הנכד של אריה

Summary

אחד ביום – הנכד של אריה

תאריך: 14.04.2026
מנחה: אלעד שמחיוף (N12)
אורח מרכזי: גיל אורן
נושא: איך עוברת עדות ניצול השואה מדור ראשון לשלישי, ומה קורה לזיכרון כשהשורדים הולכים ומתמעטים? הסיפור האישי של סבא אריה שילנסקי והנכד גיל שממשיך את הלפיד.

---

סקירה כללית של הפרק

הפרק עוסק בתהליך העברת עדות השואה, דרך סיפורו של סבא אריה שילנסקי – ניצול שואה ומלחמת העצמאות, ועד לנכדו גיל, שבמהלך השנים הפך להיות "הפה של סבא" ומספר את הסיפור לדורות הבאים, גם לאחר פטירתו של אריה. הסיפור מציף שאלות על זיכרון, התמודדות, התמסרות ואחריות—אבל גם על תקווה ואחדות.

---

נקודות עיקריות ודיון מרכזי

1. הילדות שהשתנתה מן היסוד: סיפורו של סבא אריה

• הכניסה של הגרמנים לליטא (00:40):
  סיפורו של נער בן 12 שמאבד בן לילה את עולמו, מתמודד עם הרעב, הפחד, הבגידה והאובדן.
• המעבר לגטו, מחנות והישרדות (01:07, 13:19):
  תיאור של גירוש מהמשפחה, הילדות האבודה, ההישרדות תחת הנאצים.
  • ציטוט בולט מהעדות:
    "הם מתארים שהדלת נפתחה של הרכבת... שנל, יודן ראוס, קדימה, מהר, החוצה, יהודים, החוצה, מהר..." (01:26)

2. שתיקה בבית – עד שקרה השינוי

• במשך שנים, אריה לא משתף את בני המשפחה במה שעבר.
• גיל משתף:
  "במשפחה לא ידעו דבר על החיים הקודמים שלו, על השואה... תמיד כשבאתי לדבר איתו על הנושא, הוא הלך לפרטים היבשים האקדמיים." (06:04)

3. הדור השלישי: רגע הגילוי והמפגש

• גיל – כיתה ד׳, שואל את אמא:
  "אמא, יש לנו מישהו שקשור לשואה?" (06:36)
• אמא מזהה את הצורך ומטילה על גיל לנסות לפתוח את סבא, כאשר היא עצמה לא מצליחה:
  "אני לא מרגישה שאני... הצלחתי, אז בתור נכד, תנסה אתה להוציא ממנו כמה פרטים." (08:03)

4. היום ששינה את המשפחה

• המפגש בכיתה ד׳, בו לראשונה אריה מספר על העבר (09:29–13:38):
  • הסיפור הפך פתאום לאישי ולא רק "סיפור על השואה".
  • תגובת הילדים היתה חזקה – שאלות נאיביות אך עמוקות ("איזה אוכל הביאו לכם? איך הרגשתם? מה אכלתם?") (12:11)
  • ציון של גיל:
    "פתאום השואה נהייתה פרסונלית, זה לא היה משהו רחוק..." (10:31)

5. ההתחלה של הרצאות ועדויות והפתיחה של סבא

• אחרי אותו יום, סבא אריה מרגיש צורך לפתוח, לספר ולהעביר את עדותו.
• גיל:
  "לא היה לו פשוט להגיע כל פעם... והוא פתאום התחיל להרגיש צורך לספר." (14:51)

6. עבודה משותפת על תיעוד הסיפור

• מפגשים קבועים, כתיבת מחברות, הקלטות – ניסיון לתעד כל פן מהעדות.
• גיל לומד לקרוא גם את מה שסבא בולע, לא רק מה שמספר (15:09–16:44).
  "הוא לא אמר, זה היה הכי קשה לי, אבל בהבעת הפנים שלו ובמקומות שברח – הבנתי." (15:45)

7. העברת הלפיד – גם בשפה, גם בעולם

• בתקופת הקורונה, גיל מספר את העדות הראשונה בערבית לזום בינלאומי של "זיכרון בסלון" – ניצול הזדמנות היסטורית.
• "הוא ממש ביקש ממני שאני אעביר את הסיפור שלו לעולם, אמר: אני רוצה שתספר אותו כמה שיותר..." (20:33)
• המפגש הבינלאומי והתגובות החזקות, במיוחד מהמזרח התיכון, השפיעו על גיל מאוד:
  "הריבוע של סבא שלי בזום היה לי הכי חשוב... והוא אמר לי שהוא כל כך גאה בי." (22:45)

8. האתגרים והמורכבויות של דור שלישי כמעבירי הסיפור

• הקשיים בגיוס קהל – אנשים מחפשים עדות "ממקור ראשון" ומזלזלים בצאצאים.
• גיל משתף ברגע קשה:
  "כשהבינו שזה אני, ולא סבא שלי, לא הגיעו..." (26:07)
• ציטוט מחזק מאמא:
  "כל בן אדם ששומע אותך, זה הסיפור של סבא, הסיפור שלנו." (26:07)

9. השיטה של גיל – איך מעבירים את הסיפור?

• גיל מכניס את עצמו, את הרגשות שלו לתוך עדות הסבא, כדי שהשומעים יתחברו (27:24):
  "אני מספר את זה בגוף שלישי, כאילו סבא שלי סיפר לי, אבל אני ממש נכנס לזה... חשוב לי להגיד להם – זה אני."
• הדגש על שמות, פרטים, רגשות – לא להפוך את הסיפור למספרים:
  "כמה שיותר פרטים אישיים... לא להפוך את השואה רק למספרים." (28:32–29:21)
• המסר:
  "במבט של הזמן... אני חושב שאנשים לא בהכרח זוכרים מה אמרתי, הם זוכרים מה הם הרגישו." (29:59)

10. הפטירה של סבא והפעם הראשונה שגיל צריך לספר את הסיפור בלעדיו

• "השנה זה הפעם הראשונה שאני מספר ilman שהוא לא כאן... זו אחריות לגמרי אחרת." (31:38)
• גיל מביא את המסרים האחרונים של סבא:
  • לא לקחת את מדינת ישראל כמובן מאליו
  • אחדות העם, גם כשיש דעות שונות
  • גיל מקריא:
    "אני זוכה להגיד לעולם – לא עוד, ועם ישראל חי." (33:33)

---

רגעים וזמנים מרכזיים בפרק

| זמן | תוכן/רגע מרכזי | |---------|---------------------------------------------------------------| | 00:40 | הכניסה של הגרמנים לליטא – הרקע וחוויות הילדות | | 06:36 | גיל מבין לראשונה: "יש לנו מישהו שקשור לשואה?" | | 09:29 | היום שבה סבא מספר לראשונה בכיתה ד' של גיל | | 13:19 | סיפור מסע ההישרדות של סבא אריה – גטו, שטוטהוף, דכאו | | 15:09 | עדות על העבודה המשותפת לתיעוד עם גיל והקושי בסיפור | | 19:37 | עדות בזום בערבית – פריצת דרך בין-דורית ובין-לאומית | | 24:44 | סוגיית המעבר לעדויות דור שלישי והתגובות מהסביבה | | 27:24 | השיטה של גיל – שילוב אישי ורגשי בסיפור | | 31:38 | מותו של אריה והשיחה הראשונה שגיל יעביר בלעדיו | | 33:33 | המסרים האחרונים: מדינה, אחדות, ולזכור – "לא עוד" |

---

ציטוטים נבחרים

• גיל על תחושת הגילוי:
  "פתאום השואה נהייתה פרסונלית, זה לא היה משהו רחוק..." (10:31)
• סבא אריה בלימוד לקח:
  "גם בגטאות רבנו אחד עם השני... המדינה הזאת היא נס, ואני לא מוכן שיקחו אותה כמובן מאליו." (32:27)
• גיל על האחריות:
  "אני לא העניין פה, העניין זה המורשת של סבא שלי... אתה חייב להמשיך את הסיפור קדימה." (26:07)
• על העברת הסיפור לדור הבא:
  "הסיפור שלו ימשיך, והוא ממש אמר לי – אתה יודע את הסיפור שלי, אתה ממשיך את הדרך שלי." (30:40)
• סיום ומסר:
  "אני זוכה להגיד לעולם – לא עוד, ועם ישראל חי." (33:33)

---

מסקנות ומסר מהפרק

• העברת לפיד הדור השלישי היא לא רק אחריות כבדה, היא גם מתחלפת לאט מצורך לספר את העבר למשימה להעביר רגש ומשמעות.
• לא משנה כמה הקהל גדול—כל סיפור שנשמר הוא עוגן זהות ומשפחה.
• מעבר לספרות ההיסטורית, יש צורך חיוני בחיבור אישי, בפרטים, בהגעה לרגש—רק כך הסיפור ממשיך לחיות ולהשפיע.

---

פרק זה נע בין האישי לקולקטיבי, בין כאב לתקווה, וממחיש את המעגל שמתחיל בילד ששואל "האם היינו שם?", ועובר דרך המסע האישי והמשפחתי שממנו נבנה הזיכרון הלאומי.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום שלישי, 14 באפריל, ואנחנו אחד ביום, מבית N12. אני אלעד ציפחיוף, יותר מה קורה סביבנו סיפור אחד ביום בכל יום.

כשהגרמנים נכנסו לליטא אני הייתי בן 12. אריה שילנסקי היה ילד, נער, צעיר, כשהחיים השלוויים הרגילים שלו בליטא התהפכו. הגטו הוקף עם משאיות. עם אנשי אס-אס, הם פרצו לגטו, חיפשו ומצאו ילדים ומבוגרים. למזלי הרב...

בשנים שעברו, אריה חווה את הכל. הוא חווה את הרעב, הוא חווה את הפחד, פחד מוות במובן הכי מילולי. הוא ראה איך מי שהיו חברים שלו עד אז גונבים ממנו. הוא חווה את הגטו, את הקרובים שנספו. הוא נאלץ להסתתר, הוא הציל אחרים.

‫שהוא כבר מת, ואחרי כל זה, ‫אריה שרד, הסיפור של אריה שרד. ‫אלא שאלפי אנשים, בעשרות רבות ‫של אירועים שונים, ‫אנשים שבאו לשמוע את הסיפור של אריה, ‫שמעו משהו אחר, ‫או ליתר דיוק, שמעו מישהו אחר. ‫הוא מתאר שהדלת נפתחה של הרכבת, ‫רכבת מסע, התחילו צעקות, ‫שנל, יודן ראוס, קדימה, מהר, ‫החוצה, יהודים, החוצה, מהר. ובמלקות ובשוטים וכלבי טרף שנכנסו ואנשים התחילו להתבלבל ולקפול אחד על השני וחלקם נהרגו מהנפילה ברמפה בעצם ברציף של הרכבת. על החוויות של הרעב, פחד המוות, החברים שהפכו לאויבים, הגטו, את הסיפור של אריה לא הוא מספר, אלא גיל אורן, גיל בן ה-28, הנכד שלו.

ואז הוא הבין שהגיע לגיהנום על האדמות שקוראים לו שטוטוף, מחנה ריכוז נוראי בצפון מזרח פולין. הוא מתאר את הזמזום המתמשך שהוא שמע כל הזמן ברקע. אני אגיד שכל פעם לפני שסיפרתי ואחרי, הרגשתי שאני צריך ממנו, ביקש ממנו אישור לקבל את הסיפור ממנו ואחר כך להחזיר לו את זה. גם ככה אמרתי לו את זה. והוא קיבל, אני מתקשר אליו לפני, הוא בא אליו לפני כל עדות וגם אחר כך בא אליו אחרי הוא מתקשר.

או גם וגם, והוא ביקש שאני אספר לו איך היה, ומה שאלו, ומה הכל, ואז הוא נהיה ממש מעורב בסיפור, והוא רצה שאני אצליח, אז הוא גם הרגיש צורך לתת לי יותר פרטים.

זה סיפור ששייך לדור הראשון, ועבר לדור השלישי. זה גם סיפור על הדור השלישי, שהייתה לו את הזכות לשמוע את הסיפור, את הרצון ללמוד את הסיפור, ואת היכולת. להמשיך לספר את הסיפור הזה עבור הדורות הבאים. סבא אריה נפטר השנה, אבל בזכות הנכד שלו, גיל, הסיפור של אריה עוד חי, עוד מגיע לאוזניים חדשות, וזה נושא שהופך לצערנו ליותר ויותר רלוונטי. השאלה איך ואם אפשר להשאיר את הזיכרון בחיים כששורדי השואה הולכים ומתמעטים.

אז הפעם אנחנו עם הסיפור של סבא אריה ועם מי שמצא את עצמו מספר את הסיפור, הנכד גיל.

סבא שלי הוא איש של... של לימודים ולמידה וקריאה, והקח אותי עד ממש השנים האחרונות שהיה הולך להרצאות פתוחות באוניברסיטה, היה לוקח אותי איתו להרצאות, לסיורים בכל מיני מוזיאונים, הוא היה איש האצ"ל לשעבר, אז למוזיאון האצ"ל, דברים של מנחם בגין, הרבה דברים שקשורים להיסטוריה ישראלית וגם בכללי בעולם, הרצאות, סרטים, טיולים. אז קשר מאוד מאוד קרוב.

גיל מדבר על סבא אריה בחיוך, וזה חיוך כזה שמסגיר אהבה גדולה וגעגוע גדול. האמת שהוא היה בן אדם עם לב ענק, בן אדם של נתינה, של התנדבות, היה עוזר להרבה מאוד אנשים, איש של משפחה, מאוד היה חשוב למשפחה, תמיד להוביל את הארוחות המשפחתיות, לשאת דברים. בימי הולדת לכתוב שירים בחרוזים על קרובי משפחה ולהמציא איזה לחן ולמשוך מילים ולחן ולהשאיר אותם ולבקש מכולנו למחוא כפיים. ממש הפעיל את המשפחה ודאג שכולנו נהיה מאוחדים ותמיד גרם לזה שיהיה עוד ועוד ערבים משפחתיים והורים משפחתיים בטיולים. מלא שמחת חיים.

במשך עשרות שנים, שמחת החיים של סבא אריה, הבדיחות שלו, כמו גם ההתעניינות האקדמית שלו בהיסטוריה, הסתירו בפנים את האמת. במשפחה לא ידעו דבר על החיים הקודמים שלו, על השואה. אמא שלי אמרה שלאורך החיים שלה היו הרבה הרבה סימנים שבעצם הוא שרד את השואה. זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלו פתאום קשיחות או כזה איפוק כזה מסוים ברגעים מסוימים וגם אח שלו דוב שילנסקי שלימים נהיה יושב ראש הכנסת וכמעט אפילו נשיא המדינה, אז הוא סיפר וכתב ספרים על זה, אז הם הניחו שגם סבא יש לו את הסיפורים שלו, אבל סבא שמר על שתיקה רוב החיים שלו למעשה. באמת לא סיפר על זה, גם תמיד כשבאתי לדבר איתו על הנושא, הוא תמיד הלך לפרטים היבשים האקדמיים, זה מדהים, הוא תמיד ניסה להרחיק את עצמו מהאירוע ודיבר על זה מתוך גוף מצד שלישי.

הוא אמר כן, היה שם מלחמה וטנקים ומטוסים ומאסרשמיטים ושטוקה, דיבר ממש על דברים פרטים היסטוריים, על מבצע ברברוסה ועל סטלינגרד ונורמנדי, ולא דיבר על זה בצורה של מישהו שבאמת חווה את אותם אירועים בתור נער. אני בתור נכד, עד שבאתי לאמא שלי ושאלתי אותה, יש לנו בכלל מישהו שקשור לשואה? לא ידעתי. אז אני לא גדלתי לתוך זה, אני לא גדלתי לתוך המחשבה על השואה. שיעור בבית הספר, הוליד אצל גיל את השאלה הזו, שאלה של ילד.

הוא חזר הביתה ואמר, אמא, יש לנו מישהו שקשור לשואה? אמא של גיל ידעה שאצל אבא שלה, סבא אריה, מסתתר סיפור אישי. שוב, היו לזה סימנים, והיא הציעה שגיל יעשה את מה שהיא בעצמה לא הייתה מסוגלת לעשות, לשאול. היא לא ידעה הרבה דברים, היא אמרה לי, תנסה להוציא ממנו כמה שאתה יכול, תנסה לדבר איתו, אתה כאני לא יכולה. כאילו, אמא שלי הרגישה שהיא לא מסוגלת לבוא ולבקש ממנו.

להיפתח לדבר הזה. הרי ברור שזאת הייתה הדחקה כל השנים, ותמיד היו אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים משלי. היו כאלה שכבר כמעט היו בעולם הבא, וקשה לי, אני לא בדיוק יודע אם אני יודע את ה... סיפור, אבל במשפחה כל פעם הכריחו, כמעט אנסו לספר, ספר לילדים, איך זה לילדים אתה לא מספר? גם הילדים, אבל עכשיו הנכד והנרדה, הם עושים עבודות פה, שם, איך, ואז ישר זורקים לי את הכדור, אתה לא מספר, אתה לא זה, אז את מי אני אריין?

סבא שמר על עצמו כל השנים בצורה מאוד מאופק וניתק את עצמו מהשואה? לא דיבר איזה מילה? כלום. והיה סוג של ניתוק, אז היא ביקשה ממני בעצם לשבור את הסכר. אני ממש זוכר שהיא אמרה לי, אתה הנכד שלו, תנסה אתה להוציא ממנו כמה פרטים, אני לא מרגישה ש...

אני לא הצלחתי, או אני לא... אני הרגשתי שהם כאילו ניסו ולא כל כך היה שיתוף פעולה, אז בתור ילד נכד, ילד קטן, בכיתה ד' אולי הוא הצליח לחדור ללב שלו. אי אפשר לצפות מעבד בכיתה ד' להבין את כל המשמעויות ואת כל ההשלכות של המשימה האדירה הזו שהוטלה עליו, וגם גיל... לא הבין, אולי בדיוק בגלל זה הוא הצליח. פשוט באתי אליו, בארוחה משפחתית שהייתה כמה ימים אחרי זה, ואמרתי לו, סבא, ביקשו מאיתנו בבית הספר, המורה, לדבר על השואה, לבוא, אם יש לנו קשר, אולי תבוא ותספר.

ואני זוכר שסבא לא ענה ישר, הוא כזה חשב, ואז הוא שאל אותי, מה זאת אומרת, מה בדיוק צריך, מה בדיוק זה, הוא רצה לחקור לעומק, בעובי הקורה. ואז אני זוכר שהוא כזה לא, הוא לא נתן לי תשובה מיד, בטח, זה ממש לא היה ככה. זה היה מאוד מבוסס ועמום, ואימא שלי וסבתא שלי גם היו ליד, אז כזה, סבתא שלי כזה אמרה, טוב, אנחנו נחשוב על זה ונראה, ואז אימא שלי כזה אמרה, טוב, אולי תחשבו על זה, חשוב לו, ובסוף הוא כזה אמר, טוב, מתי זה נראה? גיל חושב בדיעבד שסבא אריה השתכנע כי הוא הבין שעוד רגע עלול להיות מאוחר מדי. כשהנכד שלו בכיתה ד' שאל, סבא אריה כנראה הבין שאם הוא לא יספר עכשיו, המשפחה כבר לא תדע.

הסיפור שלו עלול להיעלם איתו. אז אחרי עשרות שנים של שתיקה, של צחוקים, שנים שבהן אם היו מדברים איתו על התקופה, הוא היה מעדיף להתמקד במטוסים או בטנקים. סבא אריה הגיע לבית הספר, הגיע לכיתה ד' וסיפר את הסיפור. ואני זוכר את היום שהם בסוף באו. אמא שלי, סבתא שלי וסבא, וסבא סיפר, ואני ממש זוכר איך הם ישבו.

סבא שלי וסבתא שלי ישבו לידו, ואימא צד שני, ממש עטפו אותו כל אחד מהצד, כאילו נותנים לו כזה סוג של תמיכה. אני ממש זוכר איך אפילו אני התרגשתי, כאילו לא הבנתי כל כך מה... מה קורה עד שהוא פתח את הפה וסיפר גם בשפה שמותאמת לילדים, הוא לא... ככל ששמעתי את הסיפור עשרות או כמעט מאות פעמים אחרי זה, הבנתי כמה הוא חסך לנו וכמה הוא סיפר את זה בשפה שילדים יוכלו להבין. הכניס אותנו לאסם, היה שם קש והוא בא...

נשכבו ושכבו, היו כאלה שכבר הלכו לבקש אוכל. ואני מדבר שאנחנו שכבנו כמה שעות עד למחרת בבוקר נדמה לי, הגיעו האמריקאים עם משאיות והביאו אותנו לבטלס. בטלס היה מחנה מרכזי של האס-אס. אני זוכר את השוק של עצמי, אני זוכר שישבתי ורעדתי מפחד שזה סבא שלי ואני לא ידעתי את הדברים האלה עליו, השוק, ההפתעה, המבטים של הילדים שלי, גם הילדים ראו אותי אחרת אחר כך, שיש לי סבא כזה שעבר את הדברים האלה, כאילו פתאום השואה נהייתה פרסונלית, פתאום זה לא היה משהו, פתאום יש פה ילד שיש לו סבא שעבר את זה באמת. אני זוכר שעד היום, הכיתה שלי 20-30 אנשים, בנים ובנות זוכרים את זה עד היום, את הסיפור הזה.

אני זוכר גם שאלה אחת ששאלו אותו, שגם הוא זכר את זה כל השנים, שזה כשהם שחררו אותם בשני למאה ה-45, אז האמריקאים הביאו להם, האמריקאים שחררו אותם והביאו להם הרבה הרבה אוכל. ואז מישהו אמר לו מהחברים לא לאכול את האוכל יותר מדי. כי המערכת, אחרי הרבה משהו שנים תחת מערכת ההשמדה הנאצית, המערכת העיכול לא עבדה כמו שצריך. ואז אני זוכר שממש התלמידים בכיתה שאלו אותו, מה הביאו לכם לאכול? ואז הוא סיפר על הביסקוויטים, וסיפר על השוקולדים, ועל המנות קרב, המנאקים של האמריקאים, עם הטנק שרמן שזרקו להם, ושאלו אותו מה הוא שמע, ואז הוא שמע את הרעש של הטנק שרמן והוא סיפר, ושאלו אותו איך...

הבחור הזה ידע לא לאכול. שאלות ממש, אני זוכר את זה עד היום, וגם סבא שלי זכר את זה, שזה שאלות ממש כאילו של ילדים, אבל שאלות מאוד חכמות. איזה אוכל, כמה אכלתם, ומה עשיתם, ואיך זה היה, וכאילו מה המצגביר היה שם, וכאילו היה לכם קר, היה לכם חם, איך הרגשת, שאלות מאוד תמימות ונאיביות, אבל שאלות מאוד עמוקות, אז בלי פילטרים, אז מה שסבא שלי זוכר ממש. אני זוכר שאימא שלי גם הייתה מופתעת, וסבתא שלי הייתה מאוד כזה לחוצה, נרגשת. אני חושב שהם שמעו פרטים שהם לא שמעו לפני זה, אני בטוח בזה.

ואני חושב גם שהם היו מאוד לחוצות איך הוא יהיה עם זה, מאוד מגוננות עליו כזה. כדי שהשאלות לא יהיו יותר מדי בקצב שלו, בזמן שלו, וזה התפקיד שלהם היה. סיפר אז לילדים את סיפור ההישרדות שלו. סיפור על ילד שנולד ב-1928 בליטא, ובגיל 13 הוא עבר לגטו. הוא הופרד מהמשפחה שלו ונשלח למחנה שטוטהוף.

משם נשלח לדכאו, לעבודה בכפייה. הוא סיפר לילדים איך אחר כך פגש את אחיו, איך הם שרדו את צעדות המוות ושוחררו במאי 1945. שלוש שנים אחר כך כבר עלה לישראל. ונלחם במלחמת העצמאות. אריה סיפר והילדים הקשיבו לכל מילה.

היום ההוא בכיתה ד', יום ששינה את המשפחה, יום ששינה את גיל, ובעיקר שינה את סבא אריה, שפתאום התחיל לספר, התחיל לספר לכל מי שרק היה מעוניין לשמוע. עד היום האחרון שהוא זכר את זה ודיבר על זה, ומאז נפתח הצוהר והפתח להביא אותו לא רק לי. גם לאחים שלי ולשאר הנכדים, היו לו שישה נכדים, שלושה נכדים, ולהביא אותו למסגרות שלנו, לצבא, לשנות שירות, למסגרות, למקומות עבודה, לתנועות נוער, באמת לאורך השנים הוא הגיע לכל המסגרות האלה, וזה מדהים, זה מדהים איך הוא פשוט נפתח, ולא היה לו פשוט להגיע כל פעם, הוא גם היה מצעד החיים. הוא היה בלונדון והוא היה באושוויץ והוא דיבר גם בחו"ל מול אנשים וזה ממש שינה אותו ופתאום נהיה בו צורך לספר. אחרי שהוא ראה שהוא מצליח וגם רגשית הוא מצליח להחזיק את האירוע הזה וגם אם כמובן נזרעה שמשפחה שתומכת בו, הוא בכן הלך לבד ללדות, תמיד משפחה תמכה בו פיזית והוא פתאום התחיל להגיש צורך לספר והוא סיפר ועוד מאוד מאוד מקומות.

וזה מה שמאוד ריגש אותי, וזה התחלתי לשים לב לשינוי אצלו, שהוא נהיה יותר פתוח ויותר... כאילו, ממש הרגישו בו שיש לו צורך אז לספר. זה השינוי שבעצם היה. והקשר שלי ואיתו נהיה קרוב יותר, כי אני בעצם הראשון שפתח אותו לזה. לא תמיד זה היה קל, לא תמיד זה הלך חלק.

לפעמים סבא אריה היה חוזר למקום היותר מסוגר, היותר מנותק, אבל גיל למד אותו, הוא למד לשאוב את כל מה שסבא אמר. וגם את מה שלא אמר. כן, ואני חושב שאני גם השלמתי את המילים שהוא לא אמר בהבעות פנים שלו. התקופה, מה שהייתי שואל אותו לקפה כל שבוע-שבועיים עם מחברת או עם הקלטה, והיינו מקליטים אותו ורושמים מה שהוא אומר מילה במילה בשביל לשמור על העתק נאמן למקור, ומעדות לעדות אני גם הצלחתי לראות ממנו איזה חלקים היו הכי קשים. הוא לא אמר, זה היה הכי קשה לי.

הוא תיאר את הפרטים ואנחנו הבנו את זה בעבודה מאוד מאוד מדוקדקת לפי עברות פנים שלו, איפה שהוא תמיד ברח הבנתי שהיה הכי כואב. איפה שתמיד נגיד במקרה הזה הוא בחיים לא רוצה לדבר על זה ואמר לא אני לא רוצה והיו פעמים שהוא קצת כעס עליי הוא אמר לי תשמע לא מתאים לי לדבר על זה היום בוא נדבר על העבודה שלך על החיים שלך על החברים שלך על המשפחה על הטיול הבא שלך לחול לפעמים הוא קצת כעס שאני מאוד מאוד נכנסתי לזה ורציתי להבין מה קרה בסיפורים האלה. לפעמים סבתא שלי הייתה עוזרת לי או אמא שלי לשכנע אותו. לפעמים זה גם לא הצליח, לפעמים הוא אמר זה לא מתאים לי היום, אני עייף, אני זה, אני שמח, אני כאילו לא רוצה לכם לחזור לזה וכיבדנו את זה. אבל זה היה...

כן, זה היה מאוד מורכב להוציא ממנו דברים לפעמים. ככל שגיל התבגר, הקשר בינו לבין סבא הלך והתחזק. הרבה זמן של בילויים משותפים והרבה זמן של סיפורים. סיפורים על השואה. גיל הרגיש שיש לו עוד מה לשמוע, עוד מה לגלות, עוד מה ללמוד.

הוא רצה שסבא יספר לו הכול, לא רק האירועים שהוא חווה, אלא הצלילים שהוא שמע, הריחות, התחושות. היה שם עוד הרבה לגלות וללמוד. וגיל המשיך לשאול ולשאול עוד ועוד ועוד. מהחלונות של הבית חרושת ראו את הדרמות של משיכת ילדים, ילד בורח, כלומר, מה הוא מצאו ילדים ומבוגרים והביאו אותם למשאיות. למשל, הסיפור של קינדר-אקציה, בעצם גירוש הילדים, שבעצם סיפור, אולי הכי מזעזע בסיפור שלו, שהוא כל השנים סיפר רק פרטים בודדים ממנו, ועם השנים נהיו לי עוד ועוד ועוד ועוד ועוד פרטים, כי זה היה אירוע רגשית, אני חושב, הרגשתי ממנו.

שהוא הכי בורח ממנו, כי זה האירוע שהכי צילק אותו והכי ליווה אותו עד היום האחרון. אני בטוח גם ביום וגם בלילה, בעצם בסיוטים, אני בעצם, מה שהבנתי ממנו, וזה אירוע שהיה לו מאוד קשה לספר ולקח הרבה שנים עד שהבנתי מה קרה שם. בתור ילד הבנתי שפשוט גירשו את הילדים, והוא, החביאו אותו בבית חרושת פרנקל, עיבוד אורות ליד הגטו, אחותו הבריחה אותו. והוא שמר על 15 ילדים בתוך ארון, סגרו אותם בתוך מכונה כזאת גדולה של הבית חרושת, והוא היה צריך לספר צ'יסבטים ולהצחיק 15 ילדים, שהוא היה בן 14 והוא היה הכי גדול, ועוד 15 ילדים שהכי קטן היה בן איזה שנה-שנתיים. והם בכו וזה, והיו צריכים במשך שעות ארוכות שהנאצים לקחו את כל שאר הילדים בתוך הגטו ואת הזקנים, וטבחו בהם ביער כוש הסמוך, הוא היה צריך לשמור על הילדים האלה והוא הוציא את כל הילדים האלה.

הוא פשוט היה גיבור והציל אותם. וכל מה שקרה גם אחרי זה, ומה שהוא שמע, והקולות, והמראות שהוא ראה, הילדים שנתלשים מהם, כל הדברים האלה והזעקות. כשאנשים חזרו מהעבודה לגטו, כשנודע להם מה שקרה, התחילו לצעוק, הם תלשו לעצמם את השערות, היו אנשים עמדו והגעו את הראש בקיר. וזעקות זוועה שאני לא יכול לשכוח את זה, אני זוכר את זה עד היום הזה. זה דברים שלקח לי להבין אותם, אני חושב, חמש-שש שנים של סיפורים, עד שהבנתי מה קרה שם באמת, וגם עכשיו לא סיפרתי כלום מהסיפור הזה, אבל זה נגיד דוגמה לזה, פשוט הבנתי עוד פרטים והבנתי מה קרה שם, והבנתי גם איך הוא הרגיש בסיפור, הרגשות זה משהו שתמיד היה חסר.

היה לו קשה להגיע לרגשות. גיל למד באופן הזה להכיר לא רק את הסיפור, אלא גם את סבא אריה. הוא למד מתי הניתוק מהרגשות מעיד בעצם על אירוע אמוציונלי משמעותי שסבא שלו חווה. זו היכרות שעזרה לו להשלים הרבה פרטים בסיפור של סבא, סיפור שהוא כתב ותיעד עבור המשפחה, עבור הדורות הבאים. אלא שאז קרה משהו לא מתוכנן.

תקופת הקורונה, כל העולם היה בסגרים, זיכרון בסלון ערכו אירוע זום היסטורי, חסר תקדים, ומכרה של גיל חשבה שהוא וסבא שלו יכולים להיות מושלמים. זה היה קורונה והיה הסכמי אברהם אז, ואז היא זכרה שהיא גם מכירה אותי שאני דובר ערבית, וגם היא שומעת את העדות של סבא שלי, ואז היא אמרה, רגע, למה שלא תספר את העדות שלו, אתה בערבית? ואני בהתחלה נרתעתי, אמרתי מה, כאילו למה שאני, הוא בחיים, למה שאני אספר את העדות שלו, אני לא ידעתי כאילו מה לעשות, כי אמרתי בוא נביא אותו פשוט, היא אמרה לא, אנחנו רוצים שזה יהיה בערבית, שזה הרגע ההיסטורי, וגם יהיה להם יותר קל להבין ולהתחבר. ואז סבא שלי בא ואמר לי, אני גם במילים פחות או יותר כאלה, אני כבר, אני לא יכול לצאת ועכשיו קשה ואני גם. פחות מרגיש שיש לי כוחות עכשיו לעשות את העדויות האלה, אני רוצה שאתה תעשה את זה.

הוא ממש ביקש ממני שאני אעביר את הסיפור שלו לעולם, הוא אמר, אני רוצה שתספר אותו כמה שיותר, הוא ממש אמר לי את המשפט הזה, ואיך שאתה יכול, בדרך שלך, אני סומך עליך. אז אמרתי לו, זה בסדר שעכשיו נשב יותר, על קפה, ונבין יותר פרטים, ואז הוא אמר כן, ואז קרה תהליך מדהים ומרגש, שפשוט באתי אליו שבת אחרי שבת. המון המון המון פעמים, וזה קרה. זה מאוד מאוד מרגש אותי להיזכר ברגעים האלה. גיל דיבר ערבית שוטפת מהצבא ומבית ספר.

הוא למד לספר את הסיפור של סבא שלו בערבית, ואז בפעם הראשונה אל מול נציגים מאיחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, גיל מסר את העדות. הוא שיתף את הזיכרון. וזה היה מדהים. התגובות שקיבלתי כל כך מרגשות, אנשים שלא ידעו על השואה או רק שמעו על זה כל מיני דברים, ויש המון, אני בטוח שכולם יודעים, הכחשת שואה גם באיראן וגם בעולם הערבי, במזרח התיכון בכללי, וזה היה כל כך מרגש לראות אנשים שרוצים לשמוע ומתעניינים, והודו לו בסוף אחרי זה, ועלו עם הקנדורות, שזה הלבוש האמירתי והמפרצי המסורתי, והם פשוט באו ו... והודו לו, ובאנגלית, וברכו אותו בסוף, ואותי, והתגובות גם בצ'אט היו מדהימות, תוך כדי ראיתי, ובסוף, וזה פשוט היה חוויה באמת, באמת משהו שאני לא...

קשה לי להתערב בזה, שזה פעם הראשונה, זה כאילו, זה הזוי שזה לא היה בעברית, ולא בשפה שאני רגיל אליה. אבל יש משפט מפורסם, כשאתה אומר למישהו משהו בשפה של, שפה זרה, זה נכנס לראש. אם אתה אומר לו בשפת האם שלו, זה נכנס ללב. הם אמרו שזה נכנס להם ללב ופתאום פעם ראשונה הם באמת הבינו שהיה דבר כזה ושאנשים הנה יש בן אדם שעכשיו עולה איתם בזום שזה סבא שלו והסבא גם בסוף שהוא עלה בזום זה היה ויש גם תמונה כזאת של סבא עולה בזום איתם ואתם רואים את הערבים וזה משהו זה היה ואחר כך הוא הודה עליהם והם הודו לו וזה היה רגע אני זוכר את עצמי אדום, ממש מרוב דמעות, ובתוך רעדתי בבית שלי ככה מהזום, וזה היה... הזום הכי מרגש היה לי בחיים, בלי שאלה בכלל.

גיל בחן את האנשים בתוך הריבועים של הזום, אבל היה הריבוע האחד שהיה חשוב לו יותר מכל האחרים, הריבוע של סבא שלו. סבא אריה היה שם בזום לכל אורך השיחה, וגיל חיכה במתח לשמוע... מה הוא חשב ואיך הוא הרגיש. הוא לא הבין מילה, הוא גם אמר להם באנגלית I didn't understand a word, אבל זה היה מדהים והוא אמר לי שהוא כל כך כל כך גאה בי על האומץ הזה ועל הניסיון הזה וזה היה לי פשוט מפתיע מאוד שהוא דאלי שאני בעצם מספר את הסיפור שלו והוא ממש התרגש. מאז התחילה דינמיקה חדשה.

מצבו הבריאותי של סבא אריה פחות אפשר לו לנסוע, פחות אפשר לו להעביר שיחות באופן פיזי, לשתף את העדות שלו עם אנשים. גיל, לעומת זאת, צעיר, נמרץ, הכיר את הסיפור באופן מושלם. אפשר לראות ברגע הזה העברת לפיד מטאפורית, זיכרון שעבר מדור אחד לדור שלישי. סבא אריה ביקש מגיל להיות זה שימשיך לספר את הסיפור. פחדתי, אמרתי מה, איך אני אספר את הסיפור של סבא שלי שהוא בחיים, ומי ירצה להקשיב לי, אני ילד, יראו אותי ואפילו בזום וילכו.

וזה משהו שהאומץ הזה הוא נבנה אצלי, אני אגיד שהמון המון בעדויות הראשונות אני הייתי מבקש ממנו גם עידוד, סבא איך אני אספר את הסיפור שלך, אני לא אתה, אני לא יודע, והוא היה מעודד אותי לעשות את זה. היה לי הרבה חוסר ביטחון, הרבה פיק ברכיים, הרבה חששות, עד שהחלטתי שלא משנה מה כל מקום שיש עדות, אני בא ונותן. אפילו אם זה שלושה אנשים פעם נתתי, ואפילו אם זה 200 איש היה לי פעם אחת, באולם מלא. זה לא אכפת לי, אני לא העניין פה, העניין זה המורשת של סבא שלי, ושחשוב לו להעביר את המסרים, שאנשים לא ישכחו, אז זה משהו שהוא, גם הוא רתם אותי לזה, אני חושב, לשום מקום. אז אנחנו מספרים פה את הסיפור של סבא אריה ושל גיל, אבל בעצם אנחנו מדברים כאן על משהו אחר.

לפי משרד הרווחה והביטחון החברתי, בישראל חיים היום קצת יותר מ-100,000 שורדי שואה. הגיל הממוצע שלהם הוא 87. רק בשנה שעברה הלכו לעולמם 12,000 שורדים. היכולת להעביר עדות ממקור ראשון הולכת ופוחתת. דור השורדים הולך ומתמעט.

ונשאלת השאלה אם זה בכלל אפשרי להמשיך לספר את הסיפורים שלהם, את סיפורי השואה, באותו אופן כשהם כבר לא כאן. אני חושב שכל פעם שסיפרתי את העדות נתקלתי בדברים האלה של אנשים שואלים אותי גם, או אני שומע אותם שואלים אחד לשני כשאני נכנס לאולם, נכנס לכיתה או לחדר, איפה סבא שלו? הרבה פעמים שואלים אותי, מתי השורד שלך מגיע? מתי הסבא שלך מגיע? מתי הסבתא שלך מגיעה?

או שהמון המון פעמים מה שקרה, שאחרי שסיימתי את העדות, אנשים באו להתנצל. אמרתם, על מה אתם מתנצלים? אז אמרו, כשראינו אותך, אנחנו רצינו ללכת, או זלזלנו, או שכאילו יש לנו הרבה חברים ששמעו שזה נכת, אז לא באו. והייתה לי פעם אחת, בתואר שלי, בבן גוריון, ואני זוכר שזה היה בבית של חבר טוב והיו מתוכננים לבוא, אני חושב, 25-30 אנשים והגיעו שישה. והבנתי שאנשים לא הגיעו כי הבינו שזה אני וכי סבא שלי לא מגיע.

זה היה בבאר שבע והוא גר בתל אביב והיה לו קשה להגיע, הוא לא יכל לבוא. ואני זוכר שמאוד מאוד נעלפתי ושהבנתי שמי שמארח שהולכים לבוא רק שישה אנשים בסוף שקלתי לבטל את זה. ואני זוכר שדיברתי עם אמא שלי, והיא אמרה לי משפט שעד היום נותן לי כוח, אתה לא מבין שזה לא משנה כמה אנשים שומעים אותך, כל בן אדם ששומע אותך, זה הסיפור של סבא, הסיפור שלנו, של העם שלנו, אתה חייב להמשיך. זה לא משנה לך כמה אנשים באים, אתה חייב להמשיך את הסיפור קדימה, זה לא אתה, אתה לא העניין. זה לא אותו דבר, זה ברור.

לספר את הסיפור של מישהו אחר זה מאוד שונה מאשר לשמוע את האדם עצמו, בטח כשכל המהות היא לשמוע אדם שחווה דברים, דברים נוראיים. גיל מודע לזה, והוא החליט לא רק לספר את הסיפור של סבא, אלא באיזשהו אופן להכניס פנימה גם את הסיפור שלו, של הנכד. אני ממש נכנס לסיפור, אני מרגיש שאני הוא. אני מספר את זה בגוף שלישי, כאילו סבא שלי סיפר לי, סבא שלי אמר לי, אבל אני ממש נכנס לזה. אני המון פעמים מסביר להם סוג של מתנצל שאני לא יודע להבין מה זה אומר הרעב שסבא שלי תיאר, שהבטן מתנפחת, שכואב לך, שאתה לא מצליח לישון בלילה מרובעני.

פעמים מזכיר להם, או נגיד שאסור ללכת לחוגים, שהיה חוקי נירנברג והטלאי צהוב מקדימה ומאחורה, ויהודי לא יכול ללכת על מדרכה, הוא הולך ללימודים, הוא הולך לחוגים. אז אני אומר להם, תחשבו, אני חושב על עצמי, אני מנסה להכניס לפה פוסט, אני זוכר את עצמי בהולך לחוגים ולדברים, ובתור ילד בן 12, ולומד לבר מצווה, ולילת תורה, תחשבו איזה דברים נשללו ממנו, אז אני כל הזמן, החלק שלי זה להכניס כל הזמן את עצמי בגילאים שלו, כי כבר הייתי בגילאים האלה, 12, 13, 14, 15, בארבע שנים, 16 בעצם, בארבע שנים שואה בשואה. אז אני כל הזמן מכניס את הדברים שאני חוויתי באותם גילאים. זה הדרך שלי. אין לי עד תחביב לעשות ככה וככה, אני אומר להם, אז הנה הוא לא יכל לעשות את זה.

ולהגיע לתורה, וללכת על מדרכה, שזה מה שאני, כאילו, מי חשב ללכת על מדרכה, שזה זכות. או ללכת בלי סימן זיהוי כלשהו, מקדימה ומאחורה, שכמו טפיל שיזהו אותך מרחוק, לא יתקרבו אליך חלילה. ורעב, אני בחיים לא חוויתי רעב, אז חשוב לי להגיד להם, זה אני. לא עשיר בכסף, אבל גם לא חסר לי כלום, ברוך השם הכל בסדר. כאילו, אז לא חוויתי רעב בחיים.

אני חושב שגם כמה שיותר חוויות ופרטים אישיים שסבא שלי חווה, זה מה שאני משתמש בו. כמה שיותר פרטים אישיים. להכניס שמות. נגיד, יש שם של מישהו, בצלם עזבצקי, שסבא שלי הצטפה בתלייה שלו. על זה שהוא הבריח כמה סוכריות לגטו ותפסו אותו, והוא כל הזמן מבקש להזכיר את השם שלו.

אני חושב ששמות, שמות של מקומות, של אנשים הכי חשוב, אם אפשר לתאר רגשות שאנשים הרגישו, כאילו דברים כמה שיותר, דברים אנושיים, שלא יהפכו את השואה לשישה מיליון למספר, או לכזה משהו כזה רחוק ממנו, בפולינה רחוקה, או בליטא, או בגרמניה. אני חושב שזה מה שמעביר את הסיפור של השואה מעבר למספרים. לטקסים. כי שורדי שואה אמיתיים, קשה להם לספר על מה שהם הרגישו. כי זה קשה לחזור למקום הטראומטי הזה.

אני חושב שאני יכול לחזור למקום שלא, כי שמעתי כל כך את הסיפור כל כך מאות פעמים, זה מה שעוזר לאנשים, הרגש שאני מביע. הרגש שלא בסיפור, זה מה שגורם לאנשים להתחבר. ואני חושב שאם אנשים שמעבירים דור שני או שלישי יצליחו להתחבר למה שסבא שלהם, או אבא שלהם, או אמא שלהם, או סבתא שלהם. חוו, זה הרגש, זה מה שעובר. בסוף האנשים, אני אומר לך במבט של הזמן, סיפרתי עכשיו מעל 40, 40 ומשהו פעמים בכל הפלטפורמות, אני חושב שאנשים לא בהכרח זוכרים מה אמרתי, הם זוכרים בסוף את השם של סבא שלי, אריה שילנסקי זיכרונו לברכה, והם זוכרים מה הם הרגישו.

בשנים האחרונות גיל מצא את עצמו מספר את הסיפור של סבא בפני כל מיני קהלים, בכל מיני שפות. בכל פעם חזר בחזרה לסבא, עדכן אותו, באיך הלכה השיחה, ישב איתו, על איזה חלק בסיפור שגיל חשב שצריך עוד קצת לחפור בו, להבין אותו טיפה יותר טוב. והוא תיקן אותי בדברים בשביל שהכל יהיה מסודר והכל יהיה נכון. ממש הפרטים של כמה סוכריות היה לו בכיס ואיך תפסו אותו ואיך הוא הקביע את הנעליים בשביל לראות יותר גדול שישלחו אותו לעבודה ואיזה הוצאות להורג הוא ראה ומה הוא ראה, בין כמה הוא היה בכל דבר. היום אני יכול להגיד שיש לי את כל הפרטים במאה אחוז כי הוא עבר על זה ואמר לי יש לך את הכל אין לך שום פרט שאתה לא יודע על הסיפור.

ברגע שהוא אמר לי את זה וגם השאר המשפחה ושזה טעם למה שבעצם הארכיון ביד ושם וכל הדוייט שהוא נתן היה לי קצת הקלה וגם לו הוא אמר לי את זה בסוף ממש בשבועות האחרונים שלו שהוא יודע שעכשיו הוא יכול ללכת, כי זה ממש מרגש אותי להגיד את זה, כי הסיפור שלו ימשיך, והוא ממש אמר לי, אתה יודע את הסיפור שלי, אתה ממשיך את הדרך שלי. ועכשיו למעשה השנה, הוא נפטר ביולי, אז אני לא זוכר בהלוויה, שממש עמדתי מולו, וביקשתי ממנו אישור פעם אחרונה, אמרתי לו, סבא, אני מבקש ממך אישור פעם אחרונה, ספר את הסיפור שלך. אני כל כך אוהב אותו ומתגעגע אליו, כי זו פעם ראשונה שהוא לא פה, אז... אז זה קשה לי ומרגש אותי ביותר באותו רגע.

אז זה כאילו פעם ראשונה השנה שאני... שהוא לא נמצא מאחורי, אבל אני לא יכול לספר לו. עוד לא העברתי עדות שהוא... היה לי קשה השנה, יצאו לי כמה פעמים ואמרתי לו. והשנה אני הולך להעביר לארגון מסע באנגלית לאנשים שבאים לפה מכל העולם, יהודים צעירים, ואני לא יודע איך זה יהיה, אני בדרך כלל בוכה בדעות שלו, שאני מספר, ועכשיו אני לא יודע איך אני...

בדרך כלל הם הרגישו גם שהוא בחיים, ועכשיו זו פעם ראשונה שהוא לא, אז גודל האחריות עוד יותר מלחיץ אותי, אבל אני אתמודד עם זה. הרבה כוסות מים והרבה... אה, זה קשה לי. השנה זאת תהיה הפעם הראשונה שגיל יעביר את העדות, יספר את הסיפור של סבא אריה כשסבא שלו כבר לא בחיים. ניכר שזה מאוד מרגש את גיל, הוא קצת מתוח, קצת לחוץ.

הוא אומר שלמרות שהוא מכיר את הסיפור במאה אחוז על כל הצדדים שלו, למרות שהעביר כבר עשרות שיחות כאלה, לזו הראשונה בלי סבא הוא נערך אחרת. אני חושב שאני אולי אדבר על הימים האחרונים שלו, מה היה חשוב לו, מה המסרים שהוא רצה להעביר לעולם, וכל סיפור אני מסיים את זה, אבל עכשיו אני אספר את זה עוד יותר, כמה חשוב לו תמיד בימים האחרונים שלו לדבר על זה שחשוב לו שתהיה פה אחדות בעם. הוא אומר תמיד, גם בגטאות היינו דעות שונות, תמיד הוא אמר את זה, גם בגטאות היה כאילו שמאל וימין, ומלא דעות, ורבנו אחד עם השני, ממש אמר לי, גם בגטאות רבנו אחד עם השני. הוא ממש ראה את ההפגנות בסוף, בשנים האחרונות שלו, והוא אמר, זה בסדר שיש דעות שונות, וזה בסדר שיש הפגנות, זה טוב, זה דמוקרטיה, אבל רק שלא תהיה אלימות, רק שלא ירביצו אחד לשני, רק שלא יקללו, רק שכאילו ישמרו על הגבולות, ועל עיקר שיבינו שהמדינה הזאת היא נס, ואני לא מוכן שיקחו אותה כמובן מאליו, שלא יהיה על סכסוכים פנימיים, יהרסו כל מה שבנינו פה.

זכיתי לעלות לארץ, זכיתי להשתתף במלחמת השחרור, זכיתי להקים משפחה, ילדים, נכדים, נינים, ואני זוכה להגיד לעולם לא עוד never again, ועם ישראל חי.

גיל אורן, הנכד של... סבא אריה. תודה. תודה לכם. וזה היה אחד ביום של N12.

תודה ליד ושם על העדויות של אריה שילנסקי ששמעתם כאן במהלך הפרק. אתם מוזמנים להצטרף לאירועי זיכרון בסלון, לארח או להתארח, ואת כל הפרטים תוכלו למצוא באתר האינטרנט שלהם. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו. בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר והפקה הילה פז, שירה הראל, מתן זמיר, דניאל שחר ועדי חצרוני.

על הסאונד יובל בוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצוות. צרכים ובנתונים של כל אדם