לא ממוגנים

Summary

אחד ביום – "לא ממוגנים"

תאריך: 25 במרץ 2026
מנחה: אלעד שמחיוף | מבית N12

סקירה כללית

הפרק "לא ממוגנים" בוחן את שגרת החיים של מיליוני ישראלים שאין ברשותם מרחב מוגן נגיש או שמסיבות שונות לא מצליחים להגיע למרחב כזה בשעת אזעקה. דרך שיחות אותנטיות ומרגשות עם ישראלים מרקעים מגוונים – אנשים עם מוגבלות, נשים בהריון, מבוגרים ותושבי הפזורה הבדואית – מעלה הפרק על פני השטח את הפערים החברתיים, המרחביים והביורוקרטיים בעידן של איומי טילים בלתי פוסקים.

נקודות מרכזיות ודיונים עיקריים

רקע ומימדי הבעיה

• מערכת ההגנה האזרחית בישראל (00:26–02:57):
  • התרגלות לחיי שגרה לצד אזעקות וטילים – מרחבים מוגנים הפכו לחלק טבעי, עד כדי בדיחות והווי סביב המקלטים.
  • נתונים קשים:
    • כ-4.3 מיליון ישראלים עם מרחב מוגן בדירה/קומה (ממ"ד/ממ"ק)
    • 1.5 מיליון עם גישה למקלט משותף בבניין
    • 400 אלף משתמשים במקלט ציבורי
    • יותר מ-3 מיליון (כשליש מהאוכלוסייה) – אין להם מיגון תקני נגיש.
  • המפגש בין מערכת המיגון ללא-נגישות חושף אוכלוסיות רחבות בסיכון יום-יומי.

סיפורי חיים – הלא ממוגנים

אוכלוסיות עם מוגבלות

• אריאל לוריה, מורה לקפוארה, מרותק לכיסא גלגלים (02:57–05:30):
  • ממשיך להתאמן וללמד בזום – "החלטתי להיות פורץ דרך... איך בצורה מסוימת לשרוד." (03:39)
  • בזמן אזעקה:
    • "אני נכנס מתחת לשמיכה... כמו עכברון." (04:41)
    • למרות שמוגדר שיש לו מקום מוגן, הדרך לשם לא אפשרית לו: "לזרוק את הכיסא מעל המדרגות, לעלות כמו כלב את המדרגות..." (05:30)
• מלכה כהן, חיה לבד עם הליכון בדירת עמידר ביבנה (06:02–07:55):
  • מבלה כמעט 24/7 במקלט ציבורי: "אני כל הזמן כמעט 24-7, אני במקום הזה, לא יושבת בבית. אי אפשר לשבת בבית." (07:10)
  • הפחד כשהיא כן בבית: "ישבתי וצעקתי, החלונות רעדו, צעקתי לשמיים ובכיתי מהפחד." (07:55)
  • נתון בולט: 42% מהישראלים עם מוגבלות – אין להם מרחב מוגן נגיש.

אנשים בבניינים ישנים

• הילה, בהיריון מתקדם, דיירת בפלורנטין (07:55–13:51):
  • גרה בבניין ישן משנות ה-50 ללא מקלט/ממ"ד; המקלט הציבורי נגיש פיזית אך לא מונגש לנשים בהריון/בעלי מוגבלות – עמוס, לא נקי, מרוחק יחסית:
    • "צריך לחצות כביש ראשי... מאות אנשים נוהרים לאותו מקלט. לוקח המון זמן להיכנס." (09:31)
    • מצוקת היריון: "יש הרבה עליות דופק פתאומיות... זה מייצר סטרס מיותר" (13:17)
  • ניסתה למצוא דירה עם ממ"ד בסאבלט – הפתרון לא ישים: "זה לא פתרון מספיק טוב עבורי... אני רוצה להיות מספיק קרובה לבית חולים." (13:17)
  • מצאה פתרון זמני – פנייה לדיירים שמאפשרים לה להיכנס לבניין עם ממ"ק בעת אזעקות (13:51)

הפזורה הבדואית

• סולימאן אבו ג'ודה, תל ערד, אב ל-50 ילדים ונכדים (15:00–19:43):
  • חלק מאוכלוסיית הבדואים בכפרים ה"לא מוכרים" – מבנים ארעיים, גגות פח, אין אפשרות חוקית לבניית מיגון.
    • "אנחנו רק מושיטים ידיים למעלה ומבקשים רחמים מאלוהים, זה מה שאנחנו יכולים לעשות." (15:33)
  • אנשים ישנים מתחת לגשרים או מגייסים כל אמצעי קיים: "שמנו את הילדים מתחת לכף של הטרקטור, זה המיגון." (18:03)
  • תאונה מצמררת: הטילים שנפלו גרמו לפציעת ארבעה בני משפחה, כולל שתי תינוקות.
    • "חס וחלילה אם דבר כזה נופל אצלנו... זה תהיה זירת רצח להרוגים הרבה יותר." (18:30)
  • פנייה נרגשת למדינה: "העיקר לפתוח במלחמה, והאזרחים חשופים מתחת לאיום? זה לא, זה לא נורמלי." (19:43)

האוכלוסייה המבוגרת

• ציון נאנוס על זוג קשישים (מורדכי ודינה, 86–89, חולון) (20:16–21:08):
  • הקושי הגדול להגיע למקלט ב-90 שניות: "אני מתפלל לאלוהים ומכסה את הפנים במה? מהשמיכה שאני יושן בה." (20:50)
    • שיעור הקשישים מההרוגים - למעלה מפי שלושה משיעורם באוכלוסייה.

ניתוח והשפעה ציבורית

• החיבור בין תחושת המוגנות והמורל הציבורי (14:30–15:00):
  • מבין בעלי ממ"ד – 73% מרוצים מהישגי ישראל במלחמה.
  • אצל מי שאין להם מרחב מוגן – רק 23% מרוצים.
    • "מיגון או לא מיגון – זו השאלה, זה הדבר שמשנה את כל הפרספקטיבה." (15:00)

שאלות ותובנות לסיום

• "יש אנשים שמוגנים, וראש הממשלה מוגן 100%, אפילו לערד אתמול הביאו מוגנית איתו... גם אנחנו מפחדים על החיים שלנו, האזרחים הפשוטים." (19:43)
• "גם על הישראלים הרבים שאין להם את הלוקסוס הזה, גם עליהם צריך לחשוב וגם בהם צריך לטפל." (21:31)

---

ציטוטים בולטים ומרגשים

• אריאל לוריה (על ההתמודדות הפיסית):
  • "אני נכנס מתחת לשמיכה, כמו איזה עכברון, שוכב על הרצפה ומחכה שיעבור זעם." (04:41)
• מלכה כהן (על הבהלה):
  • "בהלה, קודם כל בהלה, נוראית, ושנית ישר לחשוב איפה הולכים, איפה תופסים מחסה... הראש של לירד שחמו סרט." (06:45)
• הילה (על עייפות וסטרס):
  • "אין לי כוח לעבוד, מאוד מאוד קשה לי לתקשר... אבל אני חייבת לתפקד, כי אני כזה במאני טיים." (10:30)
  • "זה מייצר סטרס מיותר, זה אמור להיות תקופה שאני אמורה לקונן ולהכין את הקן שלי, אבל אין לי כוח, אני לא מגיעה לזה." (13:17)
• סולימאן אבו ג'ודה (על אבסורד המיגון):
  • "אנחנו רק מושיטים ידיים למעלה ומבקשים רחמים מאלוהים." (15:33)
  • "שמתי את הילדים תחת כף של טרקטור, וזה המיגון שלנו." (18:03)
  • "העיקר לפתוח במלחמה, והאזרחים חשופים מתחת לאיום? זה לא, זה לא נורמלי." (19:43)
• מורדכי (בן 89):
  • "אני מתפלל לאלוהים ומכסה את הפנים במה? מהשמיכה שאני יושן בה." (20:50)

---

קטעים משמעותיים לפי זמנים

• (00:26–02:57) – רקע, סיקור ראשוני של שגרת החיים בתקופת התרעות, נתונים על מצב המיגון בישראל.
• (02:57–05:30) – סיפורו של אריאל לוריה, מוגבלות ונגישות למוגן.
• (06:02–07:55) – סיפורה של מלכה כהן, תחושת אי-הגנה, חיים במקלט ציבורי.
• (07:55–13:51) – סיפורה של הילה, היריון בתל אביב והתמודדות עם הירי והלוגיסטיקה של המקלטים.
• (15:00–19:43) – עדותו של סולימאן אבו ג'ודה, חוויית הבדואים בדרום והיעדר כל אופציית מיגון.
• (20:16–21:08) – האתגר של אזרחים ותיקים בהתמודדות עם אזעקות.

---

סיכום

הפרק מדגיש בפשטות וברגש כיצד מדיניות, תכנון עירוני, בירוקרטיה והתעלמות מצרכים של אוכלוסיות מוחלשות הופכים כל אזעקה בישראל לרולטה של הישרדות, בידול מתמשך ותחושת הפקרות. לצד המערך המרשים של ההגנה האזרחית – הפערים בשטח לא מאפשרים לכולם את אותו ביטחון בסיסי, ולחלק מהמשפחות – אין ברירה אלא לחכות לנס.

נקודת מבט מרכזית:
"גם על הישראלים הרבים שאין להם את הלוקסוס הזה, גם עליהם צריך לחשוב וגם בהם צריך לטפל." (21:31)

---

הפקה:
עורך – רום אטיק | תחקיר: עדי חצרוני, דניאל שחר, הילה פז, מתן זמיר, שירה הראל | סאונד ומוזיקה: יאיר בשן

לקבוצת הפודקאסט בפייסבוק: "אחד ביום – הפודקאסט היומי"

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום רביעי, 25 במרץ, ואנחנו אחד ביום. מבית N12.

אני אלעד שמחיוף, טוב יותר, מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום. בחודש האחרון נוצרה שגרה כזו, התרעה מקדימה, מבהילה, אזעקה, טילים בליסטיים בדרך, ומיליוני ישראלים, לא משנה מה הם עושים ואיפה הם נמצאים, שנאלצים לעבור למרחב המוגן. עכשיו, יש את מי שהמרחב המוגן נמצא ממש אצלו בבית. יש את מי שצריך ללכת כמה צעדים לקומה, יש את מי שיורד למטה, יחד עם כל הבניין, עם כל השכנים, ויש את מי שצריך לצאת מהבית, אפילו אם הוא בפיג'מה או במגבת, ועד שמתקבל אישור לבלות עם אנשים שחלקם מוכרים וחלקם זרים גמורים במקלט הציבורי. זו מציאות שזר לא יכול להבין.

לא סתם בישראל יש בדיחות מקלטים והווי מקלטים מחיפוש שידוכים ועד חתונות. כשחושבים על זה, זו הרי שגרה הזויה, אבל מהצד השני אנחנו ראינו מה קורה במדינות שבהן יש טילים בליסטיים ואין מרחבים מוגנים נגישים. המלחמה בעורף הישראלי הייתה הרי נראית אחרת לגמרי, קשה הרבה יותר אם לא היינו מורגלים, מתודרכים וגם מאובזרים באמצעי הגנה. הבעיה מתחילה כשמסתכלים על חלקים שהם בכלל לא קטנים באוכלוסייה והם לא חלק משגרת המרחבים המוגנים כי אין, אין להם מרחב מוגן, נגיש וזמין. יש יותר אנשים כאלה ממה שאני חושב לפחות ציפיתם שיהיו.

לפי נתונים של פיקוד העורף ודוח של מבקר המדינה מינואר 2025, בישראל יש כ-4 מיליון ו-300 אלף איש, קצת פחות ממחצית האוכלוסייה, שיש להם מרחב מוגן בדירה או בקומה בבניין, ממ"ד או ממ"ק. למיליון וחצי איש יש גישה למקלט פרטי משותף, למשל מקלט בבניין. 400 אלף ישראלים מתמגנים במקלטים ציבוריים, ועבור יותר משלושה מיליון ישראלים, כשליש מהציבור, אין מיגון תקני נגיש. אז היום אנחנו נדבר עליהם, אבל גם לא רק עליהם, כי גם בין אלו שלכאורה יש להם גישה למרחב מוגן, נמצאים לא מעט אנשים שלא באמת יכולים להגיע אליו ולא באמת יכולים להשתמש בו.

אמרו לי מראש שאני עומד לדבר עם אריאל לוריה וסיפרו לי עליו כל מיני דברים. סיפרו לי למשל שהוא נכה על כיסא גלגלים, אלא שאז מעבר למסך אריאל עשה בערך את הדבר חבר'ה בדרך כלל עומדים, אני עושה את הג'ינגה על הכיסא, חבר'ה עושים גלגלון, אני נעזר בכיסא הגלגלים. לא לעשות תנועות, יש תנועות שהן לא צריכות כל כך רגליים, כמו עמידת ראש. תנו לי להסביר לכם מה קרה כאן, כי אני יודע שזה נשמע מוזר. אריאל הוא מורה לקפוארה, הוא מאמן ומתאמן בקפוארה, וכן, הוא גם נכה שמרותק לכיסא גלגלים.

אז כשדיברנו בזום, את השאלה המתבקשת, איך זה מסתדר ביחד? ואריאל הדגים. קודם כל אני עושה, עשיתי כפויר עוד לפני הנכות, והייתה לי איזו נקודת שבירה כשהפכתי להיות נכה, והמצב עוד נהיה יותר ויותר החמיר, גם כפויר היה נחשב משהו של אליטיסטים, ובכלל גם לא ראיתי הרבה נכים שבאמת עם מוגבלות שעושים. אז החלטתי להיות פורץ דרך, וזהו, אז אני עושה כפויר, למרות המצב בארץ, המצב אצלי בדירה והמצב הגופני, איך בכל זאת למרות הכל אני מנסה איך בצורה מסוימת לשרוד. אריאל עושה שיעורים בזום לתלמידים בכל העולם, הם רואים אותו כמודל לחיקוי, הוכחה שאפשר להתגבר על המוגבלות ולעשות תרגילים מאוד מרשימים ומורכבים של קפוארה, אלא שלפעמים בשיעורים האלה כשהם מסתכלים עליו בהשתאות המלחמה מתפרצת פנימה והכל משתנה.

ואז יש אזעקה, והדבר היחיד שאני לא יודע אם אתם יכולים לראות, אבל יש פה מיטה ליד, ואני פשוט נכנס למיטה, כאילו מתכסה עם השמיכה, כי יש פה זכוכיות מסביב, אז אני שם על עצמי משהו שיהיה מאיזה בום, שהזכוכיות לא יעופו עליי. אבל כשיש אזעקה אני כמו איזה עכברון. נכנס מתחת לשמיכה, שוכב על הרצפה ומחכה שיעבור זעם. לכאורה אריאל לא אמור להיחשב כמי שאין לו מרחב מוגן נגיש, כי יש מקום יחסית לא רחוק שהוא מוגן, אבל זה שיש מקום כזה לא אומר שאריאל באמת יכול להגיע אליו. זה אומר שיש התרעה או אזעקה, זאת אומרת שאני צריך...

להתארגן, לעלות על הכיסא הגלגלים, לפדל על איזה פועל מדרגות, לזרוק את הכיסא מעל המדרגות, לעלות או לרדת כמו כלב את המדרגות, לעלות בחזה על הכיסא הגלגלים, לפדל שתי כבישים ואז יש איזה מתנ"ס שצריך לבקש שם ממול צריך לבקש, וגם כן אני לא יודע אם יש שם מדרגות, בקיצור אני לא הגעתי למצב הזה.

נולדתי באיראן, ועליתי בגיל שמונה עשרים עם כל המשפחה לישראל, ואנחנו גרים ביבנה, ואני גרה בינתיים לבד עם העירה של עמידר. מלכה כהן גם. חיה עם מוגבלות ומתניידת עם הליכון. היא גרה בדירת חדר וחצי של עמידר, בלי מיגון, וזה אומר שבכל פעם שיש אזעקה, התגובה של מלכה מסתכמת בעיקר בדבר אחד. בהלה, קודם כל בהלה, נוראית, ושנית ישר לחשוב איפה הולכים, איפה תופסים מחסה, הראש של לירד שחמו סרט.

בגלל שאני גם לא יכולה כמו כולם לרוץ וצ'יקצ'אר לתפוס מחסה. מלכה לא יכולה להגיע למקלט הציבורי הקרוב בזמן, אין סיכוי, וכשיש כמה אזעקות ביום, בכלל. בגלל זה אני במקלט, אני ישנה. מיום הראשון של המלחמה אני במקלט. שמו לי מיטה.

מתקפלת עם כל הדברים, ואני כל הזמן כמעט 24-7, אני במקום הזה, לא יושבת בבית, אי אפשר לשבת בבית. כן, היא ישנה, היא חיה מאז שהתחילה המלחמה במקלט ציבורי בבית ספר, עם מכונת הנשמה מיוחדת שהיא זקוקה לה, על מיטה מתקפלת, היא נמצאת שם במקלט כל הזמן. והיו כמה פעמים, מעט יחסית, שבכל זאת היא חזרה הביתה. וקרה שהיא הייתה שם בבית שלה כשנשמעה אזעקה. ישבתי וצעקתי, החלונות רעדו וצעקתי לשמיים ובכיתי מהפחד.

לפי סקר שערכה עמותת נגישות ישראל יחד עם הג'וינט, 42% מהישראלים עם מוגבלות נמצאים בלי מרחב מוגן נגיש. כ-40 אלף בני אדם, כמו מלכה, כמו אריאל, אבל לא רק באוכלוסיות הנכים אפשר למצוא אנשים שמתמודדים עם אתגרים באזעקות, יש עוד קבוצה שהחברות שבה מתמודדות עם סיטואציה דומה. אז אני הילה, והבן זוג שלי קוראים אורי, ויש לנו כלבה בת 11, ואנחנו גרים בפלורנטין. בבניין ישן שאין לו מקלט או ממ"ד, זה לדעתי מסוכן אפילו להישאר בו בכל תרחיש, הוא כאילו כזה בניין מאוד ישן משנות החמישים. גם הילה לא נחשבת רשמית כמי שאין לה מרחב מוגן נגיש, כי לפחות רשמית יש, יש מקלט ציבורי שהוא לא מאוד רחוק ממנה.

זה מקלט גדול מאוד ודי מתוחזק, אבל גם הוא נמצא באזור שיש בו הרבה מאוד דיירי רחוב ומכורים וזה משפיע על המקלט ועל מי שנמצא במקלט. יש תלת על המקלט איזשהו מישהו שהוא מכור ועשה שם לא יודעת מה. נייס גיא, משהו שיש לו ריח ממש ממש רע והיה חלל אחד, יש הרבה חללים במקלטים, היה חלל אחד שפשוט היה מריח כמו צואה. זהו, שזה דוחה לגמרי, אבל זו לא הבעיה, כלומר המקלט עבר ניקוי. הבעיה היא שהילה בהיריון, הריון מתקדם.

כשהתחילה המלחמה הייתי בתחילת חודש שמיני. עכשיו, ההיריון הוא מתקדם, כל שבוע הבטן גודלת, הגוף משתנה, ואני בכושר טוב, שמחתי, וגם הבטן, אני גם כזו או כזו גדולה, אבל... היה לי קשה באיזשהו שלב כבר לעלות ולרדת מהדרגות, כי פשוט הסיבות לבריאה שלי לא כמו שאני זוכרת אותה, פשוט פיזית נעשה קשה. זוכרת שזה כאילו, שיש התרעה לשים את הכלבת הקולר, לרדת כמה קומות, ללכת לכיוון המקלט וצריך לחצות כביש ראשי, צריך לחצות את הרצל, ויש המון אנשים, המון, מאות אנשים שנוהרים לאותו מקלט. ולוקח המון זמן להיכנס למקלט.

אז נכנס למקלט וגם אין לך איפה לשבת. אנחנו תמיד הלכנו עם... כאילו בשבוע הראשון היינו הולכים כל הזמן למקלט הזה, היינו הולכים עם שתי כריות ונחצלת כדי לדאוג לעצמנו שיהיה לנו מקום. אז זה גמר אותנו.

במלחמה הזו הילה מתמודדת עם כמה חזיתות במקביל. היא בהיריון מתקדם, חודש תשיעי. היא עצמאית והיא מותשת. כאילו יש לזה, לחודשים הקרובים ללידה יש השפעה קריטית על ההכנסה שלי לעניין הדמי לידה ואין לי כוח לעבוד, מאוד מאוד קשה לי לתקשר, אפילו לענות לוואטסאפ זה משהו שהוא מבחינתי דורש הרבה מאוד מאמץ, אבל אני חייבת לתפקד, כי אני כזה במאני טיים. היא מותשת כי זה מצב מתיש לכולם, האזעקות בימים ובלילות היא מותשת מהן, היא מותשת כי מבחינתה כל אזעקה מצריכה לרדת שתי קומות, לרוץ מעבר לכביש ראשי כדי להגיע למקלט הציבורי.

וכשהירי מאיראן גבר וההיריון שלה התקדם, זה הפך למתיש וקשה הרבה יותר, ואז במקרה הגיעה תגלית. מצאנו איזשהו בניין שיש לו... ממקים שהוא קרוב אלינו והתחלנו ללכת אליו כמובן בלי להכיר את דיירי הבניין אבל זה יצר עומס מטורף על הבניין הזה במיוחד בפורים כי מאות אנשים נכנסו לבניין וזה לא מקלטים זה כאילו ממקים קטנים. נוצר מצב מאוד בעייתי בבניין הזה בניין שאילה לא גרה בו אבל יש בו ממק והגישה אליו נוחה לה הרבה יותר מאשר למקלט הציבורי. בגלל העומס של אנשים שהיו נכנסים מחוץ לבניין בזמן האזעקות, לא נשאר מקום לדיירי הבניין עצמם להתמגן.

היא אמרה לי בעצמה, זה הזוי, היא מבינה שזה הזוי. ולכן היא גם מבינה את מה שקרה אחר כך, שהקוד לבניין הוחלף. והילה, הילה נאלצה לחזור למקלט הציבורי. נגיד עכשיו מהריון מאוד קשה לי לעבור ממצב של שכיבה ל-90 מעלות, מצד דרך הצד, אז אני נבהלת, כאילו יש הרבה עליות דופק פתאומיות שהן לא בהכרח הכי טובות לתקופה הזאת, כאילו זה מייצר סטרס מיותר, זה אמור להיות תקופה שאני אמורה כזה לקונן ולהכין את הקן שלי, אבל אין לי כוח, אני לא מגיעה לזה. בניסיון בכל זאת להתמודד עם מה שקורה, הילה ובן הזוג שלה חיפשו סאבלט.

דירה עם ממ"ד. אם תעשו סיבוב בקבוצות בפייסבוק, תגלו שהמון, המון נשים בהיריון מתקדם עושות עכשיו את אותו הדבר, לפחות מנסות. כי במקרה של הילה למשל, הם הגיעו למסקנה שגם אם יצליחו למצוא דירה עם ממ"ד בסאבלט, זה לא באמת יהיה פתרון ריאלי לאורך זמן. וחיפשתי, לנסוע לערבה, לנסוע למצפה רמון, אבל אני גם בחודש די מתקדם ואני רוצה להיות מספיק קרובה לבית חולים. שאני ארגיש בנוח, כאילו זה לא פתרון מספיק טוב עבורי לנסוע לערבה.

כאילו מבחינה רפואית אני מרגישה פחות נוח עם ההחלטה הזאת. ואני עדיין אופטימית, אני בדיוק נכנסתי לחודש צ'י השבוע, ואני אומרת אולי, אולי, אולי המלחמה הזאת תיגמר לפני שאני אעלה, אבל אנחנו לא בטוחה בזה. אז בינתיים הילה מצאה פרטי קשר של אחד הדיירים בבניין שנמצא לידה, זה עם הממ"ק והקוד שהוחלף. היא הסבירה את מצבה, היא ביקשה טובה אישית, שיאפשרו לה להיכנס כשיש אזעקות. הם הסכימו, ועכשיו בכל פעם שיש אזעקה, היא הולכת לשעה.

יש הבדל מאוד גדול בין מי שגר במרכז או בצפון או בדרום, ואתה חווה את המלחמה הזאת בהתאם למרחב המוגן שיש לך. או שאין לך. חסות אחת וממש מיד חוזרים.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? הבעסה! בשבילו בהראל.

אבא יעשה, אבא יעשה. אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. בשבוע שעבר פרסמנו במהדורה המרכזית סקר מאוד מעניין. נשאלו שם ישראלים אם הם מרוצים מההישגים של ישראל במלחמה עם איראן. הדבר המעניין היה לראות את החלוקה לפי מצב המיגון בין אלו שענו.

מבעלי הממ"דים, 73% אמרו שהם מרוצים מההישגים במלחמה.

67% אמרו שהם מרוצים, אבל מבין אלו שאין להם מרחב מוגן נגיש בכלל, רק 23% מהנשאלים אמרו שהם מרוצים מההישגים של ישראל במלחמה. מיגון או לא מיגון? זו השאלה, זה הדבר שמשנה את כל הפרספקטיבה. ואם עד עכשיו דיברנו על מי שבעיקרון יש בסביבתו מרחב מוגן, אבל הוא לא יכול להגיע אליו בקלות, יש גם את אלו שאין לידם מיגון בכלל. שמי סולימאן אבו ג'ודה, מתגורר בתל ארד.

יש לי ילדים, נכדים וילדים, קרוב ל-50 ילדים ונכדים. סולימאן הוא אחד מתוך בערך חצי מהאוכלוסייה הבדואית בנגב שחיה בכפרים הלא מוכרים, במבנים ארעיים שבאופן טבעי גם לא ממוגנים. הוא אחד משני שליש מהבדואים בנגב שאין לו גישה למרחב מוגן. אנחנו שטח פתוח, גרים עם מצריפים, שהגג העליון הוא גם סגורית מפח. יש לי בתוך הטלפון, יש לי אזור הדרום, וכשאומרים נווטים או כסייפה או תל ערד או האזור שלנו, אנחנו רק מושיטים ידיים למעלה ומבקשים רחמים מאלוהים, זה מה שאנחנו יכולים לעשות, אין לנו ברירה אחרת.

בגלל שאין תוכניות מתאר, אין אישורי בנייה מוסדרים, אסור לבדואים בפזורה, בכפרים הלא מוכרים, לבנות לעצמם מרחבים מוגנים. במקרים רבים המדינה גם לא מספקת להם אותם. זה הופך את הבדואים לאחת האוכלוסיות הכי פגיעות בישראל לירי רקטות וטילים. זה אומר שבכל פעם שיש מלחמה, בכל פעם שיש אזעקה, סולימאן עושה את הדבר היחיד שהוא בעצם יכול לעשות. אנחנו מוצאים כל מיני פתרונות שלפחות יגן קצת מהרסיסים, לא מהטילים ולא משום דבר, רק מהרסיסים.

הגשר באמת קרוב אלינו, ממש 400-500 מטר. אז אנשים שמים את הילדים בתוך הרכב ורצים לגשרים. עכשיו בחורף קצת בעיה, גשרים קצת בעיה, זה בוץ בלאגן שם וזה בעיה רצינית. בקיץ היה מצב יותר טוב, אנשים נכנסים, מביאים אפילו סמוכות שלהם ומביאים את המזרונים שלהם וישנים שם. הם ישנים מתחת לגשרים, זה המיגון שלהם.

אבל המלחמה הנוכחית באיראן שונה, היא שונה מכמה בחינות. מזג האוויר לא ממש אפשר להם לישון מתחת לגשר והטילים, הטילים, העוצמה, התדירות, זה משהו שסולימן לא התמודד איתו מעולם. אז כשאין פתרון אמיתי, כשאין מרחב מוגן, כדי לשמור על עצמו ולשמור על הילדים, כשיש אזעקה, סולימן רץ לטרקטור. אני מסובב את הקו קבוע, מכסה חלק רק מהראש, אבל אם זה נופל ליד הילדים... זה רק אולי אם יעזור.

זה הדבר שיצא לי בראש בינתיים, אולי להציל כמה שאפשר להציל. אני אסביר רק כדי לוודא שכולנו באותו עמוד. סולימן רץ לטרקטור שלו, הוא הופך את הכף, המשפחה עומדת מתחת לכף כשהראש שלהם מכוסה, וזהו, זה המיגון. לפעמים כשאין זמן, הם לא מספיקים לעשות אפילו את זה. ואנחנו עומדים מתחת למשקוף של הדלת, זה מה שאנחנו יכולים לעשות.

אבל לפני יומיים, כשנפל בערד, אני עמדתי מתחת למשקוף בדלת הראשית, אני שמעתי את הפיצוץ כאילו יצאו לאזניים מהפיצוץ. זה חס וחלילה, חס וחלילה אם דבר כזה נופל אצלנו, זה היה בלי מגונית. זה תהיה זירת הרצח להרוגים הרבה יותר. אתמול טיל איראני יורט מעל אזור הדרום והשברים שלו נפלו בפזורה הבדואית. ארבעה בני משפחה נפצעו, זוג הורים ושתי תינוקות קטנות.

סולימאן גר מאוד קרוב לשם, הוא שלח לנו תמונה שוברת לב של אחת הילדות הקטנות שנפגעה. האמת, עברתי הרבה מלחמות. מלחמה כזאת, לא הרגשתי כזה פחד מהמלחמה הזאת. והכי מתוקנת והכי מפחידה זה המלחמה הזאת עם איראן. לפני שהם מתחילים מלחמה, למגר את התושבים שאזרחי מדינת ישראל, לדאוג להם, שלא יישארו חשופים בין שמיים, בין כיפת ברזל, בין כיפת שמיים, שייתנו להם את המענה המתאים להם, זה מה שאני חושב.

יש אנשים שמוגנים, וראש הממשלה מוגן 100%, אפילו לערד אתמול הביאו מוגנית איתו, בתוך מוביל. מה, אם הוא חושב, מפחד על החיים שלו, גם אנחנו מפחדים על החיים שלנו. אנחנו, האזרחים הפשוטים, לא נפחד על החיים שלנו? העיקר לפתוח במלחמה, והאזרחים חשופים מתחת לאיום? זה לא, זה לא נורמלי.

בכל מקום מסביבנו יש אנשים שהמצב שלהם שונה. האוכלוסייה הקשישה למשל, גם היא מהפגיעה ביותר. במבצע עם כלביא, מתוך 34 הרוגים, 14 היו אזרחים ותיקים. זה יותר מפי שלושה מהחלק היחסי שלהם באוכלוסייה. בכתבה במהדורה המרכזית בתחילת המלחמה, ציון נאנוס הראה למשל איך מורדכי בן 89 ודינה בת 86 מחולון בקושי יכולים להתנייד, אז העובד שמטפל בהם צריך לקחת אותם אחד אחרי השנייה לקומת הקרקע של הבניין בכל פעם שנשמעת אזעקה.

מה אתה עושה באזעקה? אני מתפלל לאלוהים ומכסה את הפנים במה? שאתי לא יבוא אליי, שיבוא למישהו אחר. מכסה את הפנים במה? מהשמיכה שאני יושן בה.

אתה אומר, זה מה שמגן עליך. כן. סולימאן, הילה, מלכה, אריאל, עבורם המלחמה נראית אחרת לגמרי בהשוואה למיליוני ישראלים אחרים. אנשים שגם חווים לחץ, פחד, חרדה, אנשים שהשגרה שלהם השתבשה לחלוטין. מותשים, דואגים, אבל אנשים שיש להם גישה למקום ממוגן בכל פעם שנשמעת אזעקה.

גם על הישראלים הרבים שאין להם את הלוקסוס הזה, גם עליהם צריך לחשוב וגם בהם צריך לטפל.

וזה היה אחד ביום של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום, הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום אטיק. תחקיר והפקה עדי חצרוני, דניאל שחר, הילה פז, מתן זמיר ושירה הראל. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחאיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.