משני תודעה נגד פוסט טראומה

Summary

---

אחד ביום – משני תודעה נגד פוסט טראומה

N12 | 29 באפריל 2026 | אירוח: אלעד שמחיוף

---

סקירה כללית

הפרק עוסק בטיפול פורץ דרך ומעורר מחלוקת לפוסט טראומה – טיפול פסיכדלי באמצעות MDMA (אקסטזי), דרך סיפורה האישי של קורל, הלומת קרב ממלחמת לבנון השנייה, ושילוב הניסיון המחקרי והקליני של רונן סידי, פסיכולוג שדה במרכז הרפואי העמק. הפרק בוחן את הרקע ההיסטורי של טיפולים פסיכדליים, סוקר את האתגרים של הסובלים מפוסט טראומה, ומציג את תוצאות המחקר החדשני בישראל.

---

נקודות עיקריות בדיון

1. סיפור אישי – קורל וחוויית הפוסט טראומה

• [00:40-03:13]
  קורל במשך 20 שנה מתמודדת עם פוסט טראומה: סיוטים, חרדה, פלאשבקים, תחושת חוסר ערך, הימנעות ותפקוד ירוד. כל ניסיון טיפולי לא עוזר; היא חשה תחושת אשמה ובושה שמונעות ממנה להתקדם.
• [03:13-06:34]
  קורל משתפת בפרטי השירות הצבאי, חוויות המלחמה בצפון – תיאורים מצמררים של חרדה ומצבים לא נורמליים שהפכו לשגרה.
• [06:34-09:18]
  לאחר השחרור התסמינים הופיעו – תיאורים ברורים של ההימנעות, פלשבקים, טראומות גוף-נפש. קורל מתקשה להכיר שיש לה פוסט טראומה (אשמה, תחושת מתחזה – "אני לא מספיק חזקה").

ציטוט בולט:

"עשרים שנה אני חיה עם פוסט טראומה, ושום דבר לא עוזר... כל השנים של ההקטנה וההדחקה של הדבר הזה, פתאום התרכזו למשפט אחד: תצילי את עצמך."
— קורל, [00:40-01:11]

---

2. אתגרי הטיפול הנפשי בפוסט טראומה

• [09:18-13:28]
  רונן סידי, פסיכולוג וקרבי לשעבר: מתאר את מנגנון הפוסט טראומה (Replay של האירוע, עוררות כרונית, קשיים רגשיים), ומתאר את התסכול של מטפלים – רוב המטופלים ממאנים להגיע/להתמיד בטיפולי חשיפה, התהליך קשה עד בלתי נסבל.
• [12:30-13:28]
  חשיפת עומק לבעיה במערכת: "הרבה מאוד מהם עוזבים את הטיפול באמצע...אתה רואה חבר'ה צעירים הולכים עם סיוטים, ואתה אומר להם 'בוא נשב ונעבד'...זה מאוד מתסכל".

ציטוט בולט:

"זה סבל. חלק מהחיווטים בגוף יוצאים מאיזון...הגוף מפרש דברים רגילים כסכנה."
— רונן סידי, [11:21-11:49]

---

3. פסיכדליה כפריצת דרך טיפולית

• [14:19-15:25]
  סקירה היסטורית: בשנות ה-50-60 נחקרו חומרים פסיכדליים (LSD, MDMA) לטיפול בחרדה והתמכרויות, אך נאסרו בשנות ה-70. עדכון: בשנים האחרונות חזרה מחקרית וקלינית לאלו, בארה"ב וגם בישראל.
• [16:17-17:33]
  MDMA – תרופה סינתטית שנבחנה דווקא בגלל השפעותיה על מערכת הרגש (הפחתת חרדה, חיזוק אמון ואוקסיטוצין). מאפשר פתיחות רגשית ועיבוד של טראומות שבעבר אי אפשר היה להגיע אליהן בטיפול רגיל.
• [18:35-20:16]
  תיאור הפרוטוקול הטיפולי: שלושה מפגשים בלבד עם החומר, בליווי צמוד של שני מטפלים, לצד 18 מפגשים פסיכותרפיים סה"כ.

ציטוט בולט:

"החומר הזה נותן ביטחון לחזור לחוויה הטראומטית, ולתת למוח לעבד אותה, מה שבעבר לא היה אפשרי בחוויית הקרב."
— רונן, [17:33-18:35]

---

4. חוויית הטיפול – מה קורה בחדר

• [20:44-22:45]
  קורל מתארת את הרתיעה והפחד הראשוני – אבל דווקא המסגרת הטיפולית המאובטחת שינתה הכל.
• [22:45-25:18]
  תחת השפעת MDMA הצליחה לגשת לזיכרונות שמעולם לא נגעה בהם ("החזרתי את אחת הסיטואציות הכי קשות שהייתה לי במלחמה..."). נערכת התמודדות מרגשת עם כעס ישן, אשמה, ובסיום חשה הקלה גדולה. מתארת שינוי תחושתי מהיר לאחר הטיפול הראשון.

ציטוט בולט:

"החומר הוריד את זה, אמרתי שאני רוצה את היד שלהם...ממש החזרתי את אחת הסיטואציות הכי קשות, לא שיערתי בנפשי שאצליח. תחת השפעת החומר, זה פתאום קרה."
— קורל, [22:45-23:33]

ציטוט נוסף:

"זה כאילו מישהו לוקח את הכפתור של הווליום ומכוון אותו למטה. עדיין יש קולות, אבל הם לא כל כך מציפים."
— קורל, [24:53-25:18]

---

5. תוצאות והיקף ההצלחה

• [25:55-27:52]
  התוצאות מרשימות: 60% מהמטופלים אינם עומדים עוד בקריטריונים לאבחנת פוסט טראומה, שנה אחרי הטיפול. 20% נוספים השתפרו משמעותית. 20% לא הושפעו כלל – החוקרים מתמקדים כעת בלהבין מה מאפיין את אלו שלא מגיבים.
• בהשוואה לקבוצת טיפול רגיל, לא נמצא אחוז החלמה כזה.

ציטוט בולט:

"60% החלמה מפוסט-טראומה, זה פנומנלי...הבדל שאנחנו לא מכירים בטיפול מסורתי."
— רונן, [26:51-27:20]

---

6. זהירות ועתיד הטיפול

• [27:52-29:42]
  הדגשה של זהירות: "אסור למהר להכניס את הטיפול לכל קליניקה, חייבים לנהוג בזהירות מקצועית." משרד הבריאות משתף פעולה, מטרת המחקר היא להרחיב את היקפו בצורה אחראית.

ציטוט:

"להתחיל שכל מטפל יוכל לתת MDMA...זה מוקדם מדי ויכול להיות מסוכן."
— רונן, [29:05-29:42]

---

7. תמונת חיים – אחרי הטיפול

• [29:42-30:48]
  קורל מדברת בכנות על החוויה שאינה קסם או מחיקת סימפטומים, אלא תרומה לכלים ויכולת לאזן את החיים, לדבר ולשתף, להתמודד עם שאריות הקשיים בלי אשמה, לצד השתנות משמעותית לטובה.

ציטוט:

"הטיפול לא מחק לי את הסימפטומים, אבל נתן לי כלים לחמול על עצמי, לשתף, לדאוג לעצמי...ולמרות זאת, עדיין יש עבודה לעשות."
— קורל, [30:09-30:48]

---

רגעים בולטים וציטוטים מרכזיים

• "אני נורא התאכזבתי שלא ריפאו לי את הפוסט טראומה ב-100%." — קורל, [30:09]
• "60% החלמה מפוסט טראומה, זה פנומנלי." — רונן, [26:51]
• "ה-MDMA פותח חלון טיפולי – מאפשר עיבוד מלא של החוויה הטראומטית." — רונן, [17:33-18:35]
• "אצלנו טיפלנו ב-30 חיילים, במשרד הביטחון מדברים על 100,000", — רונן, [29:05]
• "זה לא תרופת קסם. המטפלים אמרו את זה מהרגע הראשון." — אלעד, [25:55]

---

מבנה הפרק לפי זמן

• [00:40-09:18] – סיפורה האישי של קורל, ההתדרדרות לטראומה והקושי להכיר בה
• [09:18-13:28] – רונן סידי: פוסט טראומה בצבא, כשלים מערכיים בטיפול
• [14:19-17:33] – סקירת ההיסטוריה של טיפולים פסיכדליים, והתמקדות ב-MDMA
• [18:35-20:16] – פרוטוקול הטיפול החדש עם MDMA: מבנה, עקרונות, ליווי
• [20:44-25:18] – התיאור החווייתי של טיפול פסיכדלי: הפחד, השינוי, וההקלה
• [25:55-27:52] – הצגת תוצאות המחקר, השפעה והבדלים מול טיפול רגיל
• [27:52-29:42] – אתגרי הרחבת השימוש והזהירות המקצועית הדרושה
• [29:42-30:48] – תמונת חייו של מטופל אחרי המחקר: הכלים החדשים והחיים לצד הפוסט טראומה

---

לסיום

הפרק משלב עדות אישית כנה ומטלטלת יחד עם תובנות מקצועיות. הסיפור של קורל מציג את התקווה שטיפול פסיכדלי מביא לאנשים שמיצו כל דרך אחרת. מהצד השני מוצגת אחריות מקצועית וזהירות מהאפשרות לחלוקת MDMA לכל דורש, לצד הצורך בגידול מתון, בשל הניסיון הישראלי עם טראומה.

מעבר לעובדות ולמחקר, הבשורה היא בעיקר – יש תקווה, אך יש גם צורך להמשיך לחקור, להתאים, ולאפשר לשינוי הזה לעשות רק טוב.

---

לפרטים על טיפול וייעוץ במקרי פוסט טראומה והלם קרב, הודגש בסיום שניתן לפנות ל-N12 או לתיאור הפרק.

---

התמלול נוקה מקטעי חסות ופרסומות לשם סיכום נקי של התוכן.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום רביעי, 29 באפריל, ואנחנו אחד ביום, מבית N12. אני אלעד שמחאיוף, טוב יותר, מה קורה סביבנו?

סיפור אחד ביום, בכל יום.

כשקורל שמעה על הטיפול החדש הניסיוני, היא כבר הייתה מיואשת. 20 שנה היא חיה עם פוסט טראומה, ושום דבר לא עזר. במקרה, שלחו לנו את זה בקבוצה, אני גרה ביישוב, שלחו לנו את זה בקבוצה, הסתכלתי על זה. התעלמתי מזה, דיברתי עם תומר, החבר שעזר לי לתבוע את משרד הביטחון על הפוסט טראומה, והתקשרתי אליו, הוא אמר לי, תקשיבי קורל, תצילי את עצמך. ואני זוכרת את המשפט הזה, הוא אמר לי, ממש תצילי את עצמך, ואני הרגשתי שזה ממש, זה בדיוק ככה.

כל השנים של ההקטנה וההדחקה של הדבר הזה, שאמרתי, זה לא נורא, אם הייתי יותר חזקה, פתאום התרכזו למשפט הזה, תצילי את עצמך. וזה מה שאני מרגישה שהלכתי לעשות. כן, אלו היו שני עשורים של סיוטים בלילות, של התקפי חרדה, של פלשבקים שגרמו לה פתאום לקפוא במקום. אני מאוד רציתי לטפל בעצמי, ומצד שני, מאוד האשמתי את עצמי. אז אמרתי, אם אני רק אהיה יותר חזקה, אם אני רק אטפל, אם אני רק אשתדל יותר, אז זה ייעלם.

כל מה שקשור לשינה, פיתחתי טקסים מאוד קשים, הייתי עובדת עד מאוחר, מנקה את הבית באובססיביות, רק כדי להתעייף וללכת לישון. בשלב מסוים זה כבר לא עזר שלא היו סיוטים, הייתי נרדמת בצהריים, חמש דקות של שינה, סיוט, זה הפך להיות באמת מאוד מאוד קשה. והרגשתי גם מאוד אשמה, כי יש לי גם שני ילדים, והרגשתי שאני... אני באמת מסכנים שאני אמא שלהם, זו תחושה נורא קשה. קורל הייתה עד כדי כך מיואשת, שלמרות החששות היא החליטה ללכת על זה, ללכת על הטיפול הניסיוני.

היא החליטה לנסות גם אותו, כדי להציל את עצמה, וזה למרות שהטיפול כולל חומר מאוד לא שגרתי, שקורל הייתה צריכה לקחת. אחרי ההשפעה של החומר כתבתי הרבה דברים וכתבתי שאני ממש מרגישה שהמוח שלי משתנה. זה כאילו מישהו לקח את הכפתור של הווליום וכיוון אותו למטה. לא זועק כל כך, יש עדיין את הרעשים והקולות, אבל זה לא כל כך משמעותי ולא כל כך מציף. קורל הייתה חלק מקבוצה של כמה נסיינים, מטופלים שסובלים מפוסט טראומה והשתתפו במחקר לטיפול בתסמונת בדרך שבמשך שנים נחשבה למאוד שנויה במחלוקת.

אלא שעכשיו יותר ויותר חוקרים בעולם אומרים שהדרך הזו היא מאוד אפקטיבית, היא מציגה תוצאות ראשוניות חסרות תקדים.

אז הפעם אנחנו עם הטיפול המפתיע והמבטיח לפוסט טראומה, טיפול באמצעות חומר משנה תודעה MDMA.

אני התגייסתי ב-2005 לתפקיד של המפעילה תמר קרבי שירתתי בצאלים. ב-2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, נתנו לי לעשות היתר נהיגה על איזשהו כלי רכב שנקרא פור צבאי, ושעתיים אחרי זה הודיעו לי שאני לוקחת את הכלי לצפון. ואני נהגת, מהחל מאותו רגע, אני נהגת של אחד הקצינים שם. ככה בעצם הגעתי להיות ממש בחזית של הלחימה. ככה הכל התחיל.

המפקדים קראו לזה צ'ופר. ברגע אחד הם שלפו את קורל מהבסיס בדרום ושלחו אותה צפונה. שלחו אותה ישר למלחמה. אמרו לי, את חיילת טובה, בואי תעשי יותר על פורד, אני נהגתי בהאמר, האמר זה רכב פתוח, עם חלונות פתוחים, פורד זה רכב עם מזגן. אמרו לי, איזה יופי, תיסעי צפונה, ההשפעה שלי אז גרה בצפון, לא הייתי מוכנה לזה בשום דרך וצורה וגם לא כל כך הבנתי.

פשוט דבר אחד התגלגל לדבר שני, אני חיילת טובה, המפקד אומר, אני עושה. היא הייתה כל כך מוכוונת משימה, כל כך מודעת לאחריות שהוטלה עליה ולציפיות ממנה, שבזמן אמת קורל לא ממש הבינה עד כמה האירועים שהיא חווה קשים ועד כמה הם ישפיעו בהמשך על חייה. זה לקח לי המון זמן, בהתחלה אני זוכרת את עצמי ממש נוסעת על כבישים ונופלים טילים, נופלים כל הזמן, נופלים ויש אזעקות ואני מסתכלת עליו ואני אומרת אוקיי, אנחנו צריכים לעשות משהו? הוא אומר לי לא, ממשיכים כרגיל. הפעם הראשונה שממש הבנתי שזה מסוכן מאוד הייתה שהגענו לאיזשהו בסיס שטח כינוס וראיתי חיילות אחרות צורכות ונבהלות שנופלים פצמ"רים ומנסות לתפוס מחסה ואני הלכתי שם ממש כהת חושים לחלוטין.

ואז הבנתי שאולי התגובה שלהן היא התגובה האמיתית והנכונה שנמצאת בתוכי. זה ממש הדהד לי ככה. אבל כל הזמן המסר היה, ממשיכים, מתפקדים, אל תהיי היסטרית, אל תהיי דרמטית, תמשיכי בתפקיד שלך. זה היה מלחמה מאוד כאוטית, כל שטחי כינוס שהגענו לשם היה חסר ציוד, היה חסר אוכל, ואחת הפעמים ממש אכלנו מפחים. זה אחד הזיכרונות הכי קשים שלי.

נרמלו לי סיטואציה שהיא לא נורמלית. אני זוכרת שגם נתנו לי אפטר של 24 שעות כזה ללכת הביתה, לשים כביסה, ולקחתי מלא אוכל איתי חזרה, כי היינו רעבים. והגעתי הביתה, והחדר שלי היה הממ"ד, וההורים שלי באו באזעקות, כי גרנו באזור הצפון, ואני לא הבנתי למה. כי אני אחר כך חוזרת לחזית, היה מין פער, ולא הבנתי אותו. אני חושבת שגם הייתי מאוד מאוד תמימה, מה עוד אפשר לצפות מילדה בת 19?

כשהמלחמה הסתיימה, הקורל שוב נשלחה דרומה. שוב זה קרה ברגע אחד, ושוב בלי הרבה הסברים. אני חושבת שהייתי מאוד מאוד מנותקת, זה שמר עליי גם. הגעתי גם לבסיס, המפקדת שלי לא ישבה איתי לשיחה, אף אחד לא, פשוט חזרתי, אה, חזרתי, יופי, תעלי לתורנות, יש שמירה, שום דבר, אפילו לא שיחה אנושית, ואפילו לא הגדילו על לשלוח אותי נגיד לקב"ן או משהו כזה. ולא רק זה, איך שהמלחמה הסתיימה, כל המחסנים הריקים, אז שלחו אותנו מהדרום ללכת לסדר את המחסנים.

וזה ממש הרגיש לי, הרצחת וגם ירשת. זה כבר הרגשתי שלא הייתי מסוגלת. פה ממש הרגשתי שזה לא בסדר. כשהשתחררה מהצבא אחרי מראות קשים וחוויות קשות שהיא עברה במלחמה ומתקשה לדבר עליהם, קורל כבר לא כל כך זיהתה את עצמה. הכל השתנה, אבל היא לא ממש הבינה למה.

ממש מיד אחרי המלחמה אני סירבתי לנסוע לטייל בצפון, הפסקתי לשמוע חדשות, הפסקתי לראות טלוויזיה, עד היום אין לי טלוויזיה בבית, אני לא שומעת חדשות, לא שומעת רדיו, לא מסוגלת. אני חושבת שמשהו כמו, ממש כמה שנים אחרי, תוך כדי השחרור, ראיתי כל הזמן סיוטים וחלומות רעים, כל מה שקשור לצבא, ולאט לאט הדבר הזה התגבר והתגבר. התסמינים שלה היו די ברורים. סיוטים, התקפי חרדה, תחושה של איום פתאומי ולא מחובר למציאות, כולם הובילו בעצם למסקנה אחת, זה פוסט טראומה. אלא שבדיוק את המסקנה הזו קורל סירבה לקבל.

אני חושבת שהייתה הבנה, אבל יחד עם זה הגיעו מה שניצח את ההבנה הזאתי, הייתה בושה ואשמה. ויש גם משהו שנקרא תסמונת המתחזה, תסמונת המתחזה. הבנתי את זה שנים אחר כך, אני פשוט, היה לי מאוד קשה לעמוד ולהגיד, אני חיילת, ואני חיילת טובה, עשיתי את התפקיד שלי, נפצעתי, וזה כתוצאה ממשהו שהמדינה או הצבא, בעצם המיסד פה לא דאג לי. זה היה, אני אשמה, אני לא הייתי מספיק חזקה, אני לא בסדר, אולי יש איזה משהו אצלי שלא תקין. המון המון האשמה ובושה.

הסיטואציה שאני הכי זוכרת אותה זה שהיה איזשהו עץ שישבנו מתחתיו עם הרכב, עשינו איזשהו כינוס כזה עם הנחיות איך להמשיך בלחימה, ואחר כך הלכתי לטייל וראיתי עץ מאוד מאוד דומה, והמבט הזה של ממש לראות עץ שנראה דומה לעץ ההוא, פתאום הכל בראש שלי כמובן, איום מאוד מאוד גדול, רואים את המוות, זו חוויה ממש קשה. אבל גם מראות אחרים, אם נשאל מישהו על איזושהי חולצה שהייתה נראית לי צבאית, עשה איזושהי תנועה שהייתה נראית לי מסוכנת, הגוף שלי ישר מגיב לזה. כל מיני מראות שהיו מזכירים לי את הדברים שראיתי במלחמה, היו מציתים אצלי קשיים, הייתי מנסה להסתיר את זה, תקפי חרדה אפשר להגיד לזה היום, וגם הייתי בטיפול פסיכותרפי והיא אמרה לי, את סובלת מסימפטומים שמתאימים לפוסט טראומה, אבל אני כל כך נבהלתי מזה, כי חשבתי מבחינתי להיות פוסט-טראומטית או עלומת קרב זה משוגע לגמרי ואני לא אלך לפסיכיאטר כי אני לא רוצה להיות משוגעת. אז פשוט פיטרתי את הפסיכולוגית והלכתי לפסיכולוגית אחרת. זה היה עד כדי כך קשה לי להכיר בזה.

אבל היו לי המון מראות מסוימים שלא יכולתי לסבול, שהיו מפעילים אצלי חרדות וקשיים, חלומות, המון הימנעות. בעיקר האסטרטגיה שלי הייתה הימנעות והדחקה. ככה הצלחתי להתמודד. שום דבר לא עזר, שום טיפול, שום שיחה. זה לא עזר כי היו שם מחסומים שקורל לא הרשתה לעצמה לחדור.

היא הייתה לגמרי מיואשת. וכאן מתחבר המקום הלא צפוי והחומר הלא שגרתי שהזכרנו בהתחלה. אבל בשלב הזה נצרף לסיפור עוד דמות אחת. רונן סידי, מנהל מרכז המחקר הפסיכדלי במרכז הרפואי העמק. הוא מומחה לתגובת קרב וטראומה צבאית, רק מהצד השני.

שירתתי בשירות צבאי שהיה בו לא מעט התקלויות ומצבי לחימה, בתוך אוכלוסייה אזרחית, עם לפעמים זיהוי שגוי לא נכון של מי חמוש ומי לא, והרבה נפגעים אזרחים, נשים וילדים, והרבה הרבה חבר'ה שהיה להם קשה, קשה לעכל את האירועים האלה. גם הרבה שנים אחרי.

רונן, פסיכולוג בהכשרה, הגיע לעסוק בפוסט-טראומה בעקבות הצבא. הוא שירת שירות קרבי ביחידת דובדבן, הוא נפצע בפיגוע, ורונן הוא אחד מתוך 80 עד 85 אחוז מהאנשים שחוו טראומה, אבל הצליחו לאבד אותה מהר, ובכך מנעו ממנה להתפתח לפוסט-טראומה. זה שונה מאוד ממה שיחוו כ-20 אחוז מהאנשים, שעבורם הפוסט-טראומה תישאר. ותוביל לתסמינים שישפיעו על החיים שלהם הרבה אחרי שהרגע הטראומטי יסתיים. התסמינים האלה כוללים הרבה פעמים שחזור מחדש, ממש לחוות מחדש את האירוע שכרגע קרה, את התחושות, את הריחות, את הקולות, כאילו זה ממש קורה.

אוקיי, עוד פעם, הרבה עוררות, הרבה מאוד אנרגיה, חוסר שקט, אוקיי, עצבנות. זה התסמינים המאוד בולטים. כשהמוח עושה את הפעולה הטבעית שלו, אז הוא מעכל את האירוע הטראומטי והתסמינים האלה יורדים לאט לאט לרוב הגדול של האנשים. בממוצע 15 עד 20 אחוז שלא מצליחים לאבד והמוח שלהם לא מצליח לאבד את האירוע, התסמינים האלה נשארים ואז אנחנו מדברים על פוסט טראומה. פוסט טראומה יכולה ללוות את מי שסובל ממנה שנים, הרבה שנים, וזה סבל.

זה סבל כי המשמעות היא שחלק מהחיווטים בגוף יוצאים לגמרי מאיזון, זה אומר שהגוף יכול לראות דברים או לחוות דברים לגמרי רגילים, סטנדרטיים לחלוטין, אבל לפרש אותם כאיום, לראות בהם תמרור בוהק של סכנה. וברגע שהגוף תופס את זה כסכנה, אז הוא אגרסיבי, הוא עכשיו במוד לחימה, זאת אומרת כל המערכת של ויסות רגשי ושל זיהוי סכנה ואיום משובשת זה דבר אחד. עוד מרכיב אחר שיש לפעמים הוא הרבה מאוד תחושות של אשמה ובושה שאנשים הולכים איתן. קשה להם לאבד אותן אחרי אירוע קרבי, בעיקר גם כי הם מצומדים לריחות, קולות, מראות, אוקיי? מאוד קשים, שעוד יותר מקשים לאבד חוויות כאלה.

זאת אומרת, הגוף חווה את זה כאילו האיום הוא ממשי כרגע. כמו קורל, גם רונן מצא את עצמו מתוסכל משיטות הטיפול הקיימות בחיילים שסובלים מפוסט-טראומה. רק שהוא, אמרנו, היה בצד השני. הוא היה מתוסכל לא מצד המטופל, אלא מצד המטפל. הרבה חבר'ה שם, שנים אחרי השירות, התמודדו עם כל מיני קשיים, וראיתי את קוצר היד של מערכת בריאות הנפש.

זאת אומרת, אנחנו להרבה מהם לא מצליחים להביא אותם לטיפול בכלל. את אלה שהצלחנו כבר להביא לטיפול, הם עוזבים אותו מאוד מהר, כי הטיפול הוא קשה, בלתי נסבל. ומעדיפים להימנע ממנו, מלחזור לטראומה, וזה מאוד מתסכל, זה מאוד מאוד כואב. אתה רואה חבר'ה צעירים שהולכים עם פלשבקים, עם סיוטים, אוקיי, הם לא נרדמים בלילה, ואתה אומר להם, בוא נשב ונאבד את מה שקרה לך, וזה נורא מתסכל. הבן אדם אומר, אסופתי, כבר השתחררתי, תן לי לנסוע לתאילנד, בנות מסיבות וזה, עזבתי לדבר עוד פעם על מה שקרה, זה מאוד מתסכל.

אני אגיד שגם חלק מהתסכול הוא שהטיפול, טיפולי חשיפה בטווח הרחוק הם עובדים. הם עוזרים, רק אנשים לא באים אליהם, וגם כשהם באים, הרבה מאוד מהם עוזבים באמצע. זה מאוד מתסכל לראות את זה, ואתה יודע, לחיות עם תסמינים פוסט-טראומטיים עד גיל 120 זה קשה מאוד.

בשלב הזה, הסיפורים של קורל ושל רונן מתחברים. הם מתחברים בתסכול של שניהם מהטיפולים שלא עזרו. הם מתחברים בחומר שרונן חשב שכן יכול לעזור, MDMA, חומר משנה תודעה שרונן החליט לנסות כשובר שוויון במאבק נגד פוסט-טראומה. ובכך הוא רתם את קורל ועוד קבוצה מצומצמת של נסיינים ראשוניים. אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. בשנות החמישים וגם בשנות השישים היו בארצות הברית מחקרים של מי שהאמינו שחומרים משני תודעה, LSD למשל, יכולים לעזור בטיפול בתופעות כמו חרדה או התמכרויות. היו מאות מחקרים, עשרות אלפי מטופלים, היו תוצאות חיוביות ראשוניות, אבל כשבארצות הברית השתוללה מה שהממשל כינה מגפת סמים, הנשיא ניקסון הכריז ש-LSD ויתר החומרים משני התודעה הם מחוץ לתחום.

וזה אומר גם לשימוש אישי וגם לצורכי טיפול. אמריקה, אדם פובליקי הראשון בישראל הוא אבטחה דרוגית. כדי להשקיע ולהשקיע את האדם הזה, צריך להשקיע אדם מבחינה אחרת. חמישים שנה אחר כך, והגישה לגמרי השתנתה. שימוש אישי הוא עדיין אסור, כן, אבל בכל מה שקשור לטיפול באמצעות חומרים משלני תודעה, ולכל הפחות שווה לבדוק אותם.

מהבית הלבן של טראמפ יצאה לפני שבוע וחצי קריאה אחרת לגמרי מזו שיצאה משם כשניקסון היה הנשיא.

המחקרים נמשכו והתוצאות מבטיחות והנשיא טראמפ חתם על צו שמקל על המשך המחקר בטיפול בעזרת סמים משני תודעה. הוא עשה את זה כשמסביבו בחדר הסגלגל מטופלים שסיפרו על איך החומרים האלה שינו להם את החיים.

גם בישראל עשו מחקר דומה, דוקטור קרן צרפתי מייסדת שותפה ומנכ"לית מפס ישראל ערכה אותו, ורונן שכבר טיפל כפסיכולוג בסובלים מפוסט טראומה הוא חיפש שיטה אפקטיבית, שיטה אחרת, אז הוא הגיע למחקר של דוקטור צרפתי והגיע לחומר שמסתמן כבעל מאפיינים שיש בהם פוטנציאל טוב לטיפול MDMA, זו תרכובת סינתטית שנוצרה בכלל כתרופה לקרישיות יתר אלא אז התברר שהיא משפיעה גם על המוח, היא משנה תודעה, ובכך היא הפכה בין היתר לחומר שמוגדר כסם, חומר שכשמשלבים אותו עם חומרים נוספים, מוכר לנו יותר בשם אקסטזי. יש להם תמיד שני אפקטים בולטים, אחד מהם הוא תחושה של ביטחון עוקב ירידה בחרדה, ולגמרי זאת אחת הסיבות שהוא נבחר מכל שלל החומרים לטיפול בטראומה, והדבר השני הוא תחושה של אמון. הרבה מאוד חיילים, נגיד, לא מאמינים שפסיכולוג שלא היה בלחימה מסוגל להבין בכלל מה הם עברו, ופה יש תחושה מאוד גדולה של אמון כלפי הבן אדם השני, הוא יכול להבין אותי. אוקיי, בטוח, אני יכול לעשות איתו עבודה טיפולית. אז זה שני הדברים, אוקיי, האמון והביטחון, ואני אגיד שמבחינה מוחית בעצם, החומר הזה נותן לך לוט זמן של הרבה מאוד סורוטונין במוח.

שזה חומר יחד עם הפרשות דופמין שמאוד מאוד מוריד תחושת חרדה, זאת אומרת אפשר להיזכר בזיכרונות טראומטיים, אבל מרגישים בסך הכל הרגשת ביטחון ורגיעה, הוא מציף את הגוף באוקסיטוצין לכמה שעות, זה הורמון אהבה, זה הורמון שמשתחרר בהנקה בלידה, ביצירת הקשר בין האם לתינוק, זה הורמון שמאוד עוזר גם להיפתחות, לאמון. מה שמאוד קורה עם MDMA זה שהוא נותן ביטחון לחזור לחוויה הטראומטית עצמה ולתת למוח לעבור תהליכים מאוד ראשוניים, מאוד פשוטים, פשוטים במרכאות, מאוד קרובים לחוויה, כדי ממנה לעשות תהליך של אינטגרציה ועיבוד בעין של החוויה שהוא לא היה יכול לעשות בשעת הקרב וכעצמה. להסיר את המחסומים שעצרו את הבן אדם ואת המוח שלו ואת המטפלים שלו עד היום. מלעשות את העבודה הטיפולית, הוא מסיר אותם לכמה שעות ומאפשר לעשות את העבודה הטיפולית. אם הוא ייקח את זה בלי עבודה טיפולית, לא יקרה יותר מדי.

זה לא טיפול מתמשך לכל החיים, שצריך להרגיע כל יום, צריך לקחת אותו, זה לא זה. אנחנו מביאים את החומר שלוש פעמים בעצמנו מהבית מרקחת, אנחנו נותנים אותו למטופל, ובזה נגמר הסיפור מבחינת השימוש בחומר. יחד עם צוות גם מישראל וגם מארצות הברית, רונן פיתח פרוטוקול טיפולי. זו סדרה של מפגשים. גם לבד וגם בקבוצות, בחלקם המטופל יקבל MDMA.

בעצם עושים חודשיים וחצי של מפגשים בלי החומר, אחר כך, אחרי חודש, מפגש ראשון, כל אחד פרטנית עם החומר, אחרי עוד חודש מפגש שני עם החומר, והטיפול כולל הרבה מאוד מפגשים של עיבוד בעין, של החוויות שעלו מתוך החומר, בלי שימוש בנוסף בחומר עצמו, ובעצם אחרי חודשיים וחצי הם עושים עוד תהליך קבוצתי של חודש. ובסך הכל יש שם 18 מפגשים, שלושה מהם בלבד עם החומר, והם לא ממשיכים אחרי זה עם טיפול בחומר יותר, שלוש פעמים בלבד. את החומר מקבלים בליווי מלא של שני מטפלים. הם נמצאים עם המטופל מהרגע הראשון ועד הסוף, עד שההשפעות של החומר מסתיימות. זה אומר שהטיפול אורך שעות.

שני מטפלים כל הזמן, בעיקר כי המפגשים עם ה-MDMA, הם מפגשים פסיכותרפיים של שמונה שעות פסיכותרפיה ברצף. זה הרבה. בעצם אנחנו משקיעים פה, שני מטפלים ומפגשים ארוכים, כדי למצות את החלון הזה, אוקיי? של השפעת החומר בצורה הכי יעילה והכי טובה שאנחנו יכולים.

ה-MD מוריד את המחסומים, הוא מאפשר למטופל לגעת בטראומה שלו באופן ישיר. ובלי לעצור את עצמו או את המטפלים שלו. בזמן הטיפול, תחת החומר, הם מדברים. המטופל חוזר לרגעים הקשים שחווה בעבר ומתמודד איתם. וזה בדיוק היה העניין שקורל לא הצליחה לעשות בעצמה במשך 20 שנה, עד שבמקרה שמעה על המחקר ב-MD, התקבלה לקבוצת הנסיינים והתחילה בטיפול.

כן, היה לי מאוד מאוד קשה לעשות את הצעד. זה מאוד מפחיד, יש לי חברים שניסו את החומר הזה במסיבות, כמו שאתה יודע שז'אנר של מסיבות, אני אף פעם לא הייתי במקום הזה. דיברתי איתם, אף אחד מהם כמובן לא ניסה את זה תחת טיפול פסיכותרפי, זה היה מאוד מפחיד, אני בראש שלי הלכתי לתחושה של אוקיי, זה חומר שנותן לך תחושה של אופוריה, אז אם אני אהיה תחת תחושת האופוריה הטובה הזאת, אז אולי אני אצליח להתחבר אליה, כי הרגשתי מקום מאוד נמוך בחיים שלי. מרגישה שאת לא אמא טובה, את לא בן אדם טוב, את בקושי מתפקדת, את צריכה להסתיר כל הזמן, נשלח כמו מין, אין אף אחד שמבין אותך בעצם. אמרתי, טוב, אני אנסה, ומקסימום כל הזמן אני יכולה לפרוש.

וזה היה, הרגשתי שזה שווה לי לעשות את הדבר הזה, וזה מאוד מפחיד, חומרי פסיכדל זה מלחיץ. פחדתי שאני אשתגע, פחדתי שהסימפטומים יחמירו, פחדתי שאני אכנס למקומות שאני לא יודע לצאת מהם. פחדתי שלא תהיה לי תמיכה מספקת, אני גם גרושה ואין לי משפחה בארץ, אז באמת זה היה רק אני והחברות שלי שתמכו בי, אז זה מפחיד, אבל המטפלים היו מעל ומעבר לציפיות שלי, הכל, כולל מתאמת המחקר, כולם מההתחלה עד הסוף היו אנשים נפלאים ובאמת ידעו לעשות את התמיכה הכי טובה שאפשר. היא הייתה מאוד סקרנית וגם לחוצה. מההשפעות של ה-MD, אבל היא הייתה מלאה תקווה, כי אחרי כל הניסיונות, אחרי שנים, אולי דווקא החומר המפתיע הזה הוא שיעזור.

כשלקחתי את החומר במחקר, הדבר הראשון שיצא לי מהפה היה, למה שלחו אותי לשם? אני ישבתי שם על ספה ושחזרתי, נתתי יד לכל אחד מהמטפלים, ביקשתי מהם. בהתחלה הם מאוד קשי מגע, הייתי מאוד... שמרתי על עצמי, לא רציתי שישבו אליי קרוב, לא רציתי שייתנו לי יד, זה מאוד קשה שיראו אותך במצב כל כך פגיע, הרגשתי מאוד עלובה ומאוד מאוד פגומה. התחושת פגימות הזאת היא גם משהו שמלווה בפוסט טראומה, אתה מרגיש פגום, דפוק, המון מילים קשות.

והחומר הוריד את זה, ממש אמרתי להם שאני רוצה את היד שלהם, וממש החזרתי את אחת הסיטואציות הכי קשות שהייתה לי במלחמה. שהייתי בלוויה והוציאו גופה מהרכב שהייתי בו, ממש ממש ישבתי ומעולם לא שיערתי בנפשי שאני אצליח לעשות דבר כזה או שאני ממש ארצה, זה פתאום, תחת השפעת החומר, אני נשאבתי לשם אוטומטית. אמרתי לעצמי, עברתי עוד דברים קשים בחיים, אולי זה בכלל לא יעלה. בטומי, חשבתי שאולי יעלו עוד דברים, לא יודעת, המשבר של הגירושיים, כל מיני. אבל החומר פשוט זרק אותי לשם, וההובלה הייתה כל כך טובה, אני לא שיירתי בנפשי שאני אצליח לעשות את זה, זה היה רגע מאוד מאוד קשה, ותחת השפעת החומר, אתה אומר לעצמך, אתה יודע שזה קשה, ואני אמרתי לעצמי, אני לא מאמינה שאני עושה את זה.

וממשיכה, ממשיכה ממש לפרק לפרטי פרטים כל מה שאני זוכרת. קורל הייתה מודעת לגמרי למה שקרה תוך כדי הטיפול שלה, אבל המחסומים... הוסרו, היא פתאום מצאה את עצמה מדברת על דברים שלא דיברה מעולם, חושבת על דברים שלא חשבה מעולם, מבינה דברים שלא הבינה מעולם. והדברים האלה עולים, ותוך כדי אני נבהלת, אני אומרת להם, רגע, אבל אני לא צריכה לכעוס, אין לי מה לכעוס, הרי זה לא אשמתו. ואז אומרים לי, אבל קורל בת ה-19, כעסה, את תכעסי?

ואני כזה, מה? לכעוס? לא, לא, לא, לא. והם אומרים לי, כן, כן, את יכולה, זה בסדר, יש מקום לכעס שלך פה. ואחר כך הרגשתי גם את כל הכוחות שלי, הרגשתי ודיברתי המון, מדברים המון, ולהרגיש את הכוחות שלך אחרי שאת מגיעה למקומות חשוכים, ושיש את המטפלים שתומכים בך שמה, ואת כל התהליך הטיפולי, זה דבר מאוד מאוד חזק.

החוויה הייתה עוצמתית, וכבר אחרי הטיפול הראשון עם החומר, החששות שלה נראו. כי האפקט החיובי קרה מאוד מהר. ממש מיידי, ממש. אחרי הסשן הראשון עם החומר, הרגישות שלי לרעשים פחתה באופן משמעותי, כל דבר היה מקפיץ אותי. פתאום זה שונה, אני מרגישה שאני מתהלכת בעולם ואני מרגישה אחרת.

אחרי ההשפעה של החומר כתבתי הרבה דברים. וכתבתי שאני ממש מרגישה שהמוח שלי משתנה. הם גם מודדים לנו את המוח לפני ואחרי, מדדו אותנו ב-MRI ובעוד מבחנים, וממש מרגישים את ההבדל. זה כאילו מישהו לוקח את הכפתור של הווליום וכיוון אותו למטה. לא זועק כל כך, יש עדיין את הרעשים והקולות, אבל זה לא כל כך משמעותי ולא כל כך מציף.

זה בום לראש, זה נכנס ועושה שינוי גדול, והשינוי הזה צריך... לתת לה מקום, צריך לתת מקום למקום החדש הזה, פתאום היו לי שאלות של מי אני ומה אני, פתאום נזכרתי שגם אהבתי חלק מהדברים בשירות הצבאי שלי, נזכרתי בבדיחות שהרצנו במלחמה, דברים שכל כך הדחקתי את כל הדבר הזה, זה כמו לשים פלסטר מסביב לאצבע עד שאתה לא יכול לכופף אותה, פתאום הסרתי אותה ויכולתי לכופף אותה, להסתכל שיש שם בכלל אצבע, צריך לתת מקום לזמן הזה, זה באמת... משנה את התפיסה, משנה את איכות החיים.

זו לא תרופת קסם, והמטפלים אמרו את זה מהרגע הראשון, רונן אמר את זה מהרגע הראשון. ה-MD הוא חלק מתהליך, מפרוטוקול טיפולי שלם. אבל אחרי שהמחקר הסתיים, התוצאות התבררו כמאוד טובות, ברמה שהפתיעה אפילו חלק מהחוקרים. 60% מהמשתתפים במחקר שבעצם נידונו לחיים כפוסט-טראומטיים. 60% מהם בסוף הטיפול לא היו פוסט-טראומטיים יותר.

התוצאות האלה נשמרו כעבור שנה. עוד 20% נוספים חוו שיפור שהוא נחשב מובהק ומשמעותי בתסמינים, זאת אומרת, זה צריך להיות שיפור לא קטן, אלא קפיצה משמעותית, אוקיי? ירידה משמעותית בתסמינים. ועוד 20% הטיפול לא הועיל לתסמינים שלהם, אני רוצה גם לשים את הספוט על ה-20% האלה, הם מאוד מעסיקים אותי. איך אני אדע מה מיוחד בהם, למה הטיפול לא עזר להם?

איך אני אדע אם בן אדם עכשיו פונה למחקר, האם הוא יהיה מה-20% האלה או לא? ואנחנו כבר מוצאים כל מיני מנבאים שונים שאנחנו חוקרים אותם, למה אפיין יותר את הקבוצה של ה... Non-Responders, מה שאנחנו קוראים, אלה שלא הגיבו טוב לטיפול מול אלה שכן. 60% החלמה מפוסט-טראומה, זה פנומנלי. בעיקר כי במקביל החוקרים השוו את הנתונים שלהם לקבוצה דומה של מטופלים עם פוסט-טראומה שעברו טיפול מסורתי, בלי MD.

שם, רונן מספר, לא היו מחלימים בכלל. אני אגיד שבהשוואה בין שתי הקבוצות, הגודל אפקט הטיפולי כאן, הוא גודל אפקט גדול מאוד, אוקיי, מבחינה סטטיסטית. זאת אומרת, ההבדל פה בין סוגי הטיפולים הקונבנציונלי והפסיכדלי, הוא נראה מאוד מרשים. השיפור פה הוא שיפור שאנחנו לא מכירים אותו מטיפולים אחרים בטראומה. הוא שיפור מאוד מרשים, הוא מעורר הרבה התפעלות, גם אצלנו וגם אצל כל מי שקשור משרד הבריאות, עוקב בארץ למחקר.

רק אני חושב שצריך להיות פה מאוד אחראים, אוקיי, כאנשי מקצוע. יש פה דברים שאנחנו לא יודעים, אנחנו צריכים לראות בקפידה, אוקיי, מי נכנס למחקר הזה, אנחנו בקשר עם משרד הבריאות על איך להגדיל את המחקר הזה ואת הטיפולים האלה, אבל בצורה אחראית וזהירה, ואני אגיד גם, יש פה דברים שאנחנו עדיין לא יודעים. זה לא טיפול שקיים 30 שנה, ואנחנו מאוד פה על המתח בין לרצות לעזור לחיילים, או כשהם חוזרים עכשיו מהמלחמה, ובכלל לאנשים עם טראומות בלי קשר לצבא. אבל לעשות את ההתקדמות הזאת בצורה מאוד אחראית ומאוד זהירה. הצוות עדיין בוחן את התוצאות, את ההשלכות, במיוחד הם בודקים את אותם 20% שלא הושפעו בכלל מהטיפול.

הם מנסים להבין למה זה קרה ואיך אולי בכל זאת אפשר לעזור להם. המחקר הראשון הסתיים בהצלחה, ורונן כבר מתכנן את השני. אני חושב שהעתיד לפחות מהניסיון המקצועי שלי עם העבודה בחומר אצלנו במרכז הרפואי העמק, את העבודה הזאת למספר גדול יותר של חיילים. אנחנו טיפלנו ב-30 חיילים, ומשרד הביטחון מדבר על 100,000 אנשים מוכרים, נכים על ידי משרד הבריאות, גם גופנית, גם נפשית, והרבה מהגופנית יש להם גם פגיעה נפשית. אנחנו צריכים להגדיל את המספרים.

אני אומר גם בעצמי, מטפל צריך לדעת איך לעבוד עם החומר הזה, זה לא טיפול פשוט ורגיל. אני חושב שלהתחיל בכל קליניקה ותחת כל עץ רענן בארץ... שכל מטפל יוכל לתת MDMA ולעשות עבודה עם המטופל, אני חושב שזה מוקדם מדי וזה עדיין יכול להיות מסוכן, יכול להיות מסוכן. אז אני חושב שכאן זה הדרך שאני רואה, המרכזים הרפואיים, אבל הגדלה משמעותית תדרכם, ואנחנו בשיח עם משרד הבריאות על זה. אבל כל הזמן לעשות ניטור מתמיד אחרי התוצאות, תראה, בארצות הברית הם מדברים על השנה לאשר את הטיפול הזה ב-MDMA, אני חושב שלנו יש פה הרבה ניסיון עם עבודה עם טראומה בישראל, לצערנו זה לא חדש.

כן, אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את הגדילה הזאת בארץ בצורה זהירה, כן. כן, וקורל. קורל נמצאת באותם 20% שחוו שיפור משמעותי, אבל לא החלמה מלאה. החיים שלה היום נראים אחרת לגמרי בהשוואה לאלו שהיו לפני הטיפול, אבל עדיין, עבורה... הפוסט-טראומה עדיין שם.

אני נורא התאכזבתי שלא ריפאו לי את הפוסט-טראומה ב-100%. אני ככה ממש התבאסתי, שיתפתי את זה במטפלים תוך כדי שהיה לי איזשהו התקף חרדה ואמרתי, אוף, אבל מיכל המטפלת אמרה לי, אנחנו לא עוסקים במחיקת סימפטומים של פוסט-טראומה. והיא צודקת כמה שהמשפט הזה מעצבן, הם עוסקים בטיפול, אני כן יכולה להגיד שעדיין יש לי דברים שמאוד קשים לי. אני כן יודעת שהטיפול הזה נתן לי כלים לטפל בעצמי יותר, אני נותנת מקום לעצמי בשביל לטפל בעצמי בשוטף, אז זה מאוד מאוד עוזר. אם בעבר הייתי הולכת רק לפסיכולוגיה, פתאום אני צריכה גם יוגה ואני צריכה גם דיקור ואני צריכה לשתף.

במעגל החברתי אני למדתי לדבר על זה, לשתף אנשים, לשתף חברים, וגם כל פעם שיש לי איזשהו סימפטום או התקף חרדה או פלאשבק. או סיוט, למרות שסיוטים טפו טפו לא היה לי בכלל מאז הסיום של המחקר. אני יודעת לטפל בעצמי ואני חומלת את עצמי, אני לא כועסת על עצמי שאני ככה. ולצד זה גם עלו עוד דברים בטיפול שהם מצריכים, כלומר זה לא מסתיים בזה. זה פותח דברים ועכשיו יש לי הרבה עבודה לעשות.

וזה היה אחד ביום של N12. תודה לקורל ולרונן סידי. מספרי הטלפון והפרטים לקבל טיפול וייעוץ במקרה של פוסט טראומה והלם קרב נמצאים גם בתיאור של הפרק ותוכלו למצוא אותם גם ב-N12. האורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, דניאל שחר, מתן זמיר, שירה הראל ועדי חצרוני. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.