לקום לעולם בלי סיפור

Summary

סיכום מפורט – אחד ביום (N12)

פרק: לקום לעולם בלי סיפור | 9 ביוני 2026

מארח: אלעד שמחיוף | אורח: אתגר קרת

---

סקירה כללית

בפרק זה של "אחד ביום", אלעד שמחיוף משוחח עם הסופר אתגר קרת בניסיון להבין את המציאות בעקבות המיני-מלחמה האחרונה עם איראן – הפעם לא דרך עיניים של פרשן צבאי או מדיני, אלא דרך עיניו של "פרשן לענייני סיפורים". הפרק עוסק בתחושת האובדן של סיפור אישי וקולקטיבי בעידן תזזיתי, רווי התרעות, מדיה חברתית ואקטואליה בלתי פוסקת. האם רק נדמה לנו שאין כבר "סיפור" בעולם? ומה המשמעות של חיים בתוך רצף אינסופי של אירועים חסרי התחלה, אמצע וסוף.

---

נקודות מרכזיות ודיון עיקרי

1. החיים תחת התרעות – מעבר מאנושיות ל"משתמשות"

• [02:18-04:46]
  אתגר קרת מתאר את חוויית הבוקר במלחמה:

"אני מרגיש שאנחנו חיים בעולם שהופך אותנו לפחות בני אדם ויותר משתמשים... כל ההוויה הזאת של לרדת למקלט, לצאת מהמקלט, זה בדיוק ההוויה של non-playing characters... אין שום החלטה שהיא שלך."
(אתגר קרת, [03:37])

• לדבריו, ההתנהלות האוטומטית מול התראות מפקודת העורף גורמת לנו לאבד שליטה ולהרגיש כמו דמויות סטטיסטיות ("NPC") במשחק מחשב – לא בוחרים, רק מבצעים פקודות.

2. המרד האנושי והסטטוס של "נבל" או "גיבור"

• [04:46-08:22]
  שמחיוף מעלה: האם סירוב לעקוב אחרי ההוראות הוא מרד? אולי סיפור של אנטי-גיבור, או אולי דווקא של נבל? קרת מבהיר:

"גם לנבל יש סיפור... המלחמה שלי היא המלחמה מול הכלום... בין כלום לצער, אני תמיד אבחר בצער"
(אתגר קרת, [05:25])

• קרת מדבר על תהליך שהופך אותנו לפסיביים, סופגים רגשות ומסרים מהפיד; אפילו האקטיביזם "מודרני" הפך להרגל, מסורת – לא התפרצות פנימית.

3. אובדן הסיפור הפרטי ואשליית האקטיביות

• [08:22-11:02]
  "כשאני לא שואל את עצמי מה הסיפור שלי, אז בעצם הקיום שלי הופך להיות לגמרי כזה בהווה, בדיוק כמו הסרטון שלי אינסטגרם... רגשות שלא מצטברים לכדי סיפור."
  (אתגר קרת, [08:24])

• קרת משווה את רצף האירועים החדשותיים לסרטוני אינסטגרם אקראיים: אין התחלה, אמצע, סוף או משמעות מתמשכת.

"במלחמת העולם השנייה היית שואל את צ'רצ'יל: מה הסיפור שלנו – והוא היה יודע... היום, אין סיפור, זה רצף של פידים."
(אתגר קרת, [08:53])

4. בעידן האינסטגרם – הציפייה לסיפור קוהרנטי היא נוסטלגיה

• [11:02-12:27]
  "בעקרון, כל העולם הזה מוכר לך חוויות במקום זהות."
  (אתגר קרת, [11:44])

• קרת מדבר על אובדן העקביות והזהות: פעם אפשר היה להרגיש "אני" באמצעות בחירות מינוריות (בושם, הרגיל בבר), היום הכול משתנה באפליקציות, בשדרוגים, וה"אני" הולך לאיבוד.

5. מרד "קטן" נגד הזרם והכמיהה לסיפור אישי

• [12:27-15:02]
  "פעם בני אדם כדימוי היינו זאבים, ועכשיו הרשתות החברתיות הפכו אותנו לכלבים מבויתים... החיים שלך הם שלך – גם אם זה חרא של חיים."
  (אתגר קרת, [12:45])

• לחיות "עם חושים" ולא רק כחלק מעדר; הנכונות לשמוע את הפיצוצים מבחוץ או להחליט על דעת עצמו, מסמלת מרד אישי קטן – לא תמיד הרואי, לעיתים מביך, אך אנושי.

6. מצבי קיצון, תודעה עדרית והמשא על סיפור משותף

• [14:22-16:30]
  "כל עוד המערכת הזאת ממשיכה... אתה חש כל הזמן שאתה פטור מלהמציא לעצמך סיפור. כי זו תקופה... תמיד יש משהו להתעדכן בו, ובלי סיפור אישי קשה להתחבר לסיפור של זולתך."
  (אתגר קרת, [15:38])

7. האדם כ"משתמש" ולא כדמות בסיפור

• [23:01-25:10]
  "בן אדם שואל את עצמו, מה אני רוצה? משתמש שואל את עצמו, מה אני יכול?... במאבק הזה, לשמור על האנושיות זה להביא איזשהו סיפור שמגיע מתוכנו."
  (אתגר קרת, [24:33])

• קרת מביא אנקדוטה ממפגש עם מכונית אוטונומית בסן פרנסיסקו – ברגע שנעלם האדם (הנהג), גם אפשרויות הסיפור, הבחירה והאנושיות מתאיינות. הדוגמה ממחישה את הסכנה שבחיים אוטומטיים, נטולי החלטות אישיות.

8. פתרון: סיפור קטן – שורשים אישיים, ענפים החוצה

• [18:56-20:57]
  "אם אתה עץ, השורשים שלך צריכים להיות בחיים שלך... כשתעצום עיניים, תחשוב על הילדים שלך, לא על עוולות העולם."
  (אתגר קרת, [19:30])

• קרת מציע להחזיר את הפוקוס לסיפור האישי, לפעולות הקטנות הבלתי צפויות (כמו לבחור רחוב ללכת בו בבוקר לפי תחושה ולא לפי צורך).

"פעם היית צריך לאבד את הדרך ולמצוא שיחה מוזרה – היום הכול זה ווייז, אופטימיזציה של זמן, אבל איפה החיים?"
(אתגר קרת, [19:49])

9. חשיבות הסיפור ככישורי חיים

• [21:11-22:49]
  "הסיפור זה סוג של מקלט... כי הוא נותן לך הוכחת התכנות לקיום אחר."
  (אתגר קרת, [27:10])

• סיפור, לטענתו, הוא סוג של "מקלט". התפקיד שלנו הוא להשתדל לספר אותו בעצמנו, ולא לתת לאחרים להכתיב לנו את הנרטיב – אחרת נאבד את תחושת הבחירה והאנושיות.

---

רגעים וזמנים בולטים

• [03:37] – ההשוואה לדמות NPC: "כל ההוויה הזאת של לרדת למקלט... זה בדיוק ההוויה של non-playing characters."
• [05:25] – הציטוט מוויליאם פוקנר: "between nothing and grief I will always choose grief."
• [08:53] – השוואה לצ'רצ'יל מול חוסר הסיפור של היום.
• [11:44] – "כל העולם הזה מוכר לך חוויות במקום זהות."
• [12:45] – "פעם היינו זאבים, היום הפכנו לכלבים מבויתים."
• [15:38] – "אתה חש כל הזמן שאתה פטור מלהמציא לעצמך סיפור."
• [19:30] – "הילדים שלך הם בחדר ליד, העוולות - שלושה רחובות ממך."
• [24:33] – "בן אדם שואל את עצמו מה אני רוצה, משתמש שואל מה אני יכול."
• [27:10] – סגירה: "הסיפור הוא סוג של מקלט, הוא נותן לך הוכחת התכנות לקיום אחר."

---

סיום – סיפור קצר (אתגר קרת)

[25:27-27:02]
קרת מקריא סיפור קצר שכתב – בזמן האזעקה, בזמן שהאיראנים יורים טיל, הגיבור שלו מלקק גלידה בטיילת, לא מודע.

"הגיבור שלי מתבונן בים, לחוץ. בנקודות הסיפור, משהו מתחיל לרחוש. משהו זר ואלים."
(אתגר קרת, [26:50])

המשמעות – בכתיבה יש שליטה מלאה, בעולם האמיתי לא, אבל עצם הפעולה מספקת קיום של סיפור עם משמעות.

---

מסקנות ועצות

• לחזור ליום-יום הקטן, המוחשי, לבחור במשהו אחד "אפילו קטן", במודע – זה כנגד הזרם.
• להיזהר מהפיכה ל"משתמש" בלבד; לשאוף להמשיך לשאול מה "אני" רוצה, ולא רק מה מותר או אפשר.
• הסיפור הפרטי – גם אם הוא "קטן" – הוא מה שמחזיר את תחושת החיות והמשמעות בעידן אינסטגרם ותרעות בלתי פוסקות.

---

ציטוט לשמור:

"במאבק הזה, לשמור על האנושיות זה להביא איזשהו סיפור שמגיע מתוכנו."
(אתגר קרת, [24:33])

---

לסיכום, הפרק מספק דיון רפלקטיבי ופואטי על מציאות ללא "סיפור" ומעמיד את הסכנה בטשטוש הזהות האנושית אל מול נהר האירועים, החדשות והרשתות החברתיות – ומציע תשובה: סיפור אישי קטן, מלא בחירות קטנות ותחושות חיות.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל. אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.

[B]

היום יום שלישי, תשעה ביוני, ואנחנו אחד ביום. מבית N12. אני אלעד צמחאיוף, יותר מה קורה סביבנו סיפור אחד ביום בכל יום. חשבנו, התלבטנו, איך נוכל להסביר מה בדיוק קורה כאן? איך נוכל להביא איזשהו ערך, איזשהו מידע רלוונטי על עוד מלחמה מול איראן? איך נוכל באמת לעשות סדר, שכל, היגיון, ב-17 שעות שבהן היה ירי של טילים בליסטיים לעבר ישראל, וישראל הגיבה, אחר כך באה התגובה האיראנית, עוד תגובה ישראלית, עוד Don't של נשיא ארה״ב ואז הפסקת אש. אין לימודים ואין אירועים הפכו ליש לימודים ויש אירועים. אה, והיה גם צליל חדש להתרעה של פיקוד העורף. אז אמרנו לעצמנו שבשעות האלה שבהן אין באמת אינפורמציה ודאית, שבהן כל רגע העולם משתנה, צריך משהו אחר. אז עשינו משהו אחר. לא פרשן צבאי או מדיני, לא פרשן לענייני ערבים, לא מומחית למדינות המפרץ. הראנו טלפון לחבר הפודקאסט הסופר אתגר קרת. ביקשנו ממנו את הניתוח שלו. אז אנחנו מקווים שתזרמו איתנו, כי הפעם אנחנו עם המיני מלחמה נגד איראן בעיניים של פרשננו לענייני סיפורים. שלום אתגר. היי. מה שלומך?

[A]

בסדר, אתה יודע, כמה שאפשר.

[B]

איך קמת הבוקר?

[A]

אה...

[B]

עם הזקן?

[A]

לא, לא כל כך התעוררתי, זאת אומרת, התעוררתי מזה שהשכנים דיברו בחדר המדרגות שהם ירדו למקלט או משהו, אז ישר הבן שלנו, הוא בחדר ליד, אז ישר הלכתי כזה, והערתי אותו, אמרתי, אני חושב שקורה משהו, אז הוא אומר, עזוב אותי בחייאת, ונרדמנו.

[B]

זה יכולת שפיתחת לאורך המלחמות השונות ללישון תוך כדי אזעקות או שזה תמיד היה שם?

[A]

קודם כל, אתה יודע, מה שאתה צריך בשביל זה, התנאי ההכרחי זה להוריד את ההתרעות, כי אחרת אי אפשר לישון. אבל אצלי אני חושב שיש בי איזשהו מין משהו שאני לא יכול להצדיק אותו, כן? שרידתית בטח, אבל אני אומר, אז יש בי איזשהו משהו שאני חש שאנחנו חיים בעולם שהוא... הופך אותנו לפחות בני אדם ויותר משתמשים. ומהבחינה הזאת, שנניח שאתה יושב והאפליקציה אומרת לך, תרוץ למקלט, ואז האפליקציה אומרת לך, תצא מהמקלט, אתה הכי פחות בן אדם שאפשר להיות. זאת אומרת, זה לא, נניח, אם היית בחוץ והיו יורים עליך מרגמות, אז מישהו היה משתתח ואחר היה רץ בזיגזג והשלישי היה אומר, שמע ישראל. אבל יש איזשהו מין משהו שברגע שאתה... מקבל את הפוזיציה שלך, אתה יודע, בתור משתמש, אתה כאילו, במשחקים יש דבר כזה שקוראים לזה non-playing characters, NPC, אתה יודע, שאתה נכנס למשחק וידאו ועובר שם איש ברחוב והוא לא באמת שחקן. אז כל ההוויה הזאת של לרדת למקלט, לצאת למקלט, זה בדיוק ההוויה של non-playing characters, זאת אומרת, אין שום החלטה שהיא שלך, אין שום דבר שאתה מביא למקום הזה שהוא שלך, ואני חושב שיש בי משהו שהוא קצת מטריל. נניח סתם כאילו שאני יורד למקלט אז אני רוצה לצאת מתי שאני רוצה לצאת ולפעמים זה מרגיז אנשים אחרים אז לפעמים אני אומר טוב אז אני כבר לא אכנס או נניח אני לא אוהב להיות במקלט שאני לא יכול לשמוע בחוץ את הפיצוצים כי אני רוצה שתהיה לי איזושהי תחושת אוריינטציה זאת אומרת אני לא רוצה שיכבו לי את הכפתור ואז ידליקו ואני אצא אני רוצה להבין אם אני מפחד מאוד או מפחד מעט, אז יש משהו באמת בכל ההתנהלות המאוד הגיונית ואחראית, שזה כאילו משבית אצלי כל מיני מרכזי אנושיות שאני ממילא חש שהם מאוימים בכל יום ביומו, אז אני מתנהג לא בסדר, מצטער.

[B]

זהו, אבל זו באמת השאלה, כי אני רוצה להשתמש ביכולת שלך כסופר, ולנסות להבין אם בתפקיד הזה שלקחת על עצמך, אתה סוג של גיבור אנטי גיבור, אוהבים ומתחברים אליהם, זה הדמות של המרדן, זה שלא הולך בתלם, לא הולך לפי החוקים ולפי הכללים, אבל באותה מידה זה גם התפקיד שנשמע לי יכול לשבת בול על נבל, על זה שפותח את הדלת של המקלט לפני שקיבלנו את האול קליר, על זה שלא תמיד הולך לפי החוקים וההוראות של פיקוד העורף, שמסכן את עצמו, איך אתה... מקטלג את עצמך.

[A]

תראה, זאת אומרת, גם לנבל יש סיפור. יש משפט כזה בדקתי פרש של פוקנר שהגיבור אומר between nothing and grief I will always choose grief. בין כלום לצער אני תמיד אבחר בצער. עכשיו, אני שוב חושב שהמלחמה שלי היא המלחמה מול הכלום. עכשיו, אני לא תמיד מצליח להיות טוב או מושלם, אני בסביבה שלא כל כך מאפשרת לך להיות אני. זאת אומרת, שאתה פותח את הטלפון ליד שלך ונכנס לאינסטגרם, ואתה רואה חתול לבוש כמו פיראט נוסע על רפסודה, כן? אז אתה אומר לעצמך, זה אני, אבל זה לא אתה. זאת אומרת, אתה לא פיראט ואתה לא חתול ואתה לא נוסע על רפסודה, אתה אפילו לא בחרת את הסרט הזה. אז בעצם יש איזשהו מין משהו כזה, יש לך איזשהו חור, בנפש או בנשמה שהוא נסתם על ידי הדבר הזה. ואני חושב שאתה יודע שהאפקט המצטבר של כל מה שקורה, זאת אומרת שאנחנו בעצם עוברים איזושהי טרנספורמציה מאקטיביות לפסיביות, כשאתה רואה את הסרטון הזה באינסטגרם, זה בעצם שם לך פקק וסותם לך איזשהו חור בנפש. עכשיו, בדיוק אגב, כמו שאתה פותח את הפיד שלך בפייסבוק והוא אומר לך ממה להיות מזועזע, שפעם זה רצח בפיצריה, ופעם זה כתות, ופעם זה אונס, וכל הדברים האלה הם באמת מזעזעים. אבל הרעיון הוא שאתה פותח ואתה אומר, אוקיי, ממה אני הולך להיות מזועזע השבוע? תרימו אבן, תלכו לכיכר, יהיה את מי לסקול, יהיה ממה להתבאס, יהיה בשביל מה להפגין. וכל הדברים האלה, אולי אנחנו חווים אותם כאקטיביים, אבל הם הכי פסיביים. אתה יודע, זה נורא מצחיק שמדברים היום על אקטיביזם. האקטיביזם שקיים היום, אין בו שום דבר פעיל, זאת אומרת נניח זה שאני הולך כל שבת להפגין בהפגנה בשעה מסוימת, זה אקטיביזם מבחינת האקטיביות כמו שאני הולך לחוג לריקודי עם, אין בזה שום דבר שפרץ ממני, זה פשוט הרגל או מסורת שיכולה להיות חשובה ככזו, אבל העולם הזה שאנחנו נמצאים בעולם שיש לנו מעט מאוד מחשבות עצמאיות והרבה מאוד מחשבות שאנחנו סופחים מהחברות שאנחנו מסתובבים, איתם, שזה קצת כמו מלחמת כנופיות, כאילו, אני בערוץ הכנופיה הזאת, אתה בערוץ הכנופיה הזו, ואם אתה לוקח את זה עוד שלב, אז אתה בא ואתה אומר, זה קצת כמו סרטי זומבים. בסרטי הזומבים, כל הזומבים יש להם מטרה, והם הולכים לאיזשהו מקום, ולפעמים אם יש זומבים מסוגים שונים, אז הם הולכים למקומות אחרים, ולפעמים גם הזומבים יכולים לריב אחד עם השני. אבל מאוד קשה בתוך המערכת הזאת לבוא, לעצום את העיניים ולבוא, להגיד לעצמך, רגע, היום, כמה דברים שאני עשיתי באמת... הגיעו ממני, פתאום הלכתי ובאמצע עבודה להסתכל על הים, בא, נכנס אליי לקוח עם שיער ליפה ואמרתי לו אני יכול לגעת לך בשיער? כמה פעמים זה קורה לך ביום עכשיו? אני אטען שפעם זה היה קורה לי הרבה הרבה יותר.

[B]

ומה קרה?

[A]

מה שקרה זה שבגלל שיש ללכות כל כך מהירה לספוח אליי משהו מרגש ומשהו שימלא את החושים שלי ויסעיר את החושים שלי, אז אין לי כוח בכלל לטרוח לשאול את עצמי מה הסיפור שלי. ואז כשאני לא שואל את עצמי מה הסיפור שלי, אז בעצם הקיום שלי הופך להיות לגמרי כזה בהווה, בדיוק כמו הסרטון שלי אינסטגרם. עכשיו אני מאוד כועס על המדינה, עכשיו אני מתרגש כי דגל ישראל מתנופף מהבופור, עכשיו אני מאוכזב כי טראמפ אמר שהוא לא אוהב קיגל, אתה יודע, זה לא משנה, אבל בעצם אני רצף של רגשות שהם לא מצטברים לכדי סיפור. ואני תמיד אומר שאם נניח במלחמת העולם השנייה היית מאיר בכל ערב נתון את ווינסטון צ'רצ'יל, והיית אומר לו, ווינסטון, ווינסטון, מה הסיפור שלנו? אז הוא היה אומר שאנחנו צריכים לנצח את הנאצים, ומתי זה ייגמר? שנביס את היטלר. כל יום שהיית מאיר אותו הוא היה אומר את זה, ואתה יודע מה, אם היית מאיר את היטלר הוא היה אומר את אותו דבר. אתה מבין? הוא היה אומר, זה הסיפור, או שהנצחו אותי או שלא. עכשיו, בעיקרון, אם תעיר את טראמפ, מה הסיפור? אז הוא יגיד, להפיל את המשטר באיראן, לקנות את גרינלנד, לחטוף את האו"ם מוונצואל, הברח לי השם. היי, בוז'י, למה אתה לא משחרר את ביבי? עכשיו, אתה בא ואתה אומר, אין סיפור, זה כמו רצף סרטוני אינסטגרם, הדבר הזה לא מצטבר לכלום. ואם אתה מסתכל על העולם סביבך, אז אתה רואה נניח את הסכסוך בין אמריקה לאיראן, את הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה, את הסכסוך בין ישראל לחמאס, כן? בשישה ימים. מה קורה? שכל הדברים האלה מתחילים ולא נגמרים. עכשיו, הם לא נגמרים כי אין סיפור. כשיש לך סיפור שאתה בקומדיה רומנטית, אז אתה יודע כל הזמן שאתה צריך להשיג את הבחורה. אתה מבין? כשאתה בסרט אקשן, אתה יודע שאתה צריך לברוח מהכלא. כשאין לך סיפור, אתה יכול להתחיל מלחמה, אבל אתה לא יודע בעצם לאן אתה מכוון. כי כשאתה חושב על איזה מלחמה, זה תמיד שני צדדים מספרים סיפורים שונים. הרוסים והאוקראינים, האמריקאים ואיראן מספרים סיפורים שונים. ואז על ידי המלחמה אחד קצת מכנה את השני, והם מצליחים לסגור על איזשהו סיפור שהם שניים יכולים לחיות איתו. אבל כשאין סיפור, אז כל הזמן אתה רואה מולך מישהו שהרצונות שלו שונים משלך, ואתה אומר בוא ניתן לו בראש.

[B]

תגיד, יכול להיות אבל שאנחנו פשוט חיים בעולם שבו כבר אין סיפורים? אנחנו חיים בעולם של אינסטגרם. הציפייה שלנו שנחזור למלחמות שהן סיפורים עגולים, אתה יודע שיש קשת, שיש התחלה, אמצע וסוף, יכול להיות שאנחנו פשוט כבר לא שם.

[A]

אנחנו לא שם, ואני אתן לך את הדוגמה הכי פשוטה, נניח מי מאיתנו שגר במושב או בשכונה או באיזשהו מקום כזה מוכר, יש את העניין הזה, והוא היום קיים פחות ופחות, שאתה נכנס למסעדה ואתה אומר לו, ציון תביא לי את הרגיל. נכון? או שאתה נכנס לבר ואתה אומר לו, מתוקי, תביא לי את המשקה שלי. עכשיו, בעיקרון, כשאתה אומר את זה, אתה בא ואתה אומר, מה שאני מזמין, או מה שאני שותה, הוא חלק ממני. אני, כשאני הייתי בן 14, אח שלי, לקחתי להמבטיה, אמר לי, אתגר, רוב הדברים שטויות, אבל זה חשוב, תתרכז, כי מה שתגיד עכשיו ישפיע על כל החיים שלך. אקווה ולווה או פאקו רבן? ואמרתי, פאקו רבן, ועד היום, כשאני מתעורר באמצע הלילה ואני אומר, קסמק, מי אני? אז אני מריח את עצמי ואני אומר, פקרובן, כנראה שזה אתגר. עכשיו, היום, הפלאפון שלי, כל יומיים מבקש ממני שאני אוריד שדרוגים, אני לא יודע איזה שדרוגים יש. הצבע של המסך שלי ייראה אחרת, הטלפון שלי ייראה אחרת, הוא לא ייראה כמו הטלפון שלי. אז איך אני אדע שאני אני? הרי כל העולם הזה, הוא כל הזמן מוכר לך... חוויות במקום זהות.

[B]

ובהיבט הזה, המקום שבו אתה אומר, אני קיבלתי את ההתראה בבוקר וישנתי, או לא הלכתי למרחב המוגן, או אם הלכתי אני רוצה להיות במקום שבו אני יוצא ושומע את הפיצוצים, זה מה, זה המרד שלך נגד הדבר הזה? זה הניסיון שלך כן לייצר איזשהו סיפור עם התחלה, יוצא וסוף?

[A]

קודם כל, זה משהו שאני מתבייש בו. אתה יודע, זה מוזר שבאמת משהו מתבייש בו, אני מדבר איתך ועוד אנשים ישמעו את זה, אבל זה באמת משהו שמתבייש בו. אבל אני חושב שבוא נגיד בני אדם, פעם כדימוי היינו זאבים, בסדר? ואז בייטו אותנו הרשתות החברתיות והסושיאל מדיה והאיי-איי, ואז הפכנו להיות כלבים מבויתים. עכשיו, כשאתה זאב, אתה מאוד מחובר לחושים שלך, אתה עושה מה שאתה רוצה, אתה טורף, אתה בורח, אתה מפחד, אתה... חרא של חיים, אבל החיים שלך. עכשיו, כשאתה כלב מבויית, אתה יודע, תמיד מאכילים אותך ולוקחים אותך לווטרינר, והכול נחמד, והילד של השכנים משחק איתך, אבל אתה בעצם לא אדון למעשיך. עכשיו, דמיין לעצמך שאתה כלב, והבעלים שלך קונה יאכטה. בסדר, הביא מכה בקריפטו וקונה יאכטה. אתה מוצא את עצמך על יאכטה. אתה נובח על הדגים, אתה שומר על שיווי משקעה שלך, ואתה אומר לעצמך, זה החיים שלי. אבל אתה לא בחרת בשום דבר מהדבר הזה. עכשיו, אני חושב שכל פעם שאני מצליח איכשהו לחיות בסביבה החושית שלי, זאת אומרת שאני צועק על בן אדם שאני מכיר ולא כותב פוסט על בן אדם שאף פעם לא פגשתי אותו ואמרו לי שהוא אמר פעם איזה משפט, שאתה יודע שאני מצליח לתפוס את החניה לאיזה אחד שהגיע לו וחש רגשות מעורבים, אז אני באמת... חש שאני פועל ואני חי ואני מגיב לעולם. שאר הזמן אני מרגיש כמו כלב על יכטה שנובח על דגים, אתה מבין? אז אני אומר, מייצרים לנו כל מיני סוגים של קונטנט כאן, אתה יודע. אז פעם טראמפ היה לבוש כמו גיבור על, ועכשיו יורים טילים ואמרו לי שהם מיירטים אותם מחוץ לאטמוספירה, חייזר אחד נפצע, אתה יודע, סבבה, אין לי התראות. אני יודע תמיד שיש לזה הזקה, אתה יודע למה? כי אני חי כאן, אני רואה אנשים רצים למקלט. אני לא יודע שיש הזקה, אני יודע שיש לזה הזקה, ואז אני בוחר.

[B]

ובהיבט הזה, אתה יודע, אתה מדבר על מקום שבו אנחנו אולי מאבדים את הסיפור האינדיבידואלי שלנו, והופכים להיות בתלם, וחלק מאיזה עדר. זה מאוד מאפיין מצבי קיצון. זה זורק אותי לקורונה, זה זורק אותי למלחמות. ישראל חיה במצבי קיצון כאלה, ועכשיו אנחנו רואים. פתחנו את היום בסבב עם איראן, ואנחנו מדברים והוא כבר הסתיים. שוכחים? כלומר, זה משהו שצריך לתחזק אותו, וברגע שאנחנו כבר אחרי כל כך הרבה שנים של מצבי קיצון כאלה, אפשר יהיה לחזור לאיזה סיפור משותף קוהרנטי?

[A]

אז קודם כל, אני חולק עליך שאתה אומר שזו תקופה, ואני טוען שזה מצב בדיוק כמו שכל שבוע... יקפוץ לך איזשהו עוול שאתה לא מאמין, אתה יודע, שזה או בתוכנית תחקירים או משהו, משהו שאתה יודע, ואתה יודע כבר שעוד שבוע יהיה כזה ועוד שבועיים יהיה כזה, ואולי זה יוציא אנשים להפגנה, ורוב הסיכויים שההפגנה הזאת לא תעשה כלום, וגם יכול להיות שהיא לא קשורה למציאות, אבל אתה כבר מכיר את הדינמיקות האלו, ואתה עדיין באיזשהו אופן לא מצליח למרוד בהם, אתה לא מצליח להעמיד את עצמך באיזושהי פוזיציה שאתה בא ואתה אומר, בשביל מה אני בכלל בא... לערוצי החדשות, מה אני רוצה? שיראו לי שסק שיודע לדבר? לא, אני בא לשם בשביל לכעוס ובשביל להתבלבל, ואני אומר לעצמי שאני מתעדכן, אבל בעצם זה התוכן שלי, כי כבר אין לי כוח לראות סרט, ואין לי כוח לראות סדרה, כי אין לי סיפור, וקשה לי עם סיפור של מישהו אחר, ושבאמת שאין לך סיפור, קשה לך, אתה יודע, לבוא ולהגיד, או, הנה בן אדם שיש לו עולם, אתה יודע, זה רק מחמם, לא יש עולם, לי אין. אני רק מחכה לעדכון אם יורים טילים, אם אני שולח את הילד לבית ספר, אם אני לא שולח את הילד לבית ספר. עכשיו, כל עוד המערכת הזאת ממשיכה להתקיים, אז בעצם אתה חש כל הזמן שאתה פטור מלהמציא לעצמך סיפור. כי כמו שאתה אמרת, זו תקופה. זה היה קורונה, ואחרי המלחמה, ואחרי זה, אני אדבר עם אשתי, אנחנו נעשה שיחה, שזה ייגמר, אם זה ייגמר, זה לא ייגמר. אתה צריך ללכת לדבר איתה עכשיו.

[B]

כן, אבל זה אפשרי? בזמן שיורים טילים?

[A]

אז שוב, יש כאן כל מיני אנשים שמספרים לי כל מיני סיפורים שמשליכים באופן עקיף על חיי, ואני כאילו מקשיב לכל האנשים האלה שמדברים, ואני אומר, ההוא צודק, ההוא צודק. עכשיו, אתה בא ואתה אומר, אבל כמה מהחיים האלה הם באמת שלי, אתה מבין? אני עליתי למונית, ונהג מונית אמר לי, אני מכיר אותך, אתה שמאלני, אתה, אנחנו תהיינו שיחה מעניינת וזה. אז אמרתי לו, תשמע, אני הכי בכיף. אני אשמח לדבר איתך על פוליטיקה, אבל בתנאי אחד. אז הוא אמר לי, מה? אז אמרתי לו, שאם אחד מאיתנו משכנע את השני, אז שנינו עושים את מה שזה ששכנע אמר. אז הוא אמר לי, מה זאת אומרת? אמרתי, אם אתה משכנע אותי שאין מעורבים בעזה, אני ואתה הולכים עם אבנים גדולות, בום, אחד אחד דופקים לכולם בראש. ואמרתי, ואם אני משכנע אותך שאנחנו צריכים להגיע לפתרון מדיני, אנחנו באים עכשיו נכנסים לחדר, אתה מסובב לביבי את היד מאחורי הגב. אני אומר לו, עכשיו אתה חותם, הוא לא נותן, אתה נותן לו סטירה, אני נותן לו סטירה. אז הוא בא ואומר לי, תגיד, מה, אתה גנוב? אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אז אמרתי, אם אנחנו לא יכולים לעשות כלום, אז בואו נדבר על משהו שאנחנו יכולים לעשות. ואימא שלך, זאת אומרת, כל השיחות האלה על פוליטיקה, הם רק נותנים לנו איזשהו סוג של העצמה. אתה יודע, אנשים יושבים בסלון ואומרים, הטראמפ הזה איזה אידיוט, וכשאומרים, הטראמפ הזה איזה אידיוט, לרגע הם מרגישים שמשהו בעולם הזה. הם בעולם אחד, והוא בעולם אחר. ובמקום להגיד, הטראמפ הזה איזה אידיוט, יגידו, השכן שלי איזה חמוד. עושה עלי אש והביא לי שיח. ואלו החיים שלנו. ועם כל הכבוד, אין 12, קצת פחות החיים שלנו.

[B]

חסות אחת, וממש מיד חוזרים.

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל. יש לנו, נכון בובו? הבעסה. בשבילו בהראל. אבא יעשה, אבא יעשה. אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.

[B]

אז מה עושים? אני מנסה להבין בסוף איך אנחנו מתרגמים את זה למשהו פרקטי, כי בעצם מה שאתה אומר זה באמת לחיות בעולם שבו כל אחד כאילו יתעסק בעצמו ובסביבתו הקרובה. וזה יהיה מאולי יותר בריא מנטלית ונפשית ופחות נריב, אבל מי יתעסק במאקרו? מישהו צריך להתעסק בשאלות האלה.

[A]

קודם כל תראה, זה לא בינארי. בגלל שאנחנו חיים בהולנד כזה של סושיאל מידיה, אתם אומרים, אם זה ככה זה לא ככה. אבל זה לא ככה, זה לא מלחמת חמודות. מה שאני אומר, שאם אתה עץ, השורשים שלך צריכים להיות בחיים שלך. אתה מבין? שבלילה שאתה הולך לישון, תעצום את העיניים ותחשוב על הילדים החמודים שלך. ואל תחשוב על כל מיני עוולות בעולם. כי בעיקרון, אתה יודע, הילדים החמודים שלך הם בחדר ליד, אתה יודע, והעוולות הן שלושה רחובות ממך. אז קודם כל זה. עכשיו, אני בא ואומר שהשורשים שלך חזקים, אתה יכול לשלוח ענפים. זה קצת כמו באמת שמראים תמיד מטוסים שאומרים שמסכת חמצן, אם אתה עם ילד, תשים קודם את המסכה על עצמך בשביל הילד. אז אני אומר בשביל העולם. תפתח לעצמך עולם. אני אגיד לך משהו סתם, הדבר הכי טיפשי בעולם. בבוקר כשאתה יוצא מהבית, אתה ממהר מאוד? או שאתה ככה, לפעמים בסדר, לפעמים יש לך זמן?

[B]

לא, יש לי זמן.

[A]

אז כשאתה יוצא מהבית, אל תנסה לחשוב לאן אתה הולך, תסתכל לשני הצדדים של הרחוב שלך, ימינה ושמאלה, תגיד לאיזה יותר בא לך ללכת, תלך עד הפינה ואז תשאל את עצמך לאן אתה צריך להגיע. ואז תדע שלפחות... באותו יום קיבלת החלטה אחת שבאה ממך, שהלכת לצד שיש צל, שהלכת לצד שיש חתול, משהו על עצמך שתדע. פעם נניח סתם, שהיית צריך להגיע ממקום למקום והיית נוסע באוטו, אז בדרך היית מאבד את הדרך, היית מגלה דרך חדשה, היה מדבר איתך איזה איש שהיה לו מבטא נורא נורא מצחיק, וזה היה הסיפור שלך. היום, אתה יודע, אתה בווייז ואתה מגיע. במקום סיפור, אתה מרוויח זמן. בסוף יש לך את כל הזמן הזה, כל האופטימיזציה, אתה חוסך חמש דקות בשביל מה? דקות. הרי החיים, אתה יודע, זה לחיות את החיים, זה לעשות דברים לאט, זה ללכת ברחוב ולנהל שיחות קש עם אנשים שאתה לא מכיר. עכשיו, תנסה להסביר לילד שלך שזה החיים. הוא בא ואומר, אתה מבזבז זמן, אתה אומר לאישו, וואו, איזה יום יפה, לא יוצא לך מזה כלום. אבל כל הדברים, מה יצא לך? אתה יודע, אתה תיוולד, תעשה כמה דברים ותמות, לא יצא לך כלום, אז לפחות תייצר לך סיפור ותחיה את הסיפור שלך.

[B]

בתור סופר, ההבנה הזו, שוב, מאוד מתחדדת, נשמע לי ביום כמו היום, ההבנה הזו היא בדקת? שאנחנו חיים בעולם שבו סיפורים הם כבר לא מה שהיו פעם?

[A]

אני חש שאנחנו חיים בעולם שסיפורים הופכים להיות יותר ויותר נדירים, זאת אומרת, בגלל שזה באמת עולם יותר פסיבי, אבל בגלל זה יש ערך יותר גדול. אתה מבין, זאת אומרת, אני חושב שפעם, בוא נגיד, סיפור המושלם ולקוות שכל העולם יתלהב מהוד אדרו ויכתבו עליו ביקורת. היום התחושה שלי מאז 7 באוקטובר, שסיפור זה גם יכול להיות חסם עורקים, זה גם לדבר עם מישהו וחמש דקות הוא לא חושב על זה שהרגו לו את ההורים. אז באמת אני חושב שהיום היכולת לספר סיפור זה כבר נהיה סוג של כישורי חיים, אתה מבין? זאת אומרת זה בעצם המלחמה היא אם אתה לא תצליח לספר את הסיפור שלך מישהו אחר יספר את הסיפור שלך, ותמיד יספרו את הסיפור שלך שהוא רע ומריר ומגעיל, אז אתה יודע, אז זה כאילו שאתה יכול, אם יש לך רשת תחבורה ציבורית שכל האוטובוסים מסיעים אותך למקום גרוע, אז תלך ברגל, אבל תלך ברגל למקום שהוא שלך, ואני אומר, וזה לא אומר שאתה תהיה אדיש לעולם, אבל תדע להבדיל, תדע להבדיל בין אנשים שהכרת. לאנשים שקראת להם בפייסבוק, בין דברים שקרו לך לבין דברים שמישהו בטוויטר אמר שזה היה. עכשיו, זה לא ברמה של אמינות, אלא ברמה של חוויית חיים. תחשוב שאתה צבי, איילה, קוף גדול. בסדר? אתה ביער, מה שקורה ביער שלך יותר רלוונטי ממה שקורה ביער, באמזונס, מהצד השני בפייסבוק. כן, שם האריה אוכל איילה, אבל זה רחוק, זה לא בסדר. אבל אתה לא יכול לשלוט בזה כמו זה שאם ארי יבוא אליך מאחורה ויביא לך ביס, נגמר הסיפור.

[B]

הגעתי לאיזו תובנה שאולי הסיבה שהורדת את ההתראות של פיקוד העורף ואתה לא ממהר לרוץ למקלט, זה כי בראש שלך, הסיפור שלך מגן עליך.

[A]

בראש שלי, קודם כל חשוב שיהיה לי סיפור, ואם הסיפור הזה יביא אותי למותי וכל השכנים יבואו ויגידו, וגם היה טמבי שלא ירד, אז אני אמות עם סיפור, ושוב אני אומר, between nothing and grief, I will always choose grief. החשיבות הזאת, אתה יודע, שאני באמת, החוש שאני בוחר דברים בחיים ואני מחליט, היא מהותית בשבילי, וסתם, הייתי לפני כמה חודשים בסן פרנסיסקו, ובסן פרנסיסקו יש שם מכוניות אוטונומיות כאלו, מוניות שנוסעות ממקום לקום. בלי נהג והיו הרבה כאלה מול המלון שלי ועמדתי מחוץ למלון ואני רואה כזאת מכונית כזאת בלי נהג שגם לא היה בה נוסע, הייתה ריקה לגמרי והיא עוצרת על הפינה, סתם בלי סיבה, לא יודע. עכשיו מגיעה מכונית מאחוריה, הנהג מחכה שנייה אבל המכונית לפניו לא זזה אז הוא צופר והמכונית לא זזה אז הוא צופר עוד פעם והמכונית לא זזה, אז אני רואה שהוא מאבד את הסבלנות, הוא מוריד את החגורת בטיחות, פותח את הדלת, יוצא עצבני, מתכופף אל החלון של איפה שאמור להיות נהג, רואה שאין נהג, ואז הוא חוזר שפוף לאוטו, מתיישב באוטו, הוא אפילו לא סוגר את הדלת, ושם את שתי האדם על הראש שלו, ממש כאילו אתה רואה מהצד, כאילו כמו מישהו שאיבד בן משפחה. עכשיו, אתה מסתכל על זה, אתה בא ואומר, מה קרה? הבן אדם הזה, שהוא היה באוטו וצפר, הוא היה בן אדם. עכשיו, כשאתה בן אדם, יש לך אין סוף אפשרויות. הוא יכול היה לתת לאיש איזו סטירה, הוא יכול היה לשחד אותו, הוא יכול היה להחליף איתו רכבים, הוא יכול היה לקשור את עצמו לגג של האוטו. ברגע שלא היה נהג, אז הוא הפסיק להיות בן אדם והוא התחיל להיות משתמש. עכשיו, מה ההבדל בין בן אדם למשתמש? בן אדם שואל את עצמו, מה אני רוצה? משתמש שואל את עצמו, מה אני יכול? אפשר את ההמבורגר בלי החסה? כי אם אי אפשר, אני אוכל את זה עם החסה. עכשיו, אני בא ואני אומר, במאבק הזה, לשמור על האנושיות זה להביא איזשהו סיפור שהוא מגיע מתוכנו, וזה לא איזשהו סיפור שמישהו הכי עלינו, ואנחנו אומרים, אוקיי, אם החולצה שלנו מריחה ככה, אז זה בטח אנחנו.

[B]

טוב, נתת לי חומר למחשבה, אבל יש עוד דבר שאני רוצה לבקש ממך. וזו לא רק פרשנות שלך על סיפורים, אלא גם סיפור. אנחנו דיברנו קודם, ואתה ציינת שכתבת ממש לאחרונה משהו שמתחבר בול ליבמה שאנחנו חווים.

[A]

מה זה? כן, תראה, אני, יש לי כזה מין ניוזלטר שאני מפרסם משהו כל שבוע. ופעם אחת שישבתי לכתוב משהו, אז זו הייתה אזעקה, ולא שמעתי, כי זה היה באמצע הכתיבה, ואז אחרי שאלתי את עצמי, אם הייתי שומע את האזעקה, האם הסיפור היה משתנה, האם הסיפור היה נגמר אחרת. ואז כתבתי משהו בהשראת זה. אזעקת אמת. בזמן שכתבתי את הסיפור הזה, האיראנים ירו לעבר ישראל טיל. לא ידעתי, אצלנו לא הייתה התרעה. בסיפור, הגיבור מלקק עכשיו גלידה בטיילת. כמוני, הוא לא יודע כלום על הטיילת. אם הוא נראה בלחץ, זה לא מהטיל. בסיפור הזה אין טילים. אם הוא בלחץ, הוא בלחץ ממני. ממה שאני עלול להמציא. בדרך הביתה הגיבור אולי יפגוש בחייזר בעל פני חרק וכוונות לא ברורות, או בחבורת שיכורים שתכלה בו את זעמה. אף פעם אי אפשר לדעת מה מוח של סופר משועמם יכול לברוא. אם הייתם בנעליו, גם אתם הייתם לחוצה. פצוע קל משבר יירוט, נזק למספר מבנים. אני והגיבור מתבוננים בשקיעה, שואפים אוויר של ים, ולא יודעים. מרחוק נשמע קול עמום של פיצוץ, או אולי זה קול הגלים. הגיבור שלי ממשיך להביט בים לחוץ. בנצודות הסיפור, משהו מתחיל לרכוש. משהו זר ואלים.

[B]

עכשיו, אני יודע שזה הרגל דבר מגונה לבקש הסבר, כי יש לי כמה רעיונות, אבל תסביר, מה היית רוצה שיקחו מזה?

[A]

כשאתה כותב סיפור, אז אתה כל הזמן חושב איזה מסכנות הדמויות שלך. כי אם מדברים על עולם של שליטה, על כלב מעולף וזאב חופשי, אז הדמויות שלי, אני שולט בהן. הן לא יודעות שאני שולט בהן. הרבה פעמים הן חושבות שזה רעיון שלהן. הן לא יודעות כל מיני דברים שאני מסתיר מהן. אני כאילו בשליטה והם אין להם מושג וברגע שאני יוצא לחיים אז אני לא יודע מי כותב את זה אבל הוא מה זה לא משתף והוא מה זה לא נותן לי בתור דמות לחוש שאני חלק מהסיפור הזה אתה יודע זאת אומרת התחושה זה שכאילו אני מתגלגל במדרגות שזה גם סוג של עלילה עכשיו כשאתה כותב סיפור אז אתה גם אומניפוטנטי אבל גם אין לך מושג, בזמן שאתה יוצא מהסיפור, אין לך אולי שום כוח, אבל אתה יודע בדיוק בדיוק בדיוק מה אתה רוצה ומי אתה רוצה ואת מי אתה שונא ומה תעשה למי. אז אני חושב שבאמת יש איזשהו משהו שהסיפור הוא באמת סוג של מקלט, אבל הוא סוג של מקלט בגלל שהוא נותן לך הוכחת התכנות לקיום אחר. הוא לא מקלט כי הוא באמת אומר לי אני חזק, הוא מקלט כי הוא בא ואומר לי הנה, כל עוד תמשיך לחשוב באופן חופשי, לא משנה כמה טילים יירו, לא יוכלו לקחת ממך את זה.

[B]

אתגר קרת, תודה. תודה. ואם כבר שיחה עם אתגר קרת, אז נאמר שבשבוע הבא ייפתח שבוע הספר, ואתגר יהיה בשרונה בתל אביב ביום חמישי, 18 ביוני, לחתום על הספרים שלו, הכל כמובן בחפוף להנחיות. פיקוד העורף והמצב מול איראן. זה היה אחד ביום של N12, אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה הילה פז, מתן זמיר, דניאל שחר, עדי חצרוני ושירה הראל. על הסאונד יובל בוסילובסקי, יאיר בשן יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחאיוף, אנחנו נהיה כאן גם מחר.

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל. אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.