טייסים בשמי איראן

Summary

---

אחד ביום – טייסים בשמי איראן

מארח: אלעד שמחיוף (N12)
תאריך: 11 במרץ 2026
נושא: סיפורם של טייסי הקרב הישראלים בגיחות המבצעיות לאיראן – חוויות אישיות, משמעות היסטורית, ותחושת שליחות

---

סקירה כללית

בפרק זה, אלעד שמחיוף משוחח עם שני טייסי קרב מחיל האוויר הישראלי – אחד צעיר (בן 25, "א' הצעיר") ואחד בוגר (בן 48, "א' הבוגר", טייס במילואים) – אשר נטלו חלק בגיחות התקפיות במעמד חסר תקדים בשמי איראן, כחלק מ"מבצע עם כלבי" ולאחר מכן ב"שאגת הארי". הפרק נוגע בהתפתחות האישית של הטייסים, הדינמיקה במבצעים רחבי-היקף, שיתוף הפעולה עם חיל האוויר האמריקאי, ולבסוף – מבט פנימי על המחיר האישי, הגאווה, והשליחות.

---

הנושאים המרכזיים

1. הדרך להיות טייס – חלום או צירוף מקרים?

[00:25–02:01]

• לא כל טייס מתחיל מתוך חלום ילדות. א' הצעיר מספר על כניסתו "המקרית" למסלול:

  "לא הכרתי בכלל את זה, אין לי רקע בחיל האוויר... התגלגלתי לתוך זה... אולי זה עזר לי שקצת לא היה לי את הלחץ מהבית."
  (א', 00:59)

• רגע ההתאהבות במקצוע מגיע לכולם:

  "פעם ראשונה שטסתי לבד על מטוס בלי מדריך... הרגשתי וואו, זה פשוט מדהים."
  (א', 01:44)

2. אהבת המקצוע – היא לא דועכת

[02:01–03:05]

• א' הבוגר מסביר:

  "ההתרגשות הזו ממטוסי קרב... לא נחלשת עם הזמן... גם אחרי 27 שנה, אני מתפעל."
  (א', 02:23)

3. הגיחות לאיראן – מציאות חדשה

[03:05–08:05]

• שני הטייסים מספרים על הטיסות לאיראן – "חול בלי להחתים דרכון".
• השנים של ההכנות מתנקזות לכך:

  "שנים נערכנו, התאמנו... ועכשיו? אנחנו שם."
  (א', 03:16)

• A הבוגר מזכיר את ההבדל בזירה האיראנית לעומת כל זירה אחרת:

  "חד משמעי, בגלל אופי הטיסה והמרחק... זה דורש המון מהמערכת."
  (א', 06:55)

4. קווים לדמותו של טייס – תחושת השליחות וחווית הקרב

[08:05–09:50]

• א' הבוגר מתאר עבר טורקני:

  "המרחק הזה, נערות תנכיים, איראן יפהפיה... ומה להם ולנו?"
  (א', 08:05)

• הרגעים הקריטיים:

  "חוצים קו לאיראן... נהיים סופר ממוקדים... דממה על הקשר, כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך."
  (א', 09:50)

5. פיזיולוגיה, לוגיסטיקה והומור של טייסים

[10:36–12:38]

• סודות הטיסה הארוכה:

  "לוקחים חטיפי אנרגיה, בקבוק מים... שירותים – כן, משתמשים בסקית."
  (א', 10:55)

• תחושת השותפות והפרגון לצוותים הקרקעיים:

  "אומרים תודה לטכנאים שעבדו מאוד קשה... מנסים לשתף אותם במשימה."
  (א', 12:38)

6. סגירת מעגלים אישיים – הצלחה אישית וצלקות מהעבר

[04:02–05:45]

• א' הצעיר מתאר תחושת החמצה שלא היה חלק מהמאמצים באירועים קודמים (7 באוקטובר):

  "זה מין חוסר אונים... אבל מאז סיימתי הכשרה, התקפתי מעל 200 גיחות..."
  (א', 05:09)

7. תחושת ההיסטוריה וההשפעה האזורית

[14:04–15:16]

• א' הבוגר משקף את משמעות התקיפות:

  "מה שאנחנו עושים... זה צדק של המערב... אנחנו קצת כמו 'ילד חנון' שמעדיף להימנע ממלחמה... אבל אם אתה מעצבן אותו – הוא יבוא וייקח אותך שוק על הריח."
  (א', 14:32)

• השלכות אזוריות:

  "זה משהו חשוב לאזור שלנו – זה יכול להניב תמורות מטורפות."
  (א', 14:49)

8. מבצע "שאגת הארי" – עוצמה, שיתוף פעולה, ומערכת משומנת

[15:16–19:08]

• היקף המבצע חסר תקדים – קרוב ל-200 מטוסי קרב
• שיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי:

  "זה מעורר פליאה... כמות המטוסים שיש להם... אבל זה גם גרם לי להעריך עוד יותר את היכולת הישראלית."
  (א', 19:08)

• תיאום לוגיסטי:

  "אנשים בין 68 שהתנדבו להסיע טריילרים ענקיים... כל אחד תרם מה שיכול."
  (א', 18:06)

9. משמעות אישית, שייכות, ותקווה לעתיד

[21:16–22:58]

• א' הצעיר – תחושה של חיבור לדור חבריו:

  "בסוף החברים שלי... הם חירניקים או בטיול... ואני מצד אחד מקנא, מצד שני מרגיש גאווה עצומה."
  (א', 21:16)

• א' הבוגר על חשיבות התיעוד:

  "מישהו אמר לי פעם שצריך לרשום... אולי באמת נתחיל לרשום כי אנחנו חלק ממשהו היסטורי."
  (א', 22:20)

• מסר של אחדות:

  "נחזור לדיבורים על אחדות ומשמעות ביחד, שזה היה מאוד חסר לפני השביעי באוקטובר."
  (א', 22:45)

---

רגעים וזמנים בולטים

• [00:25] – הדרך הלא טיפוסית להיות טייס קרב
• [01:44] – "הרגע שבו התאהבתי בלהיות טייס"
• [05:09] – סגירת מעגל אחרי 7 באוקטובר
• [08:05; 08:58] – תיאור טיסה מבצעית לאיראן, רגשות אישיים
• [10:55] – סיפורים קטנים: חטיפים וסקיות פיפי
• [14:32] – מערב מול איראן: "ילד חנון שהתעצבן"
• [15:16; 18:06] – מורכבות ועוצמה לוגיסטית במבצע ושיתופי פעולה בין-דוריים
• [19:08] – תחושת עוצמה, זוגיות מקצועית עם חיל האוויר האמריקאי
• [21:16] – געגועים ותחושת שליחות מול החיים "של החברים"
• [22:20] – התובנה ההיסטורית והחשיבות סיפור המעשה

---

פסקאות מייצגות / ציטוטים נבחרים

• "זו פסיקת שאיפותיו של כל טייס, לתקוף באיראן... להבין שכבר הגענו לסיטואציה שצריך." (א', 07:32)
• "זה תחושה של סגירת מעגל – מהחוסר אונים ההוא, אל עשייה אמיתית בשטח." (א', 05:09)
• "הגענו לארץ זאת אומרת, עשינו דברים שאני לא דמיינתי... באמת אין להם גבול." (א', 20:10)
• "אני מסתכל על החברים שלי... מצד אחד מקנא, מצד שני תחושת גאווה עצומה." (א', 21:16)
• "זה שווה לספר את הסיפור הזה גם לעם עצמו כשיהיה הזמן." (א', 22:20)

---

סיכום

בפרק זה נפתח אשנב נדיר לחיי טייסי הקרב בשגרה ובחירום – מהילדות ועד למבצע הגדול בתולדות חיל האוויר, דרך נקודות השיא, רגעי המשבר, ההומור והחברות, הגאווה הלאומית, שיתוף הפעולה הבינלאומי והרצון לשוב הביתה. הסיפורים האישיים הופכים להיסטוריה לאומית; הרצון לסיים סכסוך – לחלום אישי של "לחזור ולשתות בירה בתל אביב". זהו פרק על שליחות, אחריות וכוחו של היחד גם ברגעים הקשים ביותר.

---

Transcript

[A]

‫היום יום רביעי, 11 במרץ, ‫ואנחנו אחד ביום, מ-ב-2012. ‫אני אלעד סמחאיוב, ‫ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר ‫מה קורה סביבנו, ‫סיפור אחד ביום, בכל יום.

יש חבר'ה שבתחילת הקורס, או אפילו כבר לפני, יודעים שזה החלום שלהם להיות טייסים. אני ספציפית, ואני יודע שגם כמה מהחברים שלי, זה בעצם אף פעם לא היה החלום שלי. זה לא שאלף לא רצה להיות טייס, הוא התמיים לכמה תפקידים במקביל, ובכלל לא התבייס כשקיבל את הזימון לקורס טייס. אלף פשוט לא ממש ממש ממש ממש ממש רצה להיות טייס, כמו רוב החברים שלו בקורס. הוא לא ידע למשל לזהות איזה דגם של מטוס נמצא עכשיו בשמיים, רק לפי שמיעה.

לפני הקורס בכלל לא הכרתי את זה, אין לי רקע לחיל האוויר, אין לי אחים או אחים גדולים או הורים שהיו בחיל האוויר, ובעצם ממש התגלגלתי לתוך זה. ואולי זה אחד הדברים שעזרו לי בקורס, שזה לא היה חלום שלי, ולא הרגשתי איזשהו לחץ מהבית או לחץ עם עצמי, שאני חייב להצליח, התחושה הזאת של מקסימום לא. ואז אתה מצליח להגיע רגוע ובסי שלך, ומפוקס וממוקד לכל אתגר שעוברים בקורס. כן, אז זה אומנם לא התחיל ממש כסיפור אהבה, אבל זה קרה בסוף. א' זוכר את הרגע שבו התאהב במטוס, התאהב בחיל, התאהב בלהיותי הסקרב, זה קורה בערך אחרי שנה בקורס, אז אני ממש זוכר שאחרי הטיסת סולו הראשונה שלי, פעם ראשונה שטסתי לבד על מטוס בלי מדריך, הרגשתי וואו, זה פשוט מדהים, הרגע הייתי לבד עם מטוס בשמיים, אף אחד לא יכול לשמור עליי או להגן עליי, זה רק אני ומה שאני מכיר והמיומנות שלי, והבנתי שם שזה מה שאני רוצה לעשות.

היום א' הוא בן 25, כבר טייס קרב לכל דבר. ויש לנו חדשות טובות עבורו. כי דיברנו עם עוד א', שמבוגר ממנו ב-23 שנה. גם הוא עבר את כל המסלול, עבר את הקורס, את האמונים, את הטיסות המבצעיות, מלחמות, והיום א' הזה הוא טייס קרב במילואים. גם הוא לא היה פריק מטוסים, אבל גם הוא התאהב תוך כדי.

ומתברר שההתרגשות הזו ממטוסי קרב, האהבה למה שהם עושים, זה לא עובר ולא נחלש עם הזמן. אנשים יופתעו אבל גם טייס קרבים 27 שנה מסוף קורס טייס שהוא רואה. 16 ממרי או נוחת או 15 או לא משנה איזה מטוס הוא רוצה רגע ומתפעל מה הדבר הזה למרות שהוא עושה את זה כבר שנים כי זה עדיין מרשים אותו. זה היה כיף מי השלב של להיות פרח טייס ועד להיות מיליון נגמר 48 זה לכל אורך הדרך ואני רק חייב להגיד שהדור לחלוטין הולך ומשתבח אתם בכמה עשרות תמונים יותר טובים מה שאנחנו היינו בגילם. דיברנו עם שניהם, א', הצעיר וא', בוגר, בין לבין גיחות שהם עשו לחול.

או כמו שהם אומרים, חול בלי להחתים דרכון. שניהם מעבירים את השבוע וחצי האחרון בטיסות הלוך ושוב לאיראן.

שנים. הם מתכוננים מיותר שנים, מפחות, שנים שהם נערכים, מתאמנים. ועכשיו? הם שם. הם שם הרבה.

וזה שונה מאוד ממה שחשבו שיהיה. אנחנו, טייסי ונבטאי חיל האוויר הישראלי, עושים כעס במבנה מאלשמת איראן, בדרך לתקיפת מטרות היסטוריות. אנחנו בעיצומה של מערכה שמטרתה להצדיר איום תנאומי על מדינתנו. אנחנו נגיע לכל מקום, לכל אויר. אז הפעם אנחנו עם שני האלפים, טייסי הקרב שכבר מכירים את איראן מצוין מלמעלה.

נאחלים לכם, אזרחי ישראל, שבת בטוחה ושקטה, נפגש בבית.

אני סיימתי את ההכשרה המבצעית שלי בתייסת באפריל 24. אז בעצם בשבילי באוקטובר עדיין לא הייתי קשיר מבצעית לטוס גיוחות מבצעיות, אלא רק אימונים, ממש חייל צעיר בתייסת.

זה היה רגע בשיחה שאני לא יכולתי להתעלם ממנו, כי אני לא שאלתי את א' על שיבה באוקטובר בכלל. הוא פשוט אמר, ככה פתאום זה יצא לו, בנימה שנשמעה קצת מתנצלת, שבשבת הנוראה ההיא, הוא עדיין היה בהכשרה. עכשיו, זה היה מאוד ברור ששנתיים וחצי אחרי, בלמרות כל מה שעשה וכל מה שעושה מאז, א' עדיין סוחב עליו את מה שלא יכול היה לעשות באותו יום. ‫אני עוזר במה שאני יכול בתכנונים, ‫אבל אני לא יכול לקחת מטוס ‫והלכת לטוס, ‫כי אין לי עדיין מספיק ניסיון ‫על הפלטפורמה שלי. למדת כל החברים שלי מהבית שהם לוחמי חיר, לוקחים את הנשק שלהם, את הנקל, מה נקרא, ויורדים דרומה להילחם.

זה היה מין תחושה כזאת של חוסר אונים, לפחות אישי שלי. ואז באפריל 24' התחילה סגירת מעגל שלי, סיימנו את ההכשרה המבצעית, ובעצם בוקר אחרי שהערב סוף הכשרה שלי, כבר הייתה סגיחה מבצעית ראשונה, תקיפה בעזה, אני ממש ממש זוכר את זה. זה היה מאוד משמעותי, ובעצם לי זה היה מין סגירת מעגל כזאת. מהתחושה של החוסר עונים ב-7 באוקטובר, שאני ממשיך אותה עד היום. מאז התקפתי בכל המדינות האויב, עם מעל 200 גיחות מבצעיות, והסגירת מגל בעצם המשיכה, זה לא נגמר אף פעם.

א' כבר השתתף בלחימה, הוא תרם, הוא הגן, הוא תקף, אבל הייתה זירה אחת שבה הוא הרגיש שהתהפכו היוצרות. אם ברוב המלחמה אלו היו לוחמי אחיר שנסעו בעיקר הנטל, אז במקום אחד היה ברור כבר בשיחות הראשונות של התדרוכים שמי שאיסע בנטל יהיו הטייסים. כמה חודשים לפני עם כלבי התחלנו להתעסק בזירת איראן. וזה המרכיב העיקרי בתחומית הימונים שלנו, ובעצם כל מה שאנחנו מתעסקים בו. אז באמת, נראה לי המחסום הגדול של רובנו, היה להצליח להבין שזה באמת הולך לקרות.

כי בהיסטוריה שהיה לנו כבר המון פעמים דיברו על זה שיש התחיימות עם איראן, ואולי הפעם זה יקרה, אולי לא. בעם כלבי, באמת היה צריך כל אחד עם עצמו, שיפולו, אסימון, שהפעם זה באמת קורה, וככה להגיע הכי דרוך שאפשר. כן, זה לא סתם שהיה צריך קודם כל להבין שזה באמת עומד לקרות. שנים מדברים בחל האוויר על איראן, שנים נערכים. בתקופות מסוימות יותר, באחרות פחות, אבל א' השני, בין ה-48, הוא זוכר שאיראן תמיד הייתה שם, ושאיראן תמיד תמיד הייתה שונה מכל הזירות האחרות.

חד משמעי חד משמעי בגלל אופי הטיסה והמרחק של הטיסה מה זה דורש ממתייס ומערכת באופן כללי לעשות דבר כזה. ולכן כן התעסקנו בזה ותמיד ישרנו סוג של מוכנות לדבר הזה עם פיקים הפיקים שאנחנו מכירים בשנה האחרונה או שנתיים אחרונות שהדברים התחממו יותר ויותר. ‫אף אחד לא רוצה שתהיה מלחמה. ‫אין לי חלום לתקוף באיראן, ‫או לתקוף בעזה, ‫או לתקוף בלבנון או בסוריה. ‫אני מעדיף לחיות חיים פשוטים ‫בלי מלחמות.

‫אני מאמין שכמו כל אנשי הצבא. ‫אבל בסוף, ‫זו פסיקת שאיפותיו של כל טייס, ‫לתקוף באיראן, ‫באויב הגדול שלנו, בראש הנחש. ‫מבין, כבר הגענו לסיטואציה הזאת ‫שחייו, ‫שחייבים לתקוף שם ולצאת למלחמה, ‫אז ברור שזה חלום לתקוף שם ‫ולשטף במלחמה. ולעשות כל מה שצריך כדי שאחרי זה נוכל לחיות פה באמת חיים יותר פשוטים ושקטים, ובעצם לסיים את כל הסגה הזאת שנכנסנו אליה. אלף הצעיר הוא אומנם צעיר, אבל בין התפקידים שלו בתייסת היה גם לתכנן את מכת הפתיחה של עם כלבי.

בלילה שבין ה-12 ל-13 ביוני, כשמיליונים בישראל התעוררו מצליל מזוויה בסלולרים, הם, הטייסים, כבר היו בשמי איראן. אלף הבוגר כבר היה בשמי איראן, והטייסים היו שם עוד הרבה במשך 12 הימים שבאו אחר כך. קודם כל תתאפס משהו די פשוט, המרחק הזה שבו אתה אגב עובר בפרט ובחידקל שזה נערות תנכיים ושאתה פתאום רואה, הבין למה זה נקרא נער תנכי כן זה נדבר אינסופי ופתאום נער ענק ואתה, חושב לעצמך, למה להזזן, כאילו, החברה האלה, שכל כך רחוקים מאיתנו, מה יש להם מאיתנו? זאת אומרת, יש להם רחבים ענקיים, אגב, איראן, מדינה יפהפייה, עכשיו מלאת שלג, אגמים, באמת, מקום מאוד מאוד יפה, מה להם ולנו? כאילו, מה הם רוצים מאיתנו?

הפיסת האדמה הקטנה הזאת, זה הרגשה כזאת מאוד מאוד מוזרה, ‫טסנו במבנה של שישיית מטוסים בלילה, ‫הם לילה חשוך בתצורה מאוד כבדה, ‫זה אומר שהמטוס מאוד כבד ועצל ‫וקשה לשלוט בו. ‫מתדלקים בדרך לאיראן בלילה, ‫תוקפים את המטרות, ‫בדרך מצליחים קצת להתפעל מהנוף. זה נוף מפתיע, בדרך אתה נוסע המון זמן בתוך מדבריות, ולא רואה יותר מדי, בסוף כשמתקרבים לאיראן התמונה היא מדהימה. זו מדינה עם מוצרות טבע, עם הרים מושלגים, עם המון ירוק, עם שדות, עם הרים גדולות. מדינה עצומה כמובן, יש בה כל מהכל.

‫אז יש רגע אחד כזה, בחציית קו לאיראן, ‫שאתה אומר, אוקיי, עכשיו אני נכנס לאיראן, ‫ומשם, ברגע שאני אסגיר את החופה, ‫אתה כבר נהיה דרוך ואין רגשות ואין מחשבות ‫ואתה סופר ממוקד בכל שלב במשימה, ‫מה אתה צריך לעשות בדיוק? ומרגע שחוצים קו, זה פי כמה וכמה התחושה הזאת של להיות ממוקד במשימה ולהתפקס ולהסתכל לחוצה ולחפש האם מישהו עכשיו משגר עליי טיל, ושקט מופתי על הקשר בין המטוסים, ודממה בתוך המטוס ביני ובין הנוות, כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות, וכולם מאוד מאוד מורוכזים ומפוקסים. בדרך לשם, לאיראן, שני האלפים אמרו, המתח ב-C. וזה מובן, זה טבעי. אבל אני לא הסתפקתי רק בתיאור הזה.

היו לי עוד מיליון שאלות ואני מתנצל, אבל מה לעשות? הסקרנות שלי גברה. באמת זה טיסה מאוד ארוכה. קודם כל אנחנו עולים עם ביגוד חם, כי טסים מאוד גבוה ומאוד קר במטוס, מתחת לסרבל טיסה שלנו ולכל הציוד. מבחינה פיזיולוגית, אז קודם כל ב-0.16 חשוב להגיד, ספוף מאוד.

אני יחסית גבוה, 1.85 מטר, יש לנו חבר'ה בתייסת שהם כמעט 2 מטר, מאוד ספוף במטוס. אנחנו לוקחים איתנו חטיפי אנרגיה מיוחדים, שיש בהם הרבה קלוריות והרבה חלבון, והם יחסית טעימים, חשפים צבעים כאלה, לוקחים בקבוק מים, ומי שרוצה יכול לקחת איזשהו משקה איזוטוני, להוסיף מלאכים וסוכרים לגוף. ושירותים יש לנו, יש דרך, גם אני לא יודע כמה להרחיב פה, אבל יש תאול מסודר שכולם יודעים בדיוק איך עושים אותו, מעבירים את הידע מהמבוגרים לצעירים, זה עובד. בסוף אנחנו לוחמים ויודעים לשבת ארבע שעות במטוס בלי להתלונן ואם למישהו יש פיפי אז הוא יכול לא להתאפק, הוא יכול לעשות בסקיץ והוא יהיה בסדר. וזה קצת מצחיק, וכמובן שמתבדחים על זה אחרי זה, על כמה חטיפים אכלת בתיסה, או על האם עשית פיפי, ומשווים נוזלים בסקיות.

הרבה אנשים עושים פיפי בסקית כזאת שיש, אני פחות אחסית של זה, אני החלטתי שאם אני לא יודע להתאפק בפיפי, אז זה הזמן שלי להפסיק לטוס, ואני בדרך כלל שותה קצת מים, כשאנחנו כבר יותר קרובים לארץ, וחלווה, שזה עושה לי טוב. זה בינתיים, סופר זה עבד טוב, אני מקווה שימשיך ככה. אז אחרי שפתרנו את התעלומה הזו, נתמקד עכשיו במשימה. שני האלפים ואיתם עוד עשרות טייסי קרב מוכשרים של חיל האוויר, השיגו באיראן עליונות אווירית במבצע עם כלאוי. ובכל גיחה כזו, אחרי שיצאו מהמרחב האווירי של האויב, אפשר היה מעט יותר להירגע בדרך הארוכה חזרה הביתה, ובשלב הזה, במטוס כבר היה קצת פחות שקט, הטייס והנווט הרשו לעצמם לדבר.

תלוי מתי זה יכול להיות את התחקיר של המערכה הנוכחית שעושים זה גם איך בבית מתי הוא דיבר עם אשתו מתי הוא דיבר עם הבן שלו איפה הם נמצאים אצל ההורים של האישה מתי הוא רואה אותם פעם אחרונה כאילו יש הרבה זמן לדבר בגדול על הכל וגם לפעמים להיות בשקט גם צריך לפעמים להיות כל אחד בשקט עם עצמו זה גם חשוב. קודם כל מבינים את ההיסטוריה, כולנו פה חיים בתוך סיטואציה מאוד מאוד מיוחדת ואפשר לקרוא לה גם מוזרה, שמנסים לייצר מציאות חדשה במזרח התיכון ומציאות חדשה במדינת ישראל שכבר אין לנו איום קיומי מאיראן. ברגע שנפתח את החופה אני לפחות קודם כל נעמד, מתמטח, מישר קצת את הבריקאים, קודם כל מסתכל אחורה על הנווט שבדרך כלל הוא עדיין יושב, מחייך אליו, אומר לו שהיה לי תענוג, יורדים מהמטוס, מהסולם כל אחד, נותנים חיבוק, אומרים תודה רבה לכל הטכנאים שעבדו מאוד קשה, מסבירים להם בדיוק מה עשינו, מחלקים גם כן כיפים וחיבוקים, מנסים לחבר אותם כמה שיותר למשימה. בסוף הטכנאים עובדים קשה לא פחות מאיתנו, 24 שבע מצייב לשעון, ולא נמצאים באורז הרקורים. ואז חוזרים לטייסת, מתחקרים את הטיסה, כל בני המבנה, מבינים מה יכולנו לעשות יותר טוב, ובעצם ככה מתכוונים למטס הבא.

שניהם, שני האלפים, מדברים על תחושת גאווה, סיפוק, תחושה שהם עשו דבר היסטורי בעם כלבי. שניהם לא חשבו שפחות משנה אחר כך שוב יטוסו הלא חזור קו תהרן תל אביב. אבל הייתה לאלף הבוגר בכל זאת תחושה שמתי שהוא, משהו כזה יצטרך לקרות. הוא הרגיש שהעבודה לא לגמרי הוא שלמה. אני חושב שמה שאנחנו עושים פה בצורה מאוד מדורגת, מי עזר, לבנון סוריה שהתפרקה ועכשיו איראן מראים את הסוף את הצדק של המערב הוא בעל יכולות מטורפות הוא קצת ילד חנון שמנסה להימנע מלחמה אבל אם אתה ממש מעצבן אותו הוא יבוא ויקח אותך שוק על הריח אני חושב שזה משהו חשוב מאוד לאזור שלנו שיכול להניב פה אגב תמורות מטורפות ואני מקווה שזה יעזור על ברמה העולמית יותר לתת ביטחון לעולם הערבי שהוא צריך בסוף מה שנקרא להתעורר על עצמו נראה לי שזה זה השיעור שלמדנו פה והכי חשוב אין אף אחד לא יכול לנו באמת אבל כאילו זה מה שאני יוצא מכל הסיפור הזה פה.

אז לא המון זמן אחרי שהאלפים עשו את הגיחה האחרונה לאיראן בעם כלבי, בחיל האוויר כבר התחילו להארך לשאגת הערי. ביום האחרון של פברואר ניתן האות, שבת בבוקר, המטוסים שוב היו שם, שוב טיסה דרוכה ומתוחה, שוב השקט הזה של הדרך הלוך לכיוון איראן, ושוב תחושת התעלות הרוח של הטייסים שהיו חלק מהמטס הראשון, ושל מפקד חיל האוויר, כשהטייסים היו כבר בדרך חזרה. אנחנו אחרי אחד המטסים המשמעותיים בתולדות חיל האוויר. מטס שבו תעשו קרוב ל-200 מטוסי קרב של החי, עשרות לוחמם, אלפי תומכי לחימה שתמכו את המטס המשמעותי הזה שהשמיד איום ישיר על תושבי מדינת ישראל. רציתי לומר לכם שאני מאוד גאה בכם על האומץ, על הנחישות ועל שיקול הדעת במטס שהפגנתם.

זה לא היה פשוט, אבל זה המטס הכי משמעותי שמאפשר לי להגיד לכם ברגעים האלה, פתחנו ברגע ימי. הלכנו עם תחושה מאוד מאוד מאוד מאוד חזקה של מסוגלות ורצון, ורצון לגמור את הסיפור הזה של רוצים לקום עלינו, אנחנו נקום עליהם ונגמור את הסיפור הזה, וזו הייתה בגדול התחושה. אני כן אגיד שאני קצת חששתי בצד ה... הפתעות של מה מכינים לנו וכששאלתי לקראת היציאה לגיחה והיינו יחסית קדמיים שם בסיפור. שמרו לי שהם הולכים להיות מופתעים אני הייתי ירד לי כל הביטחון כי הרגשתי שאני לא מאמין כל כך שזה המצב ולאט לאט בתודרכים הבנתי מה המודיעין עושה ואיזה דברים.

הוא מכין עוד גם להמשך והיכולות המודיעיניות המטורפות והמערכת התומכת כללית זה. באותו רגע ראשוני זה היה נתן לי ביטחון וככל שהמשיכה מערכה. לא אמנתי איך מערכת גדולה כל כך עובדת בצורה כזו מצוזמרת כי אני לא יודע אם אנשים בכלל מבינים את המשמעות של מלחמה עם איראן. דברים לוגיסטיים מאוד פשוטים נגיד את הסוכן המשווי. מעולם לא תסכמות שעות גם לא חצי וגם לא רבע מהשעות שאנחנו טסים פה בשבוע ואת המטוס חד מנועי זאת אומרת אם הוא לא מפסיק לעבוד אנחנו צריכים להישאר שמה שנקרא ואנחנו סומכים על הגף טכני שטפל במטוסים, שמת פצצות הלוגיסטיקה של להביא חימושים להביא דלק אנשים לא ככה מבינים את הסיפור הזה אני אספר לך נגיד דוגמה, פשוטה כן היה לנו רכבות חימוש מטוסים שמנחיתים חימוש בסיסים בארץ ואנשים בין שישים ושמונה שהתנדבו להסיע טריילרים כאלה גדולים שמביאים את החימוש שלנו.

אנשים מכל הארץ כל אחד ממה שיכול לתרום גרם לדבר הזה לקרות שהוא דבר סופר סופר מורכב וזה שעשינו את זה בעם כלבי ועכשיו בצורה אני לא יודע. אם סיפרו כמה הרבה יותר עוצמתי זה עכשיו זה פי פי שלוש או פי ארבע מהקצב במרחק הנוכחית. זה אני אומר לך באמת זה עם שקשה להסביר כמה הוא אינטליגנט מרשים ובעיקר רב אחד לשני וזה בצופי תשאל אותי כל מה שאני מרגיש מאז שנתיים וחצי האחרונות זה סוהר הרגשה.

ההיקף בשעגת הערי הוא חסר תקדים. העוצמה, סדרי הגודל של הפעילויות שעושה שם חיל האוויר, זה לא משהו שהטייסים או אנחנו מכירים מההיסטוריה שלנו. ויש עוד הבדל, עוד תקדים. זו לא מלחמה שישראל מנהלת לבד, זה מבצע משותף, ישראלי-אמריקני. האלפים הם מצאו את עצמם פתאום בפעילות משותפת עם חיל האוויר הגדול והמרשים ביותר בעולם.

קודם כל זה מעורר פליאה כמות המטוסים שיש להם, כיף לדעת שיש גב של המדינה הכי חזקה בעולם מאחוריך, וכיף לראות שיש מטוסים אמריקאים בשמיים בזמן שאנחנו נמצאים שם, וכל העוצמה הזאת שהם מביאים איתם, הרוח הגבית הזאת מאוד עוזרת, גם למורל, ובסוף זה כיף לדעות יד ביד איתם כמובן. אני אגיד שאחד זה באמת מדהים לראות, אבל, ועוד פעם נשמע קצת שחצן ישראלי כזה, אבל, זה כן עוד יותר גרם מלאריך את היכולות שלנו הישראליות קטן כי אני שומע מהם את הפליאה ואת ההערכה שלהם וגם כשאני רואה בסוף את התוצאות ומה. כל צד מסוגל לעשות אני חושב שישראל היא באמת. יש לה יכולות היום שלא מביישות מעצמה כאילו ברמה ברמה הזאת ברור שבכמויות אין מה להשוות. פורסם שמתלדקים אמריקאים יעזור לנו מאוד להביא חימושים יותר עמוק יש יש כמות מתלדקים מסוימת לישראל ויש מתלדקים אמריקאים אבל.

חד כמות אש דיוק של אש מודיעין רוח לחימה גפים טכנים. מה עושים אצלנו מה עושים בארצות הברית אני חושב שאני רק יוצא עוד יותר מלא ערכה לחברה אצלנו וכמה מעובדים קשה ובאמת. אין להם גבול באמת רואים השמיים מקבול באמת אין להם גבולות והגענו לארח זאת אומרת עשינו דברים שאני אומר לך אני לא דמיינתי לא לפני שנה לא דמיינתי ביום שהתחיל המערכה שזה הכמויות שנגיע להם.

לא על הכל אפשר לדבר, ולא את הכל באופן טבעי אפשר לספר, וכן, אני יודע שאחרי שדיברנו כאן על איך טייס קרב עושה צרכים באוויר, נדמה כאילו אין יותר מה להסתיר. אבל בכל זאת, שני האלפים עושים את אותו התפקיד. שניהם טייסי קרב, שניהם חדורי מוטיבציה, אמונה, שניהם מלאים בסיפוק ומשמעות, אבל הם גם מאוד שונים זה מזה. אלף בין ה-25, שראה את לוחמי אחיר מובילים את הלחימה, פתאום רואה את החברים שלו במקום אחר. וביום שאחרי המערכה באיראן, אלף מתכנן להצטרף אליהם.

הוא רוצה ליישר קו. ‫בסוף החברים שלי במלחמה הזאת ‫עם איראן, החבר'ה שהם חירניקים, ‫או נמצאים בטיול גדול, ‫או סטודנטים ומעלים סטורים ‫מדרום אמריקה ומהמזרח, ‫ואני מסתכל ובצד אחד מקנה, ‫בצד שני מרגיש תחושת תגאווה עצומה, ‫ואני כבר מחכה שזה ייגמר ‫אחרי שנחריע את משמעות המהפכה ‫ואת המשטר באיראן, ‫לחזור בתל אביב ‫ולשתות בירה עם חברים שלי. הלכת הביתה לארוחת שישי ולחזור לחיות חיים נורמליים בשאיפה. וא' בן 48 שממשיך לעשות מילואים וכל פעם לפני שממריד לאיראן מקפיד לעשות שיחת וידאו עם הבית עם אשתו ועם ארבעת הילדים, הוא מחכה לחזור להיות איתם יותר ואולי יום אחד הוא גם יוכל לספר את הדברים שבינתיים אי אפשר לספר. מישהו אמר לי פעם שצריך לרשום אני לא ככה עשיתי את זה אבל עכשיו אני, אני לא תכנתי זה כל כך הרבה גיחות אבל באמת יכול להיות שנתחיל לרשום את הסיפור כי באמת אנחנו חלק ממשהו שהוא.

שהוא היסטורי על כל על כל גווניות לא רק הטייסים ואיפה שהם מחושבים אלא כמו שאמרתי לך כל המערכת כמערכת. ואני חושב שזה שווה לספר את הסיפור הזה גם לעם עצמו כשיהיה הזמן איך ישראל להתכונן לדבר הזה כי אני חושב שאנחנו ממש ניבנה מזה. בצורה טובה קיים ונחזור לדיבורים קצת יותר של אחדות ומשמעות ביחד, שזה משהו שהיה מאוד מאוד חסר בשנים שקדמו לכל השביעי באוקטורף.

וזה היה אחד ביום של אין 12. תודה לאלף, וכמובן תודה גם לאלף. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. האורך שלנו הוא רום עתיק, תכיר בהפקה שירה הרי על עדי חצרוני, אילה פז ודניאל שחר. על הסאונד יאיר בשן, שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו.

אני אלעד שמחאיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

תודה רבה.