איך מיירטים טיל איראני?

Summary

סיכום מפורט - אחד ביום, N12: איך מיירטים טיל איראני?

תאריך: 26 במרץ 2026
מגיש: אלעד שמחיוף
אורח עיקרי: תא"ל (מיל') פיני יונגמן, לשעבר ראש חטיבת מערכות הגנה אווירית ברפאל, כיום נשיא חברת TSG

---

סקירה כללית

הפרק עוסק באחת מהסוגיות הבוערות ביותר בבטחון ישראלי ובכותרות החמות של התקופה – כיצד ישראל מיירטת טילים בליסטיים מאיראן. אלעד שמחיוף משוחח עם פיני יונגמן, מהאנשים המרכזיים בפיתוח מערכות ההגנה מהמתקדמות בעולם, כדי לפרק לעומק את סיפור מערכות יירוט הטילים: מה האתגרים הטכנולוגיים העצומים, כיצד התפתחו ברבות השנים, איך הן פועלות בפועל בזמן אמת, ולמה תמיד ישראלית שומרת "אדם בלופ". הפרק נוגע גם באתגרים החדשים, הכלכלה של המיירטים ואפילו מבט אל העתיד – איומי הטילים ההיפרסוניים.

---

נקודות עיקריות

1. הדימוי: מסמר ומברג – כמה קשה ליירט טיל בליסטי

[00:40-01:25]

• פיני יונגמן מדגים: כמו לנסות לזרוק מסמר לעבר מישהו שזורק בורג חזרה ולפגוע באוויר – רק פי מיליונים יותר קשה.
• ציטוט:

  “הייתי נותן לאחד מסמר ביד [...] תזרוק את המסמר ואתה עם הבורג תנסה לפגוע במסמר [...] הם מבינים מאוד מהר כמה זה קשה.”

• ביירוט טילים, מדובר במפגשים במהירות של 5,000-7,000 מ’ לשנייה, מכמה מאות ק”מ גובה.

2. רקע – איך הגענו ליכולות של היום

[03:03-08:17]

• בשנות השמונים, מערך הנ"מ הישראלי היה בעיקר תותחים ידניים; חיל האוויר לא רצה מערכות יירוט טילים.
• פרויקט “מלחמת הכוכבים” של רייגן בארה"ב נתן את קפיצת המדרגה הראשונה בעולם.
• מלחמת המפרץ: אף שפטריוטים הוצבו בארץ, רוב הסקאדים העיראקיים לא יורטו; נדרש פתרון מקומי.
• כיפת ברזל, קלע דוד (שרביט קסמים), וחץ – כולם תולדה של צורך בטחוני דוחק, בעיקר בעקבות מלחמת לבנון השנייה וירי המוני רקטות מעזה וצפון.

3. מהפך בתפיסה – עידן רב שכבתיות

[11:28-12:45]

• המערכת היום היא מהמתקדמות בעולם, רב שכבתית – כיפת ברזל (לאיומי קצרת טווח), קלע דוד, חץ 2-3, THAAD ו-SM3, כולן משתלבות במרחב ובשילוב עם מערכות אמריקאיות.
• ציטוט:

  “המערכת של ישראל להגנה ויירוט טילים ורקטות היא מערכת רב-שכבתית.”

• כל שכבה מטפלת באיום בגובה, טווח או סוג שונה.

4. איך זה עובד בפועל – זיהוי, הערכה, יירוט

[12:45-14:44]

• הלוויינים מזהים שיגור באמצעות חתימה תרמית מיד כשהטיל נורה.
• תוך שניות, מאות מכ"מים וסנסורים בוחנים ופוטרים את מסלול האיום; נבנית “אליפסת אי-ודאות”, מצטמצמת ככל שהטיל מתקרב.
• ההתרעות מתעדכנות בזמן אמת: רבים מקבלים התרעה ראשונית, אחר-כך מצומצמת.

5. תהליך קבלת ההחלטות – תמיד אדם בתמונה

[14:56-17:48]

• המערכת כמעט אוטונומית, אך בישראל תמיד נשמר “אדם בלופ” – מפקד או איש צוות מאשר את הירי, כדי לוודא שלא תיפגע טיסה אזרחית, מטוסים ידידותיים, ולוודא שהאיום אמיתי ומסכן.
• ציטוט מהותי (פיני, [16:13]):

  “המערכת ממליצה, המערכת לא יורה אוטומטית. אנחנו לא כמו האמריקאים, אנחנו מאשרים כל שיגור. האדם בלופ.”

• כל האירועים והחישובים מתבצעים באלפיות שנייה (ננו-סקנד).

6. כלכלת מיירטים – האם נגמרים מיירטים?

[18:25-19:54]

• דווח על חשש ממחסור במיירטים, אך לדברי המערכת והמקורות הביטחוניים:

  “יש מיירטים לכל הטילים האיראניים. יש מספיק מיירטים, גם לעוד פרק זמן.”

• בניהול יש “כלכלת מיירטים” – בחירה איזה מיירט (יקר/זול, טוב/פחות טוב) להשתמש נגד כל איום.

7. עלות-תועלת: לערוך חישובים?

[25:03-25:23]

• לא בוחרים מיירט לפי עלות אלא לפי רמת הסיכון שהאיום מציב:

  “המדד הוא מה הנזק שהאיום הזה יעשה [...] העלויות של ההגנה לא נמדדות בכלל כאשר מדובר בחיי אדם.”

8. אתגרי העתיד – טילים היפרסוניים

[26:50-27:57]

• פיני מסביר כי כבר עובדים על מערכות נגד איומים חדשים: טילים היפרסוניים (מהירות גבוהה מאוד, מסלול לא צפוי).

  “האיום המרכזי שמתפתח [...] הוא טילים היפרסוניים [...] טס בגובה בעייתי [...] מדלג כמו אבן [...] המוח מתחדד – זה משפט שאני אוהב.”

---

ציטוטים מרכזיים

• פיני יונגמן על תחכום המערכות ([14:56]):

  “המערכת מזהה שיגור... עושה את כל החישובים [...] הכי אפקטיבית והכי בטוחה לנטרל את האיום [...] תמיד יש בן אדם בלופ.”

• שמחיוף על המהפך בתפיסה ([26:10]):

  “הבנתי לא רק כמה המערכת מתוחכמת, אפקטיבית ומאורגנת, אלא איזה סוויץ' קרה בישראל בהשוואה ללפני 30 שנה.”

• פיני על העתיד ([27:57]):

  “כל הזמן משדרגים. אתה יודע, החרב על הצוואר, המוח מתחדד, זה משפט שאני אוהב.”

---

אבני דרך בזמן (טיימסטמפס עיקריים)

• [00:40] – דימוי המסמר והבורג, המחשה בסיסית של יירוט טילים
• [03:03] – סקירת התפתחות מערכות ההגנה בישראל והעולם
• [11:28] – הסבר על מערכת הרב-שכבתיות
• [14:56] – תהליך קבלת ההחלטות והמשמעות של "אדם בלופ"
• [18:25] – ניהול משאבי מיירטים ומענה למחסור
• [25:03] – מה קובע איזה מיירט ישוגר, עלות-תועלת
• [26:50] – אתגר העתיד: טילים היפרסוניים

---

סיכום

הפרק מציג סיפור ישראלי מובהק: כיצד איום מתגלגל, חוסר אונים ותפיסה התקפית מקבלים מענה בסדרת פריצות דרך טכנולוגיות, שבנו לישראל “כיפת ברזל” לאומית רב-שכבתית – תרתי משמע – ממערכות זיהוי, ניתוח, בקרה ועד לירי מיירטים. הפרק שם דגש על שילוב אנושי בעידן של אוטומציה, מורכבות מדהימה של מערכות, התנהלות אחראית לנוכח מגבלות ייצור ועלות, ומביט קדימה אל האתגר ההיפרסוני הבא.

אלעד מסכם:

“הבנתי איזה מהפך קרה, והכי הרבה – כמה איומי הגנה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל.”

---

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום חמישי, 26 במרץ, ואנחנו אחד ביום, מבית N12. אני אלעד שמחאיוף, ואנחנו כאן כדי להבין, טוב יותר, מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.

לתת-אלוף במילואים פיני יונגמן יש טריק, טריק מסיבות כזה. הוא מאוד שימושי כשהוא נמצא בהרצאות או בכנסים, וצריך להסביר לאנשים במה בדיוק הוא עוסק בכמעט 50 השנה האחרונות. הייתי לוקח שני אנשים מכובדים בקהל ומעמיד אותם אחד מול השני והייתי נותן לאחד מסמר ביד, מרחק של ארבעה מטר אחד מהשני, לא רחוק, לא מאות קילומטרים ולא... הייתי אומר לו, תקשיב, קח מסמר ואתה תיקח בורג, אתה תזרוק בצורה בליסטית ככה, כמו שזורקים, לא במהירות, ככה, תזרוק את המסמר ואתה עם הבורג תנסה לפגוע במסמר. הדוגמה הזו היא כנראה הכי פשוטה, הכי בסיסית, שמנסים להדגים יירוט של טילים.

היא גם מאוד אפקטיבית, כי באופן קבוע, שני המתנדבים שהוא בוחר מהקהל, אלו שמנסים לגרום למסמר לפגוע בבורק באוויר, הם מבינים מאוד מהר כמה זה קשה. כמובן שהם לא הצליחו, כן?

תשמע, טיל בליסטי שמגיע מאיראן... מ-1500-2000 קילומטר הוא מגיע לגובה של 500 קילומטר וכשהוא מתחיל לרדת הוא במהירויות בכלל במסלול שהוא במהירויות של קילומטרים בשנייה, 5000 מטר, 6000, 7000 מטר בשנייה. ליירט כזה דבר, ותחשוב גם על הטיל שלנו שהטיל המיירט שטס מולו, שמנסה ליירט אותו צריך להבין שזה פה משהו שהוא באמת מדהים, קשה לדמיין את זה מהירויות סגירה כאלה מהירות, והנה אנחנו עושים את זה. ואנחנו עושים את זה ויש לנו הרבה ניסיון בזה, ואנחנו המדינה היחידה שבאמת יש לה גם אחוזי יירוט כל כך גבוהים. זהו, אתם מוזמנים לעשות את הניסוי הזה בעצמכם, בזהירות כמובן, אבל אם אתם עושים אותו, אז בואו תנסו גם לדייק, תזרקו את המסמר ואת הבורג.

עשר פעמים, ותראו אם איכשהו בתשע מתוכן הצלחתם לפגוע. ברגע זה צריך להדגיש, אין דיווחים על נפגעים בגוף, יש דיווחים כן על יירוטים. אין לנו דיווחים על נפגעים או נזק, אכן חלק מהשיגורים יורטו בהסלחה, היתר נפלו בשטחים פתוחים על פי... מכל המוקדים ומכל מקומות האזעקה, אנחנו לא מקבלים דיווחים על נפילות או על אירועים חריגים. זה מה שחשוב כרגע, למרות הירי הנרחב לאזור חיפה והצפון והגליל.

הסיפור של מערכות העירות בישראל הוא סיפור הצלחה חסר תקדים, פנומנלי. אם אתמול דיברנו כאן על מרחבים מוגנים, וכמה המלחמה הייתה נראית שונה בלעדיהם, אז גם השכבות האחרות של מערכת ההגנה שלנו הן Game Changer. הן עד כדי כך טובות, שלא פעם אנחנו קצת מתייחסים אליהן כמובנות מאליהן. הן עד כדי כך טובות שבמקרים הנדירים שטיל כן מצליח לחדור אותן, אנחנו מפתחים כל מיני תיאוריות כדי לנסות להסביר איך הדבר החריג והמוזר הזה קרה. וכשמספרים את הסיפור של מערכות העירות בישראל, בלא מעט חלקים קריטיים שלו היה פיני יונגמן.

הוא לשעבר ראש חטיבת מערכות הגנה אווירית והגנה מטילים ברפאל, היום הוא עדיין בתחום, נשיא חברת TSG. יחד איתו נבין איך ישראל מיירטת טילים בליסטיים מאיראן, לא בעזרת מסמר ובורג. אלא ממש, אנחנו נבין איך עובדת המערכת שרודפת ומפוצצת טילים ושהצילה אין ספור אזרחים ישראלים.

פיני הגיע לביזנס של העירות אחרי שנפל מקורס טייס, וכן, גם הוא מבין את האירוניה, גם הוא רפרר לאותה בדיחה של אם אני לא טס, אתם יודעים, אלא שאז באייטיז כל עניין הירות היה מאוד מאוד שונה מזה שאנחנו מכירים היום. בעצם מערך הנ"מ היה כולו תותחים, אז היו קצת טילי כתף, טילי סטינגר, אבל בתחילת הדרך ממש המערך הנ"מ היה הזוחלים של חיל האוויר, לא קיבל את היחס המתאים, היו באמת עשרות רבות של סוללות תותחים. ידניות בהחלט ידניות, למעט מערכת אחת, מערכת ההוק. מערכת ההוק הבסיסית היא מערכת טילים, טילים דרך אגב פנטסטיים, נהדרים, באמת. וכל השאר היה תותחים, שבאמת תותחים זה היה ידני או עם סטיק, אבל באופן עקרוני זה היה מערך מאוד מאוד מאוד מיושן.

זה לא היה רק אישיו ישראלי, באופן כללי מערכות ביטחון בכל העולם לא ממש השקיעו אז בפיתוח מערכות הגנה ויירוט טילים. וזה למרות שאיום טילים היה כבר מאוד נפוץ. נזכור שבמלחמת יום הכיפורים, הרקטות והטילים שהסורים והמצרים, אני מדבר על ה-SS21 והפרוגים וכולי, שפגעו בנו ועשו בנו שמות, ועדיין, העולם עדיין עבד, ובטח במדינת ישראל, על הערוץ הסימטרי ולא האסימטרי. הסימטרי, אני מתכוון, עדיין השקיעו במטוסים ובטנקים ובתותחים ובפצצות וכולי, אבל עדיין לא נכנסו לשלב של רגע, האיום מתפתח, האיום האסימטרי, הנשק מנגד מה שנקרא, הבליסטי הולך ומתפתח וחייבים לעשות משהו עם העניין הזה. נקודת המפנה הגיעה בסוף שנות ה-80 ולא אצלנו, אלא בארצות הברית.

הנשיא רונלד רייגן דיבר אז על איום טילים גרעיניים, וכדי להילחם באיום הזה ולהילחם בטילים בכלל, הוא השיק את מה שזכה לכינוי פרויקט מלחמת הכוכבים.

על מה שאנחנו והמאמינים צריכים לעשות כדי לפגוע בנשים בעוד שנים. הרעיון היה שבאמת מדינות העולם המערביות ישקיעו בפיתוח מערכות הגנה מטילים, טילים בין יבשתיים, טילים בליסטיים לסוגיהם. מדינת ישראל אחרי שנה הצטערה שהיא לא הצטרפה, אבל בשנת 89 כבר התחלנו להבין שאנחנו מאוימים. ארה״ב יחד עם שותפות אחרות שלה פיתחו מערכות מתקדמות שהמטרה שלהן הייתה להגן מפני טילים. כל מי שהיה בישראל בניינטיז זוכר שבמלחמת המפרץ הוצבו בישראל חלק מהמערכות האלה, הפטריות.

אבל הפטריות הזה לא ידעה להיראה טילים ואת הסקאדים שאל חוסן שקיבלנו פה במתנה במרכאות כפולות ומכופלות ששלחו מעיראק לא ידענו לעשות איתם הרבה. כן, המאזינים הצעירים אולי לא ממש מודעים לזה, אבל אני כילד ישבתי בחדר האטום עם מסכת אבח, ברדלס קראו לה, עם מפוח, מרעיש וחור קטן לקש לשתייה שלא באמת עבד. והכל כי טילים עיראקים נפלו בארץ למרות הפטריות. אנחנו חששנו שיהיו בהם גם כאלה עם ראש נפץ כימי. בכל אופן, לישראל לא הייתה.

מערכת מתקדמת ומבצעית להירות טילים משל עצמה, אבל מערכת כזו כן הייתה כבר אז בשלבי תכנון ועבודה. ואני יכול להגיד שגם מערכת החץ שהתחלנו לפתח בסוף ה-80, תחילת ה-90, חיל האוויר לא רצה אותה, אני חייב להגיד את זה. חיל האוויר אמר, אני לא צריך. אני אתקוף את המשגרים, אני אתקוף את הטילים, אני אתקוף, אני אתקוף. אני לא צריך מערכות הגנה.

אלעד, אני אגיד לך את האמת, גם את הכיפת ברזל לא רצו. כל התפיסה אז בחיל האוויר וגם בחלקים אחרים של מערכת הביטחון הייתה עם דגש על יכולות התקפה. הגנה, הגנה מפני טילים, זה נתפס כדבר פחות חשוב. אבל המהפך הגדול באמת קרה ב-2005. ב-2005 קרו שני דברים, אחד כבר היינו רבויים מקסאמים מעזה, הבנו מה מתפתח מעבר לגדר בצפון על ידי חיזבאללה, שם היו כבר מאות אלפי רקטות וטילים והבנו שצריך לעשות משהו ולשמחתנו האמריקאים פנו אלינו ואמרו תקשיבו יש לנו פער במקום אחד, יש לנו פער בעירות טילי שיוט בגובה נמוך, כאלה שטסים בגובה נמוך ומנכחי קרקע ומתמרנים.

בואו נפתח מערכת ביחד. שנה אחרי התחילה לבנון השנייה. במקביל יורה החיזבאללה קטיושות לעבר יעדים חדשים, בהם חיפה, טבריה, עפולה והחדרה. במשך חודש חיזבאללה שיגר לפה 4,000 טילים. ולא היה לנו שום מענה.

שני מיליון אזרחים עזבו את הצפון, ירדו מקו חדרה דרומה, אולי קו נתניה דרומה, לא היה לנו שום מענה. הפטריוט לא היה רלוונטי לרקטות ולטילים מחיזבאללה, ובמשך חודש שלם, כל יום, מאות רקטות ששיגרו לעבר מדינת ישראל ועשו נזקים במיליארדים, וכמובן נזקים בנפש, ונהרגו. חיילים ונהרגו אזרחים, ולא היה לנו שום פתרון. והתחלנו, בעצם משרד הביטחון יצא במכרז לכיפת ברזל.

אנחנו מדגישים כמובן, בוודאי בשלב של הניסוי המבצעי, שהגנה כלשהי היא לא הגנה הרמטית. אני רוצה לומר, ברוך השם, המצב יותר רגוע, וזה נותן הרגשת ביטחון. התחלנו ב-2007, וב-2011, באפריל, כבר אירטנו את הרקטות הראשונות מעזה. זה היה פשוט, תוך שלוש וחצי שנים פיתחנו מערכת. מאז, אנחנו כבר יודעים, מערכות יירוט טילים ורקטות הפכו לחלק חשוב לא רק במה שקשור להגנה, אלא בכלל.

בכל האסטרטגיה הביטחונית של מדינת ישראל, הסבבים מול חמאס בעזה, האופן שבו אנחנו רואים את איום חיזבאללה, ישראל לוקחת בחשבון בכל דילמה ביטחונית שלה את העובדה שיש לנו את מערכות העירות המתקדמות והאפקטיביות ביותר בעולם. אפילו בשבעה באוקטובר, השבת השחורה ההיא שבה שום מערכת בישראל לא תפקדה, רק מערכת אחת המשיכה לעשות את העבודה שלה כרגיל. ב-7 באוקטובר שיגרו אלינו לצפון ולירושלים, הכל מעזה, כן? ולירושלים ולאשקלון ולאשדוד ולתל אביב. ה-4,000 רקטות האלה בשעות הראשונות, נדמה לי בחמש שעות הראשונות זה כבר עבר את ה-4,000, אחוזי יירוט של למעלה מ-95%.

אז כן, היום הגענו למצב שבו המערכת של ישראל להגנה ויירוט טילים ורקטות היא כבר מערכת רב-שכבתית. קודם כל, מה זה רב-שכבתיות? רב-שכבתיות זה אומר שכל מערכת לוקחת שכבה אחרת. מה זאת אומרת? כיפת ברזל, מעליה יש את קלע דוד, שלוקח את השכבה עד גובה האטמוספירה, או בוא נגיד עד דילול האטמוספירה, מעליה יש את החץ, היה חץ 2 וחץ 3, יש את מערכת האמריקאית תד, אני כן אכניס את זה כרגע, מערכת התד.

האמריקאית שהיא דומה בביצועים שלה לחד שלוש ומעליה יש את ה-SM3 עם ספינות האייג'יס. אז אנחנו רואים פה בעצם חמש חוות הגנה, מה שנקרא multi-layer, multi-tier missile defense ובעצם כל האופרציה הזאת עובדת יחד. המערכות הישראליות בשילוב עם אלו האמריקניות הוצבו ככה שייחסו את כל השמיים, והן מוכנות כל הזמן. בסוף לוויין, לוויין שיש לו מצלמה תרמית, הוא רואה את החתימה התרמית של המנוע כשהטיל הזה יוצא. כשהוא יוצא, אז יש לו חתימת תרמית מאוד מאוד חזקה, ואז אתה יודע שיצא משהו.

אחרי שתי שניות אתה יודע מה הכיוון הכללי שלו, שהוא בעצם לעברנו ולא לכיוון נגיד אבו דאבי. תחשוב על מאות מכ"מים וסנסורים שונים שפרוסים לכל המערכות, של כל המערכות, שפרוסים ברחבי המדינה, שכולם מסתכלים לכיוון, בכיוונים השונים, כדי לראות ולחפש ולראות ולגלות איומים שטסים. ברגע שמזהים שטיל בליסטי שוגר ועושה את הדרך לכיווננו, מתחילים החישובים. זה עניין של שניות. אפילו פחות.

מה שקורה במסלול של הטיל הבליסטי הזה, אז אני לא מצייר על הקרקע עיגול, אלא אני מצייר אליפסה, כי יש לו בעצם אורך יותר מאשר רוחב, כי הוא במסלול בליסטי. אז גם אם הוא זז טיפה ימינה-שמאלה, אני יודע שהוא בתוך השרוול הזה, ולכן האליפסה על הקרקע היא אליפסה מאוד מאוד גדולה, והיא הולכת ומצטמצמת. האליפסה הזאת ככל שהטיל הבליסטי הזה מתקרב ויורד בגובה לכיוון נקודת הפגיעה הצפויה שלו. זו נקראת אליפסת האי-ודאות. ככל שהטיל מתקרב כך אי-הוודאות פוחתת, כך קל יותר לדעת איפה הטיל צפוי לפגוע.

זו הסיבה שאת ההתרעה המקדימה מקבלים יחסית הרבה אנשים ולא פעם בסוף האזעקות נשמעות באזורים יותר מצומצמים, את שטח כל המדינה מפול לפוליגונים ובין היתר בוחנים איזה שטחים נמצאים בטווח של הטיל. בזמן הזה כשהטיל טס לעברנו המערכת יודעת לנתח את כל האינפורמציה, לעשות את כל החישובים ולפי מדיניות קבועה מראש לתת את ההוראות הרלוונטיות ולשלוח את המיירטים הנכונים למרדף. כל זה נקבע במדיניות אבל צריך לזכור, הכל משולב. לפי העדיפות ולפי הביצועים, כל מערכת יודעת להגיד גם מה ההסתברות שלה ליירט את אותה מטרה. מה ההסתברות?

את אותה מטרה אני יכול ליירט גם בגובה כזה, ואני יכול ליירט אותה בגובה כזה. כל אחד נותן את ההסתברות שלו. אבל גם שהוא נותן את ההסתברות, בסוף זה מערכות טכנולוגיות מאוד מסובכות.

הוא אמר מאוד מסובכות, ופיני מדבר כאן במה שרק אפשר לכנות כוואחד אנדרסטייטמנט. המורכבות והסיבוך הם פסיכים. המערכת מזהה שיגור, היא מזהה משהו גר, היא מזהה בגדול את המסלול, ואז המערכת פועלת לפי מדיניות מוסדרת, תוך בחינה במעיות שנייה של הדרך הכי אפקטיבית והכי בטוחה לנטרל את האיום. המדיניות היא מאוד מורכבת, אבל זה סט-אפ, היא מוכתבת מראש. תמיד יש בן אדם בלופ, תמיד בן אדם יכול לקחת החלטה בזמן אמת, תמיד מפקד יכול להגיד, אוקיי, עצור אש, ומערכת אחרת תיקח.

זה נכון, אבל אנחנו הרבה יותר מתקדמים מזה. אנחנו יודעים להכין את עצמנו עם מאות שעות, אלפי שעות של תרגולים. וסימולציות כדי שנדע להתמודד בעצם עם כל האיומים ולכל איום ולכל אזור שמשגרים ממנו אנחנו יודעים לתת מענה במרקם שונה וקומבינציה שונה של מערכות. המערכת בגדול אוטונומית, היא יודעת לעשות את השיקולים, את החישובים, לשלוח את המיירטים לבד, אבל בישראל קיבלו החלטה ומהרגע הראשון מתמידים איתה, עד היום, אתם שמעתם. תמיד יהיה בן אדם בלופ.

המערכת ממליצה, המערכת לא יורה אוטומטית. אנחנו לא כמו האמריקאים, אנחנו מאשרים כל שיגור, גם אם זה קלאסטר של מספר טילים, או מספר רקטות שנורות עלינו, או מספר טילים בליסטיים, האדם בלופ. והסיבה שהאדם בלופ היא שאנחנו מוודאים שבמסלול של המיירטים שלנו, אין מטוסים ואין אלמנטים אמיתים, אמית בעין, ידידותיים, שאנחנו חס וחלילה נפגע בהם. עם כל הטכנולוגיה שיש לנו, שטילים שלנו לא יכולים לפגוע באמיתים, אנחנו צריכים אדם שישמור ויפקח ויוודא. ודבר נוסף זה כמובן, אני לא אשגר טילים על איום.

שהולך ליפול מחוץ לאזורי הגנה. ואת שני הדברים האלה בעיקרון, גם אם זה לוקח שברירי שנייה, והאמן לי, אלעד, בניסויים שעשיתי, שנייה זה כמעט אין סוף זמן. אנחנו עובדים במיליסקנס, זה אלפיות שנייה, בננוסקנס, המערכות האלה הן אחרות לגמרי. כשדיברתי על טילים שטסים במהירויות של 7,000-8,000 מטר בשנייה, בוא, והמיומנות של האנשים באמת היא מדהימה וצריך אדם בלוב כי אנחנו רוצים לוודא שאנחנו באמת מיירטים איפה שצריך וכמובן שומרים על בטיחות מטוסנו.

חסות אחת וממש מיד חוזרים.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק... פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.

כבר יותר מ-20 שנה שלישראל יש מערכת רב-שכבתית, מתקדמת ומאוד מדויקת של יירוט טילים ורקטות. בשנתיים וחצי האחרונות המערכת הזו עברה מבחן מאמץ שמעטות מערכות ההגנה שעברו בעולם. בחודש האחרון, במלחמה הנוכחית עם איראן, בכלל. פיני דיבר על מדיניות יירוטים. הוא דיבר על כך שאדם בסוף מקבל החלטות.

עכשיו, חלק מההחלטות שצריך לקבל, חלק מהמדיניות שצריך כל הזמן לעדכן, הכל קשור לעובדה שהמלחמה מתארכת, וצריך לקחת בחשבון גם את כמות וסוג המיירטים שיש לנו. יש מי שקורא לזה כלכלת מיירטים, והשבוע אומרים אני וכתבנו להתעסק בזה לא מעט, כי כלי תקשורת אמריקני, סמפור, דיווח שישראל הודיעה לארצות הברית שיש לנו מחסור חמור במיירטים.

שאלות בעניין ומי שהוא היה צריך לספק להם תשובות. אנשים שואלים שאלות ואין ספק שהדבר הכי מפחיד שיכול להיות זה התחושה שרגע יירו עלינו עוד 100, 200, 300, 400 טילים ופתאום כבר לא יהיה לנו מיירטים, אז שוב חשוב להדגיש, יש מיירטים לכל טיל שנורה לכאן וההתלבטויות והמאבקים והחשיבה עכשיו שנעשית בדרג המדיני ובמערכת הביטחון היא באמת למקסם את האירוע הזה. יש מיירטים לכל הטילים האיראניים. זהו, אני אחזור על האמירה הזו שאומרים מביא ממקורות במערכת הביטחון כי היא חשובה. יש מספיק מיירטים, גם לעוד פרק זמן.

השאלה כשמדברים על כלכלת יירוטים היא בכלל אחרת, היא עוסקת לא כל כך בכמות, אלא אם תרצו באיכות, ביעילות של סוגים שונים של מערכות יירוט שונות. כמו שנאמר שיש לנו מספיק, ניקח את זה אולי מעולם אחיר, קלים כדי לתת לכל לוחם, אבל יש נשק מדויק יותר, יש נשק איכותי יותר ויש נשק טיפה פחות. אז באותו האופן, יש לנו מספיק מיירטים וגם המיירטים שאנחנו במרכאות אומרים הטיפה פחות טובים, הם באחוזי פגיעה מאוד גבוהים. ועכשיו אולי כדאי להיכנס לבעיה. קצב הייצור של חץ 3, וחץ 3 זה המיירט הטוב ביותר והאולטימטיבי.

לטילים שנשלחים אליך מאיראן, כשהם טילים בליסטיים במשקל מאוד גבוה, שזה יכול להגיע לחצי קילו, והוא המענה הטוב ביותר כמעט. אגב, לפעמים יש מקרים שלא, אבל ברוב המקרים זה המענה הטוב ביותר. למה הוא נותן את המענה הטוב ביותר? קודם כל, כי אחוזי הפגיעה שלו הם הכי טובים בסוגי הטילים האלה, שנשלחים ממרחק כל כך גדול ובגובה כזה. והדבר השני, וזה הייחודיות של חץ 3, המשמעות של זה זה חוץ מאולי צליל האזעקה לפעמים או לפחות את ההתרעה המוקדמת שאם הוא הצליח ליירט את הטיל שנשלח עליו אנחנו לא נרגיש את זה אם מדובר בטיל בליסטי במרכאות רגיל כלומר טיל עם ראש נפץ גדול והוא מיירט אותו מחוץ לאטמוספירה אז כמעט כל חלקיקיו יישרפו ויתאדו בגלל שזה מתרחש מחוץ לאטמוספירה ואם בכל זאת יצליחו ליפול איזה שהם חלקיקים זה ייפול בכלל במדינה אחרת כי זה קורה עוד לפני ההגעה שלו במרכאות לאוויר שמעל או לחלל שמעל ישראל.

ובמקרה של טילי המצרר שגילינו אותם לצערנו גם במלחמה הזאת, מה שהם עושים זה הם לא יורים את אותם פצצונות מצרר, אלא הם מגיעים לגובה מעל ישראל ומפזרים אותן. כאמור, מאחר והוא מיירט את זה מחוץ לישראל ומחוץ לאטמוספירה, אז ברוב המקרים עירוץ של טילי המצרר גם ימנע את הפיזור שלהם ברחבי ישראל לאחר מכן. ולכן, אם היינו יכולים, היינו רוצים שיהיה לנו סטוק אינסופי של טילי חץ 3, ואיתם היינו מרגישים הרבה יותר בנוחות ומוגנים בעורף. אבל זה לא המקרה. ובאישור הצנזורה, אחרי שאנחנו פנינו במשך, נקרא לזה, ימים אם לא שבועות, כדי לתת מענה לאזרחים שהם מרגישים שפצצונות מצרר נוחתות עליהם והם לא מצליחים להבין כל כך למה זה קורה גם אם היה עירוט מוצלח ושורה של אירועים שלא הצליחו לירט שקרו בימים האחרונים וקיבלנו בשלבים נקרא לזה את האישור כדי לספר את הסיפור הזה ולהסביר מה יש לנו ומה אין לנו עכשיו אל תבינו לא נכון, החץ שלוש הוא חלק, הוא חלק אחד במערכת שכבר אמרנו, היא מגוונת, היא רב שכבתית, היא מתקדמת, היא מדויקת, גם אם רוצים לשמור על החץ שלוש, זה לא אומר שאין לו אלטרנטיבות.

אז מה הפתרון שבכל זאת מצאו כשאנחנו מבינים שאנחנו כן מחליטים בהינתן הנסיבות האלה לצאת למלחמה כמו המלחמה הזאת? דבר ראשון, אתה מציב פה סוללות אמריקאיות, יש כאן סוללות אמריקאיות בישראל, יש סוללות אמריקאיות בירדן, יש סוללות עירות שנמצאות על ספינות בים, והם כחלק מהמערכה המשותפת, הם נותנים לך את אחד מהגיבויים המשמעותיים האלה. אגב, פרט לא בלתי מעניין, זה שהמקבילה של חץ שלוש הישראלית עולה פי תשע. מהחץ 3 חץ 3, טיל כזה עולה כ-4 מיליון דולר, טיל 1, המקבילה האמריקאית עולה פי 9, זה סכומים כמעט דמיוניים לטיל מיירט אחד שנורה. הפתרון השני זה ההבנה שאנחנו עד היום השתמשנו במיירטים בגבהים נמוכים יותר, אחד מהם זה כלא דוד, יש גם מיירטים נוספים, ואלה עברו התאמות מסוימות כדי שהם יוכלו לתת מענה בליסטים שמגיעים מאיראן, זה עובד טוב, זה לא עובד בצורה מושלמת, זה עובד באחוזים פחות גבוהים ממה שהיינו רוצים לראות כמו חץ שלוש, אני אגיד את זה רק כי זה פורסם, פורסם בכלכליסט לפני יומיים, כי אנחנו בעיקרון לא אוהבים להיכנס למה יירט מה, אבל בשני המקרים שהיו ירי לערד ולדימונה בהפרש של שעה, שעה וחצי, ושם הייתו שתי פגיעות ישירות, בשני המקרים האלה לא הופעלו טילי החץ, אלא כלא דוד.

וקלע דוד כן פוגע באחוזים הרבה הרבה יותר גבוהים מלפספס שתי מטרות, אבל הנה היה לנו הצטברות סטטיסטית פה שבשני המקרים האלה הוא פספס, ויכולנו להרגיש את זה.

עלו שאלות בציבור אחרי הפגיעות בדימונה ובערד, הייתה טענה שבתוך כלכלת החימושים יש גם שיקולים כלכליים, שיקולים של כסף. העירות עולה הרי הרבה יותר מאשר הטיל שאותו הוא מיירט. באופן כללי, מערכות הגנה הן לא עסק זול. אבל האם זה שיקול? שר האוצר, הוא אמר, לא.

דובר צה"ל, גם, אמר לא. וגם פיני יונגמן, גם הוא הסביר לנו למה עלות של מיירט לעומת טיל זה ממש לא מה שעובר למקבלי ההחלטות בראש. המדד הוא מה הנזק שהאיום הזה יעשה והעלויות של ההגנה לא נמדדות בכלל מכיוון שכשהוא מדובר בחיי אדם ובאמת בנזקים של מיליארדים ובוא תסתכל מה קורה במדינות המפרץ, אין להם מערכות התראה, אין מערכות התראה, אין להם התגוננות, כלומר מיגון אישי וכולי ואין להם מערכות הגנה שאולי זה הייתי צריך להגיד ראשון יש להם כמה מערכות אמריקאיות, אבל בוא, זה דרמה. אנחנו המדינה המוגנת ביותר בעולם. בכנות, נרגעתי, באמת.

השיחה עם פיני הרגיעה אותי, כי הבנתי לא רק כמה המערכת מתוחכמת, כמה היא אפקטיבית, כמה היא מאורגנת, אני הבנתי גם איזה סוויץ' קרה בישראל בהשוואה ללפני 30 שנה. עד כמה מבינים עכשיו שהגנה על העורף חשובה? לא פחות מהתקפה שצריך כל הזמן להמשיך לפתח, כל הזמן להמשיך לטפח אותה. ממש עכשיו, בזמן שאנחנו מתמודדים עם טילים בליסטיים, עם ראשי נפץ מתפזרים, עכשיו בתעשיות הישראליות כבר עובדים על האיום של מחר ועל הדרך ליירט גם אותו. כן, למשל האיום המרכזי שמתפתח עכשיו במרכאות על שולחן השרטוטים זה האיום ה...

היפרסוני, קודם כל איום היפרסוני זה טילים שהם מאוד מהירים, אני יכול להגיד שהם מגיעים ל-25 אלף מטר בשנייה, שזה מהירות מאוד מאוד גבוהה, אבל זה לא האתגר היחיד, האתגר במה שמתפתח זה טיל שטס גם במהירות גבוהה, הוא גם טס בגובה מאוד בעייתי, הוא טס בסביבות ה-70-80 קילומטר והוא מדלג כמו אבן, כמו חלוק נחל על מים שמדלג בקפיצות כאלה, ואתה לא יודע בדיוק מתי הוא עושה את הדילוג הזה, על פני האטמוספירה הצפופה. אז אני יכול להגיד שאנחנו מבינים את האיום הזה, מבינים שהוא מתפתח, זו דוגמה אחת של איום שמתפתח, ואנחנו לא נחים, כל הזמן עובדים, כל הזמן משדרגים. אתה יודע, החרב על הצוואר, המוח מתחדד, זה משפט שאני אוהב. ובאמת אנחנו כל הזמן משפרים את המערכות. וכמו שאמרתי, אנחנו מתאמנים המון המון בנושא הזה, מכיוון שזה בדמנו, אנחנו מגינים על אזרחי מדינת ישראל.

תת-אלוף במילואים, פיני יונגבן, תודה. בשמחה, כל טוב. ותודה לעומרי מניב.

זה היה אחד ביום של N12, אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר והפקה מתן זמיר, דניאל שחר, שירה הראל, עדי חצרוני והילה פז, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? הבאסה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה, אבא יעשה. אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.