Loading summary
Transcript66 lines
- [00:00]
A
בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.
- [00:09]
אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. אהלן, הגענו לפרק האחרון בסדרה המיוחדת, השותפה, שיצרה עדי חצרוני על סיפור מרתק חריג ומורכב שהתחיל באירוע טרגי על גג בירושלים. אני אזכיר שהסדרה הזו עוסקת במחלות נפש ובהתאבדות, ולכן נבקש שיקול דעת גם מצדכם המאזינים.
- [00:32]
השמות כולם בדויים, אבל הסיפור, הסיפור אמיתי לחלוטין. השותפה, הפקה של אחד ביום מבית N12, הסדרה של עדי חצרוני, ואם עדיין לא האזנתם לשלושת הפרקים הראשונים, עכשיו זה הזמן. אם כן, הנה הפרק הרביעי והאחרון. בפרקים הקודמים של השותפה. שמעתי בו, והבנתי שהוא קפץ.
- [00:56]
ברמה האינטואיטיבית הראשונית, כשאני שומעת את הסיפור הזה, זה נשמע לי באמת כמו אירוע שמוזר להעמיד עליו לדין בכלל. הוא נכה על כיסא גלגלים, והיא מובילה אותו. אי אפשר היה לבוא ולהגיד, זה לא תיק מתאים. להעמדה לדין פלילי. אחרי בחינת הראיות, הפרקליטות החליטה להעמיד את נטע לדין באשמת סיוע להתאבדות.
- [01:22]
מנגד, עורכי הדין של נטע טענו שאבי הוא זה שהוביל אותה. הם אמרו, הוא היה הראש והיא הייתה הרגליים. הנקודה הכי חשובה שהיא חיה והבן שלי נמצא מתחת לאדמה. זה הנקודה הכי הכי חשובה. כן, מסתכלים עליי וצורכים לי.
- [01:40]
והאם אומרת לראות צחת? כאילו, זה יוצא מכלל שליטה. אחרי משפט מתוח, שני הצדדים המתינו להכרעה. האם נטע תורשה בעבירה שהעונש שמוצמד לה בחוק מגיע עד ל-20 שנות מאסר?
- [02:03]
ערב אחד נסעתי לפגוש את המשפחה של אבי בבית שלהם באזור ירושלים. זו וילה אחת במעשה שלנו. ברגע שנכנסתי פנימה, צמוד לדלת הכניסה, ראיתי את מה שאפשר לתאר כמפעל זיכרון. קיר מלא בתמונות ממוסגרות של אבי, עם נר נשמה דולק, עם אלבומים שהכינו לו ההורים שלו, עם שירים ששלמה כתב לו. כשאנשים אומרים לנו שלא תדעו צער, אז אני אומר, זה הצער הזה, מספיק לכל הצערים, עוטף את כל הצערים שישנם ושיהיו אי פעם.
- [02:36]
אני רוצה להגיד לך שבבית הזה יש קרוב ל-15-20 תמונות שלו מקובעות על הקיר, ממוסגרות, כדי שיזכיר לנו אותו יום-יום, שעה-שעה, למרות שאנשים מעירים לנו, אומרים, זה לא טוב לנפש. לא טוב לנפש שיש לכם כל כך הרבה תמונות, לא טוב לנפש שאשתך עולה לבית העלמין כל יום שישי. אמרתי, אשתי, נקשיבה ללב שלה, זה עושה לה טוב שהיא קרובה אליו, היא עושה לה טוב שהתמונות מקובעות בקיר והיא רואה אותו יום יום, שעה שעה, וגם לי, ולכן התמונות האלה יהיו קובעות בקיר עד אחרון ימינו. אחרי כמה שעות שישבתי איתם בסלון, אורלי קמה וביקשה להראות לי את הפרויקט שעבדה עליו בשנה הראשונה למותו של אבי. האלבומים שהכינה לזכרו.
- [03:30]
אני רוצה שתקראי, כל אורך האלבום הזה, באמת, אני אפילו הייתי משילה לך אותו, שתקראי מה החברים שלו, עזבי משפחה, שכל כך אוהבים אותו. כולם כותבים את אותו דבר. מי זה הבן שלי? דפדפנו יחד באלבום, קראנו מכתבים שאנשים כתבו לאבי, הסתכלנו על תמונות שלו. ואז הגענו לעמוד האחרון, שם לא הייתה תמונה, אלא מילים מודפסות.
- [03:56]
מכתב שאורלי כתבה לאבי בחודשים הראשונים אחרי שהתאבד. היא הסתכלה על הדף, ואז עליי, וביקשה להקריא את המילים האלו בקול. בני אהוב היקר, איבדתי אותך לנצח.
- [04:10]
עשו נורא, טרגדיה עצומה לחטא עליי. והכאב על אובדנך הוא בלתי נצבן.
- [04:18]
בן יקר ואהוב שלי, אתה ודאי יודע שאצלי אין יום שובר בלי שאלות כואבות, בתהיות שלעולם לא תהיה לי תשובה עליהן.
- [04:36]
אורלי הקריאה את המכתב הזה לאבי כאילו רק אתמול היא ישבה וכתבה אותו. גם עכשיו כשאני חוזרת להקלטה הזאת עולה לי מחנק בגרון. כי מבחינת אורלי הסיפור לא באמת נסגר. ספק אם הוא אי פעם ייסגר. יש לה עוד כל כך הרבה שאלות שנשארו פתוחות.
- [04:51]
כל כך הרבה תהיות מאז היום ההוא. גם שלוש וחצי שנים אחרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
- [05:00]
אני עדי חצרוני, ואתם מאזינים לשותפה. הפעם, אנחנו עם ההכרעה.
- [05:14]
באולם בית המשפט בירושלים, השופטת חנה מרים לומפ סיימה לשמוע את העדויות, את המומחים, את הטיעונים של התביעה ושל ההגנה. וביוני 2022 זה קרה. פסק הדין איתן. חשבת שתהיה הרשעה בתיק? כי זה תרחיש שהכוונת?
- [05:32]
לא, האמת חשבתי שאני אצא מזה, הייתי בטוחה אפילו. לא אמרתי מה הסיכוי שיאשימו בן אדם על מעשה של בן אדם אחר. נטע ישבה על הספסל, משותקת, והקשיבה. השופטת הרשיעה אותה בסעיף 302 לחוק העונשין, סיוע או שידול להתאבדות. עבירת המתה חמורה עם עונש שיכול להגיע עד ל-20 שנות מאסר.
- [05:58]
כואב, אפילו אשמה, תחושת אשמה, כאילו מכניסים בי איזושהי תחושת אשמה. ההורים של אבי הרגישו הקלה, שהצדק נעשה, אבל באפריל 2023 התפרסם גם גזר הדין, העונש של נטע, ואז היוצרות התהפכו. עורכת הדין אביה גליקסברג בניטה, התובעת, קראה את גזר הדין של השופטת והייתה בהלם. אנחנו ביקשנו מאסר בפועל בגלל אותו ערך של קדושת החיים, בא בית המשפט המחוזי ואומר, אני חושב שבגלל אותן נסיבות אישיות, בגלל המצב הנפשי שלה, בגלל המגבלות הקוגנטיביות המסוימות שלה, אני חושב שנכון להטיל עליה שישה חודשי עבודות שירות. החוק מאפשר לשופטת לגזור על נטע עד 20 שנים בכלא על עבירה כזאת.
- [06:44]
אבל בפועל, לצד קנס ותקופת מאסר על תנאי, על נטע נגזרו שישה חודשי עבודות שירות. היא לא תשב מאחורי סורג ובריח. המשפחה של אבי שמעה את זה ופשוט רתחה. העונש היה כל כך קל, אם אפשר לקרוא לו עונש. אני הגעתי למסקנה שעשיתי טעות בכלל שיצאתי לכל המהלך הזה.
- [07:09]
כי מי שכפה על המשטרה לפתוח את התיק ולהעמיד אותה לדין זה רק אני. אם הייתי יודע שכך זה נגמר. הרשעה בלי עונש שמממשים אותו הוא לא נחשב בכלל. פשוט מתביישת שאני עמדתי שם מול שופטת במדינת ישראל שהיא ראתה במהלך כל המשפט את כל העדויות וכל ההוכחות, וזה הפסק דין המגוחך שניתן. ואז חיכתה להורים של אבי הפתעה נוספת.
- [07:45]
עורכי הדין של נטע התנגדו אפילו לעונש של עבודות השירות. הם טענו שהעונש הזה הוא בעצם מלכודת. על הנייר, הם אמרו לי, זה נשמע עונש פשוט לביצוע. שישה חודשים והכל מאחוריה. אבל עבור נטע זו משימה כמעט בלתי אפשרית.
- [08:00]
זה לא משהו שבמצב הנפשי שלה סביר שהיא תצליח לעמוד בו. ואם היא לא תצליח לעמוד בו, היא תיכנס למאסר, לכלא. אבל הטיעון המרכזי של ההגנה נגד גזר הדין היה מהותי עוד יותר. לא יעלה על הדעת שבן אדם הורשע בעבירה שהיא אקוויוולנטית נגיד להריגה, והוא יוצא עם עבודות שירות. זה לא מסתדר.
- [08:24]
יש משהו בחוסר הלימה בין העונש לבין האשמה שהוא קצת יוצא מין כזה הקלה בעונש מחמת הספק.
- [08:38]
בזמן שאביה הטובעת חשבה שהעונש שנטע קיבלה מקל מדי, שהוא לא תואם את חומרת העבירה, מוריה, הסנגורת שייצגה את נטע, אמרה הפוך. אם נטע באמת צייה להתאבדות, צריכה לשבת שנים בכלא. העובדה שהשופטת נתנה לה עונש כל כך רחוק מזה, היא ההוכחה הכי טובה לזה שההרשעה הזו מלכתחילה פשוט שגויה.
- [09:01]
מכל הסיבות האלו, עורכי הדין מהסנגוריה הגישו ערעור לבית המשפט העליון, ודרשו לזכות את נטע מההרשעה לחלוטין.
- [09:13]
ביולי האחרון התקיים בבית המשפט העליון הדיון בתיק של נטע, בהרכב של שלושה שופטים השופט יוסף אלרון, שפרש מאז, השופט עופר גרוסקופ והשופטת גילה קנפי שטייניץ. על הספסלים באולם ישבו, במרחק נגיעה זו מזו, נטע ואורלי, אמא של אבי. בגלל שאני הייתי כל כך מאוכזב מפסק הדין, אמרתי, אין לי עניין כבר לבוא לעליון יותר. ולא באתי, היא הלכה לבד. החשש של שלמה וגם של אורלי היה שהערעור של נטע יתקבל והיא באמת תזוכה מאשמה.
- [09:45]
שאפילו גזר הדין מהמחוזי, אותו עונש שהם התקשו להשלים איתו, אפילו הוא לא יתממש. בסיום הדיון אורלי פנתה לשופטי העליון וביקשה להקריא משהו שכתבה. הודעה ובקשה מפי האם השכולה נפגעת העבירה. כבוד שופטי בית משפט העליון בלי אהוב חלה, רצה עד מאוד להבריא ממחלתו. במהלך אשפוזו הוא הכיר את הנאשמת בתיק זה.
- [10:21]
אנו ההורים ושלושת ילדינו, איבדנו בן ואח יחיד ומיוחד. שהיה אהבת חיינו. ולכן אנחנו מבקשים בזאת לדחות את בקשתה של הנאשמת להקל בעונשה, שהוא גם כך ללא צל של ספק עונש קל מדי.
- [10:42]
אחרי הדיון בבית המשפט העליון, כולם חיכו להחלטה של הרכב השופטים. שלושתם היו צריכים להחליט מה יעלה בגורלה של נטע, האם ההרשאה שלה תישאר על כנה, האם יהיה שינוי בעונש, או שאולי נטע תזוכה לגמרי מאשמה. כמה חודשים אחר כך ההחלטה התפרסמה, ומיד פתחתי את המסמך והתחלתי לקרוא. בקצה אחד נמצא השופט אלרון. מבחינתו, נטע אשמה.
- [11:07]
נקודה. היא ביצעה מספיק פעולות כדי להיות מואשמת בסיוע להתאבדות של אבי. אבל השופט אלרון לא עצר בהרשעה. הוא הלך צעד אחד רחוק יותר. את נטע ייצגו בשלב הזה עורכי דין שונים מהסנגוריה, עורכת הדין שפרה ויגודה והסנגור המחוזי בירושלים, עורך הדין ואדים שוב.
- [11:25]
למעשה, לפי פסק הדין שלו, אם הם היו רק יוצאים מבית החולים ומנוח לא היה מתאבד, עדיין היה ניתן להרשיע את נטע בסיוע להתאבדות. כן, השופט אלרון טוען שהיה ניתן להרשיע את נטע בסיוע להתאבדות גם אם בסופו של דבר אבי היה נשאר בחיים. בעצם דה פקטו, אלרון מציע להרחיב את העבירה הנדירה הזאת, להפוך אותה למעין עבירת סיוע לניסיון התאבדות. מה ההסבר להחמרה הזאת שלו? כאן אלרון מרים את הראש מהספרים ומעולם בית המשפט ומסתכל החוצה על המציאות הישראלית המדממת.
- [12:02]
הוא כותב מילים שהן לא בדיוק פסיקה משפטית, אלא יותר מסר חברתי. הוא כותב ככה במציאות המורכבת של ימינו אנו שומעים לעיתים תכופות על אלו הסובלים בעקבות המלחמה הקשה מפגיעות נפש כאלו ואחרות, אשר מובילות אותם במקרה קיצון ליטול את חייהם. מן הראוי, הוא כותב, כי המסר שיצא מבית משפט זה אינו מסר של השלמה עם רוע הגזירה, אלא מסר של ערבות הדדית, הושטת יד לעזרה, של אחריות חברתית ודאגה עמוקה לזולת. אביה, התובעת מהמחוזי, קראה את האמירה הזו של אלרון ומאוד הזדהתה עם הדברים שלו. וזה מה שיש לנו בתיק הזה, חלק קטן בתוך איזה מאבק ציבורי שאומר בוא ננסה להציל את אלה שהם אובדניים, שיש להם דיכאון, שיש להם מחלה של אובדנות, זה בעיניי מאבק חשוב.
- [12:55]
עורך הדין ודים שוב שייצג את נטע יצא עם מסקנה הפוכה. איפה שאביה והשופט אלרון ראו ערבות הדדית והגנה על קדושת החיים, ואדים ראה סכנה. החברה הישראלית עכשיו עוברת תקופה לא פשוטה של התמודדות עם טראומות נפשיות, ולהוביל את המהלך של גם חיילים שניסו להניא חברים שלהם מלהתאבד ולא הצליחו, יכולים למצוא את עצמם מואשמים בסיוע להתאבדות. זה משאיר תחושה מאוד קשה. אז השופט הראשון מתוך שלושה, אלרון, אמר את שלו.
- [13:30]
נטע אשמה. ואז הגיעה ההחלטה של השופטת השנייה בהרכב, גילה קנפי שטייניץ. והיא, היא פנתה לכיוון ההפוך ב-180 מעלות. היא קיבלה את טענות הסנגוריה. לדעתה, לא הוכח מעל לספק סביר שלנטע הייתה כוונה לסייע להתאבדות של אבי.
- [13:47]
אז המסקנה שלה הייתה ברורה. צריך לזכות את נטע ולבטל את העונש.
- [13:55]
אז אחד בעד הרשעה, אחת בעד זיכוי, יש לנו תיקו. המצב הזה הפך את השופט השלישי, עופר גרוסקופ, לאיש החשוב בחדר, כי העמדה שלו היא שתקבע את גורלה של נטע. גרוסקופ כיוון את דבריו אל הפרקליטות ואמר, בהתחשב במצב של נטע, העמדה שלה לדין עצם הגשת כתב האישום נגדה לא בטוח שזה היה הדבר הנכון לעשות. כבוד השופט גרוסקוב קובע שבנסיבות האישיות שלה, בגלל גם בעיות הנפשיות שלו והמגבלות השכליות, לא היה מקום להגיש כתב אישום. הוא כותב: "אינני משוכנע כלל שהמקרה שלפנינו הוא המקרה החריג בו היה נכון להגיש כתב אישום בגין סיוע להתאבדות".
- [14:39]
אז גרוסקופ אמר לפרקליטות, ייתכן שטעיתם בשיקול הדעת, שהמקרה הזה לא היה צריך להגיע לכאן מלכתחילה. אבל הוא ממשיך, וזה אבל גדול, עכשיו כשאנחנו כבר כאן בבית המשפט והראיות מונחות לפניי, הידיים שלי כבולות. העובדות מצביעות על כך שנטע סייע להתאבדות, אי אפשר להתכחש לזה, ולכן גם אי אפשר לזכות אותה. הפשרה, הוא אומר, היא בעונש. בגלל הנסיבות המורכבות, העונש של נטע חייב להיות קל, בדיוק כמו זה שקבע בית המשפט המחוזי.
- [15:09]
וככה, ברוב של שניים מתוך שלושה, ההרשעה של נטע נשארה על כנה. וגם העונש. מאז המוות של אבי עברו שבע שנים. שבע שנים שבהן המשפחה שלו מנסה להתמודד עם חסרון. המשפט, ההרשאה של נטע, אף אחד מהם לא מילא את החלל, והם גם לא ענו על השאלות שאבי הותיר אחריו.
- [15:36]
רק כשנפגשתי עם האחיות שלו, הבנתי עד כמה השאלות האלה מעסיקות אותן. את ליאור וגם את ליאן, האחות הקטנה. כאילו, אני כל הזמן מרגישה שיכלתי לעשות יותר, והרבה יותר בשלבים היותר מוקדמים. כל מיני רעיונות כאלה שלא יצאו לפועל, והם רק נשארו בראש שלי, כי... פחדתי להתמודד עם הסיטואציה.
- [15:57]
זה שובר אותי, כשהיא מדברת על זה, זה שובר. כעסתי עליו ברמות וואו, בחודש, חודשיים, עד שהשתחררתי מהכעס, רק חשבתי איך עשית לנו דבר כזה, זה מה שחשבתי, כל מה שחשבתי, איך עשית לנו דבר כזה, אם אתה לא חשבת על הסביבה שלך, לא חשבת מה אנחנו נעבור, ככה, רק על עצמנו, זה מה שחשבתי. כל עוד שהוא לא נפרד, זה מלווה אותי כל הזמן. אבל אני מבינה למה הוא לא נפרד, הוא היה כל כך כאילו שקוע ב... את צודקת.
- [16:30]
הוא היה שקוע, פשוט הייתה לו מטרה, והוא לא ראה לו עיניים ולא שמאלה. היום אני יותר מבינה אותו.
- [16:40]
בהתחלה כשפניתי אליהם, אף אחד מבני המשפחה של אבי לא רצה להתראיין. לא ההורים ולא אחיות שלו. אבל היה להם חשוב לספר את הסיפור של אבי. כשהגעתי אליהם הביתה, עוד לפני שהתחלתי את ההקלטה, ליאור אמרה לי משפט שתפס אותי לא מוכנה. היא אמרה, את יודעת?
- [16:55]
חיכיתי שהיום הזה יגיע. בסוף השיחה שלנו, רגע לפני שהלכתי, שאלתי אותה למה היא התכוונה. אמרת שהרגשת שהיום הזה יגיע, כאילו היום הזה ש... שהפנה אלינו. כן.
- [17:09]
מה זה אומר? שהסיפור הזה צריך לצאת איכשהו לציבור מתישהו. אני לא רציתי שזה יגיע אלינו כמשפחה, כאילו שזה יצא כשאנחנו המשפחה שמספרת את הסיפור, אלא רציתי שהסיפור יישמע. לליאור היה חשוב שהסיפור של אבי יהפוך לשיעור, שהוא יגיע לאוזניים הנכונות, לאוזניים של אנשי בריאות הנפש, של אנשים שמתמודדים עם אובדנות. של המשפחות שלהם, שנלחמות עליהם.
- [17:39]
וככל שנמשכה השיחה, הבנתי שליור לא רק רוצה לדבר, היא גם מחכה לשמוע. את נטע. מאוד מעסיקה אותי. כאילו, האישיות שלה, מאיזה בית היא באה, מהחיים שלה, מה היא עושה היום. יכול להיות שאולי אם אני כאילו אבין מי היא ואיזה טיפוס היא, אז אולי באמת זה ייתן לי תשובות כאילו.
- [18:02]
סתם, אולי אני חושבת על הרבה שאלות.
- [18:07]
איך הם הגיעו? איך הם הגיעו למצב שהם מדברים בכלל למקומות גבוהים? איך הוא לא חשש לפנות למטופלת הזאת? ולמה דווקא היא ולא מישהו אחר? כאילו, איך נוצרה הכימיה ביניהם?
- [18:21]
ומה השיחות שלהם היו? חוץ מהתוכנית, איזה קשר היה ביניהם? היא הגורם שהיה הכי קרוב אליו, עם כמה שהיינו אצלו כל היום בבית חולים כל הזמן. וכל היום מדברים איתו בטלפון, היום בדיעבד זה היה הצגה. זה היה הצגה שלא נפריע לו.
- [18:36]
היו לי באמת לילות ללא שינה של מה היה שם, באמת. זה מאוד מאוד מסקרן אותי. מה היא יודעת מהצד שלה. העניין, בחיים כנראה אני לא אדבר איתה. ליאור אמרה לי שהסקרנות בוערת בה, שזה הפך אצלה למעין אובססיה.
- [18:55]
אבל עדיין, היא אמרה, לשבת מול נטע, להסתכל לה בעיניים, את זה היא לא מסוגלת לעשות. אבל להאזין לפודקאסט, לשמוע אותה, זה כן.
- [19:10]
נטע, כמו המשפחה של אבי, חששה מאוד להתראיין. זה לא בא לה בקלות. היום היא גרה עם אמא שלה, מנסה לסחוב את המשקל של ההרשעה, של האשמה, וגם את המצב הנפשי שלה. מאז שהשתחררה מהצבא ועד שהתחילה משפט, נטע לא ידעה ממה היא סובלת. ולפני כמה שנים, כחלק מההליך במחוזי, היא נפגשה עם פסיכולוגית שהייתה צריכה לכתוב חוות דעת מקצועית על המצב שלה.
- [19:33]
אותה פסיכולוגית אמנם לא הייתה מוסמכת לאבחון פוסט-טראומה. אבל אחרי שיחה ארוכה עם נטע, שממש נפתחה בפניה, שסיפרה לה על הפיגועים שהייתה בהם, על החוויות שעברה בשירות הצבאי, אותה פסיכולוגית אמרה שמעתי מנטע על הפלשבקים, על הסטרס, על מה שהיא מרגישה פיזית בגוף בכל התקף. אני מכירה פוסט-טראומטים, ואני מאמינה שזה מה שאני רואה מולי. אני חושבת שהדברים פתאום התחברו לי, שהבנתי מה אני מרגישה. האמת שמשהו בבפנים שלי הרגיש לי שזה קשור לצבא.
- [20:06]
הרגיש לי כל הזמן. מאז נטע גם קיבלה הכרה כפוסט-טראומטית בביטוח לאומי. וזאת הסיבה שהסכימה לשבת מול מיקרופון, הסיבה שהסכימה להיחשף ולספר את הסיפור שלה, למרות שהיא יודעת שההליך המשפטי כנראה גמור. הרעיון הזה לא ימחק את ההרשעה ולא ישנה את גזר הדין. מבחינת נטע יש מטרה אחרת, היא רוצה שהקול שלה יגיע לאוזניים של מתמודדים עם פוסט טראומה.
- [20:31]
קודם כל אני חושבת שיש הרבה הלומי קרב במדינה, אנשים שגם מתביישים לדבר על זה, ואנחנו אפילו לא שמים לב אליהם. והייתי רוצה שיהיה לזה יותר מודעות. ואם זה לא משהו במערכת שישתנה, אז בינינו, אחד עם השני, שנראה אחד את השני, שנקשיב. ברגע שרואים אותך, זה כמו אור שמדליק אור, אני באמת חושבת שזה ככה. וזה מקטין את הכאב, זה לא מעלים את הכאב.
- [21:02]
זה מסנוור אותו, וצריך את זה. כששאלתי את נטע אם יוצא לה לחשוב על אבי, אם הוא מעסיק אותה, היא חייכה חיוך עצוב. כן, אני גם מודה לו באיזשהו מקום. על מה את מודה לו? שהוא גרם לי לבחור בחיים.
- [21:22]
הנפילה של אבי, נטע אמרה לי, הרגע הנורא הוא שהיא ראתה אותו למטה. הוא מה שעשה לסוויץ' במוח. דווקא אז, מול המוות המוחשי כל כך של אבי, משהו בתוכה השתנה. המחשבות על המוות התנפצו אל מול המציאות. ובאופן פרדוקסלי, המוות שלו הוא זה שגרם לה להחליט אחרת.
- [21:40]
שאני לא מסיימת ככה. שגם אם יעלו לי 20 אלף מחשבות כאלה, אני ככה לא מסיימת. אני נלחמת. עם הכאב, עם הנפש הפגועה. גומה, אם זה שאני לא מפוקסת, אין, אין, אני מתה, אני הולכת מתה בעולם.
- [21:58]
אבל אני הולכת, אני הולכת, ואני אמצא את הדרך. והייתה לה עוד סיבה אחת, כי הופתעתי לגלות שיש כאן תמונת מראה. בדיוק כמו שליאור חיכתה לשמוע את הקול של נטע, גם לנטע היה צורך לסגור את המעגל הזה מהצד שלה. היא ידעה שלשבת עם המשפחה של אבי לשיחה, זאת בכלל לא אופציה. אז היא בחרה בדרך אחרת כדי שהמילים שלה יגיעו לאנשים שאיבדו אותו.
- [22:23]
קודם כל החלום שלי שהמשפחה שלו תמכה לי בלב שלם. שתבין שהיה לי איתו חיבור אמיתי וכואב, היה לנו מסע משותף. שהם יבינו שגם כשהייתי ילדה, בסופו של דבר, קצת ממה. עם כאב. תפסו אותי בתקופה מאוד מאוד רגישה בחיים, מאוד שהכל צף לי, כי כן היה לנו מסע משותף בסופו של דבר, מסע קטן, והייתי חלק מהחיים שלו.
- [23:06]
בחודשים האחרונים ראיתי מקרוב איך סיפור אחד על גג אחד בירושלים של אדם ששם קץ לחייו שינה את החיים של כל כך הרבה אנשים מסביב. והאמת היא ששום פסק דין לא יכול לרפא את הפוסט-טראומה של נטע או לענות על השאלות שהמשפחה של אבי נשארה איתן. אני בעצמי יוצאת מהסיפור הזה עם שאלות קשות על המפגש בין אובדנות להליך הפלילי על מה זה צדק והאם בכלל הוא נעשה פה. אבל יותר מהכל, המחשבות שלי נודדות לחמלה. חמלה כלפי משפחה, משפחה שאיבדה בן ואח ולא מצליחה למלא את החלל שהשאיר, וחמלה כלפי נטע, שנושאת איתה את אותו ערב על הגג עם צלקות שכנראה לא יגלידו לעולם.
- [23:45]
מצאתי את עצמי בתפקיד משונה, סוג של מגשרת, בין שני העולמות. ככל שהכרתי את המשפחה של אבי וככל שהכרתי את נטע, ראיתי בעיקר את הכאב שיש בשני הצדדים. ויש דברים שאי אפשר לתקן, אבל אולי הדבר היחיד שאפשר לעשות מול טרגדיה כזאת הוא לנסות להקל קצת על הכאב. ואולי פשוט לשמוע את הצד השני, זאת הדרך להתחיל.
- [24:12]
אני עדי חצרוני, תודה שהאזנתם לשותפה.
- [24:20]
במקרה שאתם או אדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אנא פנו לעזרה מקצועית. אתם יכולים להתקשר לקו החם של עמותת ערן בטלפון 1201, לפנות לאתר האינטרנט של עמותת סהר או עמותת בשביל החיים, סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו במספר 03-747.
- [24:43]
8771. פנייה יכולה להציל חיים. השותפה, הפרק האחרון. תודה גדולה להדי חצרוני ולכל מי שהשתתף ושיתף אותנו בסיפור המיוחד הזה. השותפה היא הפקה של אחד ביום מבית N12.
- [24:59]
אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, אחד ביום, הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום עתיק, שירה הראל, דניאל שחר, מתן זמיר והילה פז. תהיו בהכנות הסדרה על הסאונד יאיר בשן, אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן כרגיל גם מחר.
- [25:36]
שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.