הגולים האיראנים: בין תקווה לחשש

Summary

אחד ביום (N12)

הגולים האיראנים: בין תקווה לחשש

תאריך: 4 במרץ 2026
מנחה: אלעד שמחיוף
מרואיינים: ערש עזיזי (היסטוריון, ייל והאטלנטיק), לילימו (פעילה חברתית בלונדון)

---

סקירה כללית

הפרק עוסק בתחושת הגולים האיראנים ברחבי העולם, ובעיקר באנגליה, על רקע ההתפתחויות האחרונות באיראן – ובעיקר חיסול חמינאי והשלכותיו. המנחה אלעד שמחיוף משוחח עם שני גולים איראנים, ערש עזיזי ולילימו, שניהם עזבו את איראן לפני שנים ומביאים פרספקטיבה ייחודית ואישית על רגע היסטורי זה: בין אופוריה לחשש עמוק.

---

נקודות מרכזיות

1. האופוריה ברחובות לונדון

[00:27-02:13]

• אלעד מתאר הזמנה של חברים איראנים להגיע לעצרת שמחה מחוץ לדאונינג 10 בלונדון, בעקבות חיסול חמינאי.
• הרחובות מלאים בדגלי איראן שלפני המהפכה, דגלי ישראל, ודגלי צה"ל – חגיגות של תקווה לעתיד טוב יותר לאיראן.
• כאשר נוגנה "התקווה" באירוע, אלעד חש "גוש בגרון" וניכר רגש עז בקרב הקהילה.

2. חלום שהתגשם, אך המציאות מורכבת

[03:02-05:09]

• ערש עזיזי תיאר לאורך השנים את חלומו לראות את המשטר האיראני נופל:

  "I don't love anything in the world more than to see a fall of the Iranian regime... there's nothing I want more in this world." (ערש, 03:15)

• אך הוא מתאר שגם כאשר הדבר סוף סוף התרחש, הוא חש ריקנות וחשש, לא שמחה מוחלטת:

  "אני שמח שהוא הלך... אבל, זה לא נפגש במהלך שלי." (ערש, 04:33)

3. האידיאליסטית והאקטיביסטית

[05:09-07:57]

• לילימו מציגה עמדה של אופטימיות, שמחה ואקטיביזם מובהק:

  "I got a bottle of champagne a couple weeks before my birthday, just in case Chaminade died on my birthday." (לילימו, 05:50)

• היא מספרת על ילדותה באיראן, עם אם אקטיביסטית חופשיה – ועל המפגש עם הדיכוי הדתי והחברתי של המשטר.

4. השפעת גלי המאבק – וגם אוקטובר 7

[08:30-09:56]

• לילי מתארת כיצד הופכת לפעילה רדיקלית, עם קהילה של גולים שמרגישים אחריות אישית למאבק.
• היא מספרת איך מתקפת 7 באוקטובר ישראל (2023) הקצינה אצל הגולים את התחושה שמאבקם ומאבק ישראל – אותו מאבק.

5. שמחה ופחד – קו עדין

[09:56-11:38]

• לילי חוגגת בריקוד ושמפניה את מות חמינאי, מתוך אמונה בהזדמנות להקמת איראן טובה ודמוקרטית.
• ערש, לעומתה, מספר על הפחד והחרדה המלווה אותו: הקרע בין שמחה על סוף תקופה נוראה לבין חשש עצום על העתיד וחיי בני משפחתו באיראן.

  "אנחנו רק רוצים לדעת אם אנשים חיים או לא... האינטרנט סמי-נגד... הם מתקשרים רק כדי לומר שהם בחיים." (ערש, 11:38)

6. המורכבות – בין דאגה לאופוריה

[12:11-13:44]

• ערש מספר על תגובות ברשת מאיראן: "תודה שאתה מבין שזה לא רק שמחה – אנחנו סובלים".
• לילי מגדירה את האירועים "מבצע חילוץ", לא מלחמה – האלטרנטיבה הרבה יותר גרועה.
• שניהם מסכימים: אין ויכוח מהותי ביניהם, אלא הבנה שזו תקופה סופר מורכבת.

7. מבט לעתיד: דמוקרטיה או שינוי פרגמטי?

[15:19-19:14]

• ערש סקפטי לגבי יכולתו של רזא פלאבי (יורש העצר) להנהיג את איראן החדשה — הוא לא רואה אופציה "דמוקרטית מושלמת" בעתיד הקרוב:

  "אני לא רואה אותו יכול לארגן, למרות שמיליונים רוצים להאמין בו, אשמח להיות מופתע לטובה." (ערש, 19:14)

• לילי, לעומת זאת, בטוחה שרזא פלאבי כבר מוביל את הדור הבא ובטוחה שהוא האיש הנכון בשעה הזו:

  "האיראנים כבר בחרו – הם קוראים לו לחזור. הוא המנהיג. זה לא רק אני." (לילימו, 16:47)

• יש מחלוקת גם בקרב גולים וחלק מהאיראנים – מירוץ בין תקווה, סקפטיות, ואכזבות עבר.

8. תרחישי "היום שאחרי"

[19:51-20:35]

• ערש צופה שינוי מתון, אפשרות של קבוצה מתוך הממסד שתשמור על שליטה – לא דמוקרטיה, אלא איראן קצת פחות אכזרית ועוינת, סטייל "סוריה של אשר".
• לילי רואה בעתיד הקרוב איראן דמוקרטית וחופשית, משתפת אופטימיות:

  "אני רואה איראן שהיא כל-כך קונקטית עם כל העולם... זה האיראן שאני רואה." (לילי, 21:19)

---

ציטוטים ומקטעים בולטים

• "I don't love anything in the world more than to see a fall of the Iranian regime."
  (ערש עזיזי, 03:15)
• "אני שמח שהוא הלך יעזור... אבל זה לא נפגש במהלך שלי."
  (ערש עזיזי, 04:33)
• "I got a bottle of champagne... just in case Chaminade died on my birthday."
  (לילימו, 05:50)
• "אנחנו רק רוצים לבחור אם אנשים חיים או לא... זה למה אנשים מתקשרים – להגיד לנו שהם חיים."
  (ערש עזיזי, 11:38)
• "לא רק שלילי רוקדת, יש בי פחד גדול. ... זה לא פשוט לחגוג."
  (ערש עזיזי, 12:15)
• "האיראנים כבר קוראים לו [פלאבי]... זה לא רק אני."
  (לילימו, 16:47)
• "אני לא רואה אותו יכול, I know millions want to believe in him, I’d love to be proven wrong."
  (ערש עזיזי, 19:14)
• "אני רואה איראן ... שהיא כל כך קונקטית עם כל העולם."
  (לילימו, 21:19)

---

מבנה הפרק – נקודות ציון עיקריות

| דקה | נושא | |--------|---------------------------------------------| | 00:27 | הצגת הנושא וההפגנה של הגולים בלונדון | | 03:02 | ערש עזיזי – חלום שמתגשם, מורכבות רגשית | | 05:09 | לילימו – שמחה ואקטיביזם חסר פשרות | | 08:30 | לילימו – הפיכתה לאקטיביסטית גלותית | | 09:56 | 7 באוקטובר והקשר לישראל | | 11:38 | החיים תחת מלחמה: שיחות וואטסאפ מהבית | | 13:44 | המורכבות – בין בושה, פחד, שמחה ודאגה | | 15:19 | על רזא פלאבי – כן או לא (האם התקווה ריאלית?) | | 19:14 | "היום שאחרי": פרגמטיות לעומת מהפכה גמורה | | 21:19 | מבט לעתיד – איראן דמוקרטית |

---

טון וסגנון

הפרק מועבר באווירה אינטימית ורגשית. אמוציות אישיות משתלבות בפרספקטיבה פוליטית רחבה, עם נגיעה דיפלומטית ישראלית – אירופית – איראנית וכל זאת בגובה העיניים. הדוברים כנים לגבי חששותיהם, אמונתם, ואכזבותיהם, ומדברים בשפתם הטבעית, תוך שילוב עברית, אנגלית ופרסית.

---

סיכום

הפרק מצליח לתפוס רגע היסטורי דרך עיניהם ולבבותיהם של שני גולים איראנים: השמחה, הפחד, האופטימיות, הצורך במנהיגות, העולם החדש מול העולם הישן, הקרע הישראלי-איראני-מערבי, והתקווה – התקווה לאיראן חדשה, פתוחה, דמוקרטית וחופשית לעולם.

---

האזנה לפרק מספקת מבט אישי, פוליטי והיסטורי על רגע של שינוי באיראן, ואת המורכבות של תקווה וחשש בתפוצות.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוקי חדש בעראל? יש לנו, נכון בובו? אבא עשה. אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בעראל? אבא יעשה, אבא יעשה.

אין באמור לעבוד ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום רביעי, ארבעה במרץ, ואנחנו אחד ביום. מבית אין שתים עשרה.

אני אלעד סמחאיוב ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום. ביום ראשון האחרון קיבלתי כמה הודעות מחברים איראנים ששאלו אם אני מגיע. הם אמרו לי שאני פשוט מוכרח. אז הגעתי.

שוביס!

שוביס! שוביס! עשרת שוביס! אלפים גולים איראנים שחיים בלונדון ארגנו עצרת ענקית מחוץ לדאונינג 10. הם הגיעו לשם כדי לחגוג, לחגוג את החיסול של חמינאי.

הם הגיעו כדי לומר תודה לארה״ב, לישראל, לטראמפ, לנתניהו, לצבא האמריקני ולצה״ל. ביבי, תודה רבה! ביבי, תודה רבה!

הם רגדו, הם שרו, בשלב מסוים התחילו לעבור מפלא אוזן דיווחים שרשת הטלוויזיה הממלכתית האיראנית הותקפה. אמרו שהשידור שלה נפל. פתאום, משום מקום, רץ אליי חבר ונתן לי חתיכת חיבוק. העולם הוא שלנו! הוא שלכם!

היו שם מלא דגלי איראן, אלה שלפני המהפכה, תאריה והשמש. היו שם דגלי ישראל גם, המון. היו כמה שהסתובבו אפילו עם דגלי צהל. אני קיבלתי לפחות עשר הזמנות להגיע לטהרן ביום שאחרי. וכשבהפגנת הגולים האיראנים התחילו פתאום לנגן את התקווה, אני מודה.

הרגשתי גוש בגרון.

מאז יום שבת גולים איראנים חוגגים, הם חולמים, הם מתפללים וכן, הם גם דואגים. זו מלחמה שמנהלות ישראל וארצות הברית, אבל העם האיראני הוא שאמור לתרגם בסוף את המציאות החדשה וליצור בתוכה את איראן החדשה.

אז הפעם נהיה כאן עם שניים, עם ערשה זיזי, היסטוריון ומרצה באוניברסיטת ייל וכותב במגזין האמריקני אתלנטיק, ועם לילימו, פעילה חברתית שחיה בלונדון, שניהם במקור מאיראן, שניהם נאלצו לעזוב את איראן, ושניהם כבר לא יכולים לחכות לרגע שבו סוף סוף יחזרו.

בשיחה הראשונה שקיימנו כאן עם ערש בזמן מלחמת 12 הימים הוא סיפר מה החלום שלו הוא סיפר מה הכי היה רוצה שיקרה. I don't love anything in the world more than to see a fall of the iranian regime. When i go to bathroom for 20 minutes and i don't take my phone i come out hoping i got a message that how many died there's nothing i want more in this world. כן זו הייתה סיטואציה מאוד ספציפית שהרשתי איך החלום שלו שיצא מהשירותים ויגלה שחמינאים מת אז ברור לכם שהדבר הראשון שהייתי מוכרח לשאול. I wonder if you were in the bathroom when it happened.

אקשטי איי וואז אם on the train from new york to washington dc i was with an american and an israeli friend i'm coming for a convention here. הרעש היה ברכבת. והאמת, זה לא הקטע היחיד שבו המציאות הייתה מאוד שונה מהחלום. אני חשבתי, הרבה איראנים נחשפו, הם נחשפו, לא אני כל כך הרבה, בגלל שאני אומר, לדבר האמת, זה קורה במידה של מלחמה, יש הרבה דעות ומחשבות על מה שיכול לעבור, אז אני חשבתי שהיה מאוד פונדריסטי, נאם, אפילו אמפי. הוא חלם על הרגע הזה כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה פעמים, ופתאום כשזה קרה, כשהוא ראה על צג הטלפון שלו את המילים חמינאי מת, הרעש הופתע, כי הוא הרגיש רקנות, הוא הרגיש חשש, הוא נכנס ללופ של מחשבות.

אני תמיד חשבתי שיהיה לי איזו, אני לא יודעת, איזו אוהבה אדרנלית, או שאני אמשיך או משהו כזה, אבל כן, אני הייתי מפחד, אולי, שאני חשבתי שאני לא הייתי עם הרבה אמושיונות על זה. אני שמח שהוא הלך, אני חושב שהוא הלך יעזור לתפקידים פוזיטיים, אבל כן, זה לא נפגש במהלך שלי. זהו, אל תבינו, לא נכון. הרעש מאוד שמח, אבל משהו בתגובה האינסטנקטיבית שלו היה הרבה יותר מאופק ומהוסס ממה שאפשר היה לצפות. הרעש לא רקד ברכבת, הוא לא רקד אחר כך ברחובות.

את זה עשתה לילי. כל מה שהקרה, אני מקבלתי אותו בזמן אחד. שמחה.

‫ואני כבר הייתה עם בוטל של מואה ‫במידה שלי, ‫מתקדמת לתפוס במלכת האמבציה. ‫ויש את הווידאו של ‫הציבור הזה שלנו, ‫אני וכל הרבה איראנים שירים, ‫שירים, כמו שאומרתי, ‫חמיני נותן, חמיני נותן. ‫חמיני נותן! ‫חמיני נותן!

‫כשלילי שמעה שההערכה היא ‫שחמינאי נפגע, ‫היא ישר תפסה בקבוק שמפניה ‫ויצאה לשגרירות איראן במערב לונדון. ‫אני קבלתי קבוצה של שמפיין ‫לגבי חמינאי, ‫כפי שזה יכול להיות נכון ‫עם שחמינאי מתחרש. ‫אז הייתי כאילו, ‫או לפני חמינאי מתחרש, ‫או על ידי חמינאי זה יקרה, ‫ואני הולכת לדגש את זה, ‏for the fact that Chaminade perished on my birthday. ‏היא קנתה את הבקבוק שבועיים קודם, ליום ההולדת שלה שחל ביום ראשון. היא חשבה לעצמה כמה זה יהיה מדהים אם הבקבוק ישמש גם לחגיגות יום ההולדת וגם לחגיגות המוות של חמינאי.

And that exact same thing happened.

לילי נולדה באיראן, אמא שלה הייתה מהצוות אופנה, אשת חברה, תומכת נלהבת של אשה. אישה דעתנית, עצמאית, פמיניסטית, ואתם כבר כנראה יכולים להבין לבד שכל התכונות האלה לא ממש הסתדרו עם המדיניות הנוגשה של המשטר האיראני נגד נשים. אמא שלי אוהבתה את המונרכיה, היא הייתה מאוד אוהבתה סוציאלית, היא הייתה מגניבה והיא הייתה מאוד יודעת, ובמשך ה-1990s, ארניאליאנות באנגלית באנגלית באנגלית באנגלית באנגלית באנגלית באנגלית באנגלית קוראים לזה קוראים לזה. באנגלית כמה עשרה ארניאנים במילה נורמלית. וזה היה מפחיד, כי היחידות האחרות במדינת האסלאמית היו כדי להיות יחידות רליגיות, כשאנשים היו כדי לקרוא ולראות רק הקוראן ולשחרר ארוחה אחרות.

ואמא שלי הייתה מקבלת כל מיני יחידות מגניבות ומקומות.

אז בגיל 13 לילי מצאה את עצמה בלונדון עם המשפחה שלה מאוד מתגעגעת לאיראן אבל כבר נטמעת בבריטניה זה השתנה בשנת 2002 אירוע אחד שקרה באיראן שלח את החיים של לילי למסלול חדש לחלוטין.

וכשהם מורידו מחסמיני, אני חשבתי, זהו, זהו. האגזל הזה יכול להחליט, בגלל שהיראנים באמת, באמת מגיעים לגבי עבודה עכשיו, רק בשביל לנסוע ברחוב. אז התרומה הזו הוציאה אותי לרחובי לונדן.

ואנחנו, סימולטניות ואורגנית, כאירוניים, בדיאספורה, בתוך המדינות שאתה הייתה, התחלנו לריבולוציאנים בלילה. אני חיים כמו חברה עכשיו. אני לא חייבת לחיים סוציאליים נורמליים, חייבת להגיע לריבולוציה הזאת. וזה היה כבר 4.5 שנה, אז אני מאוד מבקשת לדעת את האחרון.

את לילי אני הכרתי קצת אחרי שבעה באוקטובר. היא והחברים שלה הם מהתומכים הכי גדולים, הכי קולניים, הכי מלאי תשוקה ומסירות לישראל. היא בעצמה ארגנה הפגנות בעד ישראל. היא מספרת ששבעה באוקטובר שינה אצלה משהו, הוא הוסיף לתחושת הבעילות במאבק שניהלה נגד המשטר האיראני. היא ואחרים כמותה כאן הבינו שהמאבק של הישראלים אחרי שבעה באוקטובר מתנקז בסוף לאותו מאבק שהם, הגולים האיראנים, מנהלים.

את האטרוסיטים של אוקטובר 7 שהפך לישראל הפך לי ללחוץ את הרג'ים הזה עדיין יותר קשה בגלל מה שאנחנו מדברים עליו, מה שאנחנו אומרים לעולם בגלל האטרוסיטים והרעיון של הרג'ים הזה לרעב את הקהילה הבינלאומית אם זה מה שהם חושבים, זה יביא להם להשתתף ולהתאם עוד יום והם עשו את זה אז לילי בעננים, מאז יום שבת, מבחינתה, מכת הפתיחה, החיסול של חמינאי, זה חלום שהתגשם. אז למה בכל זאת היא רקדה עם שמפניה ברחוב, בזמן שהרעש, שגם חלם על הרגע הזה, נכנס למוד מאוהר? אני מפחד על איראן בגלל שהייתה בווירה חייבה. יש סציניות של בווירה ציביאלית, אבל אם פרנקדה הייתה במעבדה, היו גם סציניות של בווירה ציביאלית. יש סציניות של קלאפסים בווירים.

אני בטוח שאתם יודעים אני מדבר עם הרבה ישראלים שהם עכשיו מנסים להשיג במהלך המלחמת, וגם בצד ישראל, אני מדבר עם... הלילה הזאת, אני מדבר עם אמא שלי, שהייתה מנסה להגיד לי שהיא חיבה, אבל יש אנשים שחושבים בתחילת המערכת, ומנסים להשיג במהלך המלחמת. זאת אומרת, זה זמן מאוד נחמד. הרש מודאג הוא מודאג כי החיסול של חמינאי לא קרה בבקום הוא קרה כמכת פתיחה של מלחמה מלחמה קשה שמתנהלת מאז החברים שלו מישראל מספרים לו מצד אחד איך הם נכנסים ויוצאים כל הזמן מהמקלטים והוא שומע ברקע הזקות ובומים כשהוא מדבר עם המשפחה שלו באיראן. הוא אפילו לא ממש מצליח לשמוע עדכונים משמעותיים הם בעיקר מתקשרים כדי לומר לו רק דבר אחד.

אנחנו רק רוצים לבחור אם אנשים חיים או לא. בגלל שהאינטרנט, בעצם יש גרופים וואטסאפים בשביל התקופה, כשאנשים קוראים להם, אבל האינטרנט הוא סמי-נגד, אז זה יותר קשה שם, זה למה אנשים קוראים להם, כדי להגיד לנו שהם חיים. אנחנו בחיים. ככה, הם מתקשרים בכל יום, אומרים לו שהם בחיים, ובזה מסתכמות השיחות. אז הרש דואג, והמשפחה שלו דואגת, וכן, הוא ממש שמח שחמינאי מת, אבל הדאגה הזו לא מאפשרת לו באמת לסמוח עד הסוף.

אז אני עשיתי פוסט אונליין, למשל, על איך, אתה יודע, אני אמרתי להם, איך אני יכול להצליח כשאיראן תהיה, אתה יודע, נפגעת וכל זה, ואני הייתי מקבלת הרבה מידעים מאיראן, שאומרים, אתה יודע, תודה שאתם מקבלים את זה, בגלל שזה לא כמו שאנחנו לא שמחים שהחמינאי נפגע, אנחנו נפגע, אבל אתה יודע, זה לא רק על זה, זה על, אתה יודע, אותנו שאנחנו ברורים שאנחנו נפגעים ונפגעים בתקופה הזאת, וכל מה שקורה, אז אתה יודע, זה יכול להיות, זה יכול להיות מגניב אם התקופה תמשכ ‫כן. ‫הרזון למה אני מספיק מספיק את זה ‫הוא בגלל המסגרת של איראן. ‫זה בגלל השירות ‫שהם יוצאים מאחורי איראן. ‫האירוניים עדיין ‫במסגרת שהם אומרים, ‫אם אתם לא תפסקו אותם, ‫הם ימותו לנו כולנו. אז כן, היום, כשאנחנו רואים את הסרטונים של רכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי הרכבי אין פה ביניהם באמת ויכוח.

גם לילי הרי דואגת בטירוף למשפחה ולחברים באיראן. אבל זו בדיוק המורכבות שקיימת. לילי לא רואה במה שקורה עכשיו באיראן מלחמה. היא מגדירה את האירועים מבצע חילוץ. יש הפצצות, אנשים נפגעים.

היא שומעת משם על רגעי פחד וחרדה, וזה קשה וזה נורא. אבל לילי אומרת שהאלטרנטיבה גרועה הרבה יותר. חסות אחת וממש מיד חוזרים.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוקי חדש ב-RL? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו ב-RL?

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להבות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.

הגולים האיראנים שנאלצו לעזוב את הבית והתמקמו בתפוצות עוקבים מאוד מקרוב אחרי המלחמה, הם מקבלים עדכונים מהשטח כל הזמן. הרבה פעמים יצא לי באופן אישי לראות שהם יודעים הרבה קודם מה שהתפרסם בתקשורת המערבית רק אחר כך. בנקודת המבט שלהם על מה שקורה היא מורכבת, כמו זו של ערש הזיזי לדוגמה, שהיה מאוד רוצה לקפוץ משמחה, אבל לא מצליח. אני מבין את השחרר, נכון? אנחנו צריכים לתת לעצמנו לפחות יום להשתתף שהחמנה הלכת, אני מבין.

אני מבין. אבל כל הדבר של הזכויות, אני חושב שהרבה אירוניים הם נאייבים ומתעוררים על כל הדבר הזה. אירוניים בדיאספורה, במקום שירים קטנים על הרחבים, מה שהם יכולים לעשות במשך שנים, וגם אני, במשך שנים ומדינות, היו לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות לנסות אנחנו לא עשינו כל מיני דברים, אבל אני חושב שאת ההתפתחה היא למה שאנחנו לא יודעים שיש לנו אופציה דמוקרטית סביבה, וזה צריך להתפתח עלינו גדולה. התוכנית שלי היא שבפני שבועות שני, כל העבודה של הספירה תהיה עדת, וזה יהיה מסוים כדי שהירוניים יצאו לבריחים וימצאו את המדינה. בקרוב, הם יצאו להציג שיהיה איראן חי.

לילי הרבה יותר אופטימית לגבי היום שאחרי. היא מאמינה שבעוד שבועיים כבר נראה את ההתחלה של איראן החדשה. איראן חופשית, איראן דמוקרטית. ומה לגבי שאלת התשתיות, ההתארגנות, לילי לא דואגת. כמו אימא שלה, גם לילי היא מהתומכות הגדולות ביותר של אשה, של יורש העצר, רזה פלאבי, האיש שהיא רוצה שינהיג את איראן.

הוא כבר מנהיג איראן לביטויה, כדי שכשהרג'ים קולפסים, הוא כבר מנהיג איראן במיוחדים שהאנשים האיראנים הם עצמם הרגשו לו ולאנשים שלו אנשים איראנים יצאו מהמיליאנים שלהם וקוראו להם, בגלל שהם יודעים מי הם רוצים, והמיליאנים הוא קראון פרינס ג'זה פהלאבי. הוא רוצה להשיג איראן, האיראנים רוצים להשיג את עצמם, ויש סביב למה הם קוראים לו. זה לא רק אני. פהלאבי הוא סיפור מעניין. מצד אחד, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש לו המון תמיכה.

בזמן מכרעות ינואר למשל, הוא קרא לאיראנים לצאת לרחובות.

מיליונים צפו בסרטונים שלו ויצאו כי הוא ביקש. יש לו פניכה גם של גולים איראנים ברחבי העולם. הוא הקיף את עצמו בצוות מיומן, במומחים, הוא מנסה ליצור לעצמו לגיטימציה בינלאומית. בסדרת רעיונות בימים האחרונים, כמו ל-60 Minutes בארצות הברית, הוא הסביר שהוא מבקש לעמוד בראש ממשלת מעבר בלבד. הוא רוצה לאפשר לאיראנים לבחור את המנהיגים שלהם בעצמם.

הם מאמינים אותי כמנהיג, לא כמנהיג המקום או מנהיג המפרד או מנהיג איזה מה. אני כל כך מפקד במישן שלי בעצמי, שזה, תביאו לי את המדינה לדרך שהם יכולים לעשות את החליטה החליטה. העניין הוא שיש גם מחלוקת סביב פלאבי. עד כמה הוא קשיר, עד כמה הוא ראוי. יש לא מעט איראנים שעדיין זוכרים את ימי אשה, אבא שלו, ולא לטובה.

אפילו שאחריו הגיע משטר הרבה יותר גרוע. אתמול שאלו את הנשיא טראמפ מה דעתו. אם פלאבי מועמד ראוי בעיניו להנהיג את איראן, וגם טראמפ לא ממש משוכנע. כמה אנשים אוהבים אותו, אבל אנחנו לא חושבים כל כך הרבה על זה. עכשיו, קחו את הרעש לדוגמה.

אין לו שום דבר אישי נגד פלאבי. הוא פשוט חושב שאין לי, יורש העצר, סיכוי ריאלי באמת להנהיג את איראן. אני חושב שאנשים באמת חושבים בזה, אבל אני לא רואה אם הוא יכול להיות איזשהו דרך של כוח. האם אני נכון עוד פעם? 100%, אבל אני הייתי מאוד שמח כדי להגיע לפודקאסט שלך ולהגיד, תראי אללה, אני הייתי נכון כל כך.

עכשיו אני חיים בדמוקרטיה יפה, מנהיגת מסטר פאהלווי, ויש לנו הקבוצה בטירון. אני מאוד שמח אם זה היה נכון, אבל אני לא רואה את זה, אני לא רואה אותו, הוא לא יכול, אבל הוא לא יכול להיות איזו אורגניזציה. I know millions of my compatriots have hopes in him so I'm happy to be proven wrong but I just don't see it. אז מה שערש רואה כתרחיש ריאלי לא כתרחיש אופטימי הוא רואה איראן חדשה אבל בערך. The bunch of guys who are gonna be in charge in Iran people like Alil Arijani, people like Barak Ghalibov, people like Pesashion to the little degree that he has any power.

הם יכולו להחליט מהרעיון של חומני, ומהרעיון של פוליצים שלו, ולמצוא דרך יותר פרגמטית באיראן, לתקנוכריה, לעבודה אקונומית, לדרך יותר טובה. הראש מדבר על קבוצה של בכירים איראנים מהמשטר הנוכחי, שיקחו את ההנהגה ביום שאחרי, יהפכו את המדינה לקצת יותר פרגמטית, קצת פחות קיצונית, קצת יותר פתוחה לעולם, לטכנולוגיה, קצת פחות אכזרית לאזרחים. מספיק כדי שהמלחמה תסתיים, שהסנקציות יוסרו, שאיראן תשתפר, אבל ממש לא תהפוך לדמוקרטיה פתוחה וליברלית. סטייל סוריה של היום, סוריה של אשרה. זה מה שהראש הסביר מבחינתו בשלב הזה.

זה דווקא ממש סבב. בדבך הארוך יותר, גם ערש וגם לילי, שניהם אופטימים, שניהם מקווים שמה שקורה בימים האלה באיראן, כן יוביל מתי שהוא לאיראן חדשה, לאיראן טובה, לאיראן שהם יוכלו לחזור אליה. ‫לכל זה מהחיים שלי, ‫הייתי חושב על אינסטינדיה ‫והדמוקרטיה, נכון? ‫את זה, ואתם חושבים, ‫כמה נשארים זה יהיה בזמן הזה? ‫שמשהו כזה יכול להיות נכון.

‫ואם זה היה נכון, ‫אם הייתנו בניתן אורגניזציה, ‫אם הייתנו בניתן ‫ממשיכות דמוקרטיות ‫שיכולות להיות, ‫אבל אנחנו לא. ‫ואתם יודעים, ‫אנחנו צריכים להתקדם על זה. ‫אני אקדם על זה באיראן ‫כל החיים שלי.

‫אני רואה איראן ‫שמתקדשת, ‫כי אפילו... ‫במיוחדת היום של מנוחה ומנוחה, ‫האנשים החליטים לנצח ‫במקום של מנוחה. ‫אני רואה איראן שהיא ‫הכי גדולה. ‫אני רואה איראן שהיא כל כך קונקטית ‫עם כל העולם, ‫שאנחנו לא יכולים להכניס ‫שהמדינה האסלאמית ‫הייתה איתה במדינה המדהימה. ‫זה האיראן שאני רואה.

‫זה יחליט על זמן, ‫זה יחליט על התייחס. ‫אבל יש לנו את זה. ‫יש לנו מה שצריך ‫למצוא את המדינה שלנו ‫ולהעביר אותה לבית הכי טוב שלה, ‫לגבי הצעירות המערכותיים, ‫ועוד כל כך הרבה. ‫תודה רבה. וזה היה אחד ביום של אין 12.

תודה ללילימו ולערש עזיזי. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. האורך שלנו רום עתיק, תחריר בהפקה שיר הירה, לילה פז, עדי חצרוני ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחאיוב ואנחנו נהיה כאן גם מחר.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק חדש באר-אל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו באר-אל?

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור לעבות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.