הנוער של SSQ

Summary

---

אחד ביום – "הנוער של SSQ"

N12 | 05.05.2026
מארח: אלעד שמחיוף
אורחים מרכזיים: נועה נברון (מנהלת תחום הנוער בעמותת אסף), גלעד שלמור (עיתונאי וחוקר סדרת "דאונטאון ישראל")

---

סקירה כללית של הפרק

הפרק מתמקד בתופעת SSQ – קבוצת נוער מדרום תל אביב, ילדי מהגרים שנולדו בישראל, שצברה שם לאחרונה כ"כנופיית פשע" אלימה. לאורך השיחה מתארים שמחיוף, נברון ושלמור את הדרך שבה הפכה SSQ מסימן של זהות, קהילה וגאווה עבור בני נוער מודרים בישראל – לכוח שפיתח סממני עבריינות ואלימות. במקביל הם משרטטים את הסיפור הרחב יותר של הדור השני למהגרים, על הסיבות החברתיות, החוקיות והזהותיות שהובילו למציאות הזו.

---

עיקרי הדיון ותובנות מרכזיות

כיצד SSQ נולדה? (02:56–04:16)

• נועה נברון מתארת את התהליך שבו SSQ התחילה כקהילה חברתית סביב "כיכר שפירא", תחילה פשוט כ"חבר'ה שרצו שיהיה להם שם ומיתוג" (03:40).
• התהפוכות: מהתארגנות חבורה עם שיוך חברתי – לכזו המואשמת באירועי אלימות ובפשעים.

  "באמת, בעיקר מעצם האזור מגורים שהם גדלים בו והחוסר הזה בזכויות, שהוא אינהרנטי להתפתחות…" (01:39)

הסלמה: SSQ ככנופיית פשע (04:16–05:40)

• האזכורים התקשורתיים והמשטרתיים הרבים ב-2026 – התפרצויות אלימות, חשדות לנשיאת נשק, דקירות ושימוש בסמים, כתובות גרפיטי ושריפות.
• קשר ישיר לתחושת חוסר האונים של התושבים ושכנים בשכונת שפירא:

  "קיבלתי הודעה מאז אחד השכנים שהבית נשרף… סמוך לביתו רוסס גרפיטי SSQ" (05:19)

האתגרים הבירוקרטיים והחוקיים של הדור השני (06:24–12:41)

• רוב צעירי SSQ הם בנים למהגרי עבודה/פליטים מאריתריאה וסודאן, חיים בלימבו: ישראלים למהדרין – בלי זכויות ממסדיות.
• אין מספר זהות תקני, אין תעודות, גישה חסומה לשירותי בריאות, תעסוקה וחשבון בנק (07:46–08:27).
• סיפורה של מדריכת מועדון הנוער: נכשלת לנהל סדנה פיננסית כי לאף נער אין אפשרות להחזיק אפליקציית בנק (07:00–08:27).
• סיפורים אישיים של צעירים שנעצרו בנקודה קריטית – קיבלו סירובי קבלה לאקדמיות מתקדמות כי "משרד העבודה לא ייתן לך רישוי" (09:24).
• הביורוקרטיה מייצרת קיר בלתי חדיר, גם למי שרוצה לתרום לחברה – לדוג', צעיר שלא מצליח לקבל אישור לעבודה עם ילדים למרות שאין לו עבר פלילי (10:02–12:07).

"אם אתה רוצה שאני אוכל לזהות אותך... אני צריך להוציא לך מספר פיקטיבי... אני חייב שתעבור עבירה…"
– שיחה בין מדריכה למשטרת ישראל (12:07)

דור אבוד בין תרבויות – מעבר בין דורות של מהגרים (12:41–14:33)

• הצעירים מגיעים לכאן כבני דור שני: אין להם זיקה אמיתית לאריתריאה או סודאן, התנכרות למורשת ולשפה, רצון מלא להשתלב בישראל.
• נברון: "ראית שהם חסרי תקווה... ניסיתי בכל כוחי למצוא איזשהו מקרה בוחן בעולם למצב כזה – ולא הצלחתי." (12:41–13:50)
• דור ראשון הגיע עם טראומות קשות בדרך – דור שני כבר גדל במערכת ישראלית דחויה, ושובר את הרוח.

בין זהות, קהילה וייאוש – ההקשר התרבותי (15:21–17:26)

• גלעד שלמור: "כל המבנה המשפחתי משתנה... הילד הופך להיות ראש המשפחה כי הוא מתווך מול הרשויות…" (16:24)
• פערים בין דוריים יוצרים חוסר תפקוד משפחתי, ניתוק מהתרבות, קרע מההורים – הדור הצעיר "רוצה להיות ישראלי" (17:26).

אידיאל ישראלי – תקוות ושברון (17:26–21:54)

• הצעירים חולמים על גיוס לצה"ל, על חיים נורמטיביים, ורואים בעצמם ישראלים, לעיתים אף"ימניים"(21:34).
• המציאות הקשה: נעצרים שוב ושוב ברחוב, חשודים תמידית, ולא יכולים להגשים תקוות:

  "כמה פעמים הוא יכול לצאת מהבית ולעבוד... שבדרך שוטרים עוצרים אותו לעיכוב…" (22:24)

מאפייני SSQ – קהילה, תקשורת ורגעי שיא (23:37–25:21)

• הכוח של טיקטוק, הרשתות והמיתוג החברתי – מיתוס SSQ הפך למוקד משיכה גם ל"ילדים הכי חנונים שיש" (23:37).
• הרצון להרגיש שייכים ורלוונטיים, לצד התעוררות המודעות לסכנות:

  "אתם יודעים למה זה משוייך?... יש לזה קונוטציה של סחר ושל אלימות" (24:44)

האחריות והתקווה – בין משטרה לחברה (26:04–29:16)

• השנים האחרונות התאפיינו באכיפה משטרתית דלה, עד הסלמה האחרונה.
• סוגיית המענה: האם רק ענישה, מעצרים ושב"כ יפתרו? המסר של נברון – צריך לראות את המורכבות הרחבה ולא רק את ההיבט הפשע:

  "אני לא יכולה להגיד – זה רק המשטרה שלא אוכפת, ואני גם לא יכולה להגיד – זה רק המדינה שלא נותנת מענה…" (27:27)

• קריאה לקהילה ולמדינה להשקיע באותה אוכלוסייה קטנה ומודרת, ולהבין שהזנחה תיצור עוד "אנשים שלא איתנו למעלה" (29:16).

---

ציטוטים נבחרים ורגעים בולטים

• המשבר הבירוקרטי:
  "היה ברור להם שהם לא יכולים להיכנס לאפליקציה של הבנק, כי אין להם תשע ספרות…" (07:46 – נועה)
• הדינמיקה בתוך המשפחות:
  "האבא שבאריתריאה הוא החזק... וכאן הילד נהיה ראש המשפחה" (16:24 – גלעד שלמור)
• תחושת ניכור וזהות:
  "הם לא רואים את עצמם אריתריאים או סודנים... הם רוצים להיות ישראלים..." (17:26 – גלעד שלמור)
• הכאב של חלום שבור:
  "אני חושב שעוד חצי שנה אני אהיה בן 16, ואולי לי באמת יתנו תעודת זהות..." (21:54 – בן נוער)
• הפיתוי בפשע:
  "ילד שמסתובב ברחוב בשעות הקטנות... בקלות יהפוך להיות חייל (בעולם העבריינים)..." (19:36 – גלעד שלמור)
• קריאה לפתרון שורשי:
  "שהמדינה תבין... אם ניתן להם את העזרה – מתישהו הם יהיו למעלה איתנו" (29:16 – נועה נברון)

---

סיכום – מה לוקחים מהפרק?

הסיפור של SSQ הוא תמרור אזהרה חברתי: מדובר בקבוצה שהיא תולדה של למדנות, ייאוש, ניכור וחלום ישראלי מנופץ. הפתרון לחזון הזה חייב להיות מערכתי – שילוב של אכיפה, חינוך, ופתרון אזרחי/חוקי לאותם צעירים שכל מבוקשם להיות חלק מהחברה. נברון ושלמור מדגישים שוב ושוב את הצורך לראות את המורכבות – ולהפסיק להסתפק בהתייחסות דיכוטומית לבעיה.

---

מבנה הפרק – אבני דרך עיקריות

| זמן | נושא מרכזי | |----------|-------------------------------------------------------| | 00:26–02:56 | נועה מציגה את עצמה, תחילת העבודה עם הנוער | | 03:40–05:40 | לידתה של SSQ והסלמה לאלימות | | 06:24–12:41 | המציאות החוקית – למה הנערים ממשיכים להיפגע | | 14:33–17:26 | דור שני ומהפכת זהות, פערים בין-דוריים | | 18:02–20:12 | השפעות התרבות האמריקאית, כנופיות וגיבורי תרבות | | 20:12–23:37 | הפיתוי והכשל שבהדרדרות לעולם הפשע | | 24:44–27:27 | השפעות SSQ על כלל הקהילה, היעדר מענה מערכתי | | 27:27–29:16 | קריאה לתיקון מערכתי – איך ייראה עתיד הנוער הזה? |

---

הפרק מזמין את המאזין לחשוב מחדש: לא על "כנופיית פשע", אלא על דור של נוער שנולד לתוך מבוי סתום, ומבקש דרך החוץ לטעון מחדש את זהותו.

Transcript

[A]

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם. היום יום שלישי, חמישה במאי, ואנחנו אחד ביום. מבית N12.

אני אלעד שמחיוף, טוב יותר, מה קורה סביבנו, סיפור אחד ביום, בכל יום. נועה היא בת של פסיכולוגית, פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית ליתר דיוק, ומאז שהיא זוכרת את עצמה, נועה רצתה להיות כמו אמא. ואמא שלי אמרה לי, תבטיחי לי רק לא פסיכולוגיה, זה לא בשבילך. אמרתי לה, מה זאת אומרת, את לא מעריכה אותי? לא, לא, את פשוט, את לא בן אדם שיכול לשבת ורק לשמוע בעיות ולא גם לעשות משהו.

ותודה לאל שאמרה את זה, אני באמת די מהר בתואר הבנתי עד כמה המקצוע הזה הוא בול בשבילי. בתור מי שמאוד אוהבת לשמוע בעיות של אחרים, אבל גם מאוד אוהבת לנסות לפתור אותן, נועה מצאה את עצמה בלימודי עבודה סוציאלית. היא התמחתה בעבודה עם בני נוער כי היה נדמה לה שבני נוער התחברו יותר לעובדת סוציאלית צעירה. אז היא עבדה עם נוער בסיכון והיא עשתה תואר שני. ולפני שלוש שנים בערך הגיעה לעמותת אסף, ארגון הסיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל.

זה ארגון שעובד עם קהילות כמו אוכלוסיית המהגרים מאריתריאה ומסודן. ובהתחלה אמרו לי, את יודעת, הנוער הזה זה נוער שהם בסיכון מעצם היותם חסרי מעמד פה. ובאמת בעיקר מעצם האזור מגורים שהם גדלים בו ונולדים אליו ומתפתחים אליו והחוסר הזה בזכויות, שהוא אינהרנטי להתפתחות ואני די מהר אחרי לא הרבה זמן בעבודה הזו במועדון אמרתי להם רגע יש פה סיכון שהוא קצת יותר גדול ממה שתיארתם ולקח לזה זמן קצת להישמע כי בהתחלה אני באתי מעבודה עם נוער בסיכון אמרו לי אולי את מייצרת פה מציאות שאת רואה אולי את מזהה מאפיינים קצת אחרת ודי מהר גם בעמותה הבינו שלא, זה כבר לא שיח עם קייטנות וחוגים כדי לייצר לנערים האלה הנחות או סבסודים, אלא אני יותר מעבירה שיחות טלפון עם קצינות מבחן וקצינות ביקור סדיר וכל מיני דברים כאלה בעבודה היומיומית, שאתה פתאום קולט ואתה מתחיל לשאול שאלות.

נועה מצאה את עצמה עוסקת לא מעט במה שקשור לעולמות אכיפת החוק, אבל גם בארגון פעילויות רגילות, פעילויות לצעירים. יום אחד, בשנת 2023, נועה התוודעה לתופעה שהתפתחה מחוץ למועדוני הנוער שהיא ניהלה. היא גילתה שבני הנוער מהקבוצות שבהן היא טיפלה יצרו לעצמם סוג של קהילה חדשה, והתחילו לקרוא לעצמם בשם חדש. אני חושבת שבהתחלה היה איזשהם ראשי תיבות, שזה היה איזה מין משהו ברמת השיוך החברתי, כן? ה-SSQ התחיל כשפירה סקוויר, חשוב להגיד, כיכר בשכונת שפירה, במסילת ישרים, שהיו יושבים שם הרבה ילדים.

זה היה שפירה סקוויר, זה היה איזשהו עניין חברתי כזה, של חבר'ה שרצו שיהיה להם שם, רצו שיהיה להם מיתוג, שיהיה להם איך לקרוא לעצמם. בשלב הזה נועה כבר הכירה את הנערים מהכיכר בשכונת שפירא בערך שנה. ואז, היא ממש זוכרת את היום, אז היא גילתה שכמה מהצעירים שהיא עובדת איתם, שהיא מכירה טוב, שהם גם חברים ב-SSQ, חשודים בפשעים. אז היא גילתה שהקבוצה הזו מעורבת בהתנהגות עבריינית. ואני זוכרת שאני בבת אחת צנחו פניי, וגם שלחתי מהר הודעה ל...

למדריכה שעבדה איתי באותו הזמן ואמרתי לה תקשיבי אני שמעתי שמעתי פה עכשיו על משטרה וחקירה מה את יודעת על זה משהו היא הייתה יותר ותיקה ממני וזה משם הלך והתגלגל לאורך השבוע. היום כבר עושה רושם שכולם מכירים את כנופיית SSQ ובשבועות האחרונים צירוף האותיות הזה מקושר בין היתר לעבירות קשות. נערים, היכו נערה בת 12 בדרום תל אביב בקטע שגם צולם ופורסם. תבואו מהר, הם בורחים! הם פיצצו לי את הילדה על הרצפה!

תבואו מהר, בבקשה! שבעה קטינים, חברי SSQ, הואשמו שדקו באמצעות מברג שני נערים אחרים בתל אביב. הכנופייה בשבועות האחרונים מקושרת לעוד ועוד תקריות של אלימות. היום בעיר קם, עושה את הסיבוב שלו באופניים ופשוט מאוד חוזר הביתה עם שתי חוליות, שבורות. מדברים עליהם בהקשרים של מעשי שוט, של סחר בסמים, של עבירות רכוש.

קיבלתי הודעה מאז אחד השכנים שהבית נשרף. הגעתי מהר לבית, הבית שרוף כולו, מעלה עשן ברמות אחרות. הכל נהרס כליל. סמוך לביתו רוסס בגרפיטי SSQ. כנופיית שפירא, החשד במשטרה שהם אלה שעומדים מאחורי הירס הכבד.

ונועה, נועה נברון, היא מנהלת תחום הנוער ומועדון הנוער בעמותת אסף והיא כבר מכירה את הצעירים האלה שנים. נועה נמצאת שם, בכל התחנות, בכל הצמתים, בכל המקומות שהפכו את כנופיית שפירא למה שהיא היום. אז הפעם, בעזרת נועה נברון וגלעד שלמור, נדבר על איך SSQ הפכה לכנופיית פשע. וגם למקור, המקור היחיד שנותן לעשרות צעירים צאצאי מהגרים תחושה של זהות, כוח וגאווה. אז אמרנו שנועה היא עובדת סוציאלית קלינית והיא הגיעה לעמותת אסף וטיפול באוכלוסייה של מבקשי מקלט אחרי שעשתה עבודה עם נוער בסיכון.

אז היא חשבה לפני שלוש שנים שהיא כבר נתקלה בהכל. אבל בכל זאת האוכלוסייה שפגשה בדרום תל אביב הייתה אחרת. החודש הראשון באסף היה מטלטל, זה היה כל פעם לשמוע על עוד ועוד דבר ובאמת להגיד אין סיכוי שזה אמיתי. נגיד אני זוכרת, היינו לקראת קיץ ואמרתי יאללה עבודה עם נוער, אולי אני אביא איזושהי סדנה להתנהלות פיננסית. נכון זה משהו שעושים בגילאים האלה, ללמד אותם איך להתנהל.

ודיברתי עם הספק של הסדנה ועשינו איזושהי הסברה ונתתי להם את כל הזכויות של מה אמור להיות ואיך אמור להיות והמדריכה שלי בכלל הייתה נוכחת במפגשים והיא התקשרה אליי עשר דקות לתוך המפגש הראשון מתוך שלושה והיא אומרת לי נועה תקשיבי עשית פה טעות. אמרתי לה למה היא אומרת לי. היא אומרת לי, תקשיבי, כל התוכנית שלהם מבוססת על האפליקציה של הבנק. ואני אומרת לה, אוקיי. ובזמן שאני אומרת לה, אוקיי, והיא בדממה בצד השני, כי היא פחדה לרגע שהיא נפלה פה על מנהלת סתומה, אז פתאום אני קולטת, וואלה, הם לא יכולים להיכנס לאפליקציה של הבנק, נכון?

כי האפליקציה של הבנק דורשת תשע ספרות זיהוי. מספר זיהוי, אין להם את זה. ואם כל התוכניה מבוססת על זה שאתה צריך להיכנס, כאילו להתנהל כלכלית נכון, נכון, כדאי שלכל אדם יהיה גישה בכף ידו לחשבון הבנק שלו ולראות כמה נכנס כשמעסיק משלם וכמה מוציאים ותלוש משכורת גם ראוי וזה כאילו היה התחלה, מינהלי זה רגע שאמרתי, וואו רגע, דיני עבודה אפילו, שנייה, הדבר שאתה הכי אמור לחנך אליו בגיל הזה, נכון? זה לדעת שלא לוקחים לי מיסים, אבל לוקחים להם מיסים. לדעת נגיד על פיצויי פיטורין, אבל הם לא זכאים לפיצויי פיטורין.

כאילו זה פתאום, ברגע שזה היה לא רק ללמוד, לא רק לשמוע, אלא גם ברגליים, אז אתה בשוק. זה אין סופי, ממש ממש, זה פשוט אין סופי. בכל פנייה אתה נתקל בקושי או מורכבות אחרת, וזה רק על רמת התשע ספרות מספר זיהוי. כן, אני אגיד. מהר מאוד נועה הבינה עד כמה משמעותית העובדה שאין לצעירים האלה, שהיא עבדה איתם, סייעה להם, שאין להם תעודת זהות.

עד כמה מורכבות ההשלכות של הלימבו שבו הם נמצאים. מצד אחד הם חיים בישראל, מצד שני מחזיקים במעט מאוד זכויות, אם בכלל. בכל חצי שנה הם צריכים ללכת פיזית ולחדש את אישור השהייה שלהם בארץ. גם בסיפורי ההצלחה שהיו לה, והיו לה, בסוף מצאה את עצמה נתקעת בקיר. בגלל שלצעיר או לצעירה שליוותה לא היה מעמד חוקי בישראל, לא הייתה תעודת זהות.

הכל על התשע ספרות האלה. אני מכירה סיפורים של ילדים שהתקבלו לאקדמיה, ללימודים מאוד מאוד גבוהים במקצועות מטורפים, מקצועות שאני לא הייתי מצליחה להתקבל אליהם, והתקשרו אליהם ואמרו להם, אם גם ככה משרד העבודה בסוף לא ייתן לך רישוי, אז אין לי סיבה לבזבז עליך תקן של סטודנט. נועה מספרת למשל שאחת השאיפות שלה היו להביא למועדון הנוער מדריך מתוך קהילת המהגרים. היא חשבה שזה יעזור לצעירים שם, ליצור להם סוג של מודל לחיקוי שהם יכולים להזדהות איתו. אלא ששוב, אותו קיר בלתי חדיר הפריע לה.

בשביל לעבוד עם צעירים צריך אישור היעדר עבירות מין מהמשטרה, וצריך בשביל זה תעודת זהות. היינו בדיון בכנסת על צעירים מבקשי מקלט, דיבר צעיר שהוא בוגר המועדון שלנו על המסלול שלו הזה בין לימודים לבין לא נותנים לימודים והוא ספציפית גם דיבר באמת על לימודי וינגייט של אימון לילדים, אימון כדורגל. הילדות שלי בעצם כמו בהתחלה כאילו היא הייתה כמו כל ילדות אחרת, בסוף אתה ילד, אתה קם בבוקר, ששח שיני הולך ללימודים, חוזר הביתה מתגנב לשחק כדורגל וחוזר הביתה. אז כאילו, בהתחלה זה לא מתנופל לך בראש, או כאילו אתה לא באמת חושב שאתה שונה או משהו. אז מגיעה כיתה י"ב, שבעצם כבר כל החברים בעצם הלכו לצו ראשון, יש להם תוכניות בראש, הם כבר יודעים מה הם הולכים לעשות, ובעצם, אני אדבר לפחות עליי, אני בעצם...

בעצם הרגשתי שאני כאילו באי ודאות כזאת, כאילו מה אני הולך לעשות. 12 שנים שלמדתי בהן והשקעתי, ומה אני אהיה עכשיו? אני אלך כאילו לעבוד ולחזור הביתה. אבל אז פגשתי את אסיה, שהיא בעצם עזרה לי באמת להבין מה אני ומה יש לי בידיים בעצם, ומה אני באמת יכול לעשות. היא גם אמרה לי שבעצם יהיה אפשרי להיות מאמן כדורגל.

אז באמת אמרתי, אני אלך על זה, למה לא? אז בהתחלה קצת קשה מנטלית, כי בסוף, אני ידעתי גם שאחרי שאני אסיים לימודים, גם אם אני אסיים, אני בסוף לא אוכל לעבוד עם ילדים, כי אין לי את האישור להיעדר עבירות מין מהמשטרה בעצם, למרות שאין לי שום עבר פלילי או משהו, כן? ובזמנה הלזימי פנתה לדובר המשטרה ואמרה לו, מה אתה אומר על זה? אתה מעכב פה ילד, לא רק לעבוד עבודה שהיא טובה ומועילה, אלא גם באמת לתרום בחברה פה, כן? והוא אמר, תקשיב, החוק של טביעות האצבע נועד לשמור עליכם.

אם אתה רוצה שאני אוכל לזהות אותך בגלל שאין לך תשע ספרות, אני צריך להוציא לך מספר פיקטיבי. בשביל שאני אוכל להוציא לך מספר פיקטיבי, אני חייב שתעבור עבירה. אני אקח את טביעת האצבע שלך ואז אני אוכל להנפיק לך אישור על זה שעבירת מין לא עברת. זה היה מתסכל, זה היה מייאש, אבל נועה למדה המון על הצעירים האלה, צאצאים למשפחות שהגיעו מאפריקה והשתקעו בישראל. היא הבינה שהגיעה לעמותת אסף בעיצומו של תהליך, תהליך חשוב, תהליך של חילופי דורות.

המחזור הוותיק יותר של הנערים שהיו לנו במועדון, הם היו ילדים שעוד לא נולדו פה. והצעירים יותר היו כבר חבר'ה שנולדו כאן, עם הידיעה של החוסר במעמד, עם לא הרבה חיבור למדינות המוצא, עזוב גם באמת עניינים התפתחותיים ויכולות שפתיות ויכולות קוגנטיביות וויסותיות על כל הרצף, אז השיח איתם גם היה יותר קשה, אבל גם ראית שהם באמת, וזה דבר מזעזע להגיד ותמיד עצוב לי להגיד נורא, אבל... ראית שהם חסרי תקווה. אין שום מקרה בוחן, אני ניסיתי בכל כוחי למצוא איזשהו מקרה בוחן בעולם של מצב כזה, של אוכלוסייה דור ראשון שהיגרה מלאה טראומות ממדינות מוצא, באמת עם דברים מזעזעים, לא סתם נפלטו משם, בדרך עברו. את מה שעברו, מחנות עינויים וסחר ושבי ואונס וכופר, מה לא, מה לא.

ואז הם מגיעים לתוך מציאות שבגדר תופסים אותם בני שמונה עשרה עם רובים ושמים אותם במתקני כליאה למשך שנה עד שנתיים ואפילו יותר. נעשה לרגע זום אאוט כי צריך להסתכל על ציר הזמן. עיקר הכניסה של המהגרים מאפריקה, עשרות אלפים, בעיקר מאריתריאה וסודן, קרתה בין השנים 2007 עד 2012. זה אומר שנועה, כאחראית על הנערים מטעם עמותת אסף, היא פגשה את הקצה של אלו שנולדו שם והיגרו לארץ בדיוק כשעברו מנערות לבגרות. האחרים הם דור שנולד בישראל, הדור שעכשיו נכנס.

לגילאי הטינייג'ריות. והם, הדור השני הזה, יש להם מאפיינים שצריך להבין. כי מתוכם, מתוך האתגרים שלהם, מתוך המצוקות, מתוך השאיפות שלהם, מתוך כל אלה נוצרה כנופיית SSQ. אבל קודם חסות אחת וממש מיד חוזרים.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.

איזה שפה אתם מדברים? בשפת טיגרינית. מה את יודעת יותר, עברית או טיגרינית? עברית. ג'וני, איך זה לתקשר ככה?

מתי שהיא תגדל, אז אני יודע שהיא תדבר טיגריניה. אבל עכשיו קשה לה עם המבטא, עם השפה שלנו, עם התרבות שלנו. היא ישראלית. באוגוסט 2023, גילת שלמור תיעד במסגרת סדרת הכתבות שלו, דאונטאון ישראל, את הדור הזה, דור שני של צאצאי מהגרים, אנשים שבעצמם כבר נולדו בארץ. קשה לכם לדבר עם הילדים שלכם?

אנחנו מדברים לפעמים בעברית בבית כאילו. את מבינה את כל מה שהילד שלך אומר? אני מבינה, אבל לא כל מה שצריך. שלמור מספר שאחד הדברים הכי בולטים שהוא ראה אצל צעירי הדור השני למהגרים, ילידי ישראל, זו הדינמיקה בבית. אנחנו מדברים על משפחת מהגרים, שיש להם ילד שנולד כאן בישראל.

כל המבנה המשפחתי הוא משתנה ומתערער. האבא שבאריתריאה הוא ראש המשפחה, הוא החזק, הוא... אדם שהולכים אחריו ומגיעים כאן לישראל והאבא לא דובר את השפה והוא חלש והוא עני והילד הוא פתאום נהיה ראש המשפחה כי הוא הרבה פעמים הופך להיות הגורם שמתווך בין המשפחה שלו לבין הרשויות הישראליות, הוא כן דובר את השפה, הילד הרבה פעמים מבין איך אפשר לעשות יותר כסף מאבא. הרבה פעמים הורים שהגיעו עם שק של כלים כדי להתמודד עם חינוך הילד, פתאום לא יכולים להשתמש בכלים שהם מכירים. הריחוק המסוים שנוצר מההורים, העובדה שיש פער בשפה למשל, והיפוך התפקידים בבית, הוא יוצר לא פעם גם ריחוק מהמורשת, ריחוק מהתרבות האפריקאית, מהסיפורים.

נוצר דור שלא רואה את עצמו אריתריאי, סודני או פיליפיני לצורך הדוגמה. הם רוצים להיות ישראלים. אתה היית רוצה ללכת לצבא מיליארדים? אני חושב שכן הייתי רוצה להתגייס לצבא, אני גם כן רוצה להרגיש כמו כולם. פעם לא הייתי חלק מהחברה, כאילו, אני גם, המקום שאני גר פה זה לא חלק מהחברה, תחנה מרכזית נגיד.

רובנו זה, איך קוראים לזה, סודנים ואריתריאים וזה. אבל זהו, זה בדיוק העניין. הם לא באמת חלק מהחברה הישראלית. לא רק כי אין להם תעודת זהות, לא רק כי ישראל מסרבת לאזרח אותם. אלא כי גם לא פעם החברה הישראלית מתייחסת אליהם כשונים.

וכבר אז, בקיץ 2023, שלמה ראה את ההשפעות של הלימבו הזה על בני הנוער של הדור השני. עוד דבר מאוד מעניין זה האימוץ של תרבות הכנופיות בארצות הברית. אנחנו מדברים על קבוצה של ילדים שחורים שהם מיעוט. בתוך קבוצה גדולה של ילדים לבנים, הם פחות יכולים להזדהות איתם ואז הם מנסים למצוא קבוצת הזדהות אחרת, אז הם שומעים היפ-הופ והם מתלבשים כמו שהם רואים את הראפרים השחורים בארצות הברית, הרבה מהשיח בהיפ-הופ זה שיח של כנופיות. מי נלחם במי, וזה חלק מהתרבות גם, של המוזיקה והתרבות השחורה, של הגנג, של ההוד, וזה משהו שהם מאמצים.

זה נראה מגניב, זה נראה מעניין, ואנחנו רואים את זה כאן בזעיר אנפין. כשהדור הזה הלך וגדל, הצטרף, לפחות אצל חלקו הקטן, אלמנט הפשיעה. והכל קשור כמובן, תחושת האי-שייכות, היעדר סמכות הורית, אין מוסדות מאורגנים, גיבורי תרבות שבעצמם מפארים את חיי הפשע. וגם מבוגרים שלא פעם ניסו לנצל את המצב ולגייס את בני הנוער האלה לעולם העבריינים. בסופו של דבר ילד שמסתובב ברחוב בשעות הקטנות ללא השגחה הורית וללא תקווה הוא נתון להידרדר לפשיעה.

עכשיו מה שקורה וזאת תופעה שאנחנו רואים אגב הרבה ב... בכל מה שקשור לאלימות בחברה הערבית, כשיש את הילדים האלה שמסתובבים ברחוב, מאוד מאוד קל להשתמש בהם. הם בקלות יהפכו להיות חיילים. אחד, כי זה כסף קל, האבא והאימא מתקשים לפרנס את המשפחה באחת מהמדינות היקרות בעולם, ואז כל מה שצריך זה עבריין אחד עם... כמה דולרים במזומן בכיס, שישלח אותו לבצע פעילות כחייל.

ברגע שהוא ביצע את הפעילות הראשונה, לצורך העניין לירות על בית של מישהו, והוא יקבל על זה אלף דולר, הדרך שלו חזרה לעולם הנורמטיבי היא כמעט בלתי אפשרית. וזו הסכנה הגדולה הזאת. כלומר, כשאנחנו מדברים על הכנופיות שקיימות עכשיו, אני לא חושב שיש עדיין גורמים אולטרה עבריינים שמנהלים את הדבר הזה. אבל הדלת פה פתוחה ומישהו בהחלט ייכנס. גם נועה, היא מדברת על אותן תופעות, היא רואה אותן במועדון הנוער בדרום תל אביב.

אותו סנטימנט שהיא שומעת מהצעירים שהיא מסייעת להם ונמצאת איתם בקשר. הם רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, עד כדי כך שלפעמים היא שומעת מהם טקסטים שקשה להאמין שנאמרים. בשביעי לאוקטובר, באותו הערב, הטלפון שלי היה מפורק, וכולם אומרים לי, נועה בבקשה, עכשיו הם יתנו לי להתגייס. נכון, הם חייבים, חייבים, אני מת ללכת, ואני זוכרת שעם חבר'ה גדולים יותר שלי, אז הם אמרו לי, לא מבין את כל השמאלנים האלה, הילד שאמר לי, אני לא מבין, את יודעת, אני בימין, מה זה, צריך ללכת לפרק את כל המחבלים האלה, וצריך להשתלט, לכבוש את עזה. אתה מגדיר את עצמך ימין?

הוא אומר לי, כן. אמרתי לו, אתה יודע מה דעת הימין אולי עליך? הוא אמר לי, לא, לא, אל תיכנסי איתי לזה. בסדר, אבל מתישהו, את יודעת, אני כבר נולדתי פה, אני חושב שעוד חצי שנה אני אהיה בן 16, ואולי לי באמת ייתנו תעודת זהות. ולמה שלך ייתנו?

כי מה? כי אני רוצה להתגייס? זה הכל מתערבב, כן? שאלתי אותה על נער כזה, צאצא למהגרים, יליד הארץ, בלי אזרחות, בלי מעמד, מגדיר את עצמו ישראלי, ימני, רוצה להתגייס לצבא, אז מה קורה כשנער כזה פוגש את אותו קיר בלתי חדיר ומבין שזה לא יקרה, שאין כרגע תכנון, לפחות בטווח הקרוב, לאזרח אותו? ולגייס אותו לצבא?

אני אגיד שהנער הזה, הוא נמצא באופק כבר תקופה, בכלא אופק. כמה פעמים הוא יכול לצאת מהבית וללכת לעבודה שלו בגלידריה או בקיוסק או בפיצריה או איפה שזה לא יהיה, שבדרך שוטרים עוצרים אותו לעיכוב, כשכל פעם שעוצרים אותו לתשאול גם לוקחים לו את הטלפון ולא מחזירים, כשכל פעם שלוקחים לו את הטלפון ולא מחזירים, ליצור קשר עם הבוס שלו להגיד לו אני מאחר לו משמרת, אין לו דרך להתקשר אליי להגיד לי נועה שוב עצרו אותי, וששוב כשהוא תקוע שם באמצע הרחוב אחרי תשאול בא אליו מישהו ואומר לו בוא עכשיו אני אתן לך על פיה, לקח את השקית הזו מפה לשם ולעמוד שם בפינה. באווירה הזו הפכה SSQ מקבוצה שנתנה זהות וקהילה לבני נוער בכיכר בשכונת שפירא, לכנופיה. כנופיה שעברה מוונדליזם מינורי גם לעבירות קשות יותר. באווירה הזו, בחסות סרטוני הטיק-טוק שחלק מחברי הקבוצה העלו, SSQ הצליחה להפוך למקום שבו מי שהרגישו את עצמם מוחלשים ונזקקים, פתאום הרגישו שהם מחוזקים.

ידעתי על נערים שלי במועדון, שאני מכירה אישית, שהם ילדים בזמנו היו נורא צעירים. שוב, נוער, כן? לא ילדים, אבל נוער, תחילת חטיבה, הכי חנונים שיש, אין לי דרך אחרת להגיד את זה, הכי חנונים שיש, וגם אותם, ידעתי שהם עוקבים אחרי הטיק טוק של ה-SSQ, ידעתי שכשהם בבית ספר, הם כותבים בקטן על השולחן את האותיות, אני לא אשכח את זה, אפילו אנחנו עברנו פיזית מועדון לפני... בערך שנתיים, שנתיים וקצת, עברנו מנכס אחד לנכס אחר, ואת הנכס האחד הזה עמדו להרוס, ביקשנו מהבעל דירה אפשרות לעשות להם יום גרפיטי, להרוס את כל המקום, כאילו, ממש, לשבור אותו, כאילו, לפרוק אנרגיות, ושנייה, להיפרד גם מבית שהיה שלהם של שבע שנים, וכמה ילדים האלה הגיעו בהתחלה, וזו הודעה לפני שהרבה חבר'ה אחרים הגיעו, והם אמרו, אפשר להתחיל? אמרתי להם, כן, נראה לי, אתם יכולים בכיף, וראיתי ילד אחד שכותב SSQ.

זה ילד שלא היה מעורב בכלל, עכשיו אני מהר, זה היה, וואו, תקופה של לחץ גדול מצידי סביב הנושא, אבל אני ישר לקחתי את שניהם, אמרתי להם, בואו איתי עכשיו, נלך, נקנה קולה בקיוסק, לקחתי אותם בקיוסק הכי רחוק בשכונה, רק כדי לעשות איתם הליכה מספיק ארוכה ולדבר איתם. ואמרתי להם, אתם יודעים מה זה? כאילו, אתם יודעים ממה זה משוייך? והם צחקקו, הם הסתכלו עליי, הם לא יכלו להגיד שום דבר. אמרתי להם, אתם מבינים אבל שיש לזה גם קונוטציה של סחר ושל אלימות ושל עבירות ומשטרה.

כאילו, אם מישהו אחר גדול היה רואה אתכם מרססים את זה עכשיו, הייתם בבעיה. והם אמרו לי, בסדר, בסדר. וכמו ילדים שנולדו וגדלו בישראל, כנראה ברגע שהסתובבתי לצד השני, הם עדיין עשו את זה. לא יודעת, הם היו חכמים ולא עשו את זה לידי כנראה.

עכשיו, כל מה שאמרנו כאן, כל הנסיבות שמנינו, כל מה שנועה שומעת ורואה כבר שנים, כל זה לא מצדיק כמובן, לא פשע ולא אלימות שחברי SSQ אחראים. לה. זה ברור. אבל מה כן? זה ממחיש שהמצב הוא יותר מורכב מאשר להסתכל על כנופיית שפירא כפשוט ארגון פשיעה.

במשך השנתיים האחרונות המשטרה לא אכפה יותר מדי. למרות שתושבים ובעלי עסקים בדרום תל אביב תיארו איך החיים שלהם הפכו לסיוט. אבל כשחושבים על זה בתיעדוף הכללי של המשטרה, אנחנו מדברים בעיקר על עבירות ברף הנמוך שביצעו קטינים. זה השתנה בשבועות האחרונים, כשפשיעת בני נוער עלתה לכותרות, והייתה גם כנופיית SSQ. השר בן גביר, למשל, דווח שהוא ביקש סיוע של שב"כ כדי להיאבק בהם.

אלא שאמרנו, יש כאן מורכבות, אנחנו מדברים על כנופיה של כמה עשרות בני נוער, לפי הערכות, זה מתוך אלפי בני נוער דור שני של מהגרים מאריתריאה, סודאן ומהפיליפינים. בכנופיית שפירא, אגב, יש גם כמה צברים, כאלה שההורים שלהם נולדו בארץ. מה שהם עושים בשבועות האחרונים ובכלל הוא נורא והוא חייב להיפסק, יש קורבנות אמיתיים. השאלה היא אם רק משטרה, מעצרים, שב"כ, אם זה מה שיטפל במכלול הנסיבות שהובילו בכלל ליצירה של SSQ ולהצלחה שהכנופייה הזו זוכה לה. כשאני מדברת על הילדים, על מה הם עושים...

עם אלה שכן עושים, אני לא מדברת איתם על זה שאתם שמים את עצמכם בסיכון בלבד, כן? אני גם אומרת להם, רגע, מה עם הצד השני? אתה היית רוצה לשבת בבית ושפתאום אבן תזרק לך בתוך חלון? זה נראה לך הגיוני? זה נראה לך סביר?

אתה תרגיש אי פעם מוגן שוב בבית הזה? התושבים שעוברים לשם, הצעירים וגם הוותיקים, הכל, מה שקורה שם בשכונות הוא... הוא מחריד והוא מזעזע, אבל הם לא האשמים היחידים, וזה מאוד מאוד חשוב לזכור, בטח בעולם המאוד דיכוטומי שאנחנו חיים בו היום, כן? אני גם לא יכולה להגיד, זה רק המשטרה שלא אוכפת את מי שצריך, ואני גם לא יכולה להגיד, זה רק המדינה שלא נותנת מענה, כן? אני נכנסתי לתפקיד שלי באסף, הייתי באמת מתחננת, הייתי דופקת לדלתות, ולדבר על הנוער הזה ולצלצל בכמה שיותר פעמונים ולהניף כמה שיותר דגלים אדומים ואף אחד לא רצה לשמוע, גם בטח, שוב, סורי, בשלוש שנים המחרידות שקרו לנו פה במדינה, אבל הילדים האלה גם חוו את השנים המזעזעות האלה, כאילו הם לא חיים בתוך ואקום, כן?

הנוער, מצב הנוער פה במדינה הוא מזעזע. עכשיו בוחרים לשים אותם בספוטלייט כי הם התחילו לעשות דברים חמורים מאוד שבאמת התחילו לפגוע בנו, אבל זה קצת מחדל שלנו, כן? מה שקרה בערב העצמאות וגם הרצח שהיה לאחר מכן, זה באמת שני מקרים מזעזעים. זה הקצה שכל מי שעובד עם נוער, לא משנה מאיזה מגזר או מאיזה לאום, ישב בשנים האחרונות עם עצמו ואמר מתי זה יקרה. ואני מאוד מאוד מאוד מקווה שמתישהו אנשים יבינו פה במדינה מכל הקשת שזה לא רק אהבת את הגר ובוא ניתן להם במקום לתת לנו.

שאנשים מתישהו יבינו שאם ניתן להם, שוב אוכלוסייה כל כך קטנה. את העזרה שהם צריכים ונרים אותם למעלה, מתישהו הם יהיו למעלה איתנו, אנחנו לא רוצים עוד אנשים שנמצאים איתנו פה למעלה.

נועה נברון, תודה. תודה לך. ותודה לגלעד שלמור.

וזה היה אחד ביום של N12. אנחנו מחכים לכם בקבוצה שלנו בפייסבוק, חפשו אחד ביום. הפודקאסט היומי. העורך שלנו הוא רום אטיק, תחקיר והפקה מתן זמיר, הילה פז, דניאל שחר, שירה הראל ועדי חצרוני, על הסאונד יאיר בשן שגם יצר את מוזיקת הפתיחה שלנו, אני אלעד שמחיוף. מחר אנחנו נשדר כאן את הפרק הראשון בסדרה מיוחדת שלנו, השותפה.

ממש, אבל ממש, כדאי לכם לחכות.

בחסות, אולי יש לכם ביטוח בריאות לתינוק החדש בהראל? יש לנו! נכון בובו? אבא עשה! אבל אין לכם קופת גמל להשקעה בשבילו בהראל.

אבא יעשה! אבא יעשה! אין באמור להוות ייעוץ או שיווק פנסיוני המתחשב בצרכים ובנתונים של כל אדם.