השותפה: פרק שלישי

Summary

סיכום מפורט: "השותפה – פרק שלישי"

פודקאסט: אחד ביום (N12) | תאריך: 10.5.2026
יוצרת: עדי חצרוני
מגיש: אלעד שמחיוף

---

סקירה כללית

הפרק השלישי בסדרה "השותפה" עוסק בהעמדה לדין של נטע, בחורה שמתמודדת עם משבר נפשי קשה, בעקבות מעורבותה בהתאבדות של אבי – חבר קרוב ואדם נוסף שאושפז עמה – כאשר המשטרה והפרקליטות מאשימות אותה בסיוע להתאבדות. זהו פרק שמצליב בין שיח משפטי לפסיכולוגי, וממחיש את המורכבות והמחלוקות סביב המקרה הנדיר והטראגי הזה, שכולל שאלות של אשמה, אחריות, מוסר וצדק.

---

נקודות מרכזיות ודיונים עיקריים

1. סיפור הרקע והאשמה נגד נטע

• אירוע טראגי מתרחש בדצמבר 2018: אבי, מאושפז במחלקה פסיכיאטרית, עולה עם נטע לגג בניין בירושלים ומתאבד.
• המשטרה חוקרת, נטע הופכת מחשודה לעדה, ולבסוף, לחשודה בעבירת סיוע להתאבדות – אחת העבירות הפליליות הנדירות (§302 לחוק העונשין – עונש מקסימלי: 20 שנות מאסר).
  ([01:21]–[04:18])

2. הדילמות המשפטיות והחוק בישראל

• עורכת הדין אביה גליקסברג בניטה, נבחרת כטוענת ראשית, קובעת שמדובר במקרה רגיש ויוצא דופן לחלוטין:

  "זה באמת אחד התיקים המרתקים שניהלתי... מתיקי אונס, רצח. זה באמת היה בייפר התיק הכי מעניין שניהלתי." ([02:37])

• אביה למדה שמעשית – רק 3 אנשים הורשעו בישראל בסיוע להתאבדות, ברובם מקרים קיצוניים (אלימות קשה, הסתרה וכו’).
  ([05:12]–[06:44])

• חסר הלימה מוסרית: מותר לאדם להתאבד, אך אסור לסייע לו; נטע לא מוגדרת "עבריינית" קלאסית, אך טענת הפרקליטות —

  "יש אינטרס ציבורי להעמיד אותה לדין." ([08:39])

3. נקודת המבט של נטע והגנתה

• מוריה ששון, עורכת דינה של נטע, גם היא מתמודדת לראשונה עם תיק מסוג זה:

  "כשאני שומעת את הסיפור הזה, זה נשמע לי באמת כמו אירוע שמוזר להעמיד עליו לדין בכלל... היא ניסתה לשכנע אותו לסגת מהרעיון הזה." ([10:06])

• נטע עצמה מתוארת כאדם במצוקה קשה, לא מחוברת, חשופה להשפעות ונאבקת להבין מה קורה סביבה:

  "אני אף פעם לא מרגישה שאני לגמרי בפוקוס... מבולגן לי, מרגישה שאני לא מחוברת לעצמי." ([11:54])

• השאלה המרכזית שגררה בדיקה: האם היא כשירה לעמוד לדין? חוות דעת פסיכיאטריות קובעות שאינה פסיכוטית, אך נמצאת בדיכאון עמוק (לא פוטרת מאחריות פלילית בחוק). ([12:13]–[13:45])

4. המאבק על האמת – פרשנות לראיות

• בית המשפט מתמקד בשלוש סוגיות עיקריות:
  1. התוכנית:
     • הודעות בין נטע לאבי מלמדות, לפי התביעה, על תוכנית התאבדות ברורה ("אם לא יוצאים מזה אז אני הולכת איתך, החלטתי... יאללה, הולכים למות?")
       ([16:16]–[17:07])
     • עדות נטע במשטרה מחזקת את הגרסה הזאת: "היה לכם תכנון להתאבד ביחד? – כן."
       ([17:07])
     • ההגנה טוענת: התכוונה להתאוורר, לשתות משהו, לא הייתה מחויבות חד משמעית, ושיח אמביוולנטי ("ולפעמים זה חה חה חה אחרי הולכים למות").
       ([17:56]–[18:28])
  2. הסיוע בפועל:
     • הסרטונים מגלים קטע בו נראה כי נטע היא הדומיננטית, אך גם נכונות למנוע מאבי להתאבד (משביעה אותו, מבקשת מאחרים להשגיח).
     • המחלוקת: האם אלו מעשים נייטרליים או סיוע? התביעה: "כל מה שאת צריכה לעשות, זה להגיד אני לא חלק מזה." ([21:43])
     • ההגנה: מציגה דו"ח פסיכולוגי מהתקופה – יכולה פסולה בשיפוט, פגיעה ביכולת להעריך סכנות ומצבים; נטע זקוקה להובלה, נוחה להשפעה, לא באמת מובילה:

       "הוא היה המוח והיא הייתה הרגליים." ([26:10])

  3. הגנה מן הצדק – אכיפה בררנית:
     • בית החולים התרשל (הפרט הקריטי בטופס לא תועד), אך בו לא נפתח הליך פלילי.
     • ההגנה: מדוע רק נטע עומדת לדין ולא הצוות (על רשלנות קשה)? התביעה: פער משמעותי בין רשלנות הצוות לסיוע האקטיבי של נטע. ([27:51]–[29:17])

---

ציטוטים בולטים ורגעים פנימיים

• אביה גליקסברג בניטה מסבירה את ההצדקה הכללית של החוק:

  "הציפייה החברתית הנורמטיבית מהציבור היא... כשאדם אחר רואה שאדם עם לקות נפשית רוצה להתאבד, הוא לא יסייע לו להתאבד אלא ימנע ממנו..." ([07:51])

• מוריה ששון על מצבה הנפשי הקשה של נטע:

  "וואו, מחשבות בלופים כזה נתקעו כזה, שאני אף פעם לא מרגישה שאני לגמרי בפוקוס..." ([11:54])

• אביה על ציפיות המשפחה ומציאות המשפט:

  "אני עושה להם הורדת ציפיות ואומרת להם ממש מהפגישה הראשונה שההליך הפלילי פה הוא הליך שלא יביא מזור לכאב שלהם." ([03:29])

• אב המשפחה של אבי:

  "הנקודה הכי חשובה שהיא חיה והבן שלי נמצא מתחת לאדמה... אם יש לה רגשי אשמה בכלל, זה לא מעניין אותי." ([14:32])

• טיעון ההגנה:

  "אם המדינה מודה שאין כוונה כזאת? שנטע הייתה רק קלת דעת? אין תיק. צריך לזכות את נטע." ([27:20])

---

מבנה ותזמון עיקרי

• [01:21] – תיאור האירוע, הפיכת נטע מחשודה לעדה ולחשודה
• [02:37] – קבלת התיק בפרקליטות, הדילמה של אביה, והקונטקסט המשפטי
• [05:12] – סקירה של תקדימי עבר (שלושה בלבד בתולדות ישראל)
• [08:39] – החלטת הפרקליטות: חייבים להעמיד לדין
• [10:06] – מוריה ששון, הסנגורית, תפיסה ראשונית והיכרות עם נטע
• [12:13] – דיון על כשירות נפשית – דוח פסיכיאטרי
• [14:09] – תחילת המשפט: עמדות המשפחה והמורכבות הרגשית
• [15:56] – הוויכוח על התוכנית: גרסאות, הודעות והקלטות
• [20:25] – המחלוקת על הסיוע בפועל, ניתוח התנהגותי (סרטונים, דוחות)
• [23:57] – דו"חות פסיכולוגיים מראים פגיעה בשיפוט, תלותיות ורגישות יתר
• [25:49] – התזה המרכזית של הסנגוריה: נטע איננה המובילה באירוע
• [27:51] – טענת ‘הגנה מן הצדק’ – אכיפה בררנית
• [29:45] – "מדוע בתיק נדיר כל כך, נטע צריכה לשלם את המחיר?"
• [30:09] – השופטת נערכת להכריע
• [30:17-30:51] – טיזר לפרק הסיום, סגירת המעגלים

---

תובנות מרכזיות

• מעטפת המשפטית בצילה של מציאות מורכבת: המקרה מדגים את הקושי להחיל כלי פלילי חמור וסיפור שמערב דקויות אנושיות וקושי נפשי אמיתי.
• חיוניות ההבחנה בין סיוע אקטיבי пасיבי: שאלה מהותית: מתי ליווי ותמיכה באדם במצוקה הופכים מ"להיות שם" לעבירה פלילית?
• פגיעות של חולים נפשיים ותלות במערכות: הניתוח של דוח הפסיכולוגים ממחיש כמה אדם במצוקה באמת פגיע להשפעה ואינו מנהל שיקול דעת רגיל.
• מערכת הבריאות – מערכת המשפט: האחריות של בית החולים לעומת אחריות פרטים נקבעת בצלה של מערכת גדולה יותר והשלכותיה.

---

לסיום

הפרק מותיר את המאזין במתח לקראת פסק הדין, ומעמיד זרקור מהדהד על המורכבות האנושית, המשפטית והטראגית שבשמירה על החיים ועל צדק.

"הוא היה המוח והיא הייתה הרגליים." ([26:10])
"האם נטע, דווקא נטע, צריכה להיות המורשעת הרביעית בלבד בעבירה הזו בתולדות מדינת ישראל?" ([29:45])

---

להמשך – פרק אחרון: ההכרעה.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. אהלן, אנחנו ממשיכים עם השותפה, הסדרה המיוחדת שיצרה עדי חצרוני על סיפור מרתק, חריג ומורכב שהתחיל באירוע טרגי אחד על גג בירושלים. רגע לפני הפרק השלישי אני אזכיר שהסדרה הזו עוסקת במחלות נפש ובהתאבדות ולכן שיקול דעת נדרש גם מצדכם המאזינים.

השמות יהיו כולם בדויים, אבל הסיפור אמיתי לחלוטין. השותפה, הפקה של אחד ביום מבית ה-N12, הסדרה של עדי חצרוני, ואם עדיין לא האזנתם לשני הפרקים הראשונים, עכשיו זה הזמן. אם כן, הנה הפרק השלישי. בפרקים הקודמים של השותפה. הוא היה כזה כמו אוזן קשבת כזאתי, חברות של ייאוש, שיש לי מי ליפול.

סיפרתי לו את זה כסיפור אקראי כזה, שהייתי עולה לאיזה גג ורוצה לסיים את החיים. אז הוא אחד אומר לי, אז בוא נצא מהמחלקה ותקחי אותי לשם. אני רוצה להביא לנו שתייה, שמעתי בו, והבנתי שהוא קפץ.

ביום אחד בדצמבר 2018, אבי עלה עם נטע לגג של בניין ברחוב יפו בירושלים. הוא ביקש ממנה לרדת ולקנות להם שתייה, ואז הרים את עצמו מעל כיסא הגלגלים, עבר את הגדר שהקיפה את הגג וקפץ אל מותו. המשטרה פתחה בחקירה, וחודש וחצי אחר כך נטע זומנה לתחנה. בחדר החקירות הסטטוס שלה השתנה, מעדה לחשודה, ממישהי שזקוקה לעזרה ולסיוע נפשי למישהי שחשודה בסיוע להתאבדות. עבריינית פוטנציאלית.

כאילו הרגשתי שעשיתי איזה שטות, אמרתי לך מהסקונדה, אז יצאתי מהמחלקה, דיברנו על למות. מה זה סיוע? אמרתי, מה זה לסייע? זה להגיד לבן אדם, בוא, אני אקח אותך, אני אדחוף אותך, ואתה תמות. המשפחה של אבי ראתה את זה אחרת לגמרי.

היא במעשה שלה, היא עקרה ממנו את הסיכוי שלו להחלים, היא עקרה. אם לא הייתה משתפת איתו פעולה... אז הוא היה מנסה להתמודד עם המחלה, ואולי בעזרת הרפואה היו מצליחים להתגבר על המחלה שלו. אחרי שהמשטרה סיימה את עבודתה, התיק הזה הגיע לפרקליטות מחוז ירושלים. הוא נחת על שולחנה של מי שתצטרך להחליט אם להעמיד את נטע לדין.

עורכת הדין אביה גליקסברג בניטה. זה באמת אחד התיקים המרתקים שניהלתי, וניהלתי הרבה תיקים, מתיקי אונס, רצח. זה באמת היה בייפר התיק הכי מעניין שניהלתי. כשאביה קיבלה את התיק היא כבר הייתה עורכת דין מנוסה, ראש צוות בפרקליטות. אבל ברגע שהממונה עליה מסר לה את החומרים, הוא אמר לה, תדעי אביה, זה לא עוד תיק, זה מקרה רגיש במיוחד.

בשלב הזה, הנפגשת עם ההורים, הם כמובן רואים את הדברים בחומרה רבה, מבקשים ממני להגיש כתב אישום, מבקשים שיוטל עליון אשמות חמור ככל שהוגש כתב אישום. ואני, כיוון שאני כבר מכירה את התיק, אני משקפת להם שההליך הפלילי באווירה הזאתי זה יחסית הליך פלילי נדיר, וגם אם יוחלט להגיש פה כתב אישום, אני עושה להם הורדת ציפיות ואומרת להם ממש מהפגישה הראשונה שההליך הפלילי פה הוא הליך שלא יביא מזור לכאב שלהם. המשימה הראשונה של אביה הייתה לכתוב חוות דעת, היא הייתה צריכה להמליץ האם לסגור את התיק או להגיש כתב אישום נגד נת"ל.

בחודשים האחרונים גם אני צללתי לתוך התיק הזה, תיק שהפך מסיפור אישי לדיון משפטי ומוסרי חסר תקדים על עבירה שכמעט ולא רואים בבתי המשפט, סיוע להתאבדות.

אני אדי חצרוני ואתם מאזינים לשותפה. הפעם אנחנו עם המשפט.

החשד נגד נטע התנקז כולו לסעיף 1, סעיף 302 לחוק העונשין, סיוע או שידול להתאבדות. המילים של החוק ברורות, המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעיצה, או מסייע לאדם להתאבד, דינו מאסר 20 שנים. וזו עבירה שעורכת הדין אביה גליקסברג בניטה, למרות כל הניסיון שלה בפרקליטות, פגשה בפעם הראשונה בקריירה. תראי, זו עבירה כל כך חריגה. אגב, זו גם עבירה חריגה במהות שלה, זאת אומרת, העבירה המוגמרת היא לא עבירה.

היא הבינה שיש כאן משהו כמעט אבסורדי. בדרך כלל כשמדובר על סיוע, החוק עובד על פי היגיון פשוט: אתה נענש כי סייעת לאדם אחר לבצע פשע. אם לדוגמה נתת נשק לרוצח, או אם הסעת שודד לבנק, סייעת לעבריין ולכן אתה תשלם את המחיר. אבל במקרה של סיוע להתאבדות, המשוואה אחרת. כי כאן אין עבריין.

מותר לך להתאבד, אבל אסור לך לסייע להתאבד. דיסוננס, האדם שמבצע את המעשה המושלם הוא מותר לו, ורק אסור לסייע לו. בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, מתוך עשרות אלפי מקרי התאבדות שהסתיימו במוות, יש רק שלושה אנשים שהורשעו בסעיף 302. שלושה בלבד. שלושת המקרים מאוד שונים מהסיפור של אבי ונטע.

אחד מהם למשל הוא משנת 1975, סיפור מחריד על שני אחים שהתעללו באחותם. על פי כתב האישום הם הכו ודקרו אותה ואחרי שהיא איימה להתאבד, אחד מהם אמר לה, נראה אותך. הם דחקו בה בזמן שהיא שפכה על עצמה נפט, הם זרקו לה קופסת גפרורים. הם סגרו אותה בחדר עד שהציתה את עצמה למוות. שניהם הורשעו בסיוע להתאבדות.

אירוע שאתה קורא אותו ואומר, וואו, זה היה תיק חריג מאוד. היה נדמה לי מקריאת פסק הדין שהרצון שלהם להמית היה הרבה הרבה יותר גבוה מהרצון שלה להתאבד. מה שלא כל כך מתאים לדינמיקה שהייתי מצפה לה בעבירה של סיוע להתאבדות. מקרה אחר הוא משנת 1993, סיפור אחר לגמרי. אישה שבן הזוג שלה היה מאוד חולה ורצה לסיים את חייו.

אחרי מסע שכנועים היא הסכימה לעזור לו. היא הלכה וקנתה לבקשתו רעל עכברים. היא המיסה אותו בכוס מים עם כדורי שינה, היא נתנה לו לשתות את הקוקטייל הזה והלכה לישון. היא מצאה אותו בבוקר מחוסר הכרה ולא הזעיקה עזרה. היא גם הסתירה מהפרמדיקים מה הוא שתה.

למחרת הוא מת, והיא, היא הורשעה בסיוע להתאבדות. המקרה השלישי והאחרון הוא משנת 2009. בני זוג שהחליטו להתאבד ביחד, שתו וודקה ובלעו כדורים, ואחרי כמה ימים האישה נפטרה. הבעל תיעד את אשתו גוססת בבית ועיכב את ההגעה של כוחות ההצלה. הוא הורשע בסיוע להתאבדות.

אביה ישבה מול המקרים האלה והבינה, יש רק שלוש הרשאות, חלקן גובלות בהמתה, אפילו ברצח. וזאת לא רק עבירה משונה ונדירה, האמת היא שהיא גם שנויה במחלוקת. אביה גילתה שבמשך שנים משפטנים מתווכחים ביניהם, האם העבירה הזו בכלל צריכה להיות בספר החוקים שלנו? אבל אחרי שהיא קראה מאמרים וניתוחים, אחרי שהיא עברה על פרוטוקולים, אחרי שהיא התייעצה עם קולגות, הגיעה למסקנה, מסקנה שאותי בהתחלה קצת הפתיעה. הציפייה החברתית הנורמטיבית מהציבור היא ציפייה שכשאדם אחר רואה שאדם עם לקות נפשית רוצה להתאבד, הוא לא יסייע לו להתאבד, אלא ימנע ממנו בעצם להתאבד.

ההנחה המובלעת אגב באיסור הנורמטיבי הזה נובעת בראש ובראשונה מההבנה שבעצם אובדנות שהולכת יד ביד עם דיכאון, זה מחלה שאפשר להירפא ממנה. ולכן במובן הזה הציפייה הנורמטיבית היא מאוד מאוד ברורה, זאת אומרת, אתה לא תגזול או תסייע לאדם בשעה הקשה הזאת, אלא הפוך, תנסה למנוע ממנו בעצם לגזול את חייו, כמובן שזה גם הליך בלתי הפיך, אז במובן הזה קדושת החיים מרחפת על כל הפרק הזה של השידול לעשייה להתאבד. אבי, אמרה לי אביה, היה אדם חולה, הוא היה מאושפז במחלקה סגורה. הרופאים והמשפחה שלו נלחמו על חייו. אם נטע אכן סייעה לו להתאבד, הפרקליטות פשוט לא יכולה לעמוד מנגד.

יש אינטרס ציבורי להעמיד אותה לדין. אני עוברת על כל החומרים בתיק, על ההודעות, על הסרטונים, על המסמכים הרפואיים, חקירות של נטע במשטרה, צופה בתיעוד של החקירות שלה. פריקות טלפונים, כל החומרים שנלווים לחקירה. בסופו של יום, העמדה לדין פלילי הייתה נראית לנו כמשהו שאי אפשר להימנע ממנו. תסבירי.

יש עבירה של סיוע להתאבדות. הסיוע פה הוא היה סיוע ברף מאוד גבוה. באספקט הזה שאי אפשר היה לבוא ולהגיד זה לא תיק מתאים והעמדה לדין פלילי.

זה לקח כמה חודשים, אבל בסופו של דבר אביה החליטה. היא הגישה את חוות הדעת שלה למשנה לפרקליט המחוז. בשורה התחתונה, אביה המליצה להעמיד את נטע לדין באישום של סיוע או שידול להתאבדות. עבירה שהעונש המוצמד לה בחוק עומד על עד 20 שנות מאסר. וההמלצה שלה התקבלה.

במאי 2020 הוגש כתב אישום. ההליך הפלילי נגד נטע יצא לדרך ומונו לה שתי עורכות דין מהסנגוריה הציבורית. האמת שבהתחלה זה היה נשמע לי מופרך, אבל זה היה מעניין מהרגע הראשון, זה בטוח. את המשימה להגן על נטע קיבלה עורכת הדין מוריה ששון. גם היא עורכת דין ותיקה, אבל גם היא, בדיוק כמו אביה הטובעת, מעולם לא נתקלה בתיק של סיוע להתאבדות.

ברמה האינטואיטיבית הראשונית, כשאני שומעת את הסיפור הזה, זה נשמע לי באמת כמו אירוע שמוזר להעמיד עליו לדין בכלל. ואני רואה שבתוך התיאור העובדתי יש סעיף שאומר שהיא בשלב מסוים, היא בעצם התחרטה והיא ניסתה לשכנע אותו לסגת מהרעיון הזה. כאילו ממש חדרתי בעצמי, אמרתי אני לא רוצה לעשות את זה. כאילו גם אם במחלקה היינו אומרים נעלה לגג, אני אחזיק לך את היד, אתה תחזיק לי את היד, נעשה את זה. אני אמרתי לו שאני פשוט לא רוצה, אפילו לא רוצה לעלות לגג.

ואמרתי, לא הבנתי, אם היא אמרה לו שהאירוע מבוטל, אז מה נשאר מהעבירה? מוריה תהתה, הרי כשנטע ואבי היו בדרך לגג, נטע התחרטה, היא ביקשה ממנו לסגת מהתוכנית, היא ניסתה לשכנע אותו שלא יעלו לגג. איך אפשר להאשים אותה בסיוע להתאבדות? איך אפשר להאשים אדם בסיוע למשהו שהוא ניסה למנוע? ועם סימני השאלה האלו, מוריה פגשה את נטע בפעם הראשונה.

זה מפגש מיוחד, קודם כל נטע היא בחורה מאוד כובשת, מאוד בגובה העיניים, מאוד ישירה. מאוד כנה, הייתי סנגורית 13 שנים והקשר איתה הוא באמת קשר יוצא דופן, לא מובן מאליו. לצד החיבה הזאת שהייתה שם מהרגע הראשון, מוריה הבינה משהו לגבי המצב של נטע. היא הייתה אז מאוד מאוד סוערת, מאוד לא יציבה, שיחות איתה היו המון פעמים, גם עם הרבה בכי וצעקות וגם הרבה חזרה, הרבה לופים כאלה שהיא חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב עם אותן אמירות, עם אותם משפטים. וואו, מחשבות בלופים כזה נתקעו כזה, שאני אף פעם לא מרגישה שאני לגמרי בפוקוס, לדבר על הסיפור, התחלה אמצע סוף, כל כזה מבולגן לי, מרגישה שאני לא מחוברת לעצמי.

ככל שנחשפתי לחומרים, אני הבנתי שהסיפור הפסיכיאטרי פה הוא סיפור מאוד גדול. מוריה אמרה את זה לעצמה, כי ככל שהיא נחשפה למסמכים הרפואיים של נטע, היא הבינה שעוד לפני שמתווכחים על העובדות בבית המשפט, יש כאן שאלה בסיסית יותר. האם נטע בכלל כשירה לעמוד לדין? בשפה המשפטית קוראים לזה סייג מטעמי אי-שפיות, שהמשמעות שלו הוא פטור מאחריות פלילית. סייג מטעמי אי-שפיות, בניגוד למה שמדמיינים האנשים ברחוב שרואים סדרות אמריקאיות, הוא לא דבר שכל כך קל להשיג אותו, ישראלי וזה לא איזה משהו שאפשר לשלוף מהשרמול בתור איזה קלף כדי לצאת מהאירוע הזה, ממש לא עובד ככה.

ואם אתה לא נמצא בשילוב של גם אבחנה עם מחלת נפש, שזה המניה, דיפרסיה וסכיזופרניה, זה המקרים הקלאסיים, פלוס באותו רגע היית במשבר פסיכוטי, אז מבחינת המערכת המשפטית אתה יכול לעמוד לדין, אתה אחראי לכל מה שאתה עושה, ועכשיו נשפוט אותך. כדי לבדוק אם נטע זכאית לפטור כזה, מוריה ביקשה שפסיכיאטר מחוזי יבדוק את נטע. והוא באמת נפגש עם נטע, דיבר איתה, שאל שאלות וכתב חוות דעת. המסקנה שלו הייתה שנטע ככל הנראה לא סובלת ממחלת נפש כמו מאניה דפרסיה או סכיזופרניה, והיא לא הייתה במצב של פסיכוזה. זה לא אומר שהיא לא בדיכאון עמוק או במשבר נפשי, אבל זה לא תנאי שמשחרר מאחריות פלילית.

ולכן היא אחראית למעשיה וכשירה לעמוד לדין. וכך נגוזה האפשרות לסיים את ההליך הזה פשוט בתוצאה הקלה של אי-שפיות?

מוריה ונטע קיבלו את ההודעה, התיק הולך למשפט.

כבר מהרגע הראשון מאחורי הדלתות הסגורות במחוזי בירושלים לא היה אוויר. מבחינת המשפחה של אבי הסיפור היה פשוט, נטע היא לא קורבן, היא מי שהביאה למותו של הבן שלהם. תראי, היה קשה מאוד, היינו צריכים לשמור על השתיקה, אבל אשתי הייתה מתפרצת מדי פעם. הנקודה הכי חשובה שהיא חיה והבן שלי נמצא מתחת לאדמה. הבחורה הזאת בחיים לא אכפת לי, היא חיה טוב, היא חיה רע, אם יש לה רגשי אשמה בכלל, זה לא מעניין אותי, היא חיה, זה הנקודה.

נטע הגיעה לדיונים במצב מאוד שברירי. היא מצאה את עצמה נלחמת בשתי חזיתות, במאבק משפטי מול אישום חמור ובמאבק רגשי מול האצבע המאשימה של המשפחה. כן, מסתכלים עליי וצורכים לי, והאמא אומרת לי רוצחת. אני גם נהיית חולה. כואב לי העצמות, ואני מתקררת.

כאבים בשרירים, ממש. לילה לפני אני לא ישנה בכלל. כאילו, זה יוצא מכלל שליטה. במהלך המשפט, נטע והמשפחה של אבי נדרשו לחזור שוב ושוב לאירועים של אותו יום. החומרים היו שם, ברורים, סרטונים ממצלמות האבטחה, הודעות וואטסאפ, הקלטות של שיחות בין אבי לנטע, ושני הצדדים, אביה בצד של התובעת ומוריה בצד של הסניגורית, שתיהן הסתכלו על הראיות והסכימו על העובדות.

המלחמה בתיק הזה נדדה למקום אחר, היא הייתה על הפרשנות של העובדות. האם כשמסתכלים על המעשים של נטע, רואים מישהי שמנסה למנוע אסון? או מישהי שמסייעת להתאבדות.

נתחיל מהסוגיה המרכזית הראשונה שעלתה במשפט, התוכנית. השאלה הייתה מה עבר לנטע בראש כשיצאה עם אבי מבית החולים. האם הם ברחו מהמחלקה כשהמטרה היא לקפוץ ביחד אל מותם? מבחינת אביה, התובעת, התשובה הייתה ברורה.

תוכנית התאבדות קונקרטית ומגובשת לפרטים זה נתמך בהודעות. אביה הציגה לשופטת את ההתכתבויות בין נטע לאבי בימים שקדמו להתאבדות ובעיקר באותו יום גורלי. כמו הודעה שנטע שלחה לאבי, אם לא יוצאים מזה אז אני הולכת איתך, החלטתי, או לפה או לשם. או הקלטה של שיחת טלפון ביניהם שבה שומעים את נטע שואלת. יאללה, הולכים למות?

והייתה גם את ההודעה מאותו בוקר, כשאבי קרא לנטע שותפה, ונטע, לטענת אביה התובעת, ידעה בדיוק למה היא שותפה. אבל הראייה החזקה ביותר הגיעה מנטע עצמה. שעות בודדות אחרי שאבי התאבד, בעדות שמסרה במשטרה, החוקר שאל אותה בצורה מפורשת. היה לכם תכנון להתאבד ביחד? ונטע ענתה, כן.

היה לכם מקום וזמן ספציפי להתאבד? ונטע שוב ענתה, כן. מבחינת התביעה, התמונה המלאה ברורה. יש כאן החלטה משותפת, תוכנית מפורטת, שנטע הייתה מודעת אליה, גם אם היא התחרטה. אחת הטענות שחזרנו עליה כל הזמן, שבסוף בסוף יכול להיות שהיה פה אמביוולנטיות לגבי תוכנית ההתאבדות, ויכול להיות שהיא התחרטה בשלב מסוים.

ועדיין בסוף התוכנית ההתאבדות כפי שהיא מתארת קורית בדיוק המתוכנן. מהצד השני של האולם, מוריה הסנגורית הסתכלה על אותם חומרים בדיוק. היא קראה את אותם וואטסאפים, האזינה לאותן הקלטות, אבל ראתה סיפור אחר. כל אחד מהם כנראה ראה את השיח הזה בצורה אחרת. היו להם גם נושאים.

של שיחה שלא קשורים, סתם צחוקים ותלונות וכל מיני רעיונות וכוונות ותוכניות ואולי הם יכתבו ביחד תסריט ואולי הם יתאוששו ויחלימו וכל מיני רעיונות וגם היה ביניהם דיבורים על בעצם האפשרות הזאת של התאבדות והדברים האלה התקיימו זה לצד זה באופן שהוא באמת הוא לא לגמרי קוהרנטי. הרבה פעמים זה הולכים למות, סימן שאלה, חה חה חה חה חה חה חה. הרבה פעמים זה כזה מין כן וזה צחוקים, או כן ורגע אחר כך, אז מה עושים מחר? ואז יש שאלה, האם לקחת, רק לגזור מתוך כל התכתובת את המשפטים המאוד ברורים, שאומרים הולכים למות, או לקרוא את המשפט כמו שאנחנו ביקשנו, ולהגיד, אי אפשר לקרוא את המשפט הולכים למות, ולהתעלם מזה שאחריו יש חה חה חה. בדיעבד טענה ההגנה, יכול מאוד להיות שאצל אבי בראש לא היו סימני שאלה, שעבורו הייתה תוכנית קונקרטית וברורה, שהוא ידע שהוא הולך למות.

אבל מול נטע, אבי שמר את הקלפים קרוב לחזה. במקום להגיד לה אנחנו הולכים להתאבד, הוא התחמק. לא ידעתי את רמת הכאב הפנימית שלו. עד הסוף לא ידעתי באמת מה עובר לו בראש. וככה מבחינת נטע היו שתי תוכניות על השולחן.

האחת באמת מגיעים לגג ומתאבדים. השנייה מגיעים לגג, שותים משהו, מתאווררים וחוזרים למחלקה. לא היה לנו איזה סיפור מאורגן כזה. אז היינו אומרים כזה ביחד, טוב אם נקפוץ נקפוץ ביחד ואז צוחקים כזה. נכתוב מכתב ונסיים את זה.

לגבי העדות של נטע במשטרה, כשהיא אישרה לחוקר שהיה להם תכנון להתאבד ביחד, מוריה טענה שהעדות הזאת בעייתית. היא נגבתה מנטע כשהיא הייתה במצב מעורער שעות אחרי טראומה נוראית. בלי עורך דין, בלי שהיא בכלל הבינה שהיא חשודה במשהו. במקביל לזה שהייתה מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית. ‫שימו אותי לחקירה ואני אומרת לו ‫שאני לא מרגישה טוב, ‫שאני לא מספיק מחוברת, ‫שאני לא מבינה כאילו מה קורה, ‫שהנפש שלי היא גמורה.

‫אז אחרי שדיברנו על התוכנית, ‫עכשיו נגיע למחלוקת השנייה, ‫הסיוע של נטע. התביעה וההגנה בחנו בפינצטה את המעשים של נטע כדי לענות על שאלה חשובה, האם הפעולות שלה סייעו לאבי להתאבד? אביה טענה שבלי נטע בכלל לא הייתה התאבדות, ובניסיון להוכיח את זה היא ביקשה מהשופטת לצפות בסרטוני האבטחה מאותו יום. כמו כמעט בכל תיק פלילי הסרטונים הם ללא שמ"א, אז אני רואה את זה בסוג של סרט אילם. הסרטונים בעצם מתעדים את ההמתנה שלה באיזשהו סוג של מסדרות, כזה איזה סוג של מתחבט כדי לחכות שאותו מכר יוציא את אבי מהמחלקה ואז רואים אותה צועדת איתו לכיוון היציאה מבית החולים ואז אנחנו קופצים בעצם למצלמה של אותו בניין, אנחנו רואים אותה צועדת נמרצת עם כיסא גלגלים, רואים אותה נכנסת למעלית, לא רואים אמביוולנטיות בסרטון, רואים נמרצות ורואים אנדרנלין, רואים את זה שהיא בסוף, הוא נכה על כיסא גלגלים והיא מובילה אותו.

כל מה ש... היא הייתה צריכה לעשות, זה פשוט להיות פסיבית, לא להיות אקטיבית. ברגע שהיא הייתה יוצאת מהתמונה, הוא לא היה יכול לעשות כלום. כלום. כל מה שאת צריכה לעשות זה להגיד, אני לא מוכנה להסיע אותך, די.

לא רצית כבר? כל מה שאת צריכה לעשות, זה להגיד למונית, תחזור. לרדת ולהגיד לו, תקשיב, אני לא חלק מזה. ואז אביה הסתכלה על הפעולות של נטע על הגג. נטע הרחיקה את אבי מהגדר, היא ביקשה מאנשים זרים לשים עליו עין, היא אפילו פנתה אליו והשביעה אותו שלא יעשה כלום.

לכאורה זה לא משהו שהיא הייתה עושה אם התכנון היה לסייע לו להתאבד. אבל אביה טענה הפוך, הרי אם חשבת שבאתם רק להתאוורר, אם חשבת שהוא לא יקפוץ, למה לעשות את כל זה? זאת אומרת, ההבנה שלה היא, אני מסתכלת מהזווית שלה, היא הייתה שם, ההבנה שלה היא שהוא יכול לקפוץ. חשבת, את מספרת לנו שחשבת. אנחנו סברנו שהיא לכל הפחות, ואני מדגישה את זה, לכל הפחות, הייתה קלה דעת.

מה זה אומר קלה דעת? היא צפתה שיש סיכון משמעותי שהוא יקפוץ, אבל היא כיוותה שזה לא יקרה. זאת אומרת, היא לא חפצה במותו, היא לא רוצה במותו, אבל היא קלה דעת, היא נוטלת סיכון בלתי סביר מתוך תקווה להצליח למנוע אותו. מוריה הסנגורית לא ערערה על הפעולות של נטע באותו יום. להפך, מוריה מודה שכל המעשים האלה שלה הם באמת קשים להבנה.

בעצם בבית משפט כל הזמן היא עומדה עם השאלה, את בפועל מקדמת את התוכנית? שאת אומרת שאת רוצה לעצור ומעבר לזה היא מביאה גרסה מאוד מוזרה, אני יכולה להגיד, ולקח לזמן להבין איך כל החלקים של מה שהיא אומרת הם לא דבר וההפך, אלא הם מסתדרים ביחד לפי איזשהו היגיון פנימי שלה שהוא עקבי. ההגנה אמרה נכון שמשפטית נטע נמצאה כשירה לעמוד לדין. נכון שהיא לא פסיכוטית, אבל זה לא שחור לבן. הטענה הזו של ההגנה התבססה על דוח פסיכולוגי מהתקופה שנטע הייתה מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית.

וזה דוח חשוב במיוחד, כי הוא מבוסס על פגישות ואבחונים שנעשו לנטע עוד לפני ההתאבדות של אבי, לפני שהיא הפכה לנאשמת. והדוח הזה היה מאוד מאיר עיניים, כי מה שהדוח הזה בעצם אומר זה, הוא מתאר בחורה במצב של התפרקות נפשית, שכושר השיפוט שלה נפגע, שהיכולת שלה להבין תהליכים, לנתח מצבים מורכבים, לנתח מערכות יחסים, להסיק מסקנות, לצפות את התוצאות של המעשים שלה, כלומר כל התפקודים השיפוטיים שאנחנו צריכים פה בשביל לקבל החלטות ובשביל להעריך את המעשים שלה, מאוד פגועים בעיני הפסיכולוגים. והדבר הזה קודם כל הוא היה, קודם כל הוא היה פורץ דרך בעינינו, כי זה מאוד הסביר את ההתנהגות שלה שקודם ראינו, היה לנו כאילו צילום שלה, אבל לא היה לנו שום פרשנות שיכולנו להבין איך היא עושה את זה, איך היא לא עושה אחד ועוד אחד. הפסיכולוגים אומרים, היא במצב נפשי שהיא לא מסוגלת לעשות אחד ועוד אחד. כלומר ההבנה והשיפוט כל כך מונמכים שזה שם את כל הפרשנות של האירוע הזה באור חדש לגמרי.

מוריה הציגה בבית המשפט גם חוות דעת של פסיכולוגים ופסיכיאטרים שנפגשו עם נטע אחרי המקרה. נכתב בהם למשל שנטע מגלה הזדקקות לדמויות שיובילו אותה, שינחו אותה, שהיא מחפשת חום, קשר, חיבור. ושנטע נוחה להשפעה, אפילו לניצול. ולכן הסבירו הסנגורים, כל הפעולות הדומיננטיות האלה של נטע, אותן פעולות שאביה תיארה כסיוע, זו פרשנות שגויה. לפי הסנגוריה, נטע היא לא האקטיבית פה, זה אבי שמנהל את האירוע.

הוא הכריזמטי, הוא המבוגר, הוא החזק מבין שניהם. הוא זיהה את החולשות שלה והשתמש בהן, הפעיל עליה מניפולציה. הוא הגה את תוכנית הבריחה, הוא תדרך אותה בכל שלב בדרך. ונטע היא הייתה מעין זנב שנגרר אחריו. משפט אחד שהמחיש את הדינמיקה הזאת חזר והדהד שוב ושוב באולם הדיונים.

הוא היה המוח והיא הייתה הרגליים. אל מול הקו של אביה, שטענה שנטע הייתה לכל הפחות קלה דעת, בסנגוריה נעמדו על הרגליים האחוריות. מוריה טענה רגע אחד. אנחנו מדברים על סיוע להתאבדות, על עבירת המתה חמורה עם 20 שנות מאסר בפוטנציה. לא יכול להיות שאדם יורשע בעבירה כזאת בגלל שהיה קל דעת.

אני חושבת שתוך כדי ההליך, כשהמצב הנפשי שלה הלך ונחשף והתברר גם לנו, גם לבית המשפט, הגענו לנקודה שבה גם הפרקליטות בעצם אומרת, אנחנו מאמינים לך שלא התכוונת לתוצאה הזאת. אנחנו מאמינים שלא רצית שהוא ימות, אבל אנחנו חושבים שאת ראית את האפשרות שהדבר הזה עלול לקרות ואת קיווית שזה לא יקרה וזה לא מספיק טוב ואנחנו חושבים וחשבנו שבמקרה של סיוע להתאבדות צריכה להיות כוונה לסייע בהתאבדות. אם המדינה מודה שאין כוונה כזאת? שנטע הייתה רק קלת דעת? אין תיק.

צריך לזכות את נטע.

אז דיברנו על התוכנית, על המעשים של נטע, ועכשיו הגענו לסוגיה האחרונה שנדבר עליה מבין אלו שעלו במשפט. מה שנקרא, הגנה מן הצדק. עורכי הדין של נטע ביקשו מבית המשפט לבטל את כתב האישום נגדה בגלל אכיפה בררנית. הרי במקביל למעשים של נטע היה את המחדל של בית החולים. זוכרים, בטופס היציאה של אבי הרופא לא ציין את הפרט הכי קריטי, שאושרה לו יציאה בליווי בן משפחה בלבד.

פעולה כזאת פשוטה, בירוקרטית, הייתה יכולה למנוע את האסון כולו. זו לא טעות טכנית, האגנה אמרה, זאת רשלנות שהיא בפני עצמה סיבה למותו של אבי. אבל בפועל הצוות הרפואי יצא נקי, ורק נטע עומדת לדין. בסוף המערכת, המדינה החליטה מתוך כל הסיפור המאוד טרגי הזה להעמיד לדין בחורה אחת, את נטע שהייתה מאושפזת, שהייתה במצב לא טוב, שהייתה לוחמת, שהייתה כל מה שדיברנו עליו. התביעה דחתה על הסף את ההשוואה הזו שעשתה ההגנה.

אביה טענה שבין הרשלנות של הצוות הרפואי לבין הסיוע האקטיבי של נטע, פעורה תהום. זה רחוק מאוד מהאווירה הפלילית של גרם מוות ברשלנות, זאת אומרת הוא צריך לצפות, שכתוצאה מזה שנשמטה המילה הורים, זה יוביל למותו של אבי. זאת אומרת, אנחנו רחוקים מאוד מגרם מוות ברשלנות, אנחנו כן חשבנו שזה מחדל. לא פשוט במחלקה הפסיכיאטרית סגורה, הצפנו את זה, העברנו את זה למשרד הבריאות, ליועץ המשפטי של משרד הבריאות, כדי שיכיר את האירוע הזה, ואני הבנתי אחרי, כי זה עלה גם מהעדויות בבית משפט, שנערכה איזושהי בדיקה בעניין, וגם שונו הנהלים, לרבות הטופס הספציפי שמבהיר מי המלווה. אז בתביעה קיבלו החלטה.

בנוגע לצוות הרפואי, אין חשד סביר לעבירה.

אז אלו היו המחלוקות העיקריות בבית המשפט. לגבי התוכנית, לגבי המעשים של נטע והרשלנות של בית החולים. ואחרי שנשמעו כל הטיעונים של שני הצדדים, ההגנה חזרה לנקודת ההתחלה, לאותו נתון שפתחנו איתו. ישנם עשרות אלפי מקרי התאבדות שהסתכלו עליהם. הסתיימו במוות, ורק שלוש הרשעות גם הן חריגות.

אז הסניגוריה ביקשה מהשופטת להסתכל בפרספקטיבה רחבה על התיק. האם כשמשקללים את הכל, את המצב הנפשי של נטע, את המחדל של בית החולים, את היעדר הכוונה הברורה שלה, האם הכלי הפלילי הוא התשובה כאן? והאם נטע, דווקא נטע, צריכה להיות המורשעת הרביעית בלבד בעבירה הזו בתולדות מדינת ישראל?

אחרי שהשופטת שמעה את הטיעונים של הצדדים, היא הייתה מוכנה להכריע.

בפרק האחרון של השותפה. הגעתי למסקנה שעשיתי טעות בכלל שיצאתי לכל המהלך הזה. כי מי שכפה על המשטרה לפתוח את התיק ולהעמיד אותה לדין זה רק אני. אם הייתי יודע שכך זה נגמר. התחשתי שאני אצא מזה.

הייתי בטוחה אפילו. לא אמרתי מה הסיכוי שיאשימו בן אדם על מעשה של בן אדם אחר. בפרק האחרון של השותפה, ההכרעה.

במקרה שאתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. אתם יכולים להתקשר לקו החם של עמותת ערן בטלפון 1201, לפנות לאתר האינטרנט של עמותת סהר, או עמותת בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו במספר 037487771. פנייה יכולה להציל חיים. הפרק השלישי בסדרה המיוחדת של עדי חצרוני, הפקה של אחד ביום מבית N12. תודה לדוקטור אזגת גולד, מנהל היחידה לפסיכיאטרה משפטית במרכז לבריאות הנפש בבאר יעקב.

אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, אחד ביום, הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום אטיק, שירה הראל, דניאל שחר, מתן זמיר והילה פז, סייעו בהכנת הסדרה. על הסאונד יאיר בשן, אני אלעד שמחיוף, הפרק הרביעי. והיא והאחרון של השותפה, יהיה כאן מחר.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.