אישה, חיים, חופש

Summary

אחד ביום – אישה, חיים, חופש (8.3.2026)

מגיש: אלעד שמחיוף
אורחת: ד"ר תמר אילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן

---

סקירה כללית

בפרק זה של הפודקאסט "אחד ביום", לרגל יום האישה הבינלאומי, מוקדשת השיחה לנשים באיראן – הדיכוי שהן חוות, המאבק שהן מובילות והתקווה שלהן לעתיד טוב יותר. שמחיוף וד"ר גינדין בוחנים את תפקידן המרכזי של הנשים בטלטלות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות באיראן בעשורים האחרונים, ושואלים כיצד השתנה ומצוי מעמדן, ומה המשמעות של המאבק הנוכחי הזה – "אישה, חיים, חופש".

---

נקודות עיקריות ודיונים מרכזיים

1. פתיחה ותיאור הרקע לאיראן (00:35–02:10)

• שמחיוף מסמן את מרכזיות הנשים בגל המחאות האחרונות באיראן, כאשר נשים הופכות לסמל ולחזית המאבק נגד המשטר.
• מובאות דוגמאות לכך שהנשים לא רק משתתפות אלא מובילות – בנאומים פומביים, ברשתות החברתיות ("הן סוחפות אחריהן מיליונים. הן מספרות את הסיפור של העם האיראני" – שמחיוף, 01:44).

2. חשיבות הנשים במאבקים החברתיים־פוליטיים (02:38–04:53)

• ד"ר גינדין מסבירה: המאבק למען זכויות נשים היה זה שסלל את הדרך למהפכות האזרחיות האחרונות:

  "מה שסלל את הדרך למהפכת האריה והשמש... לא היה מתאפשר בלי מחאת אישה, חיים, חופש."
  (ד"ר גינדין, 02:43)

• נשים הן חלוצות לא רק במחאה, אלא גם בזכייה בפרסים בין־לאומיים: שני פרסי נובל האיראנים, מדלית פילדס במתמטיקה ועוד.
• הדואליות האיראנית: מטוטלת הזהות בין "איראניות" ל"איסלאמיות", ותרומתה להעצמת נשים כ"אקטיביסטיות מוכנות מאבק".

3. הקשר היסטורי והפרדוקסים במעמד נשים (04:53–11:59)

• ד"ר גינדין מספקת רקע היסטורי: מעצמה נשית עתיקה (אסתר המלכה, השפעה באימפריה הפרסית) לעומת כפיות מודרניות:

  "בתקופה של רזה פהלבי... הוצא פקודה שאסור לנשים להיראות במרחב הציבורי עם היג'אב"
  (ד"ר גינדין, 05:12)

• פרדוקס: גם אי־חובת ההיג'אב וגם חובת ההיג'אב — שתיהן כפייה מבחוץ.
• בתקופות שונות זכו נשים לחופש מסוים (כולל זכות בחירה, תפקידים ציבוריים), לצד חוקים מפלים כגון עונשים חמורים על אי־ציות לכללי צניעות, וחוסר שוויון דרמטי בדיני נפשות (פיצוי כספי על רצח – "אם רצחת אישה מוסלמית, המחיר הוא 50 גמלים" לעומת 100 לגבר מוסלמי – 11:59).

4. השינויים לאחר המהפכה האיסלאמית והגלים העכשוויים (13:29–16:43)

• לאחר עליית חומייני חובת החיג'אב הפכה לחוק – ומחאת הנשים הייתה מיידית.
• בעשור השני של המאה ה-21: מעבר לקבוצות מחאה ברשתות ("מחאת החיג'אב"), בה נשים מעלות תמונות מחוץ לבית מבלי לכסות את כל השיער.
• שיא: מותה של מהסה אמיני ב-2022 (עוצרת בשל היג'אב, מתה מהתעללות) פתח גל מחאה אדיר תחת הסיסמה "אישה, חיים, חופש":

  "המוות שלה הוביל לתנועת מחאה ענקית תחת הכותרת אישה, חיים, חופש"
  (שמחיוף, 14:55)

5. המשטר מול המחאה והניסיונות להסתגלות (16:43–18:55)

• דיון על ניסיונות המשטר "להשתמש" בנראות של נשים כאמצעי תעמולה, וממש כעלי תאנה כלפי חוץ ופנים.
• ד"ר גינדין מציינת את הפרדוקס ההולך וגובר: בעוד נשים מובילות מאבק ברחובות, המשטר מנסה לשדר פתיחות, אך בו־זמנית מקדם חקיקה דרקונית (לדוג' חוק חיג'אב חדש עם סנקציות כלכליות, עונשי מאסר ומוות – 16:03).

6. מבט לעתיד והתקווה לשינוי (18:55–20:28)

• ד"ר גינדין מצביעה על תחושת דחיפות של נשים ליטול מנהיגות:

  "הנשים האירניות מרגישות שהן מוכרחות להיות בחזית ... כדי להבטיח שלא משנה מה יקרה, הפעם יהיה להן חופש, חירות ואיזון"
  (ד"ר גינדין, 19:10)

• החלום: אולי בסופו של דבר גם חוקי הירושה ישתנו והמאבק יוביל לשלטון שמיטיב עם נשים כפי שלא היה מעולם באיראן.

---

ציטוטים וזמנים בולטים

• "מה שסלל את הדרך למהפכת האריה והשמש ... לא היה מתאפשר בלי מחאת אישה, חיים, חופש."
  (ד"ר תמר גינדין, 02:43)
• "הפרדוקס: אם אתה רוצה להוכיח שמדכאים נשים באיראן, אני יכולה להביא לך הוכחות. אם אתה רוצה לראות שמקדמים – יש גם כאלה."
  (ד"ר תמר גינדין, 10:52)
• "המוות שלה [מהסה אמיני] הוביל לתנועת מחאה ענקית תחת הכותרת אישה, חיים, חופש."
  (אלעד שמחיוף, 14:55)
• "הנשים האיראניות מרגישות שהן מוכרחות להיות בחזית ... אחרת המטוטלת שוב תיזרק לאיזשהו קיצון."
  (ד"ר תמר גינדין, 19:10)
• "חד הדברים שמעולם לא היה באיראן זה שלטון שטוב להם."
  (ד"ר תמר גינדין, 20:15)

---

רגעים מרכזיים – עם טיימסטמפים

• 00:53 – תיאורי גיבורות המחאה ועדויות מנשים איראניות.
• 02:10 – תחילת השיחה עם ד"ר גינדין; חשיבות מחאת הנשים.
• 05:58 – ההיסטוריה של חובת/איסור החיג'אב, פרספקטיבה חברתית.
• 09:37 – תחילת הכפייה הדתית אחרי המהפכה האיסלאמית.
• 11:59 – מעמד משפטי: "דמי דם" ונחיתות ערך.
• 13:29 – הרחבת סמכויות משמרות הצניעות ותחילת "מחאת החיג'אב" במדיה החברתית.
• 14:55 – פרשת מהסה אמיני וההשלכות על השיח הציבורי.
• 16:03–16:43 – החוק החדש והמגבלות המחמירות.
• 18:55–20:28 – התקווה לשינוי, תחושת הדחיפות בקרב הנשים באיראן.

---

סיכום

הפרק ממחיש כיצד נשים באיראן היו ונותרו לב ליבו של השינוי החברתי – מקור של השראה, סמל לכוח עמידה והיכולת לחלום על עתיד אחר. הסיפור האיראני, כפי שמסביר הפרק, לא ניתן להפריד ממאבקן של הנשים, שהפכו לסמלו החזק ביותר של הרצון לחופש, צדק ושוויון – לא רק עבור נשים אלא לכל אזרחי המדינה.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוקי חדש בעראל? יש לנו, נכון בובו? אבא עשה. אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בעראל? אבא יעשה, אבא יעשה.

אין באמור לעבוד ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום ראשון, שמונה במרץ, ואנחנו אחד ביום. מבית אין שתים עשרה.

אני אלעד סמחאיוב ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו. סיפור אחד ביום, בכל יום.

יש משהו שמאוד קשה להתעלם ממנו, במיוחד בימים האחרונים. בחזית המאבק של העם האיראני אפשר למצוא המון המון נשים. אני חומנאי! מוות! חדש!

בהפגנות של חודש ינואר למשל, לפי ארגון נשים איראני שפועל מחוץ למדינה, בחלק מהערים כמו רשת נהרגו יותר נשים מגברים. הסמלים של המחאה הנוכחית היו אישה צעירה שהדליקה סיגריה עם התמונה של חמינאי, והייתה אישה מבוגרת שצעדה ברחובות איראן מדממת והסבירה שהיא לא מפחדת למות, כי היא בעצם מתה כבר 47 שנה.

נשים אירניות מדברות בעצרות בכל העולם.

נשים אירניות מתראיינות בתקשורת.

נשים אירניות מעלות סרטונים ברשתות החברתיות. כשכולם רואים מה שקורה בירון היום, אני צריכה שאתם יודעים מה שהיו צריכים להחליט ללחוץ עליו בפני 47 שנים. הן סוחפות אחריהן מיליונים. הן מספרות את הסיפור של העם האיראני. הן מסבירות למה צריך שינוי, והן גם אלו שמובילות אותו.

אז היום הוא יום האישה הבינלאומי, והחלטנו להקדיש אותו כדי לדבר על הנשים של איראן. דוקטור תמר אילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן מאוניברסיטת חיפה, תספר לנו על הדיכוי, על המאבק, וגם אולי על התקווה של הנשים באיראן לעתיד טוב יותר.

לא היינו רואים את המלחמה הנוכחית באיראן בלי המחאה העממית שקדמה לה ואת המחאה הזו לא היינו רואים בלי המאבק למען זכויות הנשים באיראן. לגמרי אני חושבת שמה שסלל את הדרך למהפכת האריה והשמש שזה מה שהתחיל בדצמבר לא היה מתאפשר בלי מחאת אישה חיים חופש. גם חלק גדול מהאקטיביסטיות גם בפנים וגם בחוץ הם נשים. שני פרסי נובל של איראן הם של נשים מדלית פילס של איראן שזה פרס נובל בתחום המתמטיקה של אישה. השחקן האיראני המצליח ביותר הוא שחקנית הסופר האיראני המצליח ביותר הוא סופרת כלומר באמת לנשים גם בפנים וגם בחוץ יש תפקיד מאוד מאוד מאוד חשוב ולא סתם.

זנזן דגי עזאדי אישה חיים חופש הפך לסיסמה ונשים. גם במחאות שלא יהיו סביב נשים הפכו לסמלים של המחאות. המאבק העממי, האזרחי באיראן הוא כמובן לא רק מאבק של נשים, והוא גם לא רק מאבק על זכויות נשים. אבל גם במאבקים על נושאים אחרים, מעמד האישה באיראן מצא את עצמו איכשהו משולב פנימה. לא פעם זה קרה כי משטרים באיראן רצו לעשות שינויים, רצו לעשות רפורמות, ומתי שהוא הגיעו גם לנושא הנשים.

נכון ויש דבר שאני קוראת לו מטוטלת הזהויות האיראנית בין הזהות האיראנית לזהות האיסלאמית. ויחד עם מטוטלת הזויות כל פעם שהשלטון מושך לצד אחד המושך לצד השני. ואני חושבת שדווקא הכפייה הדתית של השנים האחרונות היא שגרמה לנשים גם להיות חלק כל כך חשוב במאבק וגם זה שבאופן מסורתי. החברה כן מדכאת אותן בגלל שהן תמיד היו צריכות להיאבק על מקומן בחברה אין רגילות להיאבק. רגילות לעבוד קשה זאת גם הסיבה שהאיראנים הכי מצליחים בחול הם או נשים או יהודים.

על המעמד במיוחד של נשים באיראן אפשר ללמוד לא רק מההיסטוריה הקרובה, אלא גם זו הרחוקה. אפילו מגילת אסתר, נמצאים ארכיאולוגיים, סיפורים, טקסטים עתיקים. לנשים באימפריה הפרסית היה כוח, הייתה השפעה. נשים שכנעו מנהיגים להחמיר או להמתיק עונשים. הן שכנעו מנהיגים לצאת למלחמות.

העניין הוא שלצד הכוח הזה, המטוטלת כל הזמן זזה, ואם נקפוץ לתקופה שהיא קצת יותר מודרנית מאשר זו של החשבי ראש, נראה שאנשים באיראן, עוד לפני המהפכה האיסלאמית, נאלצו להתמודד עם משטר שקופה עליהם להתנהג בצורה מאוד מסוימת. ובתקופה של רזה פחלבי הסבא היה אירוע ב1936 8 בינואר 1936. אחרי של זה פחלבי שמאוד ניסה למערב את איראן ולקדם אותה ראה את מלכת אפגניסטן בלי היג'אב. ואמרו וואו גם אנחנו צריכים להיות כאלה מתקדמים וב-8 בינואר הוציא פקודה שאסור. לנשים להיראות במרחב הציבורי עם היג'אב.

יהיו משמרות אי צניעות. והחברה באותו זמן הייתה מאוד שמרנית בשביל חלק מהנשים. אני יכולה להמשיל את זה לזה שמחר יגידו שאנחנו לא יכולות להסתובב ברחוב עם חלק עליון. ואני בטוחה שיש נשים באפריקה שמאוד מרחמות עליי ועל נשים אחרות במערב שאנחנו חייבות ללבוש חולצה גם בקיץ. ואני מניחה שחלק מהנשים יצאו החוצה וימשיכו להתקדם גם ככה.

וחלקי שרו בבית ואותו דבר קרה ב1936 עד הדחתו של השעה על ידי בריטניה ורוסיה. ב1941 היו נשים שלא יצאו מהבית כלומר אם אסור לי לצאת מהבית עם הג'אב אז אני פשוט לא אצא מהבית. כן, זה די מנוגד למה שקורה היום, אבל גם ההחלטה לאסור על נשים אירניות לעתות חיג'אב הייתה כפייה, כפייה שחלק מהאנשים באיראן פשוט לא היו מוכנות לקבל. וכשהשעה הוחלף בשעה חדש בבן שלו, הגזרה הזו בוטלה. נכון.

נשים יכלו להתלבש איך שהן רוצות והיו כאלה שהלכו גם עם מיני ותסרוקות נפוחות אבל הלבוש הוא סימפטום זה בתקופה הזאת אנחנו מדברים על זה שנתנו לנשים זכות הצבעה. היו נשים בכל התפקידים גם בצבא היו נשים בספורט היו נשים. והייתה שרה השרה הראשונה הייתה בממשלת פהלבי זאת הייתה פרופסה היא הייתה שרת החינוך ובמקצוע היא הייתה רופאה והיא הייתה כמובן אחד האנשים הראשונים שהוצאו להורג אחרי המהפכה ובגלל שהיא הייתה רופאה אז היא אמרה אני ראיתי את המוות הרבה פעמים ואני לא פוחדת למות. זהו, אני מניח שאתם נתקלתם בתמונות, בסרטונים מאז, אולי אתם גם זוכרים. נשים באיראן שלפני המהפכה האיסלאמית לבשו חצאיות קצרות, לבשו גופיות, היו להן תסרוקות מפונפנות.

היו אז גם נשים שהלכו עם חיג'אב, כן. ועוד כשהמהפכה האיסלאמית הייתה רק ברחובות, ושהשעה עדיין היה המנהיג בארמון בטהרן, כבר עלתה השאלה איך איראן חדשה תשפיע על מיליוני הנשים שחיות בה. וכששאלו את חומיינים מה יהיה תפקיד הנשים אחרי המהפכה איפה יהיה המקום שלהם בחברה הוא אמר הנשים הלוויות שהשתתפו לקחו חלק פעיל וחשוב ושווה במהפכה הזאת ברור שהם יקבלו את מקומן הראוי בחברה ובממשל גם אחרי.

ומה שהצרפתים שמעו זה שנשים יהיו יקבלו שוויון מה שהוא התכוון זה שהם יקבלו את הכבוד הראוי. לא הפריצות שהולכת עכשיו שאתה יכול לראות להם את הרגליים ואת הצוואר אלא את הכבוד הראוי. כן זו כנראה הייתה אסטרטגיה מכוונת כי חומיני ידע מצוין שהחירות של נשות איראן היא משהו שהוא רוצה לטפל בו ולטפל בו מהר. אחרי ההצבעה המפורסמת במשאל עם שבו 98.2 אחוז אמרו כן לרפובליקה האיסלאמית אז יצא חוק ההג'אב שנשים חייבות ללכת עם הג'אב.

ברגע שיצא החוק יש תמונות עם רחובות מלאים, נשים בלי היג'אב שמוחות נגד החוק החדש. העניין הוא שלצד החובה החדשה ללבוש חיג'אב, כפייה לקיצון השני בהשוואה למה שעשה השא הקודם קודם. היחס לנשים באיראן גם אחרי המהפכה האיסלאמית היה מורכב. היו זכויות לנשים, הייתה להן זכות הצבעה, נשים היו יכולות לנהוג, ללמוד, להמשיך גם להשכלה גבוהה. עכשיו זה כאילו נשמע לנו מובן מאליו, אבל במזרח התיכון, זה לא מובן מאליו היום וזה גם לא היה מובן מאליו אז מעמד אנשים באיראן בכל זאת היה במידה מסוימת מתקדם יותר אם היינו משווים אותו לזה של חלק מהשכנות של איראן.

ברפובליקה האסלאמית יש כדורגלניות יש נבחרת כדורגל הם פשוט משחקות עם הג'אב ובגדים ארוכים. משטר רעייתו לא תקים את משמרות הצניעות, הוא הקים את מרכזי החינוך מחדש לנשים שהפרו את חוקי הצניעות והליבוש. אבל במקביל, הוא גם קידם נשים. בשנות ה-80, בעיצומה של מלחמת איראן-איראק, כשגברים נשלחו לחזית, נשים רבות נשארו לבד. הנשים האיראניות הצטרפו אז לחוח העבודה, כי מישהו היה צריך, והן הצטרפו אפילו בתפקידים למשרדים ממשלתיים.

לכאורה זו התקדמות גדולה, אבל במקביל, שנה אחר כך בסך הכל, עבר גם חוק שאישה ללא חיג'אב תענש ב-74 מלכות. איראן היא ארץ של פרדוקסים. אם אתה רוצה להוכיח שמדכאים נשים באיראן, אני יכולה להביא לך הוכחות שמדכאים נשים באיראן. אם אתה רוצה לראות שמקדמים נשים באיראן, אני יכולה להביא לך הוכחות שמקדמים נשים באיראן. שיש נשים בממשלה, לממשלה הנוכחית יש דוברת, יש שעות בממשלה לאורך השנים, יש חברות פרלמנט.

לאורך כל השנים מצד אחד יכולה להראות לך את זה ואני יכולה להראות לך שיצא חוק שאסור להקות אישה אפילו אם היא שייכת לך. אני לא יודעת כמה חיפה יש לזה וכופר נפש זה שוב חוק אסלאמי כאשר אתה הורג גבר. בין אם זה בשוגגו במזיד אתה צריך יש עין תחת עין שמוצאים אותך להורג. ואתה יכול לפדות את נפשך במחיר נפשו. אז נפש של גבר מוסלמי זה מחיר שצמוד ל-100 גמלים.

אם רצחת אישה מוסלמית, המחיר הוא 50 גמלים. מודה, גם אני הופתעתי, אבל מתברר שהעיקרון המוסלמי מהשריע, דמי דם או כופר נפש, הוא מאוגן גם בחוק הפלילי של איראן. פגיעה באדם יכולה לגרור דרישה לפיצוי, ובמקרים מסוימים פגיעה באישה שווה במרכאות רק חצי בהשוואה לפגיעה בגבר. אגב, עוד פחות מאישה שווה פגיעה במי שהוא יהודי או נוצרי. במשך שנים, באיראן נמשכו אותם פרדוקסים, נמשכה הדואליות.

המקומות שבהן אפשר היה לראות דיכוי וכפייה אלימה נגד נשים, אבל גם מקומות שבהן אפשר היה לראות נשים שמתקדמות, נשים שמקבלות זכויות, שוב, באופן יחסי כמובן. אבל אז, אחרי כמה שנים מאוד סוערות בכל מה שקשור למעמד האישה, הגיע רגע אחד שבו כבר אי אפשר היה להתבלבל. וזה הרגע שבמידה רבה הוביל לנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו. אבל קודם חסות אחת, הוא ממש מיד חוזרים.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוקי חדש ב-RL? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו ב-RL?

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להבות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.

בשבוע שעבר, כשנפרדנו לשלום ולא להתראות מחמינאי, סיפרנו על המתיחות המסוימת שהייתה בין המנהיג העליון לבין הנשיא חתמי, שכיהן בתחילת שנות האלפיים. אז גם בכל מה שקשור לזכויות נשים, חתמי היה פרוגרסיבי יותר מאחרים בעמדות ההנהגה אז, אלא שאחריו המטוטלת שוב זז על הצד השני. ב-2014 משמרות הצניעות קיבלו עוד סמכויות, עוד כוח לאכוף עבירות לבוש השינוי הזה גם בתורו הוביל לשינוי אחר ברשתות החברתיות, בפייסבוק בעיקר התחילו קבוצות קטנות של סטודנטיות באיראן את מה שנקראה ב-2017 מכעת החיג'אב בהתחלה הן נעלו תמונות שלהן במקומות ציבוריים בלי פנים מזוהות כמובן אבל עם שיער חשוף לאט לאט הטרנד הזה הלך והתרחב. פתאום אפשר היה לראות תמונות כאלה שצלמו גם במקומות שהם פחות מבודדים. פתאום גם בעיר נשים הלכו עם חיג'אב טיפה מרושה לזה או שערה בצבצה לה שם פתאום.

המשטר ניסה להקשיח את האכיפה אבל המחאה המשיכה ויותר ויותר נשים באיראן הלכו עם החיג'אב ככה שהוא לא לגמרי כיסה להן את כל השיער. ואז בשנת 2022 משמרות הצניעות תפסו את מסה אמיני כמה ימים בפני שחגיגה יומולדת 23. היא לבשה את החיג'אב שלה כמו לא מעט נשים אחרות. מעט שיער גלה שחוצה. היא נעצרה ונלקחה לחינוך מחדש.

למשפחה שלה נאמר שהיא תשוחרר משם בתוך שעה. אבל מסה אמיני הובהלה לבית החולים, שם היא מתה. בדיעבד התגלו סימני אלימות קשים על גופה. היא עברה התעללות פיזית, והמוות שלה הוביל לתנועת מחאה ענקית. המחאה הזו התנהלה תחת הכותרת, אישה חיים חופש.

אבל זה לא היה רק על מעמד האישה. הסיסמאות היו של נשים, הסימפטום היה עשרת ההיג'אב, אבל המחאה הזאת הייתה על זכויות אדם וזכויות אזרח בסיסיות. המחאה דוקעה, לא רק באיומים ומעצרים, אלא גם בהישג, כי שוב המטוטלת זזה, הפעם לכיוונן של הנשים. הן היו יכולות ללכת גם בלי היג'אב, אבל לא כי החוק שונה, אלא רק כי הפסיקו לאכוף אותו. ואחרי כחצי שנה בלי אכיפה נשים הפסיקו לעטות היג'אב ולא הצליחו גם באכיפה אלימה לא הצליחו להחזיר את ההג'אב לראשן של הנשים.

והיה חוק היג'אב חדש ודרקוני שהיה בתהליכי חקיקה משהו כמו שנה וחצי. והיה אמור להיכנס לתוקף בדצמבר 2024 שהחוק הזה היה עם אכיפה מגיל 12 במקום 15. העונש המרביא עונש המעשר המרביא עלה ל 15 שנות מעשר על עבירות היג'אב אני עוד לא מדברת על עבירות אחרות. ועונש שכולל סנקציות כלכליות וסנקציות במקומות העבודה. וכולל העונש הגבוה ביותר שאפשר לגזור זה שחיתות על פני האדמה שזה עונש זה גזר דין איסלאמי שהעונש שלו הוא מוות.

זה אמור להיכנס לתוקף בדצמבר 2024 ארגוני זכויות אדם בכל העולם התכננו שזה לא ייכנס לתוקף הנשיא פזשקיין ביקש לא להכניס את זה לתוקף. ויושב ראש הפרלמנט בהתחלה אמר לו אם אתה לא תכניס לתוקף אני אכניס לתוקף ואז בשמונה בדצמבר. חמישה ימים לפני שהחוק היה אמור להיכנס לתוקף אסד נפל ומערך הפרוקסי התפורר לפחות זה של טבעת האש סביב ישראל שהוא היה הספק העיקרי. של לוחמים כדי לדכא מחאות בתוך איראן כי אין מספיק איראנים שמסכימים לראות באחים שלהם בשביל השלטון הזה אז נשראל היה שולח אלפי חיילים כל פעם. והמשטר בעיקר מאז נפילת אסד היה ממש במוד הישרדות שלא יצאו לרחובות.

לא פעם המשטר האיראני משתמש בזכויות נשים כסוג של עלי טענה. היחס לנשים באיראן הפך לשיטה של המשטר גם לייחצן את עצמו בחוץ וגם להרגיע מתיחות בפנים. אלו דברים רלוונטיים במיוחד בתקופות שבהן המשטר האיראני מרגיש שהוא חלש ופגיע. בין מלחמת 12 הימים למחאה הנוכחית אנחנו רואים נשים יותר ויותר בלי היג'אב והופעות וכיף ברחובות. מצד אחד כדי לשדר עסקים כרגיל וגם כדי להראות כמה אנחנו מתקדמים.

ומשכחו שהייג'אב זה רק סמל ושהעניין הוא זכויות אדם וזכויות אזרח וזה שאם אני אסרוף תמונה של חמני אז. אני אמצא את מותי בתאונה מציירת ואחרי המחאות הנוכחיות אנחנו ממש רואים שהם מדגישים נשים בלי הג'אב. 11 בפברואר האחרון שזה היה יום השנה אני מקווה שאחרון אמן יום השנה האחרון לניצחון המהפכה האסלאמית. אז בתהלוכות שהיו ברחוב ראינו בכוונה נשים בלי הג'אב שתומכות בשלטון. וכאן הכל מתחבר, מסורת של נשים חזקות, אתוס של אישה שיש לה מה לומר, יש לה איך לתרום, יש לה יכולת להשפיע.

דוגמאות ספציפיות לנשים מצליחות במדע, באומנות, בתרבות, אבל במקביל משטרים שניסו להגביל את האישה האיראנית, לומר לה מה מותר לה לעשות, מה מותר לה ללבוש ומה אסור לה. משטר דתי קיצוני שמנסה כבר כמעט 50 שנה להשתמש בנשים רק כשזה נוח לו. ועכשיו, כשהאירנים עומדים לפני אפשרות ריאלית למציאות חדשה, הנשים האירניות מרגישות שהן מוכרחות להיות בחזית. הן מוכרחות כי אחרת המטוטלת שוב תיזרק לאיזשהו קיצון. הן בחזית כדי להבטיח שלא משנה מה יקרה באיראן ביום שאחרי, הפעם יהיה להם חופש, תהיה להם חירות, הפעם יהיה להם איזון.

לא רוצה לחזור על המילים של חומיני אבל בגלל התפקיד המכריע שנשים מילאו במהפכה האחרונה ובכלל באקטיביזם במהפכות האחרונות. אז יהיה להם תפקיד חשוב ואולי אפילו ישנו את החוק של שיורש עצר יכול להיות גם אישה. למרות שהיא גם לא נולדה על אדמת איראן אז יכול להיות שישנו גם את זה תהיה חוק החדשה מן הסתם ועוד חוקים נגד נשים יהיו לימודים מעורבים. אני מניחה יכול להיות שכן יאפשרו לכל אחד להיות כפי רצונו עם הג'אב או בלי הג'אב אני מאוד מקווה שהמטוטלת תעצר סוף סוף אחד הדברים שמעולם לא היה באיראן. וזאת אחת הסיבות שתמיד כשהשלטון מושך לצד אחד המושך לצד השני חד הדברים שמעולם לא היה באיראן זה שלטון שטוב להם.

דוקטור תמר אילן גינדין תודה תודה רבה.

וזה היה אחד ביום של אין 12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. האורך שלנו רום עתיק, תחקיר בהפקה שיר הירה לילה פס, דניאל שחר ועדי חצרוני, על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחאייוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוקי חדש ב-RL? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו ב-RL?

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להבות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.