השותפה: פרק שני

Summary

אחד ביום – "השותפה: פרק שני"

N12 | מאי 7, 2026
סדרה של עדי חצרוני

---

סקירה כללית של הפרק

הפרק השני של "השותפה" ממשיך לחקור את הסיפור הטראגי, החריג והמורכב של אבי, שהתאבד מתוך מחלקה פסיכיאטרית סגורה, ואת הסיפור של נטע – "השותפה" שהייתה איתו ברגעיו האחרונים והפכה לחשודה בסיוע להתאבדות. הפרק מתעמק בעולמה של נטע: הלחצים, המאבקים הנפשיים והמפגש הגורלי עם אבי בבית החולים – כשהכול מתגלגל אל סיפור חסר תקדים מבחינה מוסרית ומשפטית.

---

נקודות מפתח ודיונים

רקע: תזכורת מהפרק הקודם

[00:54-02:05]

• המשפחה של אבי מגלה שמדובר בהתאבדות שלא נעשתה לבד; מישהו עזר לו.
• האב של אבי, שלמה, מחליט להילחם ולוודא שהתיק לא ייסגר.

נטע – אל תוך עולמה של ה"שותפה"

[03:25-04:52]

• הצגת נטע, בת 30 מירושלים.
• תיאור אישיותה – "חן, קסם ילדי, חזקה וחסונה"; ימים טובים מול ימים של ניתוק ועייפות נפשית.

"אני לא יכולה תיאום. נעשה רגע הפסקה."
— נטע [04:05]

• בהדרגה נבנה אמון בין נטע לבין עדי חצרוני, המגישה.

הילדות, הצבא, ההחמרה

[04:52-08:06]

• ילדות שמחה אך בית לא יציב: גירושים, אח עם מאניה דיפרסיה.
• צבא כמפנה: נטע מתעקשת להתגייס כלוחמת מג"ב.
• שירות אינטנסיבי בירושלים, כולל השתתפות במבצע צוק איתן וחוויות קשות של פיגועים.

"הייתי במכונית עם הבנות, ואז זרקו עלינו בקבוק תבערה... ואתה מבין שזה לא צחוק."
— נטע [06:10]

• טראומה ישירה: נטע עדה לזירת פיגוע דריסה ("אני עומדת מול המחבל ומרחיקה אנשים." – [07:08]), בפיגוע נרצחה תינוקת בת שלושה חודשים.

החיים אחרי השחרור – התמוטטות נפשית

[08:06-11:18]

• ניסיונות שיקום אזרחי נכשלים, החרדה מתפרצת: התקפי עזרא, עלייה במשקל, נדודי שינה, חוסר תפקוד יומיומי.
• התנתקויות רגשיות ותחושה של זרות גוברת ("אני לא לגמרי איתך... אני חיה במקום אחר." – [09:36]).
• המחשבה על התאבדות עולה, לצד קול פנימי שמנסה להרחיק אותה מהמעשה מסיבות דתיות ומשפחתיות.

נקודת השבירה והאשפוז

[11:18-13:23]

• ביקורים תכופים בגג ברחוב יפו, כמפלט דו-משמעי: מקום שמאפשר הן רצון למות והן חיפוש אוויר ושיחה עם אלוהים.
• האשפוז במחלקה פסיכיאטרית – נטע חותמת מתוך הבנה שאין ברירה ("כדי לא למות." – [12:42])
• תחושת ניכור מהמחלקה, בלבול לגבי האבחנה, תחושה של "הנמכה קוגניטיבית" כפי שמציינים אנשי המקצוע.

המפגש עם אבי

[13:23-16:48]

• אבי, גם הוא עם רקע של ניסיון התאבדות; נטע ואבי מגלים שפה משותפת של בדידות ואי-הגדרה.
• קשר שמתחיל מיד – "החיבור היה מיידי", שיחות בין השניים בפינת עישון.
• נטע משוכנעת שגם אצל אבי פועלים שני קולות – אחד שמחפש חיים, אחד שנוטה למוות.
• חלק משמעותי: שיתוף הסוד על הגג ברחוב יפו – אבי מציע לצאת ולהגיע לשם יחד.

התכנון: הבריחה והגורל

[18:14-23:38]

• נוצרת תוכנית משותפת – הבריחה מהמחלקה ל"גג", אך היעד לא בהכרח היה ברור (פנטזיה מול אפלה).
• דינמיקה שמתפתחת עד לקביעה של יום הביצוע, הכנת מכתב פרידה, אתגרים לוגיסטיים לעזיבת בית החולים.
• נטע משיגה, בעזרת מכר בשם הבדוי "עומר", את המלווה שיוכל להוציא את אבי מהמחלקה.
• אבי ונטע פורצים החוצה — "השלב הראשון והמורכב מכולם עבר בהצלחה" [23:38].

הדקה האחרונה: החרטה והטרגדיה

[24:02-27:44]

• נטע מתחרטת במונית, מציעה לאבי לנסוע למקום אחר ("אני לא רוצה לעשות את זה" – [24:02])
• אבי מתעקש להגיע לגג; נטע עוזרת לו, נותנת כסף לקניית וודקה; מתרחקת ממנו לרגע, מבקשת מהאנשים להשגיח.
• נטע שומעת את קפיצת אבי מהקיוסק למטה ורצה החוצה. תחושות אשמה מציפות אותה.

"הוא קפץ, היא בכלל לא הבינה איך זה קרה. איך הוא הצליח לעבור את הגדר ולקפוץ?"
— קריינות [28:13]

התהפכות – עדה לחשודה

[28:49-30:30]

• בהתחלה נטע נחשבת לעדה, חוזרת למחלקה עם כדורי הרגעה.
• בעקבות הדרישה של שלמה, אבא של אבי, ממשיכה החקירה – נטע הופכת רשמית לחשודה בעבירה של סיוע להתאבדות.
• אבן הבוחן: בפעם הרביעית בלבד נידון תיק כזה בישראל (סעיף 302 לחוק העונשין).
• דילמה מוסרית ומשפטית – האם אשמה או קורבן? האם פעלה מתוך מניפולציה של אבי?

"הוא היה המוח והיא הייתה הרגליים."
— מתוך הטיעון המשפטי [30:30]

---

ציטוטים נבחרים ורגעים מרכזיים

• "אני לא יכולה תיאום. נעשה רגע הפסקה."
  — נטע (04:05), ביטוי לעד כמה נפשי הריאיון מטעין אותה.
• "אני לא רוצה לחיות ככה, עם הפחדים האלה והחרדה וזה שאני לא מצליחה לסדר את המוח."
  — נטע (10:10), תיאור החולשה הפנימית שלה.
• "כדי לא למות."
  — נטע (12:42), על סיבת ההסכמה לאשפוז.
• "הוא היה המוח והיא הייתה הרגליים."
  — עמדת התביעה במשפט (30:30), מסכמת את אחת הדילמות בפרק.

---

תזמונים בולטים

| זמן | נושא מרכזי | |----------|-----------------------------------| | 00:54 | תיאור האירוע הטראגי וההסתרה | | 03:25 | הצגת נטע ובניית האמון | | 05:28 | תיאור מסע הצבא וחוויות הלחימה | | 08:26 | החרדה והנפילה הנפשית | | 11:18 | הגג ברחוב יפו – בין מוות לחיים | | 12:18 | ההידרדרות לאשפוז ולהסתגרות | | 13:23 | המפגש עם אבי – התפתחות החיבור | | 18:14 | תכנון הבריחה והמפגש בגג | | 24:02 | רגעי החרטה והאירועים בגג | | 27:44 | ההתפכחות – אבי קופץ, נטע נותרת | | 28:49 | נטע הופכת מחשודה לעדה | | 29:43 | הדילמה המשפטית והקרב על הנרטיב |

---

לקראת הפרק הבא

הסיום מכין את הקרקע למשפט של נטע — השאלה האתית, המשפטית והאנושית סביב מעורבות בסיוע להתאבדות. בחוות הדעת נשמעו קולות על מורכבות הסיטואציה, המניפולציות שאבי הפעיל, והאם נטע אחראית או קורבן בעצמה.

---

אזהרת תוכן וסיוע נפשי

"אם אתם או מישהו בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אנא פנו לעזרה מקצועית... פנייה יכולה להציל חיים."
— [30:44]

---

הערה

הפרק מציג, בגוף ראשון ובאופן אישי מאוד, לא רק את ההשלכות הטראגיות של מחלות נפש ואובדן, אלא גם את הדילמות המוסריות והמשפטיות שמלוות מקרים קיצוניים כל כך – לצד תחושות האשמה, הבדידות והמורכבות האנושית שלא נגמרת.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. אהלן, אנחנו ממשיכים עם השותפה. הסדרה המיוחדת שיצרה עדי חצרוני על סיפור מרתק, חריג ומורכב שהתחיל באירוע טרגי אחד על גג בירושלים.

אני אזכיר שהסדרה הזו עוסקת במחלות נפש ובהתאבדות, המאזינים, השמות, כולם יהיו בדויים, אבל הסיפור אמיתי לחלוטין. השותפה, הפקה של אחד ביום מבית N12, הסדרה של עדי חצרוני, ואם עדיין לא האזנתם לפרק הראשון שעלה כאן אתמול, עכשיו זה הזמן. אם כן, הנה הפרק השני. בפרק הקודם של השותפה. נכנסתי וצעקתי, איפה הבן שלי?

איפה הבן שלי? צרחות אימים. והם ישר פתחו בזה ש... הבן שלכם, לא היה לו שום סיכוי מהקומה העשירית, והוא לא בן החיים. מישהו שהיה בזירה, עובד של מדע, הגיע והוא התחיל להגיד, הייתה איתו מישהי, אנחנו עומדים עם איזנוט וזה, אבל בוודאות הייתה איתו מישהי באותו רגע.

הוא היה על כיסא גלגלים, הוא לא יכל להתאבד בכוחות עצמו. מישהו או מישהי, לא ידענו מי, עדיין סייע לו. ואתם לא תסגרו את התיק הזה.

אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון של אבי, אותו הוא שרד, הגיע השני, שגם הצליח. אבי קפץ אל מותו מהקומה העשירית של בניין ברחוב יפו בירושלים. מיד אחרי השבעה שלמה, אבא שלו, עשה הכל כדי להבין מה בדיוק קרה שם באותו יום. איך אבי, שהיה מאושפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה, עם שתי רגליים מגובסות, על כיסא גלגלים, הצליח לצאת מהמחלקה ולהתאבד בקפיצה. כשהמשפחה שלו הבינה שהוא לא היה שם לבד, שהייתה איתו מישהי, מטופלת אחרת מהמחלקה הפסיכיאטרית, הם התחילו להפעיל לחץ, להתעקש, לצאת למלחמה על התיק הזה.

שלמה יצא למשימת חייו, לעשות הכל כדי שהתיק לא ייסגר. וזה עבד. איך שים אותי לחקירה ואני אומרת לו שאני לא מרגישה טוב. שאני לא מספיק מחוברת, שהנפש שלי היא גמורה. אף פעם לא הייתי בחקירה, פעם ראשונה בחיים.

הפעם תשמעו אותה לראשונה, את נטע. אבי קרא לה השותפה, מי שהייתה איתו שם ברגעים האחרונים, שהפכה ממאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית למסייעת להתאבדות שלו. בחודשים האחרונים צללתי לתוך התיק הזה, שהתחיל ביום אחד בדצמבר 2018. מה שהתחיל כטרגדיה וחקירה עצמאית של אב אבל, הפך לכתב אישום, התגלגל לבית המשפט המחוזי, והגיע עד להכרעה בבית המשפט העליון. זה תיק שהפך מסיפור אישי לדיון משפטי ומוסרי חסר תקדים על עבירה שכמעט ולא רואים בבתי המשפט.

סיוע להתאבדות.

אני עדי חצרוני ואתם מאזינים לשותפה. הפעם אנחנו עם הסיפור של נטע.

אני נטע, אני גרה בירושלים, אני בת שלושים. הפגישה הראשונה שלנו הייתה בבית קפה בירושלים. האמת, לא ידעתי למה לצפות. עד לאותו רגע נטע הייתה עבורי ערימה של ניירת משפטית. אבל אז היא נכנסה בדלת, והדבר הראשון שתפס אותי היו הגומות שלה.

גומות שמדגישות איזה חן כזה שיש בה, קסם, משהו ילדי, שכמעט לא מסתדר עם כמה שהיא נראית חזקה וחסונה פיזית. וכשהתחלנו להיפגש, גיליתי שיש לנטע ימים טובים יותר, שבהם היא חדה, אנרגטית, מדברת בשטף, ויש גם ימים אחרים, שבהם היא נוכחת-לא-נוכחת.

קשה, חכי רגע, אני לא עומדת בזה. היא עייפה, היא ממלמלת, כאילו נעלמת לי תוך כדי השיחה. לפעמים באמצע משפט היא פשוט מתנתקת. אני לא יכולה תיאום. נעשה רגע הפסקה.

היה לה קשה להשיב לשאלות שלי, לחזור אחורה ולשחזר את הרגעים שאני מתעקשת לחטט בהם. חלק מהרגעים האלה מעורפלים בזיכרון שלה, חלקם קשים לשחזור, חלקם מביישים, חלקם פשוט כואבים מדי. ולקח לנו זמן לבנות אמון, עשינו את זה מאוד בעדינות, ביחד, כדי שתוכלו לשמוע את הסיפור, מהעיניים שלה. אז נתחיל בהתחלה.

הייתי ילדה מאוד חברותית, אני הייתי כזה מרכז העניינים תמיד, מובילה, לא הרגשתי מה זה קושי כי אף פעם לא, לא שלא התמודדתי, פשוט התמקדתי תמיד באור. נטע מספרת שהיא הייתה ילדה שמחה, אבל ברקע בבית הטונים היו אחרים. היו גירושים לא פשוטים של ההורים, היה אח שהתמודד עם מאניה דפרסיה, בגדול הבית לא תמיד הרגיש כמו מקום יציב. אז כשהגיע צו הגיוס שלה, נטע סימנה לעצמה מטרה. היא החליטה שהצבא לא יהיה סתם עוד שלב בחיים, הוא יהיה נקודת המפנה שלה.

אמרתי לעצמי, אם אני הולכת לצבא, אני הולכת לעשות משהו משמעותי. ובאמת הלכתי לבקוום ושכנעתי את הקצינה שאני יכולה להיות לוחמת טובה. מה אמרת לה? אמרתי לה שאם אני עושה משהו, אני עושה אותו עד הסוף, ושאני חושבת שאני פייטרית ויש לי מה לתת. בתור לוחמת.

היא התגייסה למג"ב, סיימה את הטירונות כלוחמת ועוצבה בירושלים. השנה היא 2014 וזה התחיל כמו שירות שגרתי ללוחמת מג"ב. סיורים בכפרים, שמירות, פה ושם הפרות סדר, אבל אז התחיל מבצע צוק איתן. הסלמה, וזריקות אבנים, ובקבוקי תבערה, ופתאום חברים שהרכבים שלהם... שזורקים עליהם, על הצוות שעליהם בקבוק תבערה והג'יפ נשרף ואנחנו קופצים כי אנחנו בתוך הרכב וזורקים עלינו אבנים ואתה מבין שזה לא צחוק, מתחיל להבין שזה לא צחוק.

שלום רב לכם, שלום לדני קושמרו, משקיף הערב על הכותל והר הבית בירושלים שספגה היום פיגוע דריסה שלישי בחודשיים האחרונים. כן, אנחנו בעוד יום של פיגוע בעיר הכל כך מסובכת הזאת. קול כזה מהיר, בהפתעה. כל פיגוע שהיה הוא פשוט היה בהפתעה. האירועים הפכו לדחופים יותר, אלימים יותר.

מישהי ששירתה עם נטע נדקרה, קצין שהיא מכירה נדרס. מהר מאוד הפחד הפך לחלק מהשגרה שלה. הוא היה שם כל הזמן. ביום אחד בדרך לבסיס נטע מצאה את עצמה בתוך סיוט. מחבל דהר עם הרכב לעבר אנשים שחיכו לרכבת הקלה בגבעת התחמושת.

הרכבת נעצרת, אני יוצאת, אנשים צורכים לי, המחבל שם, אני רואה עגלה זרוקה על הרצפה עם איזה אמא ותינוק, ואומרים לי המחבל שם, אני רואה את המאפתח מתחיל לרוץ אחריו ורואה לו בגלגלים של הרכב, ואנחנו ביחד רצים אחרי המחבל, הוא הספיק לפניי לתת לו כדור, ואני עומדת מולו, אני עומדת מול המחבל ומרחיקה אנשים, וכאילו אף אחד לא יודע שאני אפילו באירוע. כי אני בדרך לבסיס. שלום רב לכם, אנחנו פותחים בפיגוע דריסה ערב בירושלים. לפני זמן קצר מתה מפצעיה התינוקת בת השלושה חודשים שנפצעה אנושות כשמחבל עלה עם מכוניתו על תחנה של הרכבת הקלה. בעגלה הזאת שנטע מתארת שכבה התינוקת שנרצחה בפיגוע.

יחד איתה נרצחה גם עולה חדשה מעקבדו. שבעה אנשים נוספים נפצעו. לא היה זמן לאבד את האירועים, זה היה מאירוע לאירוע. פשוט פעלנו. נטע שירתה שלוש שנים כלוחמת מג"ב בירושלים.

שלוש שנים של דריכות ושל סטרס ושל פחד. ואז היא השתחררה, עבדה קצת באבטחה, וטסה לטיול הגדול. אחרי כמה חודשים היא חזרה לארץ, לבית של אבא שלה, עם צ'קליסט של משוחררת טרייה. למצוא עבודה, להתחיל את החיים האזרחיים, להשתלב. אבל בפועל, במציאות, שום דבר מזה לא קרה.

כי מיד אחרי שהיא חזרה לארץ, המצב הנפשי של נטע התחיל להתערער. פתאום הפחדים מתחילים לצוף. כאילו, אני מרגישה שאני בסכנה כל הזמן. היה לי איזה התקף עזר, אני יכולה לשבור כוס על הקיר. הייתי מכיה.

כשזה עלה לרמה של... אני רואה את עצמי במראה ואני אומרת, וואלה, עלת 17 קילו. אין לילות, בכלל אני לא ישנה. ואני אפילו מתקשה להתקלח במצב כזה, שאני לא, אפילו לא רוצה להתמודד לבד, להיות במקלחת. חרדה, חרדה קיומית כזאת.

באותה תקופה גם התחילו אצלה הרגעים האלה, שאני ראיתי בעצמי בפגישות שלנו. רגעים שבהם הגוף שלה אולי נוכח בחדר, יושב על הכיסא. אבל העיניים, העיניים שלה מספרות שהיא במקום אחר לגמרי. הניתוקים אני חושבת שזה בשביל לא להרגיש את הפחד, את הכאב, את הבלבול, כמו כהות רגשית, כאילו, כמו מסך. כאילו, את מדברת איתי ואני לא לגמרי איתך, שואלת אותי משהו ואני חיה ב...

במקום אחר. זה כמובן לא השפיע רק עליה. כמו המשפחה של אבי, גם המשפחה של נטע עמדה מול המצב שלה חסרת אונים. הם ראו אותה דועכת ולא ידעו מה לעשות. חמישה חודשים היא העבירה ככה, בהסתגרות בבית של אבא שלה.

והמצב רק הלך והחמיר. התקפי חרדה קשים, פלשבקים מהשירות, לילות לבנים בלי שינה, התקפי זעם בלתי נשלטים. נטע חיה בתחושה תמידית של סכנה, של פחד משתק. אבל הפחד הכי גדול שלה היה מהרגע שבו כולם הולכים והיא נשארת לבד עם המחשבות. מה המחשבות אומרות?

אני לא רוצה לחיות ככה, עם הפחדים האלה והחרדה וזה שאני לא מצליחה לסדר את המוח.

ואז עלו לי מחשבות של אולי אני צריכה לסיים את החיים, אולי לא מגיע לי לחיות ככה.

היו תמיד שתי קולות. גדלתי בבית דתי, בבית ספר דתי, במוסדות דתיים, שאני יודעת שלהתאבד זה לא פתרון, זה אסור. יש לי משפחה אוהבת ואני לא אעשה להם את זה, ויש בי צד שאומר, אני לא רוצה להיות נטל, אני לא מוצאת פתרון. לא שאני לא מוצאת, אני לא מצליחה לחשוב על הפתרון אפילו. המוח שלי כמו מת, כזה כמו...

זה שבודק את הלב? קו ישר. יום אחד נטע הסתובבה ברחוב יפו בירושלים, עברה ליד בניין גבוה והרגישה מעין דחף לעלות. הדחף היה אולי גם להתנתק, לא רק בשביל ללכת לסיים את החיים. כאילו, לעזוב רגע תעזבו אותי, אני עולה.

ואני יורדת, אני מדברת עם אלוהים, מתקשרת לאיזה חבר שהיה כל הזמן לצידי, והוא בא ולוקח אותי. נטע חזרה לגג הזה עוד כמה פעמים. והיא חזרה לשם כי הגג הזה ברחוב יפו נתן לה מענה לשני הקולות המסוכסכים בתוכה. לקול שרצה למות, הגג סיפק פתרון פרקטי, בניין גבוה, קשה לשרוד קפיצה משם. אבל הוא נתן מענה גם לקול השני.

הכל שחיפש אוויר, שרצה להיות קרוב לשמיים, לדבר עם אלוהים, מקום שאפשר לבחור בו בחיים ואז לרדת למטה. עד שהיא הרגישה שהאיזון הזה הולך ומתערער, שהמחשבות האובדניות חונקות אותה. אני פשוט חוזרת כולי עם שיער כזה גמור ואומרת למשפחה שלי בואו נעשה צעד כאילו זה או-או, אתם רוצים אותי בחיים? בוא נמצא טיפול, או שזה ייגמר חס ושלום לא טוב. כמו ההורים של אבי, גם ההורים של נטע הבינו שאי אפשר לחכות יותר, שנחצה כאן קו אדום.

הם לקחו אותה לאשפוז בהסכמה במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים בירושלים. נטע חתמה על הטפסים ונכנסה פנימה, אבל היא לא ממש הצליחה להסביר מה עובר עליה. וגם לא חשבה שזה באמת ישנה משהו. אין אמונה שהמשבר של הנפש יעבור, שהכאב הזה יחלוף, שאני אבין בכלל מה אני מרגישה. אז למה ללכת להתאשפז?

כדי לא למות.

בין הכדורים והפגישות עם הרופאים הייתה שם גם הרבה בדידות. נטע הסתכלה מסביב על המטופלים האחרים במחלקה והרגישה שהיא פשוט לא שייכת. יש שם כל מיני אנשים, יש שם סכיזופרנים ואנשים עם בעיות נפש מאוד מאוד מורכבות ואז מנסים לעשות לי כל מיני אבחנות, אז אני אומרת, אולי יש לי סכיזופרניה, אולי יש לי מאניה דיפרסיה, יש לי אח בבית שיש לו מאניה דיפרסיה, אז אולי גם אני, אולי גם לי זה קורה. הסכיזופרניה קצת יותר התחבר לי, של אני פה ולא פה. אני לא מבינה את המציאות.

היא לא סתם חוזרת שוב ושוב על זה שהיא לא הבינה את המציאות. הדוחות הרפואיים מאותה תקופה מספרים את אותו דבר. הפסיכולוגים והפסיכיאטרים לא יודעים לסמן את הסיבה המדויקת, אבל הם מזהים אצל נטע הנמכה קוגניטיבית משמעותית. פגיעה בבוחן המציאות. הם מתארים מישהי שהמחשבה שלה השתבשה, ששכחה איך לבצע פעולות בסיסיות, גם כאלו שהיא עשתה בעבר.

ומבחינת נטע, היא הרגישה שאין דרך חזרה, שהיא בחיים לא תחזור להיות מי שהייתה. ובתוך כל הבדידות הזאת, כשהיא מרגישה הכי שונה וזרה וחלשה, אז הופיע אבי, שהגיע למחלקה אחרי ניסיון ההתאבדות הראשון שלו. וזה השלב בסיפור שנטע הכי מתקשה לדבר עליו. וואי וואי, איזה חרדות. נעשה את זה בקצב שלך, אין לך מה...

מה זה אומר? כשנטע ראתה את אבי בפעם הראשונה, גם היא ראתה בו את מה שראו בו כולם, מגנט של אנשים. במיוחד בתוך הבדידות במחלקה, אבי הרגיש כמו איזה חבל הצלה. לא עוד מטופל, אלא מישהו שאפשר לדבר איתו. מישהו שיבין.

חוץ מזה שאלתתי שהוא ניסה להתאבד, אמרתי בטח אנחנו... באותו מצב. אמרתי, בטח הוא הבין את הכאב שלי, כמו שדי כואב גם לא כואב. כאילו, הרגשתי שיש עוד מישהו שהוא איתי בספינה, שנינו מתמודדים. אבי היה מבוגר ממנה בשמונה שנים.

נטע סיפרה שהוא דיבר לעניין, שהם מאוד מהר מצאו נושא שיחה משותפים, ושבדיוק כמו שהמשפחה שלו תיארה אותו, הוא ממש אדם שידע להקשיב. כן, היה חברות כזאת. אצלנו הולכים לעשן ביחד, הוא היה קורא לי... היה שואל אותי לאכול. הוא סיפר לי על העומדי סעוד, ושהוא בנה בית, ושהוא היה בתאילנד עם אבא שלו, עשה דרום אמריקה, אוהב לטייל.

הוא סיפר על המשפחה, אני סיפרתי לו על המשפחה שלי, שהייתי בצבא, סיפרתי לו, סיפרתי לו גם על האירועים שהייתי בהם, חלקם. הוא היה כזה כמו אוזן קשבת כזאתי. שמחת עליו אז? שמחתי עליו, כן. היו להם כל מיני דברים במשותף.

למשל, זה שלאף אחד מהם לא הייתה כותרת פסיכיאטרית ברורה, איזו משבצת קלאסית, לא פה ולא שם. הוא היה בדיוק כמוני, כזה לא ידעו להגדיר את זה. שניהם היו תלושים כזה. גם כשהיה נגיד פעילויות, לא ידעו איך לגשת אלינו, או לקרוא לנו. כן, אז היינו יושבים ומעשנים במקום ללכת...

להיכנס לפעילויות כאלה. היה חיבור. שם בשיחות שהם ניהלו בפינת העישון, הם דיברו על הרבה דברים. הם ריכלו על הצוות, הם החליפו רשמים על התרופות, הם השוו מינונים, דיברו על תופעות הלוואי. וגם נתנו לנו את אותו כדור, אני זוכרת.

היה לנו, זה גם, זה היינו מדברים על כדורים. הוא אמר לי, אל תיקחי את הכדורים האלה, הם סתם עושים עלייך ניסויים. את לא תדעי, זה לא יוציא אותך מהבעיה. חברות של ייאוש, שיש לי עם מי ליפול, שאני לא לבד נופלת עכשיו, שאני לא ארגיש לבד.

בין התלונות על הצוות והייאוש, היו להם גם שיחות על החיים, על איך נראה העתיד. הוא היה אומר לי שאני צעירה, שאני צריכה ללמוד משהו, שאני אצא מזה. דווקא כן גם היה נותן לי נקודות של אור. את היית מנסה לעודד אותו גם? כן, הייתי מנסה.

הייתי, בגלל האמונה, אז הייתי אומרת לו, אנחנו נצא מזה בעזרת האמונה, וזה זמני, וכאילו דברים שהאבא שלי תמיד היה מחזק אותי. והיה אומר לי שגם לא היו תקופות קשות בחיים שהוא צלח אותם ויצא מהם. אז היה כן שיחות כאלה של אור בתוך החושך.

לצד אלו, גם הנושא של המוות היה נוכח בשיחות שלהם. נטע ידעה למה אבי שם. ידע שכיסא הגלגלים הוא תוצאה של ניסיון לסיים את חייו. מה שהיא לא לגמרי הבינה זה את רמת הנחישות שלו לנסות שוב. המצב הנפשי שלה היה שברירי, והוא לרוב שמר את הקלפים קרוב לחזה.

אז נטע קצת השליכה עליו את הסיפור שלה. היא שיערה שגם בתוכו מתחוללת מלחמה בין אותם שני קולות. שהוא אולי רוצה למות, אבל גם כמוה רוצה לחיות. קשה לי שגם לו יש אותם. לא באמת ידעתי מה עובר לו בראש.

באחת השיחות ביניהם נטע שיתפה אותו בסוד שלה. היא סיפרה לאבי על מקום המפלט הפרטי שלה, המקום שנתן לה אוויר. הגג ההוא ברחוב יפו. סיפרתי לו את זה כסיפור אקראי כזה שהייתי עולה לאיזה גג ורוצה לסיים את החיים והוא היה פשוט מקשיב. אז הוא אחד אומר לי אז בוא נצא מהמחלקה ותקחי אותי לשם.

מאותו רגע הגג הפך ליעד, הם התחילו לתכנן את היציאה. אבל, וזה החלק המתעתע בסיפור הזה, המטרה של התוכנית לא הייתה קבועה, היא השתנתה כל הזמן בהתאם למצב הרוח באותו יום. לפעמים זה נשמע כמו איזו פנטזיה של בני נוער, הרפתקה. אולי נצא לשתות מהמחלקה, כאילו נעשה, נלך לנברח. נצא, נשתה, נחזור, ונחזור.

לא ממקום של בואו נתאבד. אבל לצד הפנטזיה הזאת, כבר מההתחלה הייתה מונחת על השולחן עוד אפשרות, קודרת הרבה יותר. לצאת מהמחלקה, להגיע לגג, להתחבק ולקפוץ ביחד. נסיים את זה ביחד, לכתוב מכתב למשפחה, ונסיים את זה יפה, ויהיה בני לנו אחד את השני על לסיים את זה. היה את זה.

גם אם המטרה הסופית לא הייתה מוחלטת, הם קבעו תאריך, יום ראשון, 16 בדצמבר. את השבוע שלפני אבי הקדיש להכנת הקרקע. ביום רביעי הוא כבר ניסח טיוטה של מכתב פרידה למשפחה ושלח לנטע לקרוא. ואז אבי עבר לאתגר הלוגיסטי, וזה היה החלק הכי מסובך בתוכנית. איך בורחים מהכספת, איך עוקפים את השומרים, את הרופאים, את המשפחות, ואיך עושים את כל זה כששניהם מטופלים במחלקה והוא מרותק לכיסא גלגלים עם גבס על שתי הרגליים.

כדי שזה יעבוד, נטע במובן מסוים תצטרך להיות הרגליים שלו. וזה היה אפשרי, כי בניגוד לאבי שהיה באשפוז סגור ולא יכל לצאת, לנטע כבר היה יותר חופש תנועה, היא הייתה באשפוז פתוח ויצאה לסופי שבוע בבית. אז ביום חמישי, אבי אמר לה. צאי לבית, משתחזרי. תבואי תקחי אותי ונלך לגג.

ואת מהצד שלך? ורומתי איתו, לא חושבת יותר מדי. הסיכום היה פשוט, נטע יוצאת הביתה לסוף השבוע וביום ראשון חוזרת לאסוף את אבי מבית החולים. אבל כדי לצאת מהמחלקה, אבי היה צריך סיפור כיסוי. ביום חמישי הוא אמר לרופאים שכואבת לו השן והוא צריך את הרופא הפרטי שלו בירושלים.

אז הרופאים אישרו לו את היציאה, אבל הציבו תנאי. היציאה תהיה בליווי הורים בלבד. ביום שישי, כשאבא שלו שלמה הגיע לבקר, אבי סיפר לו על רופא השיניים, ביקש ממנו כסף מזומן לטיפול, ובעצם מכר לו שקר הפוך. ואז הוא אומר לי, אבא, אתה יכול לתת לי 400 שקל לרופא שיניים? אמרתי לו, רופא שיניים?

יש פה רופא שיניים בבית חולים. אומר לי, אבל אני רוצה לטפל בחוץ. אמרתי לו, טוב, אני אבוא איתך, אני אשלם. אז הוא אומר לי, לא, יבוא איתי מלווה מבית החולים, למה להטריח אותך? בטוח?

הוא אומר לי, כן, האמנתי לו, נתתי לו.

אבי אמר לרופאים שאבא שלו ילווה אותו. ולאבא שלו שלמה הוא אמר שילווה אותו מישהו מבית החולים. סוף השבוע עבר כשנטע בבית ואבי במחלקה. ומכאן המסמכים המשפטיים כבר מספרים את הסיפור כולו. אין מחלוקת משמעותית על העובדות.

בבוקר יום ראשון, 16 בדצמבר, נטע קיבלה הודעה. בוקר טוב שותפה. בשיחה ביניהם מאוחר יותר באותו יום, נטע הבטיחה לאבי שהיא הולכת איתו. או לפה או לשם. לא משנה מה עושים, אם בוחרים לקפוץ ואם בוחרים לבלות על הגג ולחזור למחלקה, הם יעשו את זה ביחד.

במקביל לשיחות עם נטע, הרופא של אבי חתם על אישור היציאה, וכתב מאושרת יציאה לטיפול שיניים בליווי. אבל הפרט הכי חשוב הושמט מהדף, לא היה כתוב שם מי המלווה. וזו טעות שהפכה לכרטיס היציאה של אבי, שישב וחיכה לנטע. אני בחוץ, אני מתקשרת אליו, אני אומרת לו אני פה. לפניהם היה עוד מכשול אחד ברור, נטע היא מטופלת.

היא אמנם הודיעה שתאחר לחזור למחלקה, אבל הפרצוף שלה מן הסתם מוכר שם. אין שום סיכוי שייתנו לה להוציא את אבי כמלווה. הם היו חייבים מישהו מבחוץ שיתחזה למלווה אחראי. ואז בצירוף מקרים נטע נתקלה במישהו שהכירה. נקרא לו עומר, זה שם בדוי.

הוא עבד באחת המסעדות במתחם בית החולים, ונטע הכירה אותו מגלגול אחר, הם עבדו יחד באולם אירועים כשהיא הייתה רק בת 16. ברגע שנטע ראתה אותו, היא זיהתה את ההזדמנות. אז היא ניגשה אליו וביקשה טובה. במקביל, אבי היה איתה על קו הטלפון. אמרתי לו, אתה יכול להוציא אותו?

אמר לי, כן, בטח וזה. אז הוא אומר לי בטלפון, תגידי לו, אני נותן לו 50 שקל, שיוציא אותי. בהתחלה עומר היסס, אבל נטע ואבי לא ויתרו. אחרי מסע שכנועים, עומר הסכים. הוא נכנס לזה על עיוור, בלי להבין את המשמעות האמיתית של מה שהוא עומד לעשות.

נטע עלתה עם עומר לקומה של המחלקה הפסיכיאטרית, כיוונה אותו לדלת ונעצרה במסדרון, המתינה מאחור. עומר צלצל בפעמון, הדלת נפתחה וההצגה התחילה. האחות... בחנה מקרוב את אישור היציאה של אבי. הייתה שם חתימה של רופא, עם אישור לצאת עם מלווה.

והיא לא חשדה בכלום. היא תדרכה את עומר על הנהלים ופתחה את הדלת לרווחה. וככה, בלי שאיש יעצור אותם, אבי ועומר יצאו מהכספת. עומר השלים את המשימה, גלגל את הכיסא של אבי עד לנטע שחיכתה במסדרון סמוך והלך לדרכו. נטע ואבי נשארו לבד.

השלב הראשון והמורכב מכולם עבר בהצלחה, הם היו בחוץ. הם יצאו ביחד משערי בית החולים ועלו על מונית למרכז העיר. אז אנחנו הולכים, הולכים, עוצרים בתחנת דלק, שותים קפה עם האפה. בתוך המונית משהו השתנה. ככל שהם התקרבו למרכז העיר, האדרנלין של הבריחה התחיל להתפוגג ואת המקום שלו תפסה תחושה אחרת.

נטע התחילה להתחרט. שוב, עוד פעם, הקול הזה של הכן ולא. כאילו, ממש חזרתי בעצמי, אמרתי, אני לא רוצה לעשות את זה. כאילו, גם אם במחלקה היינו אומרים, נעלה לגג, אני אחזיק לך את היד, אתה תחזיק לי את היד, נעשה את זה. ואני אמרתי לו שאני פשוט לא רוצה, אפילו לא רוצה לעלות לגג.

היא ביקשה מאבי לעצור, לבטל הכל. היא ניסתה להסיט את המונית למקום אחר לגמרי. יציע לו בוא ניסע לחברה שלי לנחלאות. אז אני אומרת לו שבכל הדרך שבוא נלך אליה, שלחתי לה אפילו הודעה. אבל אבי התעקש.

הוא אמר לנטע כבר ברחנו מהמחלקה, בואי לפחות נעלה לגג. להתאוורר, לראות נוף, לשתות משהו. ואני אומרת לו אני לא עולה. ואז הוא אומר לי אנחנו עולים. אז הוא אומר אל תדאגי, אני איתך, אני אשבע לך.

עושה כוסית, אמרת נוף, כמו שאמרתי לך, יושבים ויורדים. אמרתי לו, אבל אני לא רוצה, כאילו שום דבר. בסוף נטע נשברה, אז הם ירדו מהמונית ברחוב יפו, ונטע עזרה לו לצאת. ידעתי שאני חייבת לראות את הגג ברחוב יפו בעצמי, אז עשיתי את אותו מסלול. הבניין עצמו נמצא ממש בצמוד לאחת מתחנות הרכבת הקלה בירושלים.

הרחוב סואן, מלא באנשים, בתנועה.

וזהו. אבי ונטע התמקמו על הגג. יש פה כל הרצפה זה דשא סינתטי, יש פה שולחנות וכיסאות. היא רואה את הגדר, באמת משהו כמו מטר עשרים וחמש, לי זה מגיע ב... בערך עד הצוואר, מטר שישים.

כן, את הגג כולו מקיפה גדר מברזל, וכשמתקרבים אליה ומסתכלים למטה לרחוב הסואן, יש את התחושה הזאת בגוף, שילוב של פרפרים ודחף כזה להיצמד לקרקע. מאוד גבוה, עושה בלאגן בבטן קצת לחשוב על... מסתכלים פה למטה. ורואים לי פה את כל העיר, ממש.

זה עושה לי...

זה מבהיל. זה מאוד מאוד גבוה.

נטע מיקמה את הכיסא על הגג, ואז אבי הוציא מזומן מהכיס ושלח אותה למשימה הבאה. תרדי לקיוסק ותביאי לנו וודקה. בדיוק כמו שדיברנו. לפני שהיא ירדה למטה, נטע עצרה. היא הרחיקה את אבי עם כיסא הגלגלים מהגדר.

והיא עשתה עוד משהו, היא פנתה לאנשים שהיו על הגג וביקשה מהם לשים עליו עין, לכמה דקות עד שתחזור. ואז אני אפילו מסתכלת עליו ואומרת לו, אתה נשבעת לי, שאת לא תעשי שום דבר, אל תדאגי, מביא לי כסף.

אני משאיר את התיק שלי ואת הז'קט, אני הולכת להביא לנו שתייה. היא ירדה במעלית, נכנסה לקיוסק, לקחה מהמדף בקבוק וודקה ורדבול. היא ניגשה לקופה, הוציאה את הכסף ושילמה. ואז? שמעתי בו, והבנתי שהוא קפץ.

נטע רצה החוצה מהקיוסק אל הרחוב, וראתה אותו מוטל על המדרכה. מאבדת את זה. מרגישה רעה למה עזבתי אותו. וואי, למה עשיתי את זה? למה עזבתי אותו?

איך האמנתי לו? איך הקשבתי לו? כאילו, כעסתי עליו כזה, שיקרת עליי. לבד, מרגישה לבד. נטע עמדה שם, רעדה, צרחה לכל עבר, הוא קפץ.

הוא קפץ, היא בכלל לא הבינה איך זה קרה. איך הוא הצליח לעבור את הגדר ולקפוץ? היא התקשרה לאבא שלה המבוהלת ואמרה לו שתי מילים שירדפו אותה אחר כך. אני אשמה. צועקת לו, אני לא מאמינה אבא, אני לא מאמינה.

המקום התמלא בכוחות הצלה ומשטרה, ומשם נטע נלקחה לתחנת משטרה למסור עדות, לתאר מה קרה, איך אבי מת. החקירה הראשונה הסתיימה כשנטע בגדר עדה לאירוע. לא חשודה. משם היא חזרה למחלקה בבית החולים והעבירה את הלילה עם כדורי הרגעה.

הסיפור הטרגי הזה יכל להסתיים גם כאן. אבל אז הגיעה החקירה העצמאית של שלמה, אבא של אבי, שהתעקש להשאיר את התיק הזה פתוח. ואז חזרנו למשטרה ואמרתי ככה וככה וככה וככה קרה וקוראים לה ככה וככה והיא עשתה כך וכך, ואתם לא תסגרו את התיק הזה. אתם התעצלתם לחקור, אני הכרתי, יש פה סיוע למתאבד. אם לא הייתה משתפת איתו פעולה, ולא היה מישהו אחר שהיה עוזר לו לשים קץ לחייו, אז הוא היה מנסה להתמודד עם המחלה, ואולי בעזרת הרפואה היו מצליחים להתגבר על המחלה שלו.

חודש וחצי אחרי ההתאבדות של אבי, נטע זומנה לחקירה נוספת. ושם בחדר החקירות הסטטוס שלה השתנה. היא הפכה מעדה לחשודה. ממישהי שזקוקה לעזרה ולסיוע נפשי, למישהי שחשודה בסיוע להתאבדות. עבריינית פוטנציאלית.

העבירה סיוע או שידול להתאבדות לפי סעיף 302 לחוק העונשין. ומכאן יתחיל קרב של עורכי דין על הנרטיב. האמת שבהתחלה זה היה נשמע לי מופרך. כמו אירוע שמוזר להעמיד עליו לדין בכלל. לפי צד אחד, נטע צריכה להפוך למורשעת הרביעית בעבירה בתולדות מדינת ישראל.

הם מתכננים להתאבד, ובעצם היא מסייעת לו להתאבד. אי אפשר היה לבוא ולהגיד, זה לא תיק מתאים להעמדה לדין פלילי. ומנגד, בצד השני, יעמדו מי שמשוכנעים שהתמונה... תמונה הרבה יותר מורכבת. היא לא הבינה שהוא למעשה הפעיל עליה מניפולציה והיא נפלה קורבן לאותה מניפולציה.

הוא היה המוח והיא הייתה הרגליים.

בפרק הבא של השותפה, המשפט.

במקרה שאתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול... להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. אתם יכולים להתקשר לקו החם של עמותת ער"ן בטלפון 1201, לפנות לאתר האינטרנט של עמותת סה"ר או עמותת בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו במספר 03-748-7771. פנייה יכולה להציל חיים. הפרק השני בסדרה המיוחדת של עדי חצרוני, הפקה של אחד ביום מבית N12.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, אחד ביום, הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום אטיק, שירה הראל, דניאל שחר, מתן זמיר והילה פז סייעו בהכנת הסדרה. על הסאונד יאיר בשן, אני אלעד שמחאיוף. הפרק השלישי יהיה כאן ביום ראשון.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתח... ‫מתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.