Loading summary
Transcript65 lines
- [00:00]
A
בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוקי חדש בעראל? יש לנו, נכון בובו? אבא עשה. אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בעראל? אבא יעשה, אבא יעשה.
- [00:11]
אין באמור להבות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום שלישי, 17 במרץ, ואנחנו אחד ביום, מבית N12.
- [00:28]
אני אלעד סבחאיופ ואנחנו כאן כדי להבין טוב יותר מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום.
- [00:36]
בקצה הצפוני של ישראל, בצ'ופצ'יק ממש, מורדות רכס החרמון, יושב אדם שאחראי לאחת השיחות הכי מרגשות שיצא לי לנהל לאחרונה. אז אני נולדתי ביישוב בנקיניה, בצפון רמת הגולן, יישוב יחסית קטן, אלפיים נפשות. זה כפר דרוזי, שיחסית בילדות היה כזה מסותי שאומר, היום הדברים השתנו קצת. נקרא לו אשרף, לבקשתו, זה לא השם האמיתי שלו. וכשאשרף אומר שהדברים השתנו קצת, זה אונדרסטייטמנט, כי הדברים השתנו המון.
- [01:18]
אשרף זוכר את הילדות שלו על הגבול הסורי כילדות מאושרת, כילדות לגמרי רגילה. לא היה סמארטפונים, לא היה זה, אז גדלנו כמו שצריך, יחסית לדור של היום. שיחקתי כדור רגל בו ושם, ותעניינתי במוזיקה בגיל, בכיתה ה-ו. ואז אבא שלי קנה לי גיטרה ראשונה, והתחלתי לנגן, וג'אנה של ה-מ וזה.
- [01:49]
התחלנו להקים להעקות ולהופיע בור בצפון, עד שהגעתי לתיכון, ואז התחלתי את הלימודים שלי. עם הרבה דברים שהוא סיפר, אני יכולתי להזדהות. פחות עם ההווי מטאל, זה לא כל כך הקטע שלי, אבל חוץ מזה, נשמעה לי כמו ילדות ישראלית רגילה לחלוטין, מוכרת. אלא שלא, כי ביישובים הדרוזים בצפון רמת הגולן ממש לא היו חיים ישראלים רגילים. היו דגלי סוריה, בכל יום שקשור לחגים בסוריה, היו מתאספים, מרמים את דגלי סוריה, חוגגים, עד לרמה של לצאת בשיירה עם דגלי סוריה וזה.
- [02:27]
יש חלק גדול מהסביבה שהם מגדירים את עצמם כישראלים, אוקיי? אבל כשהייתי קטן, הייתה בעיה לאנשים לדבר על זה. כי היו מפחדים מהמיעוט ששולט. המיעוט התומך במשטר הסורי, שבו הם היו שולטים והיו מבחינים את האנשים מכל מיני חרמות, מכל מיני דברים כאלה. אז אני כן גדלתי בבית ישראלי, אבל היה לנו קשה להזדהות עם הדבר הזה, כי המיעוט הזה ששולט, הוא היה שולט ברוב לצערי, והיה מבחין את האנשים בחרמות ובכל הדברים האלה.
- [03:13]
זו תופעה שהיא ממש לא ייחודית לעין קיניה. ביישובים דרוזים על הגבול עם סוריה התנהלה מערכת יחסים מאוד מתוחה עם ישראל. היו במהלך השנים פרשיות ריגול של דרוזים מהגולן נגד ישראל. רבים מהתושבים סרבו להיות אזרחים, סרבו לשתף פעולה עם מוסדות ישראלים. באנקיניה, כשהיו בחירות לרשות המקומית ב-2018, 21 תושבים בלבד הצביעו.
- [03:36]
היתר לא רצו שום קשר עם מערכת בחירות ישראלית. יותר מזה, היו מי שאימו שאדם שיצביע, כל מי שישתף פעולה עם המדינה, יסבול מחרם ומסנקציות. אם מישהו עכשיו מתאזרח, אם הוא מת, אף אחד לא משתתף בהלוואיה שלו. אם הוא מתחתן, אף אחד לא הולך לחתונה שלו. אם הוא מת, לא קוברים אותו בית הגבוהות של היישוב.
- [03:59]
אז לא קונים מאצלו, לא מוכרים לו בכלל. אז באווירה הזו אשרף גדל, זו הסביבה שבה הוא התעצב. אבל אשרף מצא את עצמו, עולה על מסלול אחר. כשהתחלתי את הלימודים שלי אחרי התיכון, אז אני התבגעתי, התחלתי לראות את הדברים אחרת. אני גם מתנגד לסוריה, גם לא מעניין אותי מה הולך בסוריה, את המשטר, נפלת המשטר, בכלל לא קשור אליי.
- [04:26]
ועכשיו אני אספר לך סיפור מעניין מאוד. זה באמת סיפור מעניין, אבל תרשו לי להכין את הקר כרגע לפני. אשרף, בשלב הזה, אחרי התיכון, הוא התחיל הכשרה להיות מורה להיסטוריה. זה קרה במקביל למלחמת האזרחים בסוריה, ואשרף הוא חלק מדור של צעירים דרוזים בגולן שחושבים אחרת. הם רואים את הדברים אחרת, גם לגבי סוריה, גם לגבי ישראל, ובמקרה שלו, הסיפור המעניין מאוד הוא מה אשרף למד אז כמורה לעתיד, והבין שלא למד כתלמיד בבית הספר.
- [04:56]
אז בספר ההיסטוריה יש פרק על השואה ועל היהודים. ואיך שהבנתי שמורים שהיו לפניי תמיד דלגו על הפרק הזה. אז אמרתי, מה פתאום? מה מדלגים על פרק שמשרד החינוך רוצה שאנחנו נלמד? זה רצח רם, זה לא קשור מההזדהות שלך, זה דברים שצריכים ללמד.
- [05:15]
ואז התחלתי ללמד. פתאום בשנה הראשונה שלי התחלתי ללמד על השואה, על מה עברו היהודים באירופה, משרח אירופה, על הכל. ופתאום בא אליי שייך. לבית הספר, והוא אומר לי, תקשיב, דיברו על זה שאתה מלמד על היהודים וזה, אנחנו רוצים שתרגע. אמרתי להם, אתם תירגעו, ואם אתם באמת רוצים לדבר אליי, בואו כולכם לבית הספר, נשב ביחד, אתם לא שולחים לי מישהו שיגיד לי מה אני מלמד, תבואו כולכם.
- [05:44]
אם, סליחה שאני אומר את זה, אתה יכול לראות את זה מהבודקאסט, יש לכם את הביצים, בואו, שבו איתי. אל תדברו מאחורי הקלעים וזה. ואז הם הבינו שוואלה, אנשים התחילו לדבר, הוא לא, עכשיו יש לו ראש על הכתפיים, הוא לא סתם מדבר. ואז דממה, אף אחד לא ניגש אליי, אף אחד לא דבר איתי, ואני המשכתי בדרך הזאת. אני התחלתי ללמד על השואה, על המלחמת העצמאות, על המלחמת ששת הימים.
- [06:14]
התחלתי להראות לתלמידים את האמת, אבל, רציתי שהם יהיו ביקורתיים, אני לא באתי לתלמידים, אמרתי להם, ישראל להפיק, סוריה לא בסדר. אני הצגתי את העובדות בשטח, תהיו ביקורתיים, תחשבו, ומה ייצא בסוף זה מחשבות שלכם, הרעיונות שלכם.
- [06:33]
המסלול שאשרף נכנס אליו, ללמוד על ישראל, להבין את הקונטקסט הרחב, לגלות דברים על המקום שהוא כאילו רשמית חלק ממנו, אבל בעצם מנותק ממנו. המסלול הזה הוביל אותו לקבל החלטה שלפני כמה שנים עדיין הייתה מאוד חריגה, מאוד שנויה במחלוקת. הגשתי את הבקשה לעשות אזרחות, ולא היה אזרחים בבית הספר, מורים. והייתה... אף אחד לא ידע, וכשקיבלתי את האזרחות, נכנסתי לחדר המורים, אמרתי להם, מה קורה?
- [07:02]
אני כבר אזרח. אם מישהו רוצה לעשות עליי חרם, הוא מוזמן. ואז זה הייתה דממה בחדר המורים, כאילו דממה, ואז התחלתי לשמוע את זה, מה אתה צריך את זה, ולמה וזה, ויש מורה בכלל שאמר לי, אתם אלה שעושים אזרחות, אתם מסכנים אותנו, כי אחר כך אנחנו כולנו נהיה אזרחים, ואז ייקחו את הבנים שלנו לצבא. אמרתי לו, מה, אנחנו נחיה כל החיים מוחלי חינם בצפון? אני לא מבין.
- [07:27]
נגיע הזמן. ואז ביטרום, אחרי איזה חודשיים, יש מורה שעשה אזרחות. ועוד בשנה, אחרי איזה בשנה, יש עוד מורה שעשה, אז הרבית האומץ, התחילו לצוץ אנשים שרצו באמת, אבל לא היה להם את האומץ. אשרף התאזרח, אבל הוא לא עצר שם. אחרי שבעה באוקטובר, או בעקבות שבעה באוקטובר, הוא החליט ללכת עוד צעד גדול קדימה, רחוק יותר מכל מה ששמע כשהיה ילד ונער.
- [07:55]
בשנות ה-30 לחייו, כשהוא נשוי ועם ילדה, אשרף החליט להתגייס לצהל. אמרתי לאשתי, תקשיבי, אני... זהו, אני צריך להתגייס. אני רואה שהמדינה במצב לא טוב, ואני צריך לתת יד בזה, אני רוצה להתגייס. כשאשרף אמר שדברים השתנו, הוא דיבר בדיוק על זה, על הניתוק, לפעמים ניתוק מלא כעס ואיבה בין קבוצות דרוזים בגולן לבין מדינת ישראל.
- [08:22]
אם בסך הכל לפני כמה שנים היינו רואים עשרות בודדות של דרוזים מהגולן שהם אזרחים ישראלים, היום, יש כבר אלפים, הרבה אלפים. זה תהליך שהוביל לחיבור מחדש, ולצערנו, בשבוע שעבר ראינו תוצאה טרגית של החיבור הזה. זה קרה בהלוויה של רב סמל מאהר חטר. ההלוויה הצבאית הראשונה אי פעם במאדג' דל שמס. זה רגע משמעותי, רגע מאוד לא מובן מאליו, כמו שסיפרה האלמנה של מאהר, ברעיון לכאן תאגיד השידור הישראלי.
- [08:53]
כל העניין הגיוס הוא לא משהו שהוא היה נרוג פה באזור שלנו אבל הוא החליט להתגייס כי זה באמת זה דבר שהוא רצה אותו תמיד המסר שלי זה לקרוא לכולם לצאת ולהתגייס להתגייס למען המדינה המדינה הזאת שייכת לנו אנחנו חלק ממנה ואם אנחנו לא ניתן לא יהיה שום קיום למדינה הזאת אנשים כמו מאיר, זכרו לברכה, אנשים כמו אשרף עם סיפור החיים המרגש שלו, הם מובילים תנועה, הם מחברים את הדרוזים בגולן למדינת ישראל, הם גם עושים הפוך, הם מחברים את המדינה עם הדרוזים בגולן, הם הופכים לחלק ממדינת ישראל, הם מתגייסים לצבא, הם מתאזרחים, הם שמים את הלחץ, את החרמות, את כל מה שגדלו עליו מאחור והופכים לישראלים.
- [09:39]
הזפה בעזרת אשרף ובעזרת דוקטור סלים ברק מרצה למדעי המדינה באוניברסיטה הפתוחה בין העדה הדרוזית וחוקר שלה אנחנו עם החלק שפחות מדברים עליו במזרח התיכון החדש שקורה סביבנו הדרוזים הישראלים של רמת הגולן אני אספר לך אנקדוטה שקרתה לי לפני איזה כמה חודשים, שאני התערכתי אצל איזו משפחה מסוימת, והבן שלהם בן צעיר, בדיוק סיים תיכון, אז הוא אומר, תגיד אתה יכול לעזור לי להתגייס למשמר הגבול או למשטרה או משהו כזה, כן, ליד המשפחה. אמרת, לא, תשמע, אני לא יודע, אני לא בדיוק הכתובת שיכול לעזור בדברים האלה, כן? אני יכול מקסימום לתת לך טיפים איך לפנות או למי לפנות. אבל זו לא הנקודה. הנקודה שההורים שלו ישבו, והאח הגדול שלו ישב, ואף אחד מהם לא אמר מילה, אף אחד לא הרים גבה, אף אחד לא...
- [10:43]
כאילו שזה עניין טבעי, זה דבר מדהים. לא לכולם זה יישמע מדהים, יש את מי שיגיד שזה מובן מאליו. אבל מספיק לראות את ההתרגשות על הפנים של דוקטור ברק כדי להבין עד כמה זה רגע משמעותי. להבין עד כמה הוא רגיל לעשרות שנים שבהן סיטואציה כזו לא הייתה יכולה לקרות בבית דרוזי בצפון הרחוק. הדרוזים בגולן בעצם צורפו למדינת ישראל בשנת 67 אחרי המלחמה, וסופחו הלכה למעשה רק בסוף שנת 1981, ומאז התחיל התהליך של השתלבותן בתוך החברה הישראלית, להבדיל מהדרוזים בגליל ובקרמל, שיש להם הקשרים עם היהודים עוד משנות ה-20 של המאה הקודמת, וכמובן השתלבו לחלוטין מאז הקמת המדינה.
- [11:32]
כשהוכל חוק הגולן ב-1981, ישראל סיפרה את השטח והמדינה אמרה לדרוזים שם שהם צריכים להפוך לאזרחים, לאזרחים ישראלים. הם סרבו. הדרוזים בגולן ראו את עצמם כסורים לכל דבר. יש להם משפחות שעדיין חיות בסוריה. הם לא ראו את עצמם חלק ממדינת ישראל, הם לא רצו להיות חלק.
- [11:50]
והעובדה שהמדינה אמרה שמי שלא יוציא תעודת זהות כחולה גם לא יוכל לקבל תעודת לידה לילדים שלו, לא יוכל לקבל רישיון נהיגה, לא יוכל לעבוד בעבודה מוסדרת, אז מבחינת הדרוזים שם זה היה ניסיון כפייה, והם יצאו נגדו להפגנות ומאבק.
- [12:10]
אחוזים בודדים התאזרחו וספגו חרמות וסנקציות בתוך הקהילה. התפתחה בחלק מהישובים ממש עוינות כלפי ישראל. דוקטור ברקט נזכר שהנושא הישראלי הוביל למתיחות גם בתוך החברה הדרוזית. בזמן שהדרוזים בגליל ובקרמל היו חלק מהמדינה, השתלבו בה, התגייסו לצהל, הדרוזים בגולן, אמרנו, לא רצו אפילו לשמוע על אפשרות כזו. הביקורת לא הייתה על הדרוזים בגליל ובקרמל, אלא פשוט מאוד הביקורת הייתה על מדינת ישראל.
- [12:39]
כלומר, הם תמיד הסתכלו על הדרוזים בגליל ובקרמל, וראו שבעצם עדיין מתייחסים אליהם באפליה, אפילו אפליה קשה. כלומר, כך בחשבון, נעזוב בצד את כל התמריצים הסימבוליים, כמו להצטלם עם איזה שר או עם איזה רמטכאל, חיה לדרוזי שבעצם מצורף לחיל האוויר, דברים מהסוג הזה. כשאנחנו מגיעים לכפרים הדרוזים, אנחנו רואים את העומק האפליה, אנחנו רואים בעיות עמוקות של תשתיות, אנחנו רואים בעיות של תקציבים, אנחנו רואים בעיות חמורות של תעסוקה, של כל הדברים האלה. ואז אומרים להם, אוקיי, אז אתם משרתים בצבא ואתם אזרחים מלאים, אבל אתם לא אזרחים שווים. עכשיו בא גם חוק הלאום.
- [13:17]
ואמר להם אתם בסופו של דבר אתם נתנים, אתם לא אזרחים שווים ולא תהיו אזרחים שווים. זאת אומרת זאת הביקורת היא לא על הדרוזם עצמם אלא פשוט על זה שהמדינה לא מתייחסת אליהם באופן שווה ומתעלמת מבעיות היסוד שהם סובלים ממנה.
- [13:34]
זו מציאות מורכבת והיא עלתה בכל השיחות שהערכנו כאן במהלך השנים האחרונות עם חברים בעדה הדרוזית. השותפות המלאה שלהם בהוויה הישראלית, בצבא, בכוחות הביטחון, אפילו ברעיון הציוני, הם רואים את עצמם חלק בו. אבל במקביל יש שם תחושה של כיפוח, של אפליה. חוק הלאום למשל, תת משאבים, תת תנאים ביישובים שבהם הם חיים. לדרוזים בגולן הייתה מורכבות אחרת, כי ממשלות ישראל ניהלו מסע ומתן ממשטר אסד.
- [14:02]
והאפשרות שיוחזרו חלקים מהגולן הייתה במשך שנים מאוד ריאלית. היו בין הדרוזים שם את מי שהעריכו שאולי יחזרו מתישהו להיות סורים, היו את מי שכיוו שזה יקרה, היו את מי שחששו שאם הם יהפכו לאזרחים ישראלים וישתפו פעולה עם ישראל, אז יפגעו בהם או יפגעו במשפחות שלהם בסוריה. כלומר, מעל השאלה הזו של ישראלים, כן או לא, הייתה לדרוזים בגולן עננה שכל הזמן רחפה מלמעלה. בוודאי, אנחנו מדברים על ממשלת רבין, זוכרו על ברכה שנהילה מסא ומתן עם המשטר הסורי, ואחר כך כמובן נתניהו עם המפה של רון לאודר, ואחר כך ברק, וכל הזמן הם ישבו שם וקציצו ציפורניים ואמרו מה קורה איתנו, מחר אנחנו נמצא את עצמנו בצד השני אצל השליט האכזרי, אחד השליטים האכזריים ביותר שאנחנו מכירים. ולכן התהליך הזה היה תמיד תחת חשש מסוים, אתה נמצא במצב של אי ודאות, אתה לא יודע מה העתיד שלך.
- [14:59]
סימני השאלה לגבי העתיד של הדרוזים בגולן נמשכו בעצם עד שנת 2011, עד שפרצה בסוריה מלחמת האזרחים. ומה שהתחיל לקרות בסוריה, התהליכים שהתחילו בסוריה והאופוזיציה הדרוזית למשטר בסוריה והיחס לדרוזים שם, התחיל התהליך הזה בעצם בישראל להעמיק יותר והתחיל להיות יותר מעל פני השטח והתפיסה הפכה להיות קצת שונה. ביחס למדינת ישראל, ולא כמו שהיה פעם. עבר כמה תהליכים, למשל אנחנו מדברים שנת 2015 יש טבח בדרוזם בסוריה, 2018 עוד פעם טבח בדרוזם בסוריה, משהו מזעזע זה, לא סתם טבח, אלא בצורה הכי קשה ומזעזעת שאתה יכול לעלות על הדעת. וכל זה מחזק את המגמה שאנחנו נמצאים בישראל, ואנחנו צריכים לראות את העתיד שלנו בישראל.
- [15:48]
בבקשה, אני אסיין פרוקלמציה פרסידנטית, מכירה את רכבי ישראל על גולן הייטס. המדינת ישראל קבלה את גולן הייטס ב-1967, כדי להסביר את הסבירה מנגנות אקסטרלית. האישור של טראמפ, או ההכרה של טראמפ בסיפוח רמת הגולן, זה כבר שינה לגמרי את המגמה הזאת, וגרם לגרעין הקשה, שהיא תמיד החזיק בדעות פרו-סוריות, להיות ממש שולי, וחסר השפעה בתוך החברה הדרוזית, וכאשר הקו הכללי, שבעצם אנחנו חלק מהמדינה הזאת, זה הלכה למעשה, ועכשיו איך אנחנו הופכים את זה באמת מבחינה פורמלית, כן דיורי, לחלק ממדינת ישראל, ואז אנחנו מתחילים לראות מתחילת שנות ה-20 עלייה משמעותית בתהליכי התאזרחות, וגם כן עלייה בהשתלבות גם במערכות הביטחון, כיתות כינונות, משטרה, דברים מהסוג הזה, וגם פה ושם חיילים בצהל.
- [16:52]
חסות אחת, וממש מיד חוזרים.
- [17:11]
בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוקי חדש ב-RL? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו ב-RL?
- [17:20]
אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור לעבוד ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.
- [17:29]
אחרי עשרות שנים של עוינות, נתק, במקרה הטוב אדישות מצד דרוזים בגולן למדינת ישראל, המלחמת האזרחים בסוריה התחיל שינוי. אם נרצה, ממש לדייק, ואנחנו הרי רוצים, להגיד שזו רק המלחמה בסוריה שהובילה לשינוי, לא יהיה לגמרי מדויק. היו גם תהליכים פנימיים בתוך החברה הדרוזית. יש פה שילוב של שני דברים. הדבר הראשון, חל תהליך של ליברליזציה ברמת הגולם, בעיקר במשדר שמס.
- [17:56]
ולכן מתחילים להבין שסוריה זה לא מדינה שאנשים כמונו יכולים לחיות בה. אנחנו עושים עולם פתוח, ליברלי, מערבי, כל הדברים האלה. הדבר השני, כמובן, מה שאנחנו חווינו פיזית, זאת אומרת, כשאתה מדבר על טבח בחדר או בחרפה, זה שני כפרים שבמרחק פחות משני קילומטר ממשדר שמס, קו גבול. לפעמים שתקפו את חזר במהלך מלחמת האזרחים. אנחנו שמענו את זה פיזית בצד השני.
- [18:21]
אז ככה שהתהליך הזה התחיל לעמיק, שאנחנו מדברים על מדינה דיקטטורית, על משטר אכזרי וגם על משטר שהורדף את הדרוזים.
- [18:33]
רצו לתת את זה מתחת לשטח ולא לדבר בסגנון עדתי. אבל עכשיו זה כבר מתחיל להיות ברור לכל שהמשטר בסוריה בעצם רודף קבוצות מאותיים. ואחר כך כמובן האופוזיציה האסלאמיסטית הרדיקלית, בעצם הדאיישיסטית שהתחילה להתפתח שם, התחילה לרדוף מאותיים. ועוד פעם הדרוזים מצאו את עצמם שכנראה המקום היחיד הבטוח לנו זה בעצם בישראל, לא בסוריה.
- [18:59]
דור חדש של דרוזים בגולן צמח, והוא לא היה כבול לנרטיבים של הדור לפניו. הוא לא ראה בישראל את הדברים הרעים שאמרו עליה, והוא לא ראה בסוריה את הדברים הטובים שאמרו עליה. בטח לא בזמן מלחמת האזרחים, לא בזמן שדרוזים נטבחו שם, לא כשמשטר אסד נפל, והאנשים שטבחו בדרוזים קיבלו את השלטון. אם עד אז היינו מוצאים בקושי אזרחים ישראלים בקרב הדרוזים בגולן, בטח לא כאלה שיאמרו בכל רם שהם אזרחים, התהליכים האלה הובילו למציאות חדשה. סניף משרד הפנים הקרוב ביותר לשם, בקצרין, הוא מלא.
- [19:34]
אם בשנת 2020 73 הדרוזים מהגולן התאזרחו בלבד, בשנת 2025 3,750 ישראלים חדשים נרשמו שם. הגרף לא רק עולה, הוא מזנק. היום אני יכול לדבר על שליש מהדרוזים ברמת הגולן שהם כבר אזרחים ישראלים באופן מלא. אגב, מוסד הפנים גם מסייע בזרוז התהליך הזה, הוא בעצם מקציר תהליכים שזה דבר מצוין. וכוונה גם הזה הולך ומתחזק.
- [20:01]
אני מקווה שהתהליכים האלה שיבצרו עם הזמן, אגב אני גם עובד על זה בימים האלה, שהתהליכים האלה כן יתחברו לעשייה בכיוון הנכון, במיוחד אחרי הטבח בסואדה, אני חושב שהדרוזים בישראל, בעיקר ברמת הגולם, מפנימים את העובדה שהגורם היחיד שעמד לצד הדרוזים מול מעשי הטבח הברברים שהיו בסואדה, זה בעצם מדינת ישראל וממשלת ישראל.
- [20:32]
الله אקבר!
- [20:38]
הטבח בסואידה, ביולי האחרון, אם אתם זוכרים, אנחנו עסקנו בו כאן ודיברנו עם פארס ללאוי מאוספיה, שהיה חלק מקבוצה של עשרות, אולי אפילו מאות, שעשו את הדרך הארוכה מהקרמל, מהגליל, הם חצו את הגבול, נכנסו לסוריה והגנו בידיים על הדרוזים שם, מפני הג'יהאדיסטים. זה היה עוד רגע שבו החברה הדרוזית בישראל השתנתה. לא רק ביחס של הדרוזים בגולן כלפי המדינה, אלא גם בדינמיקה בתוך העדה הדרוזית בישראל בכלל. קודם כל, בכל זאת יש מתחים בין הדוזים בקרמל לבין הדוזים בגליל, מכל מיני סיבות של מאפיינים חברתיים ואחרים. וזה דבר לא כל כך בריא.
- [21:18]
היה מין דיסטנס מסוים בין הדוזים בגולן לבין הדוזים בישראל, גם בגליל ובקרמל, ועכשיו הדיסטנס הולך ומצטנצם. דווקא מה שקרה לנו בסואדה, אני חושב שהוא חיבר הרבה יותר, כי בסופו של דבר אנחנו עידה אחת, אנחנו גם מאמינים, כמו שאתה יודע, בגלגול נשמות, וכולנו, כן, העניין הזה של הסולידריות אצלנו מאוד חזק, ולכן אנחנו רואים תהליכים של התקרבות. עכשיו, גם יש תרומה מאוד גדולה לדרוזים בישראל, גם למה שקורה בסוריה, אנחנו רואים את זה. הלחץ שהם הפעילו על ממשלת ישראל זה גם משהו משמעותי וחשוב. אני לא חושב שהעמדה של ממשלת ישראל נבעה מהלחץ הזה, אבל הלחץ הזה בקשה לעצמו מראה כמה שהיא אכפת להם, וברגע שהן מבחן, אנחנו באמת מתברר שאנחנו עדה די מגובשת למרות כל המחלוקות, ואני חושב שככה צריך להיות.
- [22:06]
היו עוד רגעים במהלך המלחמה שבהם אפשר היה להרגיש שינוי. הערב. באסון חמור וקשה מאוד נהרגו עשרה ילדים ישראלים וכעשרים נפצעו בעקבות רקטה שנורתה על ידי ארגון הטרור חצבלה ופגעה במגרש כדורגל במרכז מרצ' דל שמס הארוגים כולם ילדים בגילאי עשר עד עשרים אנחנו משתתפים בצער המשפחות של הארוגים ומחבקים את העדה הדרוזית כולה בשעתה הקשה כשרקטה של חיזבאללה הרגה 12 ילדים במגרש הכדורגל במדג'דל שמס. העצב הורגש בכל המדינה. והעדה הדרוזית היא הרגישה את זה.
- [22:52]
היא הרגישה שזאת טרגדיה כלל ישראלית לאומית. דוקטור ברקס סיפר לנו על תמיכה ועל תרומות שהגיעו למדג'דל לא רק מיהודים בישראל, אלא יהודים בכל העולם. הייתה תחושה מחודשת של שותפות. פתאום נוצרו חיבורים שלא היו קיימים עד אז. לצערנו, אחד החיבורים האלה הביא גם את החייל הארוג הראשון במדשדל שמס.
- [23:14]
וכן, זה שיש חיבור חדש לא אומר שהמחלוקות המוכרות נעלמו. אני רוצה להגיד לך, אני הייתי בליוויה של החייל, הלכתי לנחם אבילין, וכל אלה שישבתי איתם ודיברתי איתם שמה, זאת אומרת, אף אחד לא הייתה לו מילת ביקורת או מילת הסתייגות להפך לחלוטין, אבל אם שמעתי איזו הסתייגות, אז ההסתייגות הייתה, בוא נראה עכשיו איך מדינת ישראל תתייחס אלינו. והיה במקרה, בחור מחורפש, אחד הקפרים שמאוד מפורסמים בישראל, ודיברנו על זה שהקימו חלקה צבאית בבית האלמין. ואז הוא אומר, טוב, אתה יודע, אצלנו בחורפש תמיד היו צוחקים, אומרים, איפה המדינה מטפחת את היישוב? רק בבית האלמין.
- [23:59]
אז אני מקווה שזה לא יקרה למשדה שמס, מה שקורה לנו. אבל ההערה הזאת, היא בעצם אומרת פתוחה הכל. זאת אומרת, אוקיי, אנחנו כדרוזים, עכשיו אני מדבר בשמו של אותו בחור מחור פשע. אנחנו כדרוס נתנו את כל מה שאפשר ואנחנו עשינו את כל מה שאפשר. אגב, שיעור החללים בבית ג'אן, הכפר של אשתי למשל, אם אתה רוצה להיות קצת אישי, הוא פשטה ממוצע ארצי.
- [24:22]
אבל אתה נכנס לבית ג'אן, לא יודע מי אתה שם. אתה רואה איזה כפר מוזנח, לא מטופח, המדינה מתעלמת מכל הצרכים שלו. זאת אומרת, זו הבעיה המרכזית, הבעיה איך המדינה מתייחסת לאוכלוסייה הזאת, האם המדינה מסוגלת להתייחס בצורה הוגנת ושוויונית או לא, והמבחן הזה מסתכלים עליו ברמת הגולן, ממש בעיניים פכוחות, וזה בעצם הדבר המרכזי בעצם שמעסיק את מרביתם היום בכל מה שקשור לסוגיה הזאת. יש עוד הרבה מה לשפר, זו מערכת יחסים שצריך לתחזק, אבל הבשורה כאן היא שיש מערכת יחסים. אני שאלתי דוקטור ברק אם לדעתו עוד בדור שלנו נזכה לראות את הדרוזים בגולן חלק ממדינת ישראל, חלק מלא, מהחובות, מהזכויות, אזרחים תורמים ומשתתפים.
- [25:09]
למה בדור שלנו? אני חושב שזה יכול לקרות גם תוך כמה שנים. פשוט מאוד, זה עניין, זה פונקציה של מדיניות. אני חושב שהתהליך הזה צריך להסתיים בזה שהדרוזים בגולן הם אזרחים מלאים במדינת ישראל, בדיוק כמו הדרוזים בגליל ובקרמל, שמוכל עליהם חוק גיוס חובה בדיוק כמו הדרוזים בגליל ובקרמל, ובעצם נאבקים ואני מקווה גם שמקבלים זכויות המלאות כמו כל אזרחית ואזרח אחר במדינה. ככה זה צריך להיות ואני חושב יש הרבה כוחות בתוך החברה היהודית בישראל שמסכימים עם הדברים שאני אומר ואני חושב שאפשר גם לרתום אותם לזה.
- [25:45]
אני מאוד מקווה שהם דווקא הרוב. בניגוד למה שאנחנו אולי חושבים היום, אבל על זה צריך להיאבק. אין מקום בעולם שמיעוטים קיבלו זכויות שלהם בלי מאבק. המאבק צריך להיות אזרחי, דמוקרטי, ליברלי, ואני חושב שככה צריך להיות. אבל מה שקורה בגולן, אני חושב שבהחלט יש שינויים שהם לא פחות מהיסטוריים.
- [26:04]
אני חושב שהנפילה של אותו החייל, בעצם סמלה את הדבר הזה, אבל עוד פעם, אירועים צריך לקחת אותם בידיים ולטפח אותם ולעבוד עליהם. כי התהליך הזה נמצא במצב של הבשלה, זה תהליך שלדעתי ווין ווין, זה טוב לכל הצדדים, צריך לקחת אותו בשתי הידיים ולקדם אותו. אני מאוד מקווה, גם בעזרת אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל, שהתהליך הזה לא ירד מסדר היום, והיא יזכה באמת לתשום את הלב הנדרשת.
- [26:35]
אז דוקטור ברק אופטימי, כי הוא רואה את התהליכים שקורים בשנים האחרונות, הוא רואה את המספרים, הוא גם רואה את הצעירים, הוא רואה את אשרף. אמרתי לאשתי, תקשיבי, אני... זהו, אני צריך להתגייס. אני רואה שהמדינה במצב לא טוב, ואני צריך לתת יד בזה, אני רוצה להתגייס. ואז התחלתי לבדוק איך זה הולך, איך אני יכול להתגייס, והבנתי שיש הכשרה שעושים של הלכה למעשה, שזה רווי 0-3, מחלקת ההגנה, והבנתי שההכשרה הראשונה שתתקיים זה במאי 25, ואז הלכתי להכשרה הזאת.
- [27:15]
ושמעתי מלא מלא מה אתה צריך את זה, למה אתה צריך את זה, בשביל מה, למה להחזיק נשק, למה... וישבתי עם אבא לפני הזה, אמר לי, אבא, אתה סגור עם זה? אתה בטוח שאתה רוצה להיות חייל? אמרתי לו, כן. צריך את החתימות של ההורים.
- [27:35]
הוא חתם, אבא, אמא חתמה, וסע בשלום.
- [27:40]
אני לא, אני לא, מרוב התרגשות אני לא אצליח לספר את זה, אני לא, הייתה לי תרגשות סי, כאילו, זה היה חלום ילדות להיות בצבא, אני בגיל 18 כאילו הלכתי ללימודים, ראיתי שאני הכי קטן בזה, כולם בני 25, 26, מה קרה? כולם בצבא, כולם בגילים בצבא, מה אני עושה כאן? אז לא, כאילו הייתה לי התרכוץ C, אמרתי טוב, אני עכשיו לא בן 18, אבל never too late, למה לא לעשות את זה עכשיו? עשים תעמדים, זה היה החלק הכי מרגש, הלכנו לבאקו, לשים את המדים, לקבל את הציוד הצבאי, תפס את הנשק, להתחיל ללמוד על הנשק, לתפעל את הנשק, להבין איך הולכת הצבא, מערכות של הצבא. הייתי חוזר על מדים, גאה בעצמי, נכנס ליישוב, כמובן בהכשרה שהייתה לפני, אלו שהיו הרשונים, היו מורידים את המדים לפני הכניסה ליישוב, לא מסתובבים עם מדים.
- [28:45]
כי חטפו קשה. לא, אני נכנסתי עם מדים, סתובבתי עם מדים, עשיתי כביסה והשתי תלתה את הבגדים בחוץ, כולם ראו. וכי אני שלם עם עצמי עם זה, אני לא דפקתי חשבון לאף אחד. אשרף התגייס לצבא דרך תוכנית הלכה למעשה. זו תוכנית שמכשירה חיילים שכבר עברו את גיל הגיוס, גיוס מאוחר לצבא.
- [29:08]
אשרף לא היה שם הדרוזי היחיד שהגיע מהגולן. אז מה שעשו לדוזים של הגולן, עשו להם מחשבה מיוחדת, שקיצרו את הטירונות, את השלושה חודשים לשלושה שבועות, אבל דחוסים, כאילו, לא היה שעה לנשום. כאילו, היינו משש בבוקר עד עשר בלילה, ואז ישינים, ואז קמים מוקדם וממשיכים. השבוע הראשון היה, זה להבין מה זה צבא, להראות על מדים, וזה, יום אחר כך קיבלנו את הנשק, אחר כך קיבלנו פירוק את הנשק, את החלקים, התחלנו ללכת למטווחים, לטווח בנשק, לראות קצת, להבין. שבוע אחר כך היה סדאות, היינו שבוע בשטח, בטח אתה זוכר אם הייתה צבא.
- [29:52]
סדאות, ישענו בשטח, הבנו את הלחימה בשטח פתוח. ושבוע האחרון היה לחימה ביישוב, שזה הגנת היישוב, שזה איך נלחמים ביישוב וזה. לא היה יום שם שלא למדתי, לא היה שעה שלא למדתי שם.
- [30:09]
הקטע הוא לא רק שאשרף עשה טירונות ולצידו עוד דרוזי מהגולן, זה כשלעצמו מאוד מרגש וסימן לשינוי. אבל יש עוד. כי אשרף ראה את השינוי הזה בעיניים גם כשהוא חזר הביתה. הוא ראה איך מתייחסים אליו כשהוא מגיע עם מדי צהל. הוא ראה את המקומות שבהם הוא זוכר שהיו דגלי סוריה, ועכשיו, פתאום, יש שם דגל אחר.
- [30:31]
אנשים התחילו לעשות אזרחות, אז יש מספרים די גבוהים לאזרחים ברמת הגולן, ודגלי ישראל אתה יכול, עדיין אין אנשים שתולים את הדגל על הבית שלהם, כאילו, לא תולים את הדגל הבית. יש, יש, יש מודדים, כן. אבל דגלי ישראל אתה יכול לראות על הרכבים, דגלי ישראל אתה יכול לראות, נגיד בבית הספר עכשיו התחילו לתלות דגל ישראל, שפעם לא היה. כן, זה מתחיל, השינוי כבר מתחיל.
- [31:05]
וזה היה אחד ביום של אנש 12. תודה לדוקטור סלים ברק, ותודה לאשרף. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. האורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר בהפקה שיר היראל, דניאל שחר, אילה פז, עדי חצרוני, ובפעם הראשונה, מתן זמיר. על הסאונד, יובל בוסילובסקי, יאיר בשען יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחאי אוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.
- [31:47]
בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק חדש ב-RL? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו ב-RL?
- [31:55]
אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור לעבוד תיעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.