דניאל מקיף את העולם

Summary

אחד ביום – "דניאל מקיף את העולם"

תאריך: 17.5.2026
מגיש: אלעד שמחיוף, N12
אורח: דניאל פינסקי

---

סקירת הפרק – מסע סביב העולם בלב ים

הפרק מגולל את סיפורו יוצא הדופן של דניאל פינסקי, הישראלי הראשון שמתמודד במרוץ סביב העולם "גולדן גלוב רייס" – תחרות ימית שמחייבת את המשתתפים להקיף את העולם על סירה ישנה, לבד, בלי עצירות ובלי קשר כמעט עם העולם החיצון. אלעד שמחיוף משוחח עם דניאל ישירות מלב האוקיינוס האטלנטי, רגעים ספורים לאחר 21 יום בים, בדרכו אל נקודת הזינוק במערב צרפת. השיחה מתמקדת במשמעות הים עבור דניאל, אורח החיים הימי שבחר, ועל החיבור העמוק שלו לבדידות, לאתגר הפיזי והמנטלי במסע קצה שכזה.

---

עיקרי השיחה ותובנות בולטות

החיים שבחר – הילד שאי אפשר להפריד מהים

• [05:05] התאהבות מוקדמת בים: דניאל החל את דרכו בגיל 14 בפנימייה הצבאית בעכו, שם התאהב בים, בייחוד ברגעי החופש והמרחבים הבלתי נגמרים.

  "התאהבתי, ומאז אני לא משחרר מהים." – דניאל פינסקי

• [05:52] החיים של ממש על סירה: אחרי הצבא, כבר בגיל 23, דניאל קנה סירה (לפני שקנה רכב) ועבר לגור בה. "ידעתי שתהיה לי סירה לפני שיהיה לי אוטו."

• [07:26] על החופש האמיתי והתחושת מסוגלות: דניאל מדבר על ההבדל בין לטוס לבין לנווט בעצמך:

  "הדרך יותר חשובה מהיעד."

אורח החיים הימי – בין הרפתקה לשגרה

• [08:42] שגרה ימית: דניאל מספר על היומיום שלו – חיים על סירה, שגרה רגילה, טלטולים, מרחב קטן – שהפכו לבית האמיתי שלו.

• [09:08] להיות self-sufficient: ניתוק מהמרינה, הפקת חשמל מהשמש, איסוף מים, דיג – אורח חיים סגפני אבל מספק.

  "בפעם הראשונה שהתקלחתי אחרי כמה ימים – עם דלי של מי ים."

• [11:06] זוגיות בלב ים: יחד עם בת זוגו, תכנן מסע לשנה, אך כשהתחילו הבינו ש"זה לא יספיק". המסע הארוך התגלה כמבחן זוגיות משמעותי – בסופו נפרדו.

המסע הגדול והמהפך המנטלי

• [13:21] אורח חיים, לא טיול:

  "אפילו לקרוא לזה טיול, מבחינתי זה מעבר למסע – זה האורח חיים שלי."

• [14:55] פגישה כמעט מיסטית: ספר, מישהו שפגש, ומסלול חיים לא שגרתי הובילו את דניאל לכלל החלטה – להשתתף בגולדן גלוב רייס.

---

אודות הגולדן גלוב רייס – האתגר המיתי

[15:33] תולדות המרוץ שמגדיר גבולות

• ב-1968 התקיימה התחרות הראשונה – השייטים הפליגו בסירות קטנות, ציוד בסיסי לחלוטין, בידוד מוחלט.

• רק אחד מתוך תשעה השלים את המסע – רובין נוקס-ג'ונסטון, שהפך לאגדה.

• המרוץ חודש ב-2018, ובהגבלות מחמירות:

  "הסירה חייבת, אבל חייבת להיות בנויה ומצוידת רק כמו שהסירות היו אז, ב-1968." (אלעד שמחיוף, 16:51)

• אין GPS, אין אינטרנט – אפילו המוזיקה בטייפ קסטות.

• מסלול: מערב צרפת, דרום באוקיינוס האטלנטי, דרך קייפ הורן ועד חזרה לצרפת – 50 אלף ק"מ, בלי עצירות.

• הסכנה מוחשית: "אנשים התהפכו, טבעו, במזל כולם חולצו, אבל... זה בהחלט סכנת חיים." (19:05)

---

"למה כן?" – על אתגר, חופש וחקירה עצמית

• [20:04] המשיכה לאתגר הפנימי:

  "האתגר המנטלי כאן הוא המרכז. כשבימינו הכל AI, הכל טכנולוגי... פתאום אתה מתנתק ממש מהעולם, כמעט לשנה." – דניאל פינסקי
  "אפשר להשתגע מזה."
  מסקרן אותו לאן יקח אותו המפגש עם עצמו – "לאן זה הולך להביא אותי."

החלטה ברגע האחרון והכנות

• [21:05] עם הרגע האחרון: נרשם לתחרות יום לפני סגירת ההרשמה ("ההרשמה נסגרת מחר").
• [21:49] מציאת הסירה:
  "הסירה שלי נמכרה מהר, יותר מהמקובל. כמעט התייאשתי, עד שמצאתי בעיירה נידחת בארצות הברית סירה בשם Exodus – על שמשמעות השם היא מסע היציאה לחירות."

הכנות למסע קצה (וגם תפריט בסיסי!)

• [24:06] לוגיסטיקה קפדנית: צריך לקחת הכל – אוכל, מים, חלקי חילוף, כלי עבודה, לכל המהלך (עבור 300 יום).

  "אם משהו נשבר – אני חייב לדעת לאלתר, לתקן לבד. אם עצרתי – נפסלתי."
  "מה שיצאתי – זה מה שיש." (25:07)

ההיבט המנטלי – יום אחד בכל פעם

• [25:38] ההתמודדות עם לבד ועם אי-הוודאות:

  "הבדידות והניתוק... עלולים להוביל לשבירה מנטלית."
  התרופה: ליצור לעצמו שגרת יום, להתקדם "צעד צעד", לשבור את המסע לנקודות קטנות.

---

רגעים וזוויות אנושיות

• "אני לא בן אדם שמתרגש בקלות, אבל כשאני מדמיין את הרגע שבו אני מסיים – יש לי גולה בגרון." – דניאל פינסקי, [27:07]
• "לחזור, לראות את האנשים, את המשפחה על הרציף – אין לי מילים."

---

ציטוטים נבחרים (עם זמנים)

• [05:05] דניאל: "ברגע שיצאנו להפלגה מישראל ליוון והייתי בלב ים... זה נתן תחושת חופש שבאמת קשה להסביר."
• [08:20] "הסבתא הפולניה, האמא הפולניה, זה כזה, מה, השתגעת?... קנה דירה."
• [09:56] "אז למי שחדש פה ושואל את עצמו איך מתקלחים בסירה... דלי של מי ים."
• [13:59] "אני חי את החיים שלי פשוט בצורה שונה... סוג של צו, אני לוקח את הבית שלי איתי."
• [16:51] אלעד: "הסירה חייבת להיות בנויה ומצוידת כמו ב-1968."
• [20:04] דניאל: "האתגר המנטלי... המרכז. זה לא סתם מסע ימי."
• [21:25] "המארגן: איזה יופי שבאת, ההרשמה נסגרת מחר."
• [23:28] "השם שבחרתי – אקסודוס, על שם יציאת מצרים."
• [25:07] "עם מה שיצאתי – זה מה יש."
• [27:07] "כשאני מדמיין את הרגע שבו אני מסיים – יש לי גולה בגרון."

---

המלצות האזנה – קטעים מרכזיים לפי זמנים

• [05:05] סיפור ההתאהבות בים
• [09:08] המעבר לסלף-ספישנסי והחיים הסגפניים
• [15:33] הסבר היסטורי על התחרות האגדית
• [18:17] מסלול המרוץ והסיכונים הקיימים
• [20:04] דיאלוג על המניעים העמוקים למסע
• [23:28] הסמליות בבחירת שם הסירה
• [25:38] מחשבות על ההתמודדות המנטלית
• [27:07] דניאל מדמיין את החזרה וההתרגשות שבסיום

---

לסיכום

הפרק מעניק הצצה נדירה, כנה ואותנטית אל עולמם של חובבי הים – ויותר מזה, אל עולמם של שוחרי חופש, כאלה שבוחרים באתגר הקצה, שמוכנים לשלם את מחיר הבדידות והסגפנות תמורת רגעי חסד של חירות מוחלטת. דניאל פינסקי הוא לא רק שייט או הרפתקן, הוא סמל לאותם אנשים שקוראים תיגר על המובן מאליו – ומתוך סירת מפרשים ישנה הופך את העולם כולו לביתו.
הפרק מומלץ מאוד לכל חובב הרפתקה, מסעות, או מי שמבקש להבין מהו החופש – וגם מהו המחיר שלו.

Transcript

[A]

היום יום ראשון, שבעה עשר במאי, ואנחנו אחד ביום, מבית N12. אני אלעד שמחיוף, ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

תרשו לי כבר להתנצל מראש, כי אנחנו באחד ביום מאוד מקפידים על איכות הסאונד, אנחנו מקפידים שהכל יהיה שקט, מקפידים שתוכלו לשמוע את המרואיינים שלנו הכי טוב שאפשר. אפילו רעש קטן של מזגן או נקישות על עט הם אצלנו מחוץ לתחום. אבל בכל זאת, את הפרק היום ילווה סאונד לא שגרתי ברקע, סאונד לא אופייני. הוא נשמע ככה.

הסיבה שהחלקנו, שאפילו לא ניסינו לייצר אווירה שקטה, היא כי הסאונד הלא שגרתי הזה הוקלט במקום לא שגרתי, המקום שממנו דניאל פינסקי דיבר איתנו. אני נמצא כרגע בלב האוקיינוס האטלנטי, בדרך שלי מהאיים הקריביים לכיוון צרפת, ואני כבר 21 יום בים, וצפויים לי עוד לפחות עשרה ימים במקרה הטוב, תלוי במזג האוויר. וזהו, הרבה הרבה דקאות ועניינים לאורך הדרך. כן, זה היה מאתגר, אנחנו נאלצנו כמה פעמים לדחות את ההקלטה, כי תנאי מזג האוויר לא אפשרו לדניאל לדבר איתנו כמו שצריך. גם כשכבר הצלחנו, הבנו די מהר שזו שיחה שתתנהל בתנאי שטח.

ובשטח, מה לעשות, עלולים לקרות כל מיני דברים מפתיעים. אבל בסוף אני הולך לצאת. רגע, יש לי פה איזושהי התרעה של מים.

תכף המשאבה תשב אותם, אבל מה לעשות, בסירה מים תמיד נכנסים פנימה איכשהו.

אז כן, אז מה שרציתי להגיד שבסוף... אבל למרות הכל, היה שווה. כי הסיפור של דניאל הוא פשוט סיפור מטורף. דניאל הולך לעשות משהו מטורף. הוא הולך להיות הישראלי הראשון...

אי פעם שהתחרה בגולדן גלוב רייס. אין לכם מושג מה זה, אני יודע, גם לי לא היה. אבל דניאל הולך להיות הישראלי הראשון שינסה להקיף את העולם בסירה ישנה, בלי עצירות ובלי קשר כמעט עם העולם החיצון. זה ייקח כמעט שנה, והבית שלו, כל העולם שלו יהיה רק הסירה. זו עם המשאבה המצפצפת ומה שזה לא היה שם.

שעשה בום בום בום ברקע. זו סירה מפרסית מאוד די ישנה משנת שמונים של 11 מטר אורך, זאת אומרת סירה ממש קטנה, יחסית בנויה בבנייה מסורתית. יש לה תורן אחד, בעיקרון שלושה מפרסים, ואני ישן בסלון, יש בסלון שתי ספות, אז אני ישן באחת מהן, תלוי לאיזה כיוון הסירה נוטה. יש שירותים, יש מטבח קטן ויש שולחן ניווט ששם אני עושה את כל, בעצם כמו מין משרד קטן כזה שאני עושה את כל העבודות ניווט שלי והמפות והעניינים ולמעלה יש את הקוקפיט שזה בעצם ההגה וכל השליטה בחבלים ובמפרשים שנמצאת למעלה. הגולדן גלוב ברייס נחשב לאחד האתגרים הכי קשים והכי מורכבים בעולם, זה שיט באקסטרים, זה למתוח את האדם עד קצה גבול היכולת שלו ואז לתת עוד מתיחה אחת.

בכל תחרות כזו יש בערך 20 פלוס מינוס משתתפים, רק בודדים מסיימים. בפעם הקודמת 17 שייטים יצאו לדרך ושלושה סיימו את התחרות. הם מצלמים את עצמם לאורך המסע, יש תחנות קבועות שבהן הם יכולים להעלות את הסרטונים. ובכל העולם עוקבים אחריהם צופים, מחכים לעדכונים, רבבות אנשים שמתים לשמוע, מתים לראות איך עובר למתחרים המסע.

אז הפעם, אני חושב שאפשר להגדיר אותה כשיחה מיוחדת, כי בכל זאת, מסירה, בלב ים, מה כבר יותר מיוחד מזה? אבל בכל אופן זאת תהיה שיחה עם דניאל פינסקי, שבחודש ספטמבר הקרוב ייצג את ישראל עם סירה ישנה אחת. וינסה איתה להקיף את העולם.

אז אני התחלתי עם הים בגיל 14, הלכתי ללמוד בפנימייה הצבאית בעכו, קצין הים עכו. ושם בעצם התאהבתי בים. כמובן בתור ילדים התחלנו עם סירות קטנות, מפרסיות כזה לבן אדם אחד, לאט לאט גדלנו, הגענו ליאכטות, אבל ברגע שבפעם הראשונה אני זוכר שיצאנו להפלגה מישראל ליוון והייתי בלב ים והרגשתי את החופש הזה, את המרחבים האינסופיים של הים, שבאמת 360 מעלות סביבך. הכל ים, וזה ככה במשך ימים על גבי ימים. זה נתן איזושהי תחושת חופש שבאמת קשה לי להסביר אותה, והתאהבתי, ומאז אני לא משחרר מהים.

דניאל אמר שהוא לא משחרר מהים, וזה יכול להישמע כמו דבר כזה שאומרים, אבל לא, במקרה שלו הוא באמת לא משחרר מהים. אחרי הצבא בגיל 23, דניאל קנה סירה קטנה ו... עבר לגור בה, היא עגנה במרינה בהרצליה ושם הוא גר, רק בסירה, רק על המים, דניאל הרגיש באמת בבית. ידעתי שתהיה לי סירה לפני שיהיה לי אוטו, וככה באמת היה, קניתי את הסירה לפני שקניתי אוטו או כל דבר אחר בחיים שלי, וזה לא משנה שהיא בקושי צפה, נכון לאותם זמנים, מבחינתי... לישון על המים, להרגיש את הטלטול הקטן הזה גם במרינה, לשמוע איך המעלנים, החבלים, דופקים על התרנים כשיש רוח, זה אוויר לנשימה מבחינתי.

אני היום, באמת, כשאני מגיע לביקורים אצל ההורים או משהו, קשה לי, קשה לי להיות על היבשה. במדינה שלנו, לצערי, אנחנו סוג של מדינת אי, אנחנו מוקפים בגדרות וגבולות. ואתה לא יכול פשוט להגיד היום אני הולך דרומה וללכת, כי אתה בסוף תגיע לאיזשהו גבול. בים אין את זה, זאת אומרת, הרוח נושבת מאיפשהו, ואתה יכול לבחור לאיזה כיוון שלא תרצה, ופשוט להפליג אליו, וכביכול כמו פעם לגלות עולמות חדשים, יבשות חדשות, תרבויות חדשות. דברים שקסמו לי עוד בתור ילד מקריאת כל מיני ספרי הרפתקאות ודברים כאלה.

חוץ מזה, התחושת מסוגלות שבאמת באמצעות הרוח ובאמצעות הכישורים והידע שלך אתה יכול לעשות משהו כזה, זה לא כמו לעלות לקנות כרטיס טיסה, לעלות על מטוס ולהגיע לאיזה יעד. נכון, מגיעים הרבה יותר מהר. הכל הרבה יותר מתומצת ואפשר לראות הרבה יותר מקומות ככה, אבל מבחינתי הדרך היא יותר חשובה מהיעד. אני בשלב הזה כבר הרמתי גבה, ומתברר שממש לא הייתי היחיד. בוא נגיד ככה, בהתחלה בכלל כשקניתי את הסירה, כמעט אף אחד לא הבין אותי.

הסבתא הפולניה, האמא הפולניה, זה כזה, מה, השתגעת? תיקח משכנתא, תקנה דירה. מה אתה עושה? למה אתה צריך את זה? זה רק לבזבז כסף על הסירה הזאת כל הזמן.

לאט לאט עם הזמן הם גם השתכנעו, למרות שעד היום הם כל הזמן מנסים שאני אחזור כבר לארץ ואפסיק עם החלומות המשוגעים שלי. אז הם בין תומכים לבין כבר רוצים שהשיגעון הזה יחלוף. זהו, שעבור דניאל... זה באמת הכי טבעי בעולם, לגור על סירה. הוא מגדיר את זה כשגרה רגילה.

קם בבוקר, הלך לעבודה, חזר לסירה, עשה את מה שעושים בדירה על קרקע, רק עם טלטולים ופחות מרחב. הלך לישון, ושוב, קם, אותו ריטואל. המצב אבל כן הסתבך טיפה, כשכמה פעמים בשנה הוא היה מתנתק מהמרינה בהרצליה, ולוקח את הבית סירה שלו. לסיבוב בים התיכון. ואז פתאום אתה הופך להיות הרבה יותר סלף ספישנט.

זאת אומרת, אתה לא מחובר יותר לחשמל, אז החשמל שלך מגיע מהפאנלים הסולאריים. אתה לא מחובר לברז מים, אז אתה צריך להפיק איכשהו מים. אז אתה לומד לדוג, ואתה לומד ללקט דברים, ואתה לומד לעבוד ולהשתמש במה שיש סביבו. וזה אורח חיים מאוד סגפני, כן? הוא לא פשוט, אבל הוא מביא איתו המון סיפוק.

אתם מכירים את השיר A Sailor's Life For Me? חיים סגפניים זו הגדרה אחת, והיא די מדויקת. דניאל מעלה סרטונים מהמסעות השונים שלו, וכן, חיי מלאכים הם... לא עבור כל אחד. הגיע הזמן להתקלח, כן, אחרי שלא התקלחתי כמה ימים.

אז למי שחדש פה ושואל את עצמו איך מתקלחים בסירה, אז יש לי דלי שאני מוציא אותו מי ים, ומתקלחים פשוט במי ים. כמות המים שלי מאוד מוגבלת, אין לי מפתיל, גם לא בתחרות, אז אני צריך לחסוך את זה. זה אומר שאין באמת הקצה למים מתוקים למקלחת, אבל יש לי משפט שאומר, אז יאללה ניגש.

אחרי שש שנים שהוא חי על סירה, אחרי שפעם בכמה שבועות הוא היה עושה סבבים קצרים כאלה, ישראל, יוון, קפריסין, חזרה, דניאל החליט לעשות משהו אחר. יחד עם בת הזוג שלו בזמנו הוא תכנן מסע, מסע אמיתי, שנה שלמה של שייט. נכון לאז, לא ידעתי בכלל מה מצפה לי. מבחינתי, בראש שלי זה היה אוקיי, אנחנו יוצאים לאיזושהי הפלגה, לאיזושהי הרפתקה של שנה, נגיע עם הסירה לארצות הברית, נמכור אותה שם ונחזור חזרה לארץ, לחיים הרגילים. זאת הייתה התוכנית.

בפועל, ברגע שיצאנו לים... כל כך התאהבנו באורח חיים הזה שהבנו ששנה זה לא בא בחשבון ואנחנו רוצים לחיות ככה כמה שיותר זמן. זה מביא איתו את הקשיים שלו, איך מתפרנסים, איך כאילו מתנהלים, יש את הקשיים וצריך למצוא פתרונות וצריך להיות יצירתי, אבל הבנו ששנה זה לא הולך להיות מספיק. הים, החופש. זה נשמע רומנטי, וכשמדובר בזוג שעורך מסע כזה ביחד, חודשים בסירה, בכלל.

דניאל ובת הזוג שלו המשיכו, מיוון לאיטליה לספרד ועוד ועוד, וכן, הייתה בזה לא מעט רומנטיקה, אבל היה גם לא מעט קושי. דמיין זוג שנמצא 24-7 ביחד, בתוך חלל קטן, ויהי מה, ולפעמים אין רגע... אני נוסע, אין, אנחנו סגורים ביחד עכשיו ולא תמיד יש את הספייס ולא תמיד יש מקום ללכת להירגע בו אז זה גם מעמיס מאוד על הזוגיות, זה גם עסק לא פשוט. הזוגיות לא שרדה את המסע והפרידה הובילה את דניאל למחשבות מה הלאה? הוא השאיר את הסירה בפנמה, הוא פרסם הודעת מכירה וטס בחזרה לישראל.

הוא ניסה שוב להתחיל שגרת חיים רגילה. הוא עדיין לא שכר דירה נורמלית על הקרקע, חס ושלום. הוא גר על סירה של חבר במרינה. אבל את רוב שעות היום הוא כן העביר על היבשה. אבל באמת אחרי כמה חודשים בארץ הבנתי שהמקום שלי הוא על הים.

הבנתי שהשתניתי, השתניתי יותר מדי בזמן הזה ש... שטיילתי וראיתי וחוויתי, הרגשתי שאני נשאב לתוך האווירה הכללית, שדברים לא מרגשים אותי, שאני לא חווה את הטבע, אני לא רואה את השקיעות, אני לא רואה את הזריחות, אני לא רואה את הכוכבים, אני רחוק מהטבע, אני נמצא בתוך ג'ונגל מבטון, ולי זה לא עושה טוב. דניאל ביטל את מודעת המכירה של הסירה שלו, טס שוב לפנמה. היא חיכתה לו שם במצב לא משהו אחרי חודשים בלי השגחה. הוא השמיש את הסירה, תיקן אותה, ושוב יצא למסע.

שמונה חודשים בים. עבר דרך קובה, קולומביה, אבהמאס, הוא ראה נופים מרהיבים, פגש אנשים חדשים ותרבויות חדשות, ובסוף הגיע לפורטוגל. אני עשיתי טעות ושאלתי אותו איך היה הטיול הזה, ומיד קלטתי שנגעתי בנקודה רגישה. אז קודם כל אני אתייחס למילה טיול, אפילו זה כבר מבחינתי זה מעבר למסע, זה אורח חיים, אוקיי? כי זה החיים שלי, זאת אומרת, אין לי איזשהו יעד, אין לי איזשהו צ'קליסט לשים עליו וי אם הייתי פה וראיתי פה.

אני חי את החיים שלי פשוט בצורה שונה ממה שאחרים חיים אותה, על סירה. אבל זה לא אומר שאני צריך להפליג כל יום, לפעמים אני יכול להגיע למקום שנראה לי יפה ולהישאר בו חודשים, כי כל הבית שלי הוא איתי, אני סוג של צו, אני לוקח את הבית שלי איתי, רוב התקציב שלי הוא באמת הולך על אוכל. וזהו, אין ביטוחים, אין תשלומים, אין את כל הדברים שמשלמים עליהם בחיים הרגילים. דניאל הגיע לפורטוגל. ושם הוא עצר וחשב, המסע שלו אולי נגמר, אבל אורח החיים, אורח החיים הרי נשאר.

זה היה סוג של סוף של פרק, והתחלתי לשאול את עצמי שוב שאלות, אוקיי, מה אני עושה מכאן? איך אני מרגיש כאן? האם אני רוצה להישאר כאן? האם אני רוצה להפליג למקום אחר? האם אני רוצה אולי למכור את הסירה?

להביא סירה אחרת, שתתאים לסגנון הפלגה שונה. בסוף, באיזושהי התחברות כמעט מיסטית של הדברים, איזה ספר שקראתי, איזה בן אדם שפגשתי, הדברים הובילו אותי למרוץ. ומשם התחיל עוד מסע מטורף.

חסות אחת וממש מיד חוזרים.

אנחנו ב-1968, 23 שנה לפני שדניאל בכלל נולד. תשעה שייטים נרשמו לתחרות שארגן עיתון הסנדיי טיימס הבריטי, תחרות שבמסגרתה הם ניסו להקיף את העולם.

הסירות שלהם היו קטנות, יחסית כבדות עם טכנולוגיה של הסיקסטיז, וככל שעברו הימים והשבועות, עוד ועוד מתחרים פרשו. היו את מי שתנאי מזג האוויר בים הכריעו אותם, היו את מי שהבדידות והנתק היו עבורו יותר מדי, אחד בסך הכל נשאר.

רובין נוקס ג'ונסטון מלונדון סיים את התחרות והפך לאדם הראשון בהיסטוריה שהקיף את העולם בסירה, לבד, בלי עצירות. נוקס ג'ונסטון הפך לאגדה והתחרות הפכה לאגדה. בשנת 2018 הוחלט לחדש אותה. בכל ארבע שנים שייטים מכל העולם נרשמים בניסיון לעשות את מה שעשה נוקס ג'ונסטון. אבל מה?

יש תנאי בסיסי אחד, עד היום. הסירה שלהם חייבת, אבל חייבת להיות בנויה ומצוידת רק כמו שהסירות היו אז, ב-1968, כשהתחרות הראשונה יצאה לדרך. זאת אומרת, בלי אינטרנט כמו שאנחנו עכשיו מדברים? בלי gps, בלי תחזיות מזג האוויר, בלי שום דבר דיגיטלי על הסירה, כולל לרמת המוזיקה, אם רוצים לשמוע מוזיקה שומעים את זה בטייפ קסטות וכולי. אני מודה, אני אפילו לא יודע איפה משיגים היום קסטות, אבל הנה מתברר שיש להן לפחות שימוש אחד, זו המהות של המרוץ, מחווה להקפה ההיא המקורית בכל העולם.

מעריצים עוקבים אחרי המתחרים לא רק כדי לראות איך הם עקיפים את העולם, אלא לראות איך הם עקיפים את העולם בסגנון רטרו. באופן כללי בעולם השיט, המרוץ הזה הוא נחשב מרוץ אגדי כמעט, אוקיי? אז המרוץ הזה מאוד נחשב, מאוד הכרתי אותו, ועקבתי אחריו באדיקות לאורך השנים, אבל זה היה נראה לי משהו שהוא באמת מעבר ליכולת שלי. זה משהו קיצוני מאוד. אני מאוד אוהב שיט, אני מאוד נהנה מהחיים האלה, אבל ללכת לדבר כל כך קיצוני שהולך לקחת כמעט שנה בים, לבד, מנותק מהכל, באזורי הפלגה, שונים לגמרי מהאזורים שאני הפלגתי בהם.

זאת אומרת, זה לא קריבים, רוחות הסחר, מזג האוויר יפה. אני הולך להפליג דרך האוקיינוס הדרומי, דרך קייפ הורן, דרך המקומות הכי מסוכנים לשיט על הכדור, על סירה פצפונת. נקודת ההזנקה נמצאת במערב צרפת, משם שטים דרומה באוקיינוס האטלנטי, וכשמגיעים לקצה של דרום אפריקה לוקחים חזק מזרחה עד שמשלימים סיבוב ועולים בחזרה לאותה נקודה בצרפת. 50 אלף קילומטר כמעט, עם ציוד מאוד בסיסי, בלי לעצור באף נמל או בחוף, הכל לגמרי לבד. זה, וואלה, זה מסוכן, זה מפחיד, זה...

לאורך המרוצים הקודמים אנשים התהפכו, טבעו, במזל כולם חולצו, אבל זה בהחלט יכול להיות סכנת חיים. יש סרט בריטי, The Mercy קוראים לו, שמבוסס על סיפור אמיתי של אחד המתמודדים בגולדן גלוב רייס, ובלי לעשות ספוילר אני אומר לכם שהסרט לא נגמר טוב. ההשעיית החובב מאבדת את השפיות שלו והסוף הוא סוף טרגי. וכשדיברנו על כל הסכנות ועל כל הקשיים, דניאל היה נשמע מאוד משכנע. אז אמרתי לו, אוקיי, הבנתי את כל הטיעונים נגד.

מה שלא ממש הבנתי, ומה בכל זאת גרם לך להגיד כן? למה כן זה משהו שקשה, הרבה יותר קשה להסביר מאשר את הלמה לא. למה כן? אז ברור שיש את הפן של האתגר, אוקיי? אבל יש פה איזשהו מסע שמבחינתי הוא הרבה יותר ממסע ימי.

הרבה יותר מ... מהאתגר של השייט, האתגר המנטלי מבחינתי פה זה דווקא המרכז. המסע שאתה עובר עם עצמך, כשאתה יודע בתקופה של היום בימינו שהכל AI והכל טכנולוגי והכל Notifications והכל קופץ, פתאום אתה מתנתק מהעולם הזה לגמרי, באמת לגמרי. לא עושה איזה ויפאסנה של כמה ימים, אלא מתנתק מהעולם הזה לגמרי כמעט לשנה. אפשר להשתגע מזה, כן?

אבל זה ממש מסקרן אותי לאן זה הולך להביא אותי, לאיזה מסע פנימי זה הולך להביא אותי. לפני תחרות הגולדן גלוב רייס יש פרוצדורה שלמה. אנשים נערכים אליה המון המון זמן מראש. אבל בגדול, במונחים של התחרות, דניאל התחיל להיערך אליה ממש ברגע האחרון. אמרתי, אני אנסה לכתוב למארגנים של התחרות, רק לוודא.

הייתי די בטוח שההרשמה כבר נסגרה, כי בדרך כלל נרשמים ומתכוננים לדבר הזה במשך שנים. ואז, בזמנו, זה היה כבר עשרה חודשים למרוץ. אז אמרתי, טוב, בטח ההרשמה נסגרה. שלחתי מייל למארגנים. הוא אומר לי איזה יופי, ההרשמה נסגרת מחר.

איזה יופי שיצר את הקשר. יופי, לגמרי. עכשיו התחילה העבודה הקשה כמובן, כי צריך למשל סירה מתאימה לכזה מסע, והסירה של דניאל, מה לעשות, לא התאימה. אז היה צריך למכור אותה ולמצוא סירה אחרת. ושקלתי את הדברים ממש בכובד ראש, ואחרי כל זה החלטתי שאני הולך על זה ו...

באורח פלא הסירה שלי נמכרה מאוד מהר, מה שלא קורה בעולם הים. הייתי צריך למצוא את הסירה המתאימה, בנוסף לזה שהתקציב די מוגבל והאפשרויות מוגבלות. אז יצאתי לאיזושהי דרך ולאיזשהו מסע בחיפוש הסירה, ועברתי עוד סירה ועוד סירה, באמת הייתי כבר קרוב לייאוש. עד שהגעתי לאיזושהי עיירת שכוחת תל בארצות הברית והסירה הזאת חיכתה לי שם במחיר הנכון, במצב הנכון וכמה ימים אחרי היא כבר הייתה שלי. ומשם מתחיל המסע של להפוך אותה מסירה, עוד סירה שנמצאת באיזה מרינה בארצות הברית, לסירה שיודעת לעשות מסע כזה.

בסוף זה לא תלוי רק בי, זה שילוב ביני לבין הסירה. לשפצר את הסירה, להכין אותה למסע דרך אוקיינוסי מסביב לעולם, מסע של כמעט שנה, זה דורש עבודה. אבל לפני כל זה, דניאל הרגיש שהוא צריך לעשות קודם כל דבר אחד קטן. אני שיניתי לה את השם, כי למרות שזה לא מקובל בעולם הים לשנות שמות לסירות, החלטתי שלצורך המסע הזה היא צריכה שיהיה לה שם שיסמל את המסע הזה. והשם שבחרתי זה אקסודוס, על שם יציאת מצרים, שזה המסע, אחד המסעות, אם לא המסע הכי גדול שהעם שלנו עבר, 40 שנה במדבר.

זה היה יותר מסע רוחני של להפוך מעם של עבדים לעם של אנשים. חופשיים, וגם את זה אני רואה בתוך התחרות ובתוך המסע הזה שלי. עכשיו דניאל נמצא בדיוק בעיצומו של המסע מהאיים הקריביים לצרפת. מהמסע הזה הוא מדבר איתנו. הוא כבר בדרך לנקודת ההזנקה.

ונכון שהתחרות מתחילה רק בספטמבר, אבל דניאל צריך ורוצה כבר להגיע לשם ולהיערך. הוא רוצה להכין את עצמו ואת אקסודוס. למה שמצפה להם. נכון, אז באמת צריך לברור את הדברים בצורה מאוד דקדקנית ומאוד מינימליסטית. אז הכל צריך להיות ספור.

זאת אומרת, אם אני מצפה שהמסע ייקח 250 יום, אז אני אקח אוכל ל-300 יום, אולי קצת יותר, אבל הכל צריך להיות ספור. עזבתי את המפרשים לבינתיים, הם נטרקים למעלה, אין לי מה לעשות עם זה, אין רוח. אין רוח. אז החלטתי להתפנות למה שאני כן יכול לעשות איתו משהו, אז הכנתי לעצמי צ'ילי קונקרנה, הכנתי לעצמי זו מילה גדולה, שמתי את הקופסת שימורים של הצ'ילי קונקרנה בסיר, חיממתי את זה, מזגתי לעצמי לצלחת, האמת זה די מוצלח, די טעים, פה החלטתי ללכת על להכין בצק, אז יש לי פה כבר את הקמח, פה ערבבתי הרגע שמרים, בסופו של דבר יהיה לי לחם למחר. חוץ מהאוכל, יש מים, חלקי חילוף, כלי עבודה, כל מיני דברים כאלה, כי אני מזכיר, אם משהו נשבר לי במהלך ההפלגה, ודברים יישברו, אני צריך לדעת לתקן ולאלתר לבד.

אם עצרתי איפשהו, נפסלתי מהתקציב. אז עם מה שיצאתי זה מה יש, מכל הבחינות. להשיט את הסירה הוא יודע מצוין, גם להסתדר בה לתקופות ארוכות, ובכל זאת האיש שהתאהב בים, ורק בים מרגיש בבית, כן מודאג, כשהוא חושב על 250 ימים שבהם הוא יהיה רק בים, רק בסירה, לא רשאי ליצור קשר עם אף אחד, לא רשאי לעגון, או... לרדת ליבשה. הפן המנטלי פה הוא מאוד משמעותי.

איך זה משפיע עליך? ימים טובים יותר, ימים טובים פחות, פתאום אתה יכול להיות תקוע במשך ימים, בלי רוח, ואין לך מושג מתי הרוח תגיע. זה יכול להוציא אותך מדעתך. באמת, הבדידות והניתוק, זה גם דברים שיכולים להוביל... לאיזושהי שבירה מנטלית, וברגע שאתה מתחיל להישבר מנטלית, אז כל מה שאתה רוצה לעשות זה להישאר במיטה שלך, מקורבל בשק שינה, וקשה להרים את עצמך, להרים את עצמך, להתחיל לסדר את המפרשים, לבשל, לאכול, לעשות דברים, להיות חיוני, אז אם נשברת מנטלית, אתה...

השיטה, דניאל אומר, היא לעשות את המסע הזה בצעדים קטנים. לשמור על שגרה קבועה. להתמודד עם כל יום מחדש ועם האתגרים שהוא מביא איתו. הוא מאמין שהוא מסוגל, הוא מאמין שהוא יסיים את המרוץ. ופתאום עלה על הפנים שלו חיוך גדול, והיה לי די ברור מה קרה כאן.

היה מאוד ברור שדניאל פתאום דמיין את עצמו מקיף את העולם. ומגיע לנקודת הסיום. וואו, וואו. זה מרגיש לי קצת לא חוקי אפילו לדמיין דבר כזה. אני לא בן אדם שמתרגש בקלות, אבל כשאני מדמיין את הרגע הזה, יש לי גולה בגרון.

זה... וואו, זה... לא יודע אפילו, אפילו לא יודע איך לדמיין. מעניין את זה לחזור אחרי דבר כזה ולראות את כל האנשים ואת המשפחה ואת החברים שעומדים על הרציף. אין לי מילים.

דניאל פינסקי, תודה והמון המון הצלחה. אנחנו כבר מחכים לקבל עליך עדכונים כשהתחרות תיפתח בחודש ספטמבר הקרוב. תודה רבה, אילת.

וזה היה אחד ביום של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום עתיק, מחקיר והפקה דניאל שחר, הילה פז, שירה הראל, מתן זמיר ועדי חצרוני. על הסאונד, יובל בוסילובסקי, יאיר בשן, יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחאיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.