Summary5 min read

אחד ביום – "השותפה": פרק ראשון

תאריך: 6.5.2026 | הפקה: N12 | יוצרה: עדי חצרוני

סקירה כללית

הפרק הראשון בסדרה "השותפה" מביא את סיפורו הקשה של אבי – צעיר מוכשר ודמות נערצת שאיבד את חייו בהתאבדות, מתוך מסע ארוך של מאבק נפשי וטרגדיה משפחתית. הסדרה מתמקדת לא רק בפן האישי והמשפחתי אלא גם בהשלכות המשפטיות יוצאות הדופן: תיק סיוע להתאבדות הגיע עד לבית המשפט העליון. הפרק בוחן לעומק את מה שקרה לאבי, דרך עיניהם של בני משפחתו, ומציב סימני שאלה על מערכות הבריאות והרווחה, אחריות מוסדית, והטאבו סביב מחלות נפש.

נקודות עיקריות ודיונים מרכזיים

פתיחה: הטרגדיה שלא צפויה

[00:54] הרגע הגורלי: שלמה (אבי של אבי) מקבל טלפון מהרופא כשהוא בנהג האוטובוס בדרך לירושלים, ומבין שבנו בסכנת חיים.
[01:35] תיאור הדרמה איתה התמודדו בני המשפחה בדרכם לבית החולים: "חיפשתי שלט, כניסה לכהנים אסורה, אם זה כניסה לכהנים יש נפטר, ולא ראיתי את השלט, אז אמרתי יש תקווה, יש תקווה."
[02:17] הרגע שבו נודעה להם האמת: "הבן שלכם, לא היה לו שום סיכוי מהקומה העשירית והוא לא בן החיים."
[02:55] "זה פטיש חמשת אלפים טון על הראש, אתה יודע, זהו. כשזה קורה, זה אחרת, אתה יודע, אין דרך חזרה." (שלמה)

הדמות של אבי והסתרת המשבר

[03:18] תיאור אבי כאדם מצליח, מקובל ואהוב שלא ניכרו בו קשיים לעיני הסביבה.
[03:54] אימו ניהלה "מבצע הסתרה" על ההידרדרות, מתוך תקווה אמיתית להחלמה: "אני הייתי בטוחה שהוא יחלים, הוא יחלים בטוח, אף אחד לא חייב לדעת מזה."
[04:08] בלוויה, ההסתרה כבר בלתי אפשרית ושלמה חושף את ההתמודדות האמיתית של אבי בפני כולם.

המסע להבנה וצורך בסגירת מעגל

[05:01] בני המשפחה נותרים עם שאלות פתוחות לגבי היממה האחרונה של אבי.
[05:27] עובד מד"א מעלה לראשונה את הדיבור על "מישהי שהייתה איתו" ברגע ההתאבדות.
[05:53] המשפחה מחליטה לחקור בעצמם – צילום מצלמות, בדיקת משמרות, שיחות עם צוות רפואי – אך נתקלת בקיר של שתיקה והכחשה מצד הממסד.
[07:08] המשטרה מסבירה להורים באדישות שהתיק ייסגר: "יש הרבה מתאבדים."
[08:12] שלמה לוקח על עצמו חקירה עצמאית שנמשכת שנים: איסוף מסמכים, תיעוד, מרדף אחר תשובות.

נקודת המפנה – רגעי השפל של אבי

[09:53] תיאור חיי אבי: מילדותו כהילד המיוחד, דרך הלימודים, הצלחתו בבניית בית חלומותיו, ועד להידרדרות הנפשית שבאה בעקבות הטיול לקולומביה.
[12:36] הטיול לקולומביה – אירוע משנה חיים: "הוא נחת בארץ, חזר הביתה, אבל משהו בעיניים שלו קבע. דאון."
[13:33] ניסיון הבריחה לתאילנד לא עוזר – אבי מתמודד עם התקפי חרדה ותחושות רעות: "הוא כל הזמן בוכה. ואז באותו יום התקשרתי והוא אמר לי, לא טוב לי פה, לא טוב לי בבית, לא טוב לי בישוב." (ליאור)
[14:45] אבי נפתח לראשונה בפני ליאור וסיפר שלקח MDMA במסיבה, תחושה של "גן עדן" – ואחר כך נפילה קשה וקבועה.

הידרדרות – מההתמודדות המשפחתית לאשפוז

[15:42] ליאור הופכת לשותפה סוד ולמטפלת בפועל – לילות מלאי חרדה וטיפול מעמיק שמטיל עליה עומס נפשי כבד.
[16:38] רגע מפחיד במיוחד: "הוא פתאום אמר לי אני מת. הוא ממש צרח לי את זה בטלפון..." (ליאור)
[17:53] ליאור מבקשת עזרה. המשפחה מנסה כל מה שאפשר – פסיכיאטרים, תרופות, ליווי יום ולילה.
[18:32] אבי מבקש להתאשפז בפסיכיאטריה. "אבי... התעקש וההורים כל כך נבהלו... החליטו לא לקחת סיכון."
[19:19] בכפר שאול לא ניתנת הבחנה חד משמעית – היה ברור שמדובר בדיכאון חמור, ייתכן על רקע פגיעה קודמת.

ניסיונות התאבדות ומעקבים הדוקים

[20:03] שחרור ראשון מהאשפוז מוביל לכאורה להקלה – ואז שבירה נוספת: ניסיון התאבדות ראשון (קפיצה מגשר, פציעה קשה, אך נשאר בחיים).
[22:10] "חיבקתי אותו ואמרתי לו אתה לא תלך לשום מקום, היה נורא פשוט נורא..." (ליאור)
[23:09] אשפוז במחלקה סגורה עם מאבטח אישי – תחושה של ביטחון.
[23:45] המשפחה סומכת על "הכספת": "זו באמת, גם את מגיעה לשם, זה מחלקה סגורה, כאילו, לוקחים לו את המטען של המחשב, אין מצתים, הכל מוגבל שם..."

פערי תפיסה אצל בני המשפחה

[24:08] האם, אורלי, משוכנעת שעדיין יש תקווה – אבי דיבר איתה רק על החלמה.
[25:09] שיחות מקבילות סותרות: לכל בן משפחה אבי מציג "גרסה" אחרת – לאביו הוא מדבר על רצון למות ומטות חסד; לאימו – על תקווה.
[26:22] שלמה כותב מכתב לרופאים כדי להתריע מפני סכנת שחרור; הרופא משיב: "זה מכתב מיותר", ומרגיע בטעות: "הוא מוגן פה."
[27:58] "אמר לי תהיה רגוע אדוני, תהיה רגוע, והלכנו." (שלמה)

הטרגדיה – והגילוי על "השותפה"

[28:11] כשבוע לאחר מכן, אבי מצליח להשתחרר מהמחלקה, נמלט וקופץ אל מותו.
[28:44] מגלים שהייתה מטופלת נוספת מהמחלקה – "השותפה" – שנכחה עמו בליל ההתאבדות.
[29:08] עדי חצרוני יוצרת קשר עם ה"שותפה" במטרה לשמוע את גרסתה: "סיפרתי לו את זה כסיפור אקראי כזה, שהייתי עולה לאיזה גג ורוצה לסיים את החיים. והוא היה פשוט מקשיב. אז הוא אחד אומר לי, אז בוא נצא מהמחלקה ותקחי אותי לשם." (השותפה)

קטעים בולטים, ציטוטים ורגעי שיא

[02:55] שלמה: "זה פטיש חמשת אלפים טון על הראש, אתה יודע, זהו. כשזה קורה, זה אחרת, אתה יודע, אין דרך חזרה."
[07:40] חוקרת המשטרה: "יש הרבה מתאבדים, ככה ענתה לי" – זלזול שמביא את שלמה להחליט לבדוק הכול בכוחות עצמו.
[14:16] ליאור: "הוא במפורק, זה היה מבהיל, כאילו, תוארת אח שלך, וכל מה שהכרת עליו, כל מה שאת זוכרת, כל מה שחווית, פשוט, זה היה מבהיל."
[17:14] ליאור: "זו הייתה סיטואציה באמת, מתוך כל ההתקפים שחוויתי איתו, אותו יום זה היה מה ש... נקודת מפנה בכל התהליך הזה."
[24:42] אחיות: "לכל אחד אבי הציג גרסה אחרת של הכוונות שלו." – ההתמודדות המשפחתית, ההסתרה, תחושת חוסר האונים.
[26:51] שלמה אל הרופא: "החיים של הבן שלי ביד שלך, שחרור שווה מוות, זה המשוואה, אין אחרת."
[28:44] ליאור: "הנשמה שלי יוצאת, כאילו אני לא יכולה להבין איך הוא הכיר אותה ואיך זה קרה, איך הגורל התגלגל. בצורה כזאת אכזרית."

תמה מוסרית ומשפטית

[09:12] הפרק מסתיים בציון של עדי חצרוני שהתיק התגלגל למערכת המשפטית, עד לבית המשפט העליון, והפך לדיון ציבורי וערכי נדיר סביב "סיוע להתאבדות".

קישורים למידע ותמיכה

בסיום הפרק מובאים פרטים ליצירת קשר עם קווי תמיכה במצבי אובדנות ([29:37]), לצד המלצה חד משמעית לא להישאר לבד עם הקושי.

מבנה הפרק והמשכיות

זהו פרק ראשון מתוך סדרה מתמשכת.
הפרק הבא יוקדש לעדותה של השותפה, המטופלת שליוותה את אבי ברגעיו האחרונים.

לתשומת לב:

השמות בדויים, אך הסיפור אמיתי לחלוטין (להגנה על פרטיות המעורבים).
הפרק עוסק ישירות באובדנות ובמחלות נפש – האזנה כרוכה בשיקול דעת, במיוחד עבור מי שנמצא בקושי.

מגיש: אלעד שמחיוף
יוצרת: עדי חצרוני
הפקה: אחד ביום מבית חדשות 12 N12

Loading summary

Transcript75 lines

[00:00]
A
בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.
[00:09]
אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. הלאה. בשנה האחרונה, עדי חצרוני שלנו עבדה על סיפור שתפס אותה, ואז תפס גם את כולנו.
[00:22]
אירוע טרגי אחד שקרה על גג בירושלים, הפך למאבק אישי ולסאגה משפטית כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הסדרה הזו עוסקת במחלות נפש ובהתאבדות, ולכן שיקול דעת נדרש כאן גם מצדכם, המאזינים. השמות כולם בדויים, אבל הסיפור, הסיפור אמיתי לחלוטין. בארבעת הימים הקרובים אנחנו נשדר את השותפה, הפקה של אחד ביום מבית N12, סדרה מיוחדת שיצרה עדי חצרוני. הנה הפרק הראשון.
[00:54]
זה קרה בערב אחד בדצמבר לפני שבע שנים. שלמה, אבא של אבי, עבד אז כנהג אוטובוס. הוא עשה את הדרך מבאר שבע לירושלים, ובזמן הנסיעה, הטלפון שלו צלצל. על הקו היה רופא בבית החולים. שלום, מדבר פרופסור כזה וכזה.
[01:13]
אתה שמרת מהבן שלך? אמרתי לא. אני אומר לו, מה קרה לו? מה קרה לו? אני לא יודע, אני לא יודע, איפה הוא נמצא?
[01:23]
הוא אומר, הוא בשערי צדק. ומה איתו, הוא בחיים? הוא בחיים? הידיים של שלמה רעדו על ההגה כל הדרך לירושלים. הוא הבין שמשהו קרה, אבל לא ידע מה.
[01:36]
הוא התקשר לאשתו ולילדים ואמר להם, ניפגש בשערי צדק. הוא הגיע לבית החולים ראשון, נעמד בכניסה למיון, והעיניים שלו חיפשו... איזשהו סימן, איזשהו רמז שיגיד לו אם הבן שלו בחיים. חיפשתי שלט, כניסה לכהנים אסורה, אם זה כניסה לכהנים יש נפטר, ולא ראיתי את השלט, אז אמרתי יש תקווה, יש תקווה. למרות התקווה, שלמה לא היה מסוגל להיכנס לשם לבד, אז הוא נשאר בחוץ וחיכה לתגבורת.
[02:06]
רק כשאשתו אורלי והילדים הגיעו, הם כולם נכנסו ביחד פנימה, בחרדה. ‫היישר לכאוס של המיון. ‫נכנסתי וצעקתי, ‫איפה הבן שלי? ‫איפה הבן שלי? צרחות אימים.
[02:18]
‫והמיון מפוצץ. ‫-ואז באו רופאים ואחיות, ‫וראיתי בקבוקי מים, ‫ומובילים אותנו לחדר צדדי, ‫וקחו אותנו. ‫-ותשבו, והם ישר פתחו בזה ש... הבן שלכם, לא היה לו שום סיכוי מהקומה העשירית והוא לא בן החיים. צעקות, אימים, התקרה של בית החולים התרוממה, מהצווחות, מהבכי, ושופכים עלינו מים מהבקבוקים, ואל תשאלי.
[02:55]
זה פטיש חמשת אלפים טון על הראש, אתה יודע, זהו. כשזה קורה, זה אחרת, אתה יודע, אין דרך חזרה. המוות של אבי היכה בתדהמה את כל מי שהכיר אותו. זה אולי נשמעת כמו איזו קלישאה כזו של הספדים, אף אחד לא האמין שזה יקרה. אבל במקרה של אבי, אף אחד לא האמין שזה יקרה.
[03:18]
הוא היה בחור צעיר, בן 32, הנדסאי בניין שסיים את הלימודים בהצטיינות, מוקף בחברים, אנסים. של המשפחה והחברים הכי טובים שלו, הסבא והסבתא, המשפחה המורחבת, אף אחד לא ידע שמשהו לא בסדר. במשך חודשים אימא שלו אורלי ניהלה מבצע הסתרה מורכב, כל טלפון נענה בתירוץ אחר, פעם הוא בחול, פעם הוא לא מרגיש טוב, הוא בדיוק יצא מהבית, הכל כדי לשמור על התדמית המושלמת של אבי, הכל מתוך איזו אמונה אמהית שזה רק עניין של זמן עד שהסיוט הזה ייגמר והוא יחזור לעצמו. אני הייתי בטוחה שהוא יחלים, הוא יחלים בטוח, אף אחד לא חייב לדעת מזה, הוא גם לא רצה, שאף אחד לא ידע איפה הוא. אבל בלוויה מעל הקבר הפתוח, הסוד כבר לא יכל להישמר.
[04:08]
שלמה עמד שם, הוקף במאות אנשים עמומים והבין שכבר אי אפשר לשקר. הוא שלף מהכיס כמה דפים מקופלים, הספד של שלושה עמודים, והתחיל להקריא. ואני סיפרתי את כל מה שהיה, עם בכי, וככה הם נודע להם, לאנשים, מה שקרה. במשך תקופה ארוכה אבי היה מאושפז לסירוגין במוסדות פסיכיאטריים. זה גם לא היה ניסיון ההתאבדות הראשון שלו.
[04:34]
בניסיון הקודם הוא ריסק את שתי הרגליים שלו, ומאז התנייד בכיסא גלגלים. אחרי הניסיון ההוא, אבי התאשפז במחלקה פסיכיאטרית סגורה בבית חולים בירושלים. ומשם, מהמקום שאמור להיות הכי שמור ומוגן, אבי, על כיסא הגלגלים, איכשהו, הצליח לצאת ולקפוץ אל מותו. אחרי שהסתיימה הלוויה, הבית התמלא באנשים ובסיפורים. סיפורים שמשלימים את הפאזל של מה שעבר על אבי בחודשים האחרונים.
[05:02]
ועדיין לכולם, כולל ההורים שלו, היו סימני שאלה על היממה האחרונה בחייו. עד שלשבעה נכנס עובד של מד"א שהיה בזירה. זאת ליאור, אחות של אבי. מישהו שהיה בזירה, עובד של מד"א, הגיע והוא התחיל להגיד, הייתה איתו מישהי, אנחנו לא יודעים מי זאת וזה, אבל בוודאות הייתה איתו מישהי באותו רגע. הייתה איתו מישהי באותו רגע, זה לפחות מה שטען אותו עובד של מד"א.
[05:27]
זאת אומרת, עד אז לא ידעתי, לא ידענו כלום, איך קרה, מה קרה. ואז התחילו להגיע, את רוצית שמועות בתוך השבעה פה, בחדר הזה, איך זה קרה, איך זה קרה. וכל מיני השערות וספקולציות, קרה ככה וקרה אחרת. המשטרה, בית החולים, אף גורם רשמי לא סיפק תשובות. ומיד כשהם קמו מהשבעה, המשפחה של אבי קיבלה החלטה.
[05:54]
אם אף אחד לא יספר לנו מה קרה, אנחנו נגלה לבד. היעד הראשון היה ברור, לחזור למקום שהבטיח לשמור על אבי ונכשל. וממש בתום שקמנו מהשבעה נסענו לבית חולים וממש כמו בלשים כאילו התחלנו לצלם את כל המצלמות שאנחנו רואים. שכאילו יהיה לנו להגיד, אוקיי, תביאו לנו את המצלמה מפה ותביאו לנו את הטיעון מפה, וממש כמו בלשים, באמת. וניסינו לבדוק איזה אחיות היו באותו יום, איזה משמרת הייתה באותו שעה, וכל מה שאפשר.
[06:35]
בזמן שהם הסתובבו במחלקה וניסו להבין מי נגד מי, ניגשה להם באיסוס אחת המטופלות. היא התקרבה ואמרה להם, הבחורה שהייתה עם אבי כשהוא התאבד, זו לא סתם מישהי, זו מטופלת אחרת מהמחלקה. עכשיו אני, כולנו לקחנו את זה בעירבון נורא נורא מוגבל, כי זה נשמע תמוה שכאילו מטופלת, איך זה קרה? הם ישבו וחיכו לאחד הרופאים במחלקה, בתקווה לקבל סוף סוף את הגרסה המלאה של אירועי אותו יום. אבל גם כשהרופא הגיע, תשובות הם לא קיבלו.
[07:09]
הוא רק אמר מה שאנחנו יכולים להגיד, שאנחנו מצרים על המקרה, ודי אפשר להגיד נפנף אותנו. מתוסכלים הם נסעו מבית החולים לתחנת המשטרה בירושלים. יושבת חוקרת, אומרת לנו על לבוש אזרחי, אומרת לנו, תשמעו, אנחנו משתתפים בצערכם, כך וכך וכך, ורק שתדעו שאנחנו החלטנו לסגור את התיק. ככה היא אומרת לי, אמרתי לה למה? היא אומרת יש הרבה מתאבדים, ככה ענתה לי.
[07:41]
בשלב הזה החקירה עדיין הייתה פתוחה, אבל לשלמה זה נשמע שמבחינת החוקרים אין פה יותר מדי סימני שאלה. אמרתי לה תשמעי אבל זה לא השתעבדות שגרתית, הוא היה על כיסא גלגלים, הוא לא יכל להתאבד בכוחות עצמו, מישהו או מישהי לא ידענו מי עדיין. סייע לו. אמרתי, טוב, אוקיי, אני הולך לעשות עכשיו עבודת תחקיר, מה שאתם לא עשיתם. מה שהתחיל מהניסיון שלו לקבל תשובות, הפך מאותו רגע לפרויקט חייו של שלמה.
[08:13]
מסע שהתחיל בבוקר שאחרי השבעה, ונמשך שנים אחר כך. כל פיסת מידע, כל מסמך, כל ראייה שאסף בדרך, הכל שמור עד היום. מרוכז ומתויק בקפדנות. בתוך תיקייה ירוקה ועבה בבית. אתה רואה, סידרתי את זה, ישבתי היום איזה שעתיים לסדר לך את זה, היה הרים של ניירת, בררתי את הכל.
[08:34]
המטרה הראשונה של שלמה הייתה ברורה, למצוא את אותה בחורה מסתורית ולהבין את החלק שלה בפאזל. אז הוא התחיל מלנסוע לזירת האירוע, לבניין שממנו אבי קפץ אל מותו. וזה לא נעצר שם. הוא הקליט עדים, הוא הציף את המשטרה במכתבים, הוא עשה המון רעש, הפך שולחנות. הכל בשביל להבין מה קרה שם באותו יום.
[08:55]
ואז חזרנו למשטרה ואמרתי ככה וככה וככה וככה קרה וקוראים לה ככה וככה והיא עשתה כך וכך ואתם לא תסגרו את התיק הזה. הכרתי, יש פה סיוע למתאבד.
[09:13]
בחודשים האחרונים צללתי לתוך התיק הזה שהתחיל ביום אחד בדצמבר 2018. מה שהתחיל כטרגדיה וחקירה עצמאית של אב אבל, הפך לכתב אישום, התגלגל לבית המשפט המחוזי והגיע עד להכרעה בבית המשפט העליון. תיק שהפך מסיפור אישי לדיון משפטי ומוסרי חסר תקדים על עבירה שכמעט ולא רואים בבתי המשפט. סיוע להתאבדות. אני עדי חצרוני ואתם מאזינים לשותפה.
[09:42]
אנחנו עם הסיפור של אבי.
[09:53]
אבי נולד בנובמבר 1986. כבר כשהוא נולד, כשהוא יצא מרחם אמו, היה בו משהו מאוד מיוחד. קודם כל המראה שלו, היה לו טלטלי זהב כבר בלידתו, עיניים ירקרקות, שלומר את האמת, לא כל כך מתאימות למשפחה שלנו, אבל הוא בן שלנו, בשר מבשרנו, זה ודאי, אין על זה כל עוררין.
[10:27]
ההורים של אבי מספרים שאותו ילד קטן עם טלטלי זהב התבגר והפך לכוכב, לצ'ארמר, למגנט של אנשים. ים של חברים, אוקיינוס של חברים היו לו. שאהבו אותו מאוד. לכולם הוא היה קורא אחי. אחי ואחי ואחי.
[10:45]
הוא היה כאילו שובר לב. הייתי מנסה להגיד לו, להעיר לו על משהו, אחרי שתי קודם כול הייתי שוכחת מה אני רוצה להגיד לו. פשוט ממיס אותי, את מבינה? ולא רק אותי. אחרי הצבא אבי הלך ללמוד הנדסאות בניין, סיים בהצטיינות, ובמשך שנה שלמה עבד על פרויקט הדגל שלו.
[11:05]
לבנות לעצמו, בעצמו, בית מאפס. ממש ליד הבית של ההורים, ביישוב באזור ירושלים. והוא איתר בקרוון מיישוב שנקרא יד בנימין, ממפוני גוש קטיף. הוא יישר את השטח, שינע קרוונים לכאן, הציב אותם. כמה קרוונים?
[11:28]
זה שני קרוונים שהוא איחד אותם והפך אותם לדירת שלושה חדרים, שיש בה הכל, מטבח ושירותים ואמבטיה וחדרי שני חדרי שינה, והוא הקיף אותה בגדר יפה ובדשא סינתטי ועשה ממנה ממש... בית חלומותיו, וילת חמד. לא משנה מה שואלים אותם, ההורים של אבי מתארים אותו בתור מלך העולם. אדם שהיה לו הכל, שהיה מוכשר בהכל, שהיה אהוב על כולם. וזה לא רק ההורים, גם האחיות הקטנות שלו מדברות עליו ככה, בתור מודל לחיקוי.
[12:00]
כשליאור מספרת עליו, העיניים שלה ממש נוצצות מההרצה. היינו בקשר ממש ממש טוב, מבין האחים. היינו גם... כזה אנשי סוד, אחד של השנייה. שאם הייתי נגיד מכירה מישהו והיה לי בן זוג, הוא הראשון שהיה יודע שהייתי מתייעצת איתו מה טוב, מה פחות טוב.
[12:20]
מעין כותל כזה. וואי, איזה חמוד הוא. כן, זה קשה. זה טוב שאני דורותיו, אני מחייכת. האחיות של אבי, גם ההורים שלו, כולם שמים את האצבע על רגע אחד בזמן.
[12:36]
הטיול לקולומביה. אבי כבר עבר אז את גיל שלושים, הוא גר ביחידת הדיור שבנה אצל ההורים, הלימודים היו מאחוריו. וזה היה אמור להיות בסך הכל טיול של שלושה שבועות עם חברים, אבל אבי לא חזר ממנו אותו בן אדם. הוא נחת בארץ, חזר הביתה, אבל משהו בעיניים שלו קבע. דאון.
[12:58]
אבא לא טוב לי, אמא לא טוב לי, לא טוב לי, אני לא יודע מה עובר עליי, אבל אני לא באמת סבוך טוב. מה יש לך? אני לא יודע, אבל לא טוב לי, רע לי. לא הבנו. שלמה ראה שמשהו עובר על אבי, שמשהו לא בסדר, אבל אבי לא הסכים לומר מה קרה לו.
[13:16]
אז שלמה ניסה לתקן את המצב. הוא הציע לו לטוס שוב לתאילנד, להתאוורר. ואבי טס לתאילנד. הוא אפילו שלח למשפחה תמונות שלו מחוייך עם עיגואנות על הכתפיים או צולל בים, ולרגע... היה נדמה שהכל עבר, עד שהגיע היום של הטיסה חזרה לארץ.
[13:33]
ובתאילנד, אחרי זה בדיעבד הוא סיפר שהיה לו התקף חרדה בתעופה בחזור, שהוא ממש פחד לחזור, להעלות על המטוס, והוא לא הבין מה קורה. איך שאבי הגיע הביתה משדה התעופה, שלמה ראה עליו שמשהו לא בסדר. הוא כאילו באותו יום אבא שלי אמר משהו קורה איתו, תתקשרי אליו, תדברי איתו, תנסה להרגיע אותו, הוא כל הזמן בוכה. ואז באותו יום התקשרתי והוא אמר לי, לא טוב לי פה, לא טוב לי בבית, לא טוב לי ביישוב. אמרתי לו, טוב, לא טוב לך, אז כאילו בוא קח תיק ויאללה בוא אליי, כאילו הכל סבבה.
[14:16]
ליאור שכרה אז דירת יחיד בירושלים, אז היא הציעה לאבי לבוא אליה, לנקות את הראש. בתוך כמה שעות הוא כבר דפק אצלה בדלת. הוא במפורק, זה היה מבהיל, כאילו, תוארת אח שלך, וכל מה שהכרת עליו, כל מה שאת זוכרת, כל מה שחוויץ, פשוט, זה היה מבהיל. אבי עבר לגור אצל ליאור בדירת הסטודנט. הקטנה שלה בירושלים, לתקופה של חודשיים.
[14:45]
שם, בשקט, הוא סיפר לראשונה מה באמת קרה לו בטיול לקולומביה. הם היו במסיבה והם לקחו MD. הוא סיפר גם איך הוא הרגיש כשהוא לקח את זה. הוא אמר, אתה מרגיש כאילו איזה בגן עדן, כאילו ממש, שבאותו זמן שהוא היה תחת האשפה הזאת זה היה טירוף. הוא אמר שכבר שם...
[15:08]
יום אחרי זה שהוא התעורר בבוקר, הוא נחת כאילו הייתה נפילה מטורפת באנרגיות, בכוחות. הנפילה הייתה ממש קשה אחרי זה.
[15:24]
משם אבי אמר לה, הנפילה לא עצרה, למרות שהוא לא נגע שוב בסמים. כבר כאן אני אגיד שלהידרדרות הנפשית של אבי יכולות להיות גם סיבות אחרות. אנחנו נדבר עליהן בהמשך. אבל אבי וליאור הפכו אז לשותפי סוד. היא שמרה עליו אצלה בבית ונשבעה לעשות הכל כדי לעזור לו.
[15:43]
זה שיחות אל תוך הלילה, זה הוא היה בא לילה עבודה כל הזמן גם, פתאום שהוא היה צריך לדבר, כל הזמן, כאילו באמת הוא היה משתף נונסטופ, נונסטופ, ברמה של אפילו מה אכלתי, כמה עישנתי. הוא היה כותב לעצמו המון גם, הוא היה עושה גרפים כאלה, הוא היה אומר כזה, טוב היום אני מרגיש 20 אחוז, היה לי שתי התקפי חרדה, לא נורא, מחר אני אהיה 25 אחוז. הוא היה תמיד כזה, הוא אומר, מחר יהיה לי יותר טוב. אבל לא נהיה יותר טוב. הלילות בדירה הפכו לסיוט מתמשך.
[16:20]
אבי היה נכנס להתקפי חרדה ודורש מליאור שתיקח אותו מיד לחדר המיון. וליאור אי מצאה את עצמה פתאום בתפקיד המטפלת של אבי. ועדיין, באותה תקופה, המילה התאבדות לא הייתה על השולחן. להפך, אבי היה אחוז אימה מהמוות. הוא לא רצה למות, הוא פחד למות.
[16:38]
הוא עשה הכל כדי לחזור לעצמו. עד שבאמצע יום עבודה, ליאור קיבלה מאבי טלפון. הוא פתאום אמר לי אני מת. הוא ממש צרח לי את זה בטלפון. שהוא ממש מת, זהו, אין אותי, אני פשוט מת, ואני בעצמי נכנסתי להתקף חרדה באותו יום, מהר נסעתי מהעבודה שלי לדירה, וכל הדרך אני בטוחה שאני מגיעה לדירה, כאילו, ואני פשוט רואה שאני לא אראה אותו בחיים, כאילו, אני לא יודעת באיזה נס...
[17:14]
לא יודעת אם לתאר, אבל היה ברור לי שאני מגיעה לדירה וזה מה שאני רואה. וואי, אם מדברת על זה, א' שלי על 200, כי ההזכרת באותו יום זה היה נורא. זו הייתה סיטואציה באמת, מתוך כל ההתקפים שחוויתי איתו, אותו יום זה היה מה ש... נקודת מפנה בכל התהליך הזה. היא נהגה הביתה רועדת, הכינה את עצמה לגרוע מכל.
[17:41]
וכשהגיעה, אבי היה שם, בחיים. אבל ליאור כבר הרגישה שזהו, זה נהיה גדול עליה. והיא הרימה טלפון לאבא שלה. וביקשתי עזרה. אמרתי לו, אני חייבת עזרה.
[17:53]
ממש צריך פה משהו יותר אדוק. מהדירה הקטנה של ליאור, אבי חזר לגור אצל ההורים, ליחידת הדיור שבנה לעצמו פעם. הוא ביקש מליאור לבוא איתו, לגור איתו שם, והיא הסכימה. וככה במשך שבועיים הם חילקו משמרות. שלמה העביר עם אבי את הימים וליאור העביר איתו את הערבים.
[18:12]
ובשבועיים האלה הם ממש ניסו למצוא פתרונות. הם לקחו את אבי לפסיכיאטרים, הם ניסו להתאים לו כדורים, הם ניסו עד כמה שיכלו לטפל בו בבית, להציל אותו. והניסיונות האלו היו לא פשוטים. הם כללו התמודדות יומיומית עם דילמות שהם בכלל לא יכלו לדמיין. שלא היה להם את הידע המקצועי כדי לפתור.
[18:33]
ואז יום אחד בחמש לפנות בוקר, הוא מעיר אותנו, אומר אבא, אמא, אם אתם לא רוצים לאבד את הבן שלכם, בואו תיקחו אותי לכפר שאול, לבית חולים פסיכיאטרי. אבי, מה? מה לך ולזה? מה פתאום? אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו, אתה?
[18:55]
אתה הכי רחוק מהדבר הזה. אבל אבי התעקש וההורים כל כך נבהלו מההתקף שלו שהם החליטו לא לקחת סיכון. הם לקחו אותו למוסד פסיכיאטרי לכפר שאול והוא אושפז במחלקה סגורה. למה לדעתך הוא רצה להתאשפז כל כך? נראה לי שהוא הרגיש כבר שזה נוזל לנו בין הידיים בתור משפחה.
[19:20]
רגילה שלו, לא מהעולם הזה, ואני חושבת שהוא קיבל את ה... שהוא רצה וביקש יותר בשבילנו, פחות בשבילו. בכל התקופה של אבי בכפר שאול לא ניתנה הבחנה מדויקת למצב שלו, איזו כותרת ממה הוא סובל. הסיפור על הסמים היה על השולחן, אבל רופאים העריכו שיכול להיות שהסמים הביאו להתפרצות של משהו שהיה שם עוד קודם. מה שבטוח היה שם מרכיב של דיכאון.
[19:47]
לאט לאט אבי התאקלם במחלקה הפסיכיאטרית. המשפחה שלו ביקרה אותו כל יום. הוא עבר בדיקות של רופאים וניסיונות לייצב את המצב שלו עם תרופות. והמצב שלו עם הזמן באמת התייצב. הוא אפילו הורשה לצאת להתאוורר במהלך היום ולחזור חזרה למחלקה.
[20:04]
אחרי בערך חודש וחצי בכפר שאול, הרופאים החליטו שאבי יכול להשתחרר סופית. וביום השחרור מבית החולים אבי הציע לליאור שישבו שניהם במסעדה, לחגוג. ממש שיחה של אח ואחות, הוא מפרגן לי, אני מפרגנת לו, זיכרונות מהעבר, צוחקים, מדברים, ממש באמת שיחה כיפית, כאילו ממש נהניתי מאותו יום. רק שלא ידעתי שיום אחרי זה מה יהיה.
[20:40]
למחרת ליאור קיבלה מאימא שלה צילום מסך של הודעה שאבי שלח. הוא התחיל את ההודעה בהורים, אחים, משפחה, חברים, חברות יקרים. הוא אמר שם, אני נפרד מהחיים בצער, תסכול, כאב. ‫אחר הרבה חודשים של סבל. ‫מצטער על אובדני.
[21:04]
‫-כן, קשה. ‫רגע אחרי שאבי שלח את ההודעה הזו, ‫הוא קפץ מגשר גבוה בירושלים. ‫כולם היו בהיסטריה, עמומים. ‫הם היו בטוחים שאיבדו אותו. ‫-התקשרו מבית חולים מסוים.
[21:21]
ואמרו שהוא נמצא אצלנו והוא בחיים. הגענו לשם, היינו בהלם, בשוק, ראינו אותו פצוע בראש והרגל שלו שבועה מרוסקת לחלוטין. רק ביקו לי מהדתי והרגתי את עצמי מתכי ולא הבנתי לבד לסיטואציה הנוראית הזאת. חיבקתי אותו ואמרתי לו אתה לא תלך לשום מקום אתה מבין לשום מקום, היה נורא פשוט נורא, אבל אני זוכרת שחיבקתי אותו ונישקתי אותו ואמרתי לו איך אתה עושה לי דבר כזה אתה הרגת אותי גרמת לי ל-50 התקפי לב. רצינו כל כך לגונן ולעטוף אותו כאילו הוא עבר פה חוויה עכשיו טראומטית.
[22:10]
לא משנה אם הוא בחר אותה, לא בחר אותה, הגוף שלו כואב, הנפש לא כואבת. ובאיזשהו גם נורא נורא פחדנו לדבר על זה, שזה, אני מניחה, הרבה משפחות עוברים את זה של, האם אפשר לתזכר את המילה הזאת? ניסית להתאבד? למה? בוא נדבר על זה, או אסור, חס וחלילה, לא...
[22:35]
לא מעלים את זה על הפרק ונותנים רק לגורמי מקצוע לדבר על זה, מה עושים באמת. אבי נכנס מיד לניתוח בשתי הרגליים ואז הוא עבר לבית חולים אחר, לשיקום במחלקת אורתופדיה. אבל זה לא היה אשפוז רגיל, כי אחרי ניסיון ההתאבדות שלו, בית החולים לא לקח סיכון. לאבי הוצמד מאבטח 24-7, שומר שתפקידו לוודא שאבי לא מנסה לפגוע בעצמו שוב. אחרי חודש של שיקום פיזי, כשהמצב קצת התייצב, אבי הועבר למחלקה הפסיכיאטרית הסגורה באותו בית חולים, כדי לטפל בנפש.
[23:10]
אני הייתי מאוד רגועה, כאילו, כי זה בית חולים ממש טוב בעיניי. גם שמחתי מזה שזו מחלקה סגורה. ועכשיו אבא שלי היה קורא לזה הכספת, ובכספת... זה באמת, גם את מגיעה לשם, זה מחלקה סגורה, כאילו, לוקחים לו את המתן של המחשב, אין מצתים, הכל מוגבל שם, כאילו, את רוצה להביא לו משהו, צריך לעבור דרך אחריות, לבדוק שאפשר. העניין של שתי דלתות, אחת נסגרת, אחת נפתחת, לא נפתחות במקביל אף פעם.
[23:45]
כל השמירה שיש שם במחלקה. כן, זה סוג של כספת, כאילו אתה יוצא מפה רק בידיעה שאתה כשיר, לצאת מפה. כשהדלתות הכפולות של המחלקה הסגורה, אותה כספת, ננעלו מאחוריו, כולם יכלו לנשום לרווחה. אבי מוגן. אבל כל אחד עשה את זה מסיבות קצת אחרות.
[24:08]
אצל אורלי, אמא שלו, הייתה תקווה. היא האמינה שהאירוע הטראומטי הזה, הקפיצה והפציעה, זה יזהו את אבי כל כך, שגרמו לו להבין את גודל הטעות שעשה, גרמו לו לבחור בחיים. מבחינתה, השאלה לא הייתה האם הוא יחלים, אלא רק מתי. כי אני ידעתי שיש לו שמחת חיים, שהוא היה בגג העולם, שהיה לו הכל, כי כל הזמן הוא אמר לי אני רוצה לחזור, אני רוצה להחלים ואני רוצה לחזור למה שהייתי. אורלי הגיעה למסקנה הזו כי אלו השיחות שאבי ניהל איתה אז.
[24:43]
זה מה שהוא אמר לה. הוא דיבר איתה על החלמה, על חזרה לחיים, על העתיד, על הנחישות שלו להבריא, אבל בעצם במקביל, עם כל אחד מבני המשפחה, אבי ניהל שיחות אחרות. לכל אחד אבי הציג גרסה אחרת של המצב ושל הכוונות שלו. עם אמא שלי זה היה נורא רגיש, ואל תדאגי אמא, אני... יהיה לי בסדר, אני ארגיש טוב, אני עובד על זה, אני זה...
[25:09]
תמיד הכל בסדר, עם אחותי הקטנה, הוא היה מאוד מאוד מגונן עליה, הגוזל הקטן של הבית, הוא היה גם מדבר איתה, אבל בעדינות, מאוד מאוד בעדינות, איתי הוא היה מדבר כמו שהוא היה מדבר כשגרנו ביחד, כאילו שופט חופשי וזה, אבל עם האבא שלי זה באמת היה, אני רוצה למות ואתה תעזור לי. אני לא יודע מה הוא אמר להם, כי לי הוא שוב חזר ודיבר על אובדנות, ולסיים את זה בצורה מכובדת, לא כמו שניסיתי בפעם הקודמת, שזה לא הצליח, ויש המטות חסד בשוויץ. אמרתי לו, all my dead body, על גופתי המתה, זה לא יקרה. הוא כבר לא חפץ בחיים, הוא רצה לסיים אותם. שלמה לא סיפר לעצמו סיפורים, אבי דאג לנפץ לו כל אשליה.
[26:05]
הוא הבין שהבן שלו נחוש לסיים את חייו. ועם ההבנה הזאת, גם הכספת לא באמת הרגיעה אותו. בראש, שלמה הריץ תרחישים בלי הפסקה. הוא הסתכל על אבי בכיסא הגלגלים בתוך המחלקה הסגורה, ודמיין איך הוא בכל זאת מערים על כולם. הפחד הזה גרם לשלמה לפעול.
[26:22]
והוא ישב לכתוב מכתב לרופאים במחלקה הפסיכיאטרית. כתבתי מכתב שאני מודיע לרופאים שהמצב שלו הוא קשה מאוד, אובדני. אני לא יודע מה הוא מספר לכם, שהוא רוצה להחלים, אבל זו לא האמת. את האמת הוא מספר לי. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה, כתבתי, לא לשחרר אותו, לא ליום ולא לשעה, לא לרגע.
[26:51]
‫בשום מצב, בשום תנאי. ‫ופירטתי מדוע בעמוד שלם ‫לא השארנו את זה בתיבת הדואר, ‫ולא בתא של הרופא ‫ולא של הפסיכיאטר הראשי. ‫זאת אומרת, נפגוש אותם, ‫שזה לא ייפול שם בין הכיסאות ‫ולא ימצאו את זה ‫ולא יקראו את זה ברצינות. ‫היכינו שעתיים עד שהרופא מתפנה, ‫נכנסנו, והוא קורא וקורא וקורא וקורא. ואומר, שלמה אתה יודע לנסח יפה מאוד, אבל זה מכתב מיותר.
[27:24]
אמרתי לו, למה מיותר? הוא אומר, כי אנחנו יודעים שהוא אבדני, לכן הוא פה, לכן הוא נעול, לכן אתה רואה את ה... אפילו במרפסת העישון, סורגים מכל כיוון, הוא מוגן פה. אמרתי לו, אתה בטוח? הוא אומר לי מאה אחוז, אמרתי לו תושיט לי את היד, הושיט לי את היד, לחצתי לו, אמרתי לו דוקטור, החיים של הבן שלי ביד שלך, שחרור שווה מוות, זה המשוואה, זה המשוואה, אין אחרת.
[27:59]
אמר לי תהיה רגוע אדוני, תהיה רגוע, והלכנו.
[28:06]
אבל הוא כבר תכנן.
[28:11]
קצת יותר משבוע אחר כך, אבי הצליח לחמוך מהמחלקה. ואז הוא קפץ אל מותו מהקומה העשירית של בניין ברחוב יפו בירושלים. רק אחרי שהכל נגמר, אחרי השבעה, כשהמשפחה ניסתה לחבר את החלקים, הם גילו שלאבי הייתה שותפה, מטופלת מהמחלקה. ברגע שהמשפחה של אבי קיבלה את הטלפון שלו מהמשטרה, ברגע שהם עברו על ההודעות מיום האירוע, הם גם גילו מי זאת הייתה. היא במעשה שלה, היא עקרה ממנו את הסיכוי שלו להחלים.
[28:45]
הנשמה שלי יוצאת, כאילו אני לא יכולה להבין איך הוא הכיר אותה ואיך זה קרה, איך הגורל התגלגל. בצורה כזאת אכזרית. בסופו של דבר, על הגג ברחוב יפו היו רק שני אנשים. אבי שאיבד את חייו, והמטופלת מהמחלקה שנשארה כאן כדי לספר את הסיפור. הייתי חייבת לפגוש אותה.
[29:09]
סיפרתי לו את זה כסיפור אקראי כזה, שהייתי עולה לאיזה גג ורוצה לסיים את החיים. והוא היה פשוט מקשיב. אז הוא אחד אומר לי, אז בוא נצא מהמחלקה ותקחי אותי לשם.
[29:27]
עד עכשיו היא הייתה רק שם בתיק החקירה, השותפה. בפרק הבא, תשמעו את הסיפור מהעיניים שלה.
[29:38]
במקרה שאתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. אתם יכולים להתקשר לקו החם של עמותת ערן בטלפון 1201, לפנות לאתר האינטרנט של עמותת סהר או עמותת בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו במספר 037487771. פנייה יכולה להציל חיים. השותפה. הפרק הראשון בסדרה המיוחדת של עדי חצרוני הפקה של אחד ביום מבית N12.
[30:10]
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, אחד ביום, הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום אטיק, שירה הראל, דניאל שחר, מתן זמיר והילה פז סייעו בהכנת הסדרה. על הסאונד יאיר בשן, אני אלעד שמחאיוף. הפרק השני יהיה כאן מחר.
[30:43]
בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.
[30:52]
אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.