומחכה לו בבית, הוא לא יודע כמה הפדות מחכות לו בבית, אפילו אני אוכל להגיד על אחת מהנו, שלפני השבוע, בכמה ימים, נולד לו בנדון, שהוא לא ידע בכלל על זה שקיים, וזה עושר, זה כל כך יפה לראות את, את החיים האלו, נכנסים לתוך המשפחה, והלידה של הלון מחדש, תחל לקרות עוד מעד, עכשיו?

אז ידית, אני, מצטרפי אחד, ייתך ללשלוח מסרים וחיזוק, ואינרגיות, לעלון, שאני בטוח שהגיעו אליו, ויחסקו אותו, ובתורו, הוא גם, שולח את המסרים, ומחזק אתכם, ואנחנו מחכים, מחכים, מחכים, נראות אותו בחזרה, איתכם בבית. אז בואו, תהיהו איתנו, אין אותי שכחו, אתם שכחו להתפלל, ולדרוש, ולדרוש, ולדרוש, שזה יהיה עשני. לא להפסיק. אנחנו אתכם. תודה.

ידית, תודה רבה. תודה.

וזה היה אחד ביום, שלין 12. אנחנו מחכים לכם, בגבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו, אחד ביום, הפוטקסטיומי. ההורך שלנו הוא, רומאתיק, תחכיר, ואפקה, שירה, ארל, דניאל, שחר, רדיך, יצרוני, והעילה, פז. על הסאונד, יובל ברוסילובסקי, יאיר בשען, יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלת שמחיוף. אנחנו נהייקן.

גם אחר.

ראל, גאל ,יות. נותן את תחסות הראשית של נבחרות ישראל, ביחד עושה. וכדורסל. ראל. גאל, יאוט,