איך לאבד בית

Summary

אחד ביום – איך לאבד בית

מארח: אלעד שמחיוף | אורחות: תמר בלס ושירן קנטור
תאריך: 9.4.2026

---

סקירה כללית:

הפרק עוסק בסיפורים האישיים של שתי נשים, תמר בלס ושירן קנטור, שאיבדו את ביתן בעקבות פגיעות ישירות של טילים איראניים במהלך "מלחמת 12 הימים" (יוני 2025) ובאירועי ההסלמה שלאחר מכן. הפרק מתאר את החוויה הרגשית-טראומטית של לאבד את המקום הבטוח ביותר שלהם, ומעמיק בהתמודדות עם הבירוקרטיה והניסיון להמשיך הלאה – כל אחת בדרכה.

---

נקודות דיון עיקריות ותובנות

1. אמונות טפלות להתמודדות עם חרדה ופוסט-טראומה

• בהקשר ההתחלתי, אלעד מציג כיצד שירן ותמר התמודדו עם הפחד דרך אמונות טפלות, כמו האמונה ש"טיל לא פוגע באותו מקום פעמיים", כדי לשלוט בתחושת האיום התמידי.
• ציטוט:
  • שירן:

    "אם אני אכין תיק עם בגדים ונעליים לנו למשפחה, אז אני מזמנת שאת תהיי לי פועל פה... אם אני אלך החוצה, אז בטוח תהיה אזעקה." (00:38)

  • תמר:

    "פשוט מין איזו אמירה מטופשת כזאת של ברק לא מכה פעמיים. אז הוא כן מכה פעמיים." (02:04)

2. מה קורה ברגע שבו טיל פוגע בבית

• תמר מספרת על ההחלטה להתאכסן לילה אחד בבית הוריה – מגדל בתל אביב, כי בדירה שלה אין ממ"ד (מרחב מוגן). הפגיעה היא פתאומית, ומתחילה ריצת הישרדות במורד 25 קומות דרך הרס ועשן.
• תמר:

  "הרס אווירה של סוף העולם. עשן בכל מקום, האזעקה הזאת, מלא מים, קומות הרוסות לגמרי... אתה מבין שמשהו גדול קרה כאן." (05:11)

• העירייה פועלת במהירות, מפנה תושבים ומארגנת סיוע, אבל החיים מתהפכים תוך רגע:

  "זה מכריח אותך רגע לצאת מהחיים שלך ומכריח אותך להתחיל במקום חדש." (06:32)

3. החוויה של שירן – הפיכת הבית ל'זירת פיגוע'

• שירן מתארת את הבוקר שגרתי בחולון שהפך בסערה לרגע של הרס טוטאלי:

  "אנחנו שומעים בום מטורף, הממ"ד רעד... אני יוצאת ואני רואה את הבית שלנו, זירת פיגוע, אין דרך אחרת לתאר את זה, מלא זכוכיות, אף חלון לא נשאר, דלתות שהתפוצצו..." (08:18, 08:37)

• הזמן עובר בתחושת הלם וקיפאון:

  "חשבתי, איך עכשיו, מה כאילו על הבירוקרטיה, על מה הולך להיות, מה לעשות, איך נעבור את המשך המלחמה..." (09:38)

4. המלחמה על השיקום הבירוקרטי והנפשי

• שירן מדברת על המאבק המתסכל מול הגופים הממשלתיים – מס רכוש, ביטוח, טיפול בילדים – וההבנה שרק חשיפה תקשורתית פתרה "פלונטר בירוקרטי":

  "אין סיכוי שאני מוציאה שקל מכיסי על הדבר הזה... בסופו של דבר עזר לה לפתור את הבעיות זה ראיונות בתקשורת." (10:38, 11:28)

• מבחינה נפשית, ההפתעה והצורך להתמודד עם טראומה חוזרת הם קשים ביותר:

  "אני לא יוצאת מהבית... יש לי גינה מהממת מתחת לבית, גינה לילדים, מקלט של הבית ספר על הבית, וואלה, אני לא אומר לרדת לגינה." (13:00)

5. סיפור האובדן של תמר – פעמיים תחת אש

• הוריה של תמר לא יכולים לשוב עדיין לדירתם שנהרסה (קומה 25 במגדל בתל אביב). בחווית ההסלמה הבאה, תמר ובת זוגה ניסו לבחור לאן להתפנות, ולבסוף גם דירתם בת"א חרבה.
• תמר:

  "הצלם לוקח את הקטנה ימינה... אני מבינה שזה הבית שלנו שעולה באש... ואז נופלת ההבנה שאין בית. הבניין מפורק לחלוטין." (16:57, 18:17)

• תחושת החמצה עמוקה על הפריטים הסנטימנטליים שנעלמו:

  "התחושה של החמצה ממש גדולה. הלב שלי מתכווץ כשאני חושבת על המכתבים שסבתא שלי כתבה לי..." (18:34)

• גם הליך הפיצויים רחוק מלהשיב את מה שאבד:

  "המערכת סופר אמפתית... אבל בסוף החוק, מה שקבעו הוא לא בהלימה למה שאיבדתי." (20:50, 21:45)

6. קהילה, סולידריות ותקווה

• לצד האכזבה מהמדינה, הן מדגישות את המשמעות של חמ"ל אזרחי והעזרה מהקהילה:

  "הקהילה שלנו, זה אנשים ששמעו את הסיפור שלנו והחליטו שהם רוצים לעזור לנו וזה באמת ממלא תקווה..." (22:31)

---

רגעים וזמנים בולטים

| זמן | תוכן / ציטוט משמעותי | |------------|-----------------------------------------------| | 00:38-02:34| אמונות טפלות ותחושת שליטה בזמן מלחמה | | 03:44-06:32| תמר: ירידה מהמגדל, התמודדות עם רגע הפיצוץ | | 07:17-09:38| שירן: רגע הפגיעה, היציאה מהממ"ד, ההלם | | 10:38-12:06| הבירוקרטיה והמלחמה האזרחית על שיקום | | 13:54-15:43| נתוני פינוי ארציות, שגרה חדשה ללא מקום בטוח | | 16:57-19:23| תמר: הפעם השנייה, החמצה, פריטים אבודים | | 20:50-22:31| הבירוקרטיה, הכוח שבקהילה, התקווה להמשך |

---

ציטוטים נבחרים:

• שירן (על עוצמת הפיצוץ):

  "אין מילים. אין לה יכולת לתאר את העוצמה." (08:18)

• תמר (על החזרה להריסות):

  "אני בראש שלי, אני כאילו הולכת לשם יום אחרי להריסות ואני אומרת, אני אמצא, אני אמצא הכל... ואני לא מוצאת." (19:23)

• תמר (על הסולידריות):

  "ורק בגלל זה אני מרגישה שיהיה לי את המקום הבטוח שלי שוב." (22:31)

---

סיכום

הפרק בוחן בעדשה אישית, כואבת ומורכבת את מחירו של הקונפליקט: הכאב, האובדן, האבסורד שבבירוקרטיה, ואיך אחרי פיצוץ, הרס ומחיקת חיים שלמים – המסע להחלמה הוא עוד לפני שמתחילים להתאבל. שתי האורחות ממחישות בעוצמה שגם כשהיריות שוככות, ההתמודדות רק מתחילה – והניצחון הגדול הוא לפעמים היכולת לקום בכל יום מחדש, בתקווה לבנות לעצמך מקום בטוח, בעזרת הקהילה סביבך.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום חמישי, תשעה באפריל, ואנחנו אחד ביום. מבית N12.

אני אלעד שמחאיוף, יותר מה קורה סביבנו סיפור אחד ביום בכל יום.

יש התרעות מקדימות, יש מרחבים מוגנים ויש מתברר עוד שכבת הגנה אחת ששומרת על שירן, שכבת האמונות התפלות. אנשים עם פוסט טראומה הרבה פעמים מחזיקים כל מיני אמונות שאם אם אני אעשה משהו, אז זה יקרה, אם אני לא אעשה משהו, אז זה לא יקרה. כל מיני אמונות מטומטמות, כמו אם אני אכין תיק עם בגדים ונעליים לנו למשפחה, אז אני מזמנת שאת תהיי לי פועל פה. ואם אני לא יודעת, אלך החוצה, אז בטוח תהיה אזעקה. ואני אצטרך לרוץ למקלט, וכל מיני דברים מטומטמים, ואם אני אהיה עם האוזניות, אז אני אהיה שומעת הבומים, והבומים לא יהיו פה, כי אני לא מזמן, כל מיני דברים כאלה.

היא צריכה את האמונות האלה, הן באמת עוזרות לה. בעיקר אמונה טפלה אחת ששירן יודעת שהיא לא ממש נכונה, אבל בכל זאת. אתה יודע, אומרים שטיל לא פוגע באותו מקום פעמיים. פעם קודמת הוא היה 150 מטר מאיתנו, אתה יודע, זווית טיפה שונה וביי, שבת שלום, מה שנקרא. גם תמר מצאה את עצמה במלחמה הזו מסתמכת על איזו אמונה לא מוסברת, כי למרות כל מה שעברה, היה בה משהו שגם החזיק אותה במקום.

אני יכולה להגיד לך שזה מאוד מאוד הלחיץ אותי, זה הלחיץ אותי שאני מרגישה לא מוכנה. לא ישנתי כזה, היה לי הרבה לילות שלא ישנתי, אבל לא שיניתי דברים בהתנהגות שלי. כאילו לא באמת חשבתי שדבר כזה באמת יכול לקרות לי. פשוט מין איזו אמירה מטופשת כזאת של ברק לא מכה פעמיים. אז הוא כן מכה פעמיים.

אם אתם ממש טובים בלחבר סאבטקסט לטקסט, אז כנראה שכבר הבנתם.

טיל איראני, ולתמר, לתמר זה קרה פעמיים. אנחנו דיברנו עם שתיהן עוד לפני הפסקת האש, אבל בשורה התחתונה, הנזק עבורן כבר נעשה, הן איבדו בית. וזו מכה שהרבה אחרי השיחות בפקיסטן, הרבה אחרי שהמכליות יעברו בעומוז, אחרי שהאורניום האיראני יואשר, אולי לא יואשר, הרבה אחרי כל זה, הן עדיין יאלצו להתמודד עם הנזק. ועם כל ההשלכות שהוא מביא איתו.

אז הפעם אנחנו עם תמר בלס ועם שירן קנטור, שישתפו אותנו בחוויה העצובה, המפחידה, הטראומטית, של איך זה לאבד את הבית, ואיך ברגע שבו הטיל פגע, החלונות התנפצו, הקירות קרסו, החפצים האישיים נהרסו, רק אז המאבק שלהם בעצם התחיל.

בעצם ההורים שלי גרו במגדלים, אני והבת זוג שלי והכלב שאין לנו ממ"ד, אין לנו מקלט, בית, כאילו הוא היה בן 100, אמרנו נלך לשם, נתמגן. אז הלכנו שם לארוחת שישי ובעצם איך שאנחנו מגיעות, מניחות את התיק רגע, מתחיל כל הבלאגן. יש אזעקה ראשונה ואנחנו נכנסים לממ"ד ואז שומעים איזה רעש מאוד מאוד מוזר בפיץ' נורא גבוה, בדיעבד מסתבר שזה עירות. ואז מגיע הבום. באותו רגע החדר זז קצת, כי הבניין נורא גמיש, כי הוא חדש, הוא אמור לעשות את זה.

ואני חושבת שאבא שלי והבן זוג שלי מבינים שפגעתי אל במגדל בפגיעה ישירה. מהרגע שהם פתחו את דלת הממ"ד, שוב, אנחנו ביוני שעבר, עם כלביא, ברגע הראשון ההוא היה ברור ששבר המיירד פגע קרוב. מאוד קרוב. הדירה בשלב הראשון נראתה להם במצב יחסית סביר, אבל תמר אומרת שההלם והדיסאוריינטציה האפילו על כל החושים באותם רגעים. משם בעיקר התחילה משימה אחת, לצאת מהמגדל, לרדת מהקומה ה-25 בחיים.

ואיך שאנחנו מתחילים לרדת, בעצם ההרס הוא לא ייאמן. אווירה של סוף העולם. עשן בכל מקום, האזעקה הזאת, מלא מים, קומות הרוסות לגמרי, כלומר ככל שאנחנו יורדים למטה אתה מתחיל להבין שמשהו גדול קרה כאן. ואנחנו ממשיכים לרדת ואנחנו ממשיכים לרדת ואין, כאילו לאט לאט גם יש דלתות אש. שנפלו על המדרגות, אז אתה צריך להחליק על המדרגות, על הדלתות עם הכלב, ויש לך פחות מדרגות לרדת בהן, אתה בעצם צריך כרגע לנסות להתנהל גם בצורה חכמה וזהירה כמה שאפשר.

זה נראה לא אמיתי, זה נראה מין אסון התאומים פוגש את טיטניק. כאילו, זה קצת חוויה. היה רגע במסע הזה במורד 25 קומות, בבניין שחטף פגיעה ישירה, שתמר התחילה לדמיין תרחיש קטסטרופלי. היא דמיינה שתל אביב כולה בוערת, הרוסה. כל החוויה הזו נראתה והרגישה לה כל כך כמו סרט אסונות, הטלפונים לא עבדו, ולא היה לה מושג מה קורה בחוץ.

אלא שדי מהר, היא אומרת, היא ראתה שתל אביב לא רק שלא בוערת ולא הרוסה, אלא מתפקדת, מתפקדת כמו שצריך. העירייה בעצם מארגנת תוך 40 דקות מהפגיעה חמ"ל, שכבר יודע לאן הוא שולח אותך בעצם ומפנה אותך למלונות. ואז אתה נכנס לסאגה של מס רכוש, של אתה צריך למצוא דירה עכשיו. וזו הייתה הפעם הראשונה שתמר חוותה באופן אישי איך זה מרגיש כשהבית נהרס. כאילו זה מכריח אותך רגע לצאת מהחיים שלך ומכריח אותך להתחיל במקום חדש.

ואולי לא תכננת לעשות את זה, אולי לא רצית לעשות את זה עכשיו. זה היה בבוקר באיזה שבע, שבע וחצי. אני עוד נמנמתי עם הקטן במיטה והיו בומים חלשים, אמרתי יאללה מגניב, בטח האירוע הזה נגמר ועוד שנייה נקבל הודעת שחרור. הגדולים התווכחו על מה לראות בטלוויזיה ופתאום אנחנו שומעים בום מטורף, הממ"ד רעד אני צרחתי וקפצתי לקיר הפנימי של הממ"ד ואמרתי לילדים לבוא אליי ושיחבקו אותי חזק חזק חזק ואז מתחילות הודעות, זה פה, זה לא פה, מישהו ראה, מישהו שמע, מה קורה, מה זה האמצעי שלי להביא הוא היום בן שמונה מסתכל עליי במבט ש... אני אלך איתו לכל החיים, מפוחד כזה, גורי.

הוא אומר לי, אמא, הטיל נפל פה עלינו, על הבניין שלנו. אני ביקשתי משירן לתאר לי את הבום, את הרעש שטיל איראני עושה כשהוא פוגע בערך 150 מטר ממך. אין מילים. אין לה יכולת לתאר את העוצמה. היא, יחד עם בעלה ושלושת הילדים, גרים בחולון.

אל עמקל אבי, מלחמת 12 הימים, שירן כבר הגיעה עם טראומה שהיא סוחבת איתה ממלחמת לבנון השנייה. קשיים שהלכו והתעצמו בעקבות שבעה באוקטובר, אלא שאז באותו רגע בממ"ד קרה משהו שאפילו היא לא חשבה שיקרה לה. אני יוצאת ואני רואה את הבית שלנו, זירת פיגוע, אין דרך אחרת לתאר את זה, מלא זכוכיות, אף חלון לא נשאר, דלתות שהתפוצצו. הוויטרינה של הסלון זרוקה על הספה, הסלון עצמו כולו כאילו בלגן אטומי, פיגוע, חוטים, דברים, המטבח כולו זכוכיות, חלון התפוצץ שם גם כן, ולראות את הבית, המקום הבטוח שלנו, הרוס זה דבר לא פשוט. מאוד לא פשוט.

היינו כל כך בהזיה, ישבנו איזה שעתיים אחרי האירוע הזה, אחרי הוצאנו את הילדים, ישבנו בסלון רגע בהלם, ושכנים כאילו, חברות באו, ישבנו, וכולם בהלם, בהלם, מבט חלול בעיניים, ושנייה מסדירים נשימה ולהבין מה עושים, וללכת להתפנות, לא להתפנות. והמחשבה היא של איך עכשיו, מה כאילו על הבירוקרטיה, על מה הולך להיות, מה לעשות, איך נעבור את המשך המלחמה, כאילו אני בן אדם שהוא מאוד משימתי, אז הדבר הראשון שאני עושה זה בואו נגזור פעולות, איך להתקדם, מה יהיה. לקחתי את הרגע הזה כשישבנו שם, אני ובעלי, לקחתי את הרגע הזה שנייה לנשום לקראת מלחמה נוספת שאנחנו נצא אליה אם זה לסדר את הבית ולהיות בו ואם זה להתפנות למלון וההשלכות של הדבר הזה שירה נשתמשה במונח מלחמה וזו הייתה מלחמה מרובת חזיתות מלחמה מול הבירוקרטיה, מול הנזקים הכבדים שבבית ומלחמה על הבריאות. ואז הבנתי שאנחנו נתקלים בפקידים זוטרים שכל מה שנאמר להם להגיד זה לא, אין איזה החזר, השמי לא אישר את זה, לא, לא, לא. ואמרתי, אין סיכוי ביקום הזה שעכשיו אני מוציאה שקל מכיסי על הדבר הזה, ואין שום סיכוי שאני אשלם קודם לקבלן ואחר כך אני אקבל את הכסף.

מה שבסופו של דבר עזר לה לפתור את הבעיות זה ראיונות בתקשורת. שירה נתראיינה אצלנו בששי מודד בן עמי, בכתבה של ציון נאנוס במהדורה המרכזית, אז ורק אז היא אומרת, נפטר הפלונטר הבירוקרטי והיא הייתה יכולה לתקן את אותם דברים חיוניים שנפגעו בבית. אלא שהצלקות הנפשיות זה כבר עניין אחר. חזרנו תוך חודש, הצלחתי להעמיד חלונות, דלתות וקירות. ספה לא היה אכפת לי ומזרנים לא היה אכפת לי, אמרתי, זה לא מעניין אותי, זה דברים שכאילו, שייקח גם חודש שאני אהיה בלי ספה בבית, מה אכפת לי?

אני רוצה לישון בבית שלי. אבל זה לא נגמר המאבק הזה. כי אז מתחיל עוד מאבק, אני מבינה שהילדים צריכים לעבור טיפול, צריכים לעבד את הדברים וגם שם לפנות לקשרים דרך השפ"ח, השירות הפסיכולוגי החינוכי ואנחנו מצליחים בעצם לייצר להם טיפול אחרי ארבעה חודשים, שזה המון זמן בעיניי. והנה אנחנו שוב באותו אירוע ואני במלחמה של החיים שלי עכשיו מול ביטוח לאומי, מול משרד הביטחון, לקבל הכרה, לקבל את כל מה שאני צריכה כדי לשקם את החיים שלי, כדי שאני אוכל לתפקד. כרגע אני לא יוצאת מהבית.

בן אדם לא יוצא מהבית, לא, אלא אם כן ממש קריטי קריטי ברמת הקריטי, לא יוצאת מהבית, יש לי גינה מהממת מתחת לבית, גינה לילדים, מקלט של הבית ספר על הבית, וואלה, אני לא אומר לרדת לגינה.

חסות אחת וממש מיד חוזרים.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה!

הליכים ובנתונים של כל אדם. 18 אלף ישראלים נאלצו להתפנות מהבתים שלהם ביוני האחרון, במלחמת 12 הימים, אחרי פגיעות מטילים איראנים או שברי יירוט. שירן מחולון, היא הייתה ביניהם, והיא חזרה הביתה אחרי חודש. ההורים של תמר, גם הם היו ביניהם, אלא שהם לא יכולים לחזור לדירה שלהם בקומה ה-25 במגדל בתל אביב. עד היום הם חלק מכמעט 1,500 איש שהבית שלהם נהרס בקיץ ועדיין אין להם אפשרות לחזור אליו.

באמקל אבי ביוני, תמר הייתה שם, בדירה של ההורים שלה במגדל, בממ"ד שלהם, כי בדירה השכורה שלה בתל אביב אין מרחב מוגן. וכשהתחילה בפברואר מלחמת שאגת הארי, זה עדיין היה המצב, תמר עדיין גרה באותה דירה תל אביבית ישנה, ואז היא ובת הזוג שלה היו צריכות לקבל החלטה מה עושים הפעם? אנחנו שוקלות מה לעשות, אנחנו שוקלות בעצם האם לנסוע לקיבוץ בצפון שחברים גרים שם, ללכת להורים שלה, להורים שלי, שבאמת שיהיו בריאים, אבל זה לא פשוט להיות אצל ההורים בזמן מלחמה, גם אתה לא יודע כמה זמן זה ייקח. באותו בוקר החלטנו שאנחנו נוסעות להורים שלי. שמצאנו להם דירה בכיכר המדינה.

כשהם הגיעו לדיור החלופי של ההורים של תמר, הזיכרונות הציפו אותה. זה לא היה אותו מקום שנפגע ביוני, כמובן, אבל משהו בחוויה הזו של שוב להיות כולם יחד בממ"ד, פשוט היה לה קשה מדי. ואחרי שעתיים, אני החלטתי שאני הולכת הביתה. אני חוזרת לדירה שלנו במרכז תל אביב, הלא ממוגנת. בת 100 שנה, אני לא נשארת פה.

כאילו נכנסתי רגע לאיזה מקום באמת של ממש שחזור טראומה, לא הייתי מוכנה לשמוע על ללכת לשום מקום שהוא לא הבית שלי. ואז החלטנו שאנחנו מתפצלות, עלינו רגע לבית שלנו, נסענו הביתה, עלינו רגע והיה מלא אזעקות. באותו יום וכל פעם אנחנו יורדות ואנחנו לא מבינות לאן אנחנו הולכות כי אין מקלט קרוב לדירה ואחרי חמש אזעקות החלטנו שכזה חמש אזעקות וקפה אחרון מסתבר בדירה אמרנו כזה החלטנו שאנחנו נוסעות להורים שלה ומחר נבוא ונארוז בצורה יותר רצינית וניסע לצפון הם נסעו לצפון תל אביב, להורים של בת הזוג של תמר. האזעקות נמשכו ותפסו אותן גם שם. אנחנו נכנסים לממ"ד ושומעים בום רציני, אבל לא מאוד קרוב, ואני מתחילה לקבל הודעות מחברה הכי טובה שלי שגרה ברחוב שלנו ומשכנה.

הכל בסדר, שמעתי שזה נפל רחוב לידכם, אני כזה, הכל טוב, אנחנו לא בבית. ואני מסתכלת בטלוויזיה, ואני רואה את הבית של השכנים, ואני אומרת לבזוג שלי, רוני, זה לא... זה נראה לי הבית של השכנים, זה נראה לי כאילו... הצלם לוקח את הקטנה ימינה וכאילו אני מבינה שזה הבית שלנו שעולה באש ואני מתחילה לצעוק בממד שזה הבית שלנו ובאותו רגע אני מחליטה שאני יוצאת, אני נוסעת לשם ואנחנו מגיעות לאזור של הדירה שלנו זורקות איפשהו את האוטו והכל כאילו שוב אווירה של סוף העולם בדיוק אותו דבר שחווינו ביוני רק מפוזר רק כזה סצנת רחוב ולא סצנת חדר מדרגות הכל שבור אנשים רוצים ממקום למקום בצרחות אש כאוס כאילו סוף העולם כזה ואז נופלת ההבנה שאין בית. הבניין מפורק לחלוטין.

חצי בניין נשאר עומד והיתר חורבות. כשתמר עמדה שם, הפעם, רק דבר אחד עבר לה בראש. החמצה. יש תחושה של החמצה. של אני לא מאמינה שלא לקחתי את ה...

את הדברים שאין להם תחליף. זה תמונות, זה מכתבים, תחושה של החמצה ממש גדולה. הלב שלי מתכווץ כשאני חושבת על המכתבים שסבתא שלי הייתה כותבת לי ללמודת כל שנה, ושאני לא אראה את הכתב יד שלה יותר. כאילו באמת, זה גם באמת הדברים האלה. או אם זה משהו פחות סנטימנטלי, אז זה הג'קט וינטג' החום שלי, שהוא היה נדיר ונורא אהבתי אותו, או התקליט של פי ג'יי ארווי שקניתי בלונדון לפני חמש שנים, כאילו זה כזה מהכי סנטימנטלי להכי כזה בר תחליף, שאפשר כזה לקנות את זה.

אבל אני בראש שלי, אני כאילו הולכת לשם יום אחרי להריסות ואני אומרת, אני אמצא, אני אמצא הכל. כאילו, את תראי. ואני לא מוצאת. למעשה הלכנו לשם יום אחרי ואני ראיתי את החדר שינה שלי עומד. הבניין עמד, חצי ממנו קרס, החצי שפנה לרחוב.

אז הסלון קרס והחדר עבודה קרס, אבל כזה חדר שינה והמטבח והשירותים עמדו כמו במין בית ברביות כזה. ובתחושה שלי אני כאילו אומרת, טוב, אז הם יתנו לי לעלות. הם יתנו לי לעלות לקחת כמה דברים. ואנחנו הולכות, אנחנו חוזרות שעה אחרי זה וכבר מורידים את הבניין. מקליטים שזה בניין מסוכן, מורידים אותו בלי להתריע לאף אחד מהדיירים וזה הופך להרמת חול, ממש ברגע.

שאלתי, איך ממשיכים הלאה? ואני חושב שהתכוונתי לאיך ממשיכים הלאה כשכל הדברים הקטנים ומלאי הזיכרונות נקברו באדמה. אבל תמר היא בכלל עדיין לא ש... היא רחוקה מלהתאבל או להקל, היא עדיין בשלב המאבק. אני חושבת שלא יצא לנו לשבת בתוך הדבר הזה עדיין, כי זה עוד לא נגמר מבחינתנו.

אז בעצם אתה נכנס ללופ בלתי נגמר של בירוקרטיות, מול הבעל דירה, מול מס רכוש, מול עיריית תל אביב, מול ביטוח לאומי, כאילו אתה ממש נכנס רגע. לתפעל ובפול טיים ג'וב את הסיטואציות חיים שאתה נקלט האלה כרגע. המערכת סופר אמפתית, גם הנציגים של מס רכוש, אנשים סופר אמפתיים. בחוויה שלי, שוב, אני מניחה שלאנשים אחרים יש חוויה אחרת, אני הרגשתי אותם מאוד מאוד אמפתיים. גם את הנציגים של עיריית תל אביב, אבל אמפתיה זה כאילו זה חשוב וזה נעים וזה אחלה, אבל בסוף החוק, מה שקבעו הוא לא בהלימה למה שאיבדתי.

תמר היא חלק מאלפי אנשים, לפחות חמשת אלפים לפי הנתונים הכי עדכניים מ-22 במרץ, שנאלצו להתפנות מהבתים שלהם במלחמה הנוכחית. במקרה שלה טוטל לוס, אין יכולת להביא שמאי ולכן יש תקרה של פיצוי שתמר טוענת רחוקה מהשווי של התכולה שהייתה לה בבית ונהרסה. התחושה הזו, האובדן של הפריטים הסנטימנטליים, העובדה שבפעם השנייה היא ראתה איך בית שהיא נמצאת בו נפגע, הכל משפיע, הכל מלווה אותה כל הזמן, במיוחד כשהיא נאלצה להמשיך לחפש שוב מרחב מוגן. אני לא מרגישה שיש לנו את המקום הבטוח שלי, שלי יש את המקום הבטוח שלי כרגע. אני ממש בטוחה שיהיה לי.

אמנם בתחושה שלי המדינה לא כזה עזרה לי, לא הייתה בעדי בסיטואציה הזאת, אבל החמ"ל האזרחי כן, והקהילה שלנו, וזה אנשים ש... שמעו את הסיפור שלנו והחליטו שהם רוצים לעזור לנו וזה באמת ממלא תקווה בצורה שלא חשבתי שזה יפגוש אותי בצורה כזאת. ורק בגלל זה אני מרגישה שיהיה לי את המקום הבטוח שלי שוב.

תמר בלס, תודה. תודה רבה, אילן. ותודה לשירן קנטור.

וזה היה אחד ביום של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום עתיק, תחקיר והפקה שירה הראל, מתן זמיר, הילה פז, דניאל שחר ועדי חצרוני. על הסאונד יובל ברוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו. אני אלעד שמחיוף, אנחנו נהיה כאן גם בשבוע הבא.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? הבעסה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה, אבא יעשה. אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.