פרק 60 - הפרודוקטיביות החדשה | פחות משימות יותר תוצאות | עם ג׳ני רייצין

Summary

---

פרק 60 – הפרודוקטיביות החדשה | פחות משימות, יותר תוצאות | עם ג׳ני רייצ׳ין

פודקאסט: "From Manager to Leader – עם טוני ערד פליק"
תאריך: 25.12.2024
אורחת: ג׳ני רייצ׳ין, מאמנת ומרצה לפרודוקטיביות ואינטיליגנציה חיובית
מנחה: טוני ערד פליק

---

סקירה כללית

בפרק זה, טוני מארחת את ג'ני רייצ'ין לשיחה מעמיקה ומעשית על פרודוקטיביות במציאות הניהולית של ימינו: איך להפסיק לרדוף אחרי הזנב, לשים דגש על תוצאות ולא על עשייה אינסופית, וליצור איזון שמאפשר סיפוק אישי ומקצועי. הן מדברות על הצורך בהגדרת "מספיק", חמלה עצמית, משמעותה של אנרגיה מול ניהול זמן, ואיך פעולות קטנות (כמו לעצור ולשתות מים) משנות את התודעה ואת האימפקט לטווח הארוך.

---

עיקרי הדברים

אתגרי הפרודוקטיביות לנוכח עולם ניהולי עמוס

• ניהול במציאות כאוטית – דוגמה ממנהלת בכירה בארגון גלובלי ש"חיה בסערה" של דחיפות אינסופית, תחושת עומס וצורך תמידי לתת מענה לכולם. (00:40–03:30)
  • ציטוט: "אני קמה בבוקר ומרגישה שכל העולם על הכתפיים שלי..." (01:25 | טוני)
• כיצד לחץ והשפעות הישרדותיות מנהלות את סדר היום: רבים חווים תחושה שאם "הם לא יעשו – כלום לא יקרה". (02:50)

שינוי פרדיגמה: מהספק לעשייה משמעותית

• ההבחנה בין עשייה מרובה לאימפקט:
  • ג'ני: "אני לא רוצה לעשות יותר. אני רוצה להשיג יותר." (09:33)
  • פחות עשייה = פחות ריצה: "דווקא כשנעצור שנייה... נתעדף... נעשה דברים יותר טוב, נשיג תוצאות יותר מהר." (09:45)
• מטריצת חדר מיון – ניהול משימות כמו טריאז’ ולא “מסעדה”:
  • הכל עובר מיון: מה באמת דחוף ומה חשוב? (04:56–06:30)
• ניהול משימות אישיות ומקצועיות באותה רשימה:
  • "הדברים האלו מתחרים על אותו משבצת של זמן." (06:27)

המרוץ לריצוי והצורך בחמלה

• שליטה על הערך העצמי דרך עשייה אינסופית וריצוי: “אנחנו קודם כל אנושיים... אם לא נשים לב, נהיה מכונה.” (07:34)
• דיבור פנימי של “לא מספיק” ותחושת ערך מחיי עומס ("כמה שאני עמוסה – ככה אני חשובה יותר"). (10:50)
  • טוני: "הרגשתי שככל שהייתי ביותר פגישות, הייתי יותר חשובה במרחב." (10:50)
• השפעת “אג’נדת הישרדות” – קמים לבוקר עם תחושת הישרדות ושליטה חלקית בלבד (12:20–13:45)

הצורך בעצירה ועיצוב חזון אישי

• החלק הראשון במודעות: לעצור ולהגדיר לאן רוצים להגיע – לאן אני/הצוות/החיים שלי נראים בעוד רבעון? (15:28–16:12)
  • ציטוט: "מה אני רוצה לעשות, מה משרת אותי בתוך הדבר [היום-יומי] הזה?" (13:04)
• הגדרת ה"נקסט לבל": לא רק מה, אלא איך רוצים להרגיש כשמשיגים אותו (“לעשות את זה ברוגע... שזה ירגיש טוב” – 16:12–17:17)
• להבין מחירים נסתרים: "עבור כל בחירה – יש מחיר, גם אם לא רואים אותו היום." (17:35–18:40)

מאיזון אישי לאיזון צוותי

• החשיבות בהוליסטיות – לא רק מי אנחנו כמנהלים, אלא כאנשים מרובי תפקידים: "צריך לשים אוויר בכל האלמנטים – מערכות יחסים, בריאות, תחביבים..." (17:51)
• הדמיון של חיים ללא לחץ (18:40): לנסות לדמיין מציאות אחרת, גם אם הסביבה “שקועה בסטֶרס”
  • ג׳ני: "כשעשיתי את התרגיל הזה, הבנתי שמה שאני רוצה להרגיש זה חופש." (19:30)
  • כיצד ניתן להכניס ערכים של חופש ורוגע לפעולה יומיומית – גם אם בהתחלה רק 5–10 דקות ביום. (20:42–22:05)

כלים מעשיים ושינויים מדודים

• קבעו פגישות של 50 דקות, לא שעה: “זה משאיר 10 דקות קסם – שנשימה, שתייה, עיבוד.” (22:56)
  • לא לנצל דקה אחרונה למייל, אלא להסתכל מהחלון/להתאוורר באמת. (23:41)
• ניהול אנרגיה ולא ניהול זמן: "אני לא יכולה לנסוע [רחוק] אם אין דלק במיכל." (24:20)
• החשיבות במודעות לשפה הפנימית: “אם אני כל היום אומרת לעצמי, אני עמוסה/בלחץ – זה מה שיהיה.” (26:16)
  • בחרו ניסוחים: “יש לי הרבה משימות, והמשימה הכי חשובה לי היום היא X.” (26:34)
  • דיבור עצמי חיובי ואדיב בונה מוד של השפעה טובה – כלפי עצמנו וכלפי הצוות.
• הגדרת “מספיק”: להציב סטנדרט שמשרת אותנו ("מה זה מספיק עבורי כאמא/מנהלת/בני זוג?" – 29:12)
  • ג'ני: "אנחנו מודדים את עצמנו על פי סקלות חיצוניות – וכבר הפסדנו." (29:54)
• לזכור: כל “לא” הוא “כן” למשהו אחר – וזה דורש גבולות ובחירה מודעת. (30:31)

ריפל אפקט – איך השפעת המנהל/ת נוגעת באחרים

• "האנרגיה שלנו משפיעה על העובדים – וזה עובר הלאה גם לילדים שלהם." (30:31–31:11)
• בחירה אישית בבריאות וברוגע היא, למעשה, בחירה בניהול אמיתי ומנהיגות אותנטית (“זה בדיוק ההבדל בין מנהל למנהיג”). (32:28)

שגרה חדשה – מהפסדנות לתשומת לב

• התחילו בצעדים קטנים – הפסקות קצרות בין פגישות, לא לוותר על ארוחת צהריים, פעילות גופנית קטנה. (33:19–34:59)
• איזון = עבודה תמידית – “איזון הוא מאוד שביר... כמו לרכוב על אופניים, ליפול ולחזור.” (34:17)
• מודעות: לשים לב למה מבטלים על הבוקר, על המקום של "לא מספיק", ולהתחיל לראות את דפוסי השפה והבחירה (35:08–36:00)

---

רגעים וזמנים מרכזיים

• 01:25 – תיאור עומס ניהולי כמנהלת בשירות לכל החברה.
• 04:56 – דימוי חדר המיון – תעדוף משימות כמו טריאז'.
• 09:33 – "אני לא רוצה לעשות יותר – אני רוצה להשיג יותר." (ג'ני)
• 13:04 – הזווית הנשית-מנהלתית: "מה משרת אותי בתוך הדבר הזה?"
• 15:43 – שאלות ליצירת חזון אישי וצוותי לטווח קצר-ארוך.
• 17:17 – ההבדל בין מחירים מיידיים למחירים סמויים (בבריאות, בזוגיות וכו').
• 19:30 – חשיבות ערך החופש (ג'ני מדברת על תרגיל דמיון החירות).
• 22:56 – טיפ הפרודוקטיביות: פגישות קצרות + 10 דקות "קסם".
• 26:16 – מיינדסט: לשים לב לדיבור הפנימי ולבחור ניסוחים תומכים.
• 29:12 – מהו “מספיק” עבורי, והפסקת מדידה בסרגל חיצוני.
• 32:28 – אפקט השרשרת – ממנהל, לצוות, למשפחה.
• 34:17 – איזון, שבירותו ואיך שומרים עליו לאורך זמן.
• 36:00 – מודעות ושפה: "לאן שהפוקוס שלנו הולך שם קורים החיים שלנו."

---

ציטוטים מרכזיים

• "אני לא רוצה לעשות יותר. אני רוצה להשיג יותר תוצאות. אימפקט. ערך. אולי יותר כסף, אבל אני לא רוצה לעשות עוד."
  – ג'ני (09:33)

• "הצעד הראשון זה לעצור ולשאול איפה אני רוצה להיות בעוד חצי שנה, רבעון, ומה הנקסט לבל שלי – לאן אני רוצה שהצוות שלי יגיע."
  – טוני (15:28)

• "אני צריכה להרגיש מחדש את האוויר זורם בחיים שלי. חופש. אני לא יכולה להיות כל הזמן תחת פלורסנטים."
  – ג'ני (19:30)

• "להתחיל לשים לב לשפה שאנחנו משתמשים בה. אם כל היום אני אומר לעצמי 'אני עמוס, בלחץ' – זה מה שיהיה."
  – ג׳ני (26:16)

• "איזון זה לא משהו שמגיעים אליו וגמרנו – זה כמו לרכוב על אופניים, כל הזמן לחפש את המרכז."
  – טוני (34:17)

---

מסרים מסכמים והמלצות ליישום מיידי

• לעצור ולנשום, לבחור רגע אחד קטן של טיפול עצמי ביום.
• תעדוף אמיתי – תעדוף משימות כמו בחדר מיון, כולל משימות אישיות.
• להגדיר במדויק “מה מספיק עבורי” – בעבודה, בבית, בכל תחום חיים.
• להכניס הפסקות קצרות, תכנון יעיל בלו״ז:
  פגישות בנות 50 דקות או 25 דקות, לא שעה שלמה או חצי שעה.
• לדאוג למילוי מיכל האנרגיה:
  מים, אוכל טוב, תנועה, נשימה. לא לוותר על צורכי הגוף.
• להתחיל במודעות:
  לשים לב לדיבור הפנימי, לבחירות, למה שמוותרים עליו.
• לא לדרוש שלמות; הצעדים הקטנים הם אלה שמחוללים שינוי אמיתי ויציב.

---

פרק מועיל, מחזק ופורץ דרך – מנהלים ומנהלות: תתחילו עם עשר דקות לעצמכם ביום, תמדדו השפעה ולא כמות פעילות, ותזכרו – ההשפעה שלכם חורגת הרחק מעבר לעבודה.

Transcript

[A]

אתם מאזינים לפודקאסט פרומנגר תולידר הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה אל עובלת החיים הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה באזרת כלים מעולמות הפיתוח הפסיכולוגיה והתודעה אני טוניה רדפליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בחיריים, ניסיון של עמל המשני הסורים בהייטק, מרצה ומנהלת קבוצות של מכון אדלר, ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למתו את האיזון ולענות מהדרך, הגעתם למקום הנכון היי מנהלים ומנהלות יקרות, אנחנו בפרק חדש של פרמנג 'ר 2 LEADER והיום אנחנו נדבר על פרודוקטיביות, ולאיך להיות פרודוקטיבי בלי לרדוף אחרי הזנב של עצמנו, אני חושבת שזאת ממש משימת חיים לפרק הזה הזמנתי את ג 'ני ראיצין, שהיא מאמנת ומרצה לפרודוקטיביות מודדת ואינטיליגנציה חיובית, היי ג 'ני היי, תודה שהזמנת אותי איזה כיף שאת פה, איזה כיף יש לנו באמת חתיכת נוסל לדבר עליו היום, והאמת שבא לי להתחיל כאילו מהחלק הכי קשה, בסדר? יאללה ממש מנהלת שפגשת בשבוע שעבר, באחת הסדנאות למנהלים, אנחנו כבר בתוך הרצף של סדנאות והיא מנהלת בחירה והיא מהפונקציות אלה בארגון שנותנות שירותים לכולם, ממש ממש לכולם תחשבו על מישהי או מקספים או מליגה, לא ממש, אני פשוט לא רוצה לחשוף אותה, אבל יש הרבה תפקידים כאלה בארגון שהם תפקידים שנותנים שירות לכולם הארגון הוא ארגון גלובלי על אמת זה ארגון שיש בו עובדים מכל העולם, מברזיל, מיהודו, מארופה, מארתות הברית, מישראל באמת, באמת, באמת, מכל העולם, אין טיימצון שאין להם ויש להם אנשי מכירות מכל המקומות האלה והיא נותנת שירותים גם לאנשי המכירות, גם לאנשי החברה, כולם היא קמה בבוקר ומרגישה כל יום שכל העולם על הכתפיים שלה וכשאני אומרת לה, תפני זמן, תחשבי על עצמך, אז היא אומרת לי אין לי את הזמן שלי בעולם הזה אין לי, אני קמה בבוקר לתוך השערה הזאת וככה נראים החיים שלי והכל דחוף, כל הזמן אז קשוח, קשוח, באמת, קשוח לחיות ככה אז הוא Dead in Mind, עכשיותי לקחת את הדמות הזאת שהכנק הזה שהיא מתארת והמחסור הזה באוויר אני חושבת שרבה אנשים יכולים להסדור את זה, אני חייתי ככה שאני מן תחוודות מהארחים מבוגרים שלי, ואני חושב שאפשר לצאת אחרת לגמרי, אני חושבת שקולנו מרגישים, אולי לא בקזות עוצמה, ואני חושבת שהרבה מאיתנו מנהלים קומים בבוקר, ומרגישים שהכל הכתפיים שלהם והכל דחוף, בכל אתמול וזה הרגשה לא פשוטה והרגשה לא פשוטה, זאת גם משפיעה על איך שאנחנו מתפקדים ביום -יום שגם משפיעה על הרגשה, goals לנו. וזה איזשהו מעגל שאנחנו כל הזמן נמצאים בו, והוא מרגיש שהוא לא נגמר, שהוא אין סופים. נכון, המון מנהלים ממש מרגישים שהם צבר בקבוק של הכל. זאת אומרת, אם הם לא יעשו, שום דבר לא יקרה, ולא תמיד יש לי מייל לעשות דלגציה, כי בטח בתקופה הזאת שהם עליה אנשים נמצאים במילואים וכל מיני דברים.

זאת אומרת, באמת המציאות היא מאוד מאוד לחוצה ושואתת, ולפעמים אני אומרת, מזל שיש רק עשרים ורבשות באממה. זאת אומרת, מזל שהמציאות מכתיבה לנו איזה שהם גבולות, שבתוכם צריך להסדר. אז מאיפה מתחילים? איך מתחילים לעזור? לכולנו יש את כופות כאלה.

נכון. אני חושבת שכלום כלה לקחת נשימה עמוקה, ובאמת להגיד להציינו גם שזה באמת קשה, וזה מורכב, וזה לא פשוט. ואם זה להתחיל, ואם כלום כל אנחנו הרבה מדבר דיברנו על חמלה עצמית, אז כן קצת במצב הזה שזה באמת סיטואציה מורכבת, ואולי אנחנו לא נפתור אותה עד הסוף, אבל אנחנו באמת, בהחלט יכולות להקל על הסיטואציה. ואני חושבת, כשאני מסכת על מנהלים שמנהלים הרבה דברים ובלחץ, אני רואה שרוב האנשים, וזה משהו שכזה אני, אני תמיד מנומדת, אנחנו מנהלים זמן או מסימות, כמו שהם מנהלים מסדה. אם את מגיעה למסדה, הגעת למסדה, עומדת שמה מהרחת או מהרח, ואיך לקם על שולחנות שמורים, שזה בדרך כלל הבגישות שאנו בלוז, וכל השאר זה, first come first serve, נכון?

וזה לא דרך יעילה ביותר לנהל דברים, אבל ככה אנחנו מתנהלים ביום, קופץ לנומה אל הנכון, אם לא מישהו צריך אותנו בוואטסאפ, עכשיו דחוף ואנחנו צריכים לתת לו מה אני. ואנחנו לא יודעים לעצור שנייה ולתעדף מסימות והרבה פעמים, כשאנחנו מדברים על הכל דחוף והכל חשוב, עדיין בתוך האומס הזה ובתוך הרבה הזה, עדיין יש איזשהו יעירה רחי הפנימית. ואני תמיד אומרת למנהלים לעבור לנהל את המסימות שלהם, כמו שאני מנהלים חדר מיון. כי כשהם מגיעים לחדר מיון, אין מצב שאתה נכנס לחדר מיון ורופא בודק אותך. קודם כל, הכל עובר, triage מיון, כשכל היש מטריצות למיון מסימות וזה, ומה שאת מתארת פה זה השוואה לאירוע רב נפגעים, כשיש רוע נק עם המון המון המון פציאנטים שנכנסים לחדר מיון בבת אחד, אין מצב שאנשים בלאכת, אומגל, יש הרבה אנשים, אנחנו אוכל שנייה.

יש בן אדם, הפונקציה שעוצרת, אומרת בואו נמעין את הפציאנטים. בואו נראה מה הכי דחוף, בואו נראה מה הכי חשוב, ונסנן לפי זה. אז תמיד יש את הנקודה הזאת של ההצירה וההבנה של המכלול, של כל מה שקורה. וכשדיברת על אין לנו את עצמנו, אני תומד, אומרת, כשאתם מנהלים את המשימות שלכם, וזה גישה דרך אגב שלי, הפוכה מרוב שער ממני הפרודוקטיבית ממנם, אני מאמינה שצריך לנהל משימות של הפרטיבה ושל העבודה ביחד. כי בסופו של דבר, הדברים הנה מתחרים על אותו משבצת של זמן.

כלומר, אם אני רוצה ללכת לחדר כושר היום, או לצאת לדעית עם הבן זוג שלי, או להיות עם הילדים שלי, או לא משנה מה, אבל גם יש לי משימה שלא סיימתי, או לקוח שמחכה לי, זה הרבה פעמים נופעל אותה משבצת של זמן. ואז אני, בתור בן אדם, בתור מנהלת חדר המיון של עצמי, צריכה להבין מה יותר חשוב לי ומה יותר רדחוף לי, ולקבל לך לעשות לא פשוטות לפעמים, ולתעדף את הדברים באמת בריאה יותר אוליסטית, כשאני מקווה שיום אחד אותה מנהלת, תבוא ותגיד, רגע, אוקיי, אני מבינה שיש את העשרה אימי למעלה, שמחכים לתשובה ממני, אבל גם יש תילדים שלי, שמחכים לגלל אוכלת ערב, או את הבן זוג שלי, או חברה, או לא משנה, או סתם, אני מצמין ללכת לחדר כושר, לעשות יוגל, או לא משנה מה לקרוא ספר. והבחירה היא בסוף להגיד, אוקיי, זה לא פחות דחוף, ולא פחות חשוב, מהעוד חמישה מיילים שאני אספיק להנות להם היום. אני חושבת שיש פה כמה התאיות שבאות לידי ביטוי. קודם כל, באמת כשמדברים הרבה על פרדוקטיביות, אז יש את כל הסיפורים האלה, של איך להפוך לאל אנושיים וכל הדברים האלה, אני כל כך לא אוהבת את האזרם הזה.

אנחנו קודם כל אנושיים, ואם אנחנו, אם אנחנו לא שמות לב לדבר הזה, אז אין ציקוי שנצליח פתיח חמלק לפי עצמנו, ובאמת לנהל את החיים שלנו מתוך איזשהו חיבור לעצמנו, ונאושן של אני רוצה לחיות בטוב, אני לא הבעתי לכאן להיות מכונה, כאילו, מה לעשות? זה דבר אחד. ודבר שני, אני חושבת שבעולם העבודה, אנחנו נורא רוצות להוכח את עצמנו, ונורא רוצות להשפיע ולהיות חלק מהמרחב, ולהראות ולהיות מקצועיות, ולהביא ערך למי שאנחנו עובדות איתו, ולהרגיש את תחושת השייכות הזאת, וזה מאוד משפיע על תחושת הערך שלנו. זאת אומרת, תאזבי שרובנו טיפוסים מרצים, מאוד מרצים, כי זה גם חלק מתחושת שייכות, נכון, כדי לא להידחות על ידי השוות, את הסביבה, זה ככה... היא שרדותי.

נכון, זה ממש ממש היא שרדותי. אז אנחנו רוצות שיואבו אותנו. ויש את מי שזה מנהל אותו יותר, ויש מי שזה מנהל אותו פחות, אבל אם אני פונקציה יחידה בתוך ארגון, ואני אחראית על הכספים, או אחראית על הליגל, או אחראית על whatever, שירות דיוופס, שירות אחר, שהוא קריטי לכולם, והוא, והוא בהיי מיינטיננטס, והוא כרגע צריך לתת תשובות. אז תמיד בכל זמן נתון, יש המון אנשים שעומדים בתור ומחקים ממני לתשובות. נכון.

לי בתוך הסיטואטיה הזאת, יש צורך כל הזמן לתת מענה. אבל אני חושב שפה באמת אפשר להתחיל להבחין ולעשות את זה דיפרין שיהיה איתו רק זה. ועכשיו, רגע, איפה כן ואיפה לא. ולמה אני אומרת לא, כי אם אני אומרת כן, כל הזמן על הכל. נכון.

אז זה הסיפור שאני מספרת לעצמי, וזה הלכת שאני יהיה בו. נגמרי. אני חושבת שגם, התפיסה של פרודוקטיביות, של פעם, אבל היא לא כל כך של פעם ידען של היום, זה שלה, תת לעשות יותר בפחות זמן. ורוב היום. אני הגעתי עם עסקני שני כמה שנים ש, אני לא רוצה לעשות יותר.

אני רוצה להשיג יותר. אני רוצה להשיג יותר תצאות, אני רוצה לעשות יותר אימפקט יותר, ערך אולי יותר כסף, אבל אני לא רוצה לעשות יותר. והרבה פעמים, אנשים בדיוק במצבים של הלחץ הזה, מרגישים שהם צריכים לעשות הרבה, לעשות עוד, לעשות לעשות. ודווקא העשייה מרובה הזאת שבה מהמקום הזה שלהלכת, הרבה פעמים היא לא עשייה אפקטיבית. ודווקא כשאנחנו בדיוק נעצור שנייה, ניקח נשימה עמוקה, נתעדף, נבין מה כן ומה לא, העשייה שלנו, אנחנו נעשה דברים יותר טוב, אז נסיג תוצאות יותר מהר.

וזה בדיוק הסוויטש הזה שאנחנו צריכים לעשות, כי אני רואה המון המון אנשים שכל הזמן עושים, אבל הם לא מגיעים לשום מקום, כי הם רק בעשייה הזאת, רק בלנקות טיינבוקס ורק בלנות, אבל בסוף, האם דג 'י מוב דנילר פורוורד, כאילו האם מתקדמת, האם הגעת על הדברים שאתה רוצה, האם באמת פיזרת את הצבר, בגבוקא זו שפשוט עשית המון המון דברים באותו יום, שגם תורם, דרך אגב, להרגשת החשיבות עצמית שלנו, נכון? אנחנו עדיין חיים באיזשהי חברה שאם הלוס שלנו עמוס או שאנחנו מסיימים את היום, איזה יום עמוס היה לי? או הייתי בקטו בק. בקטו בק, איזה חשובה אני? כי לא היה לי פקטו בקישובה...

אני הייתי, בתוך הסיפור הזה שנים, אני הרגשתי, ככל שייתי באוזמנתי ליותר בגישות, אני הרגשתי יותר חשובה במרחב. ברור. אני מסתכלת על זה היום, ואני אומרת לעצמי, הכנסתי את עצמי לזה תרללת כזאת של לרדוף אחרי הזנב, וזה מרדף שלא מפסיק. נכון. להפך זה, זה עוד מעגל שמזין את עצמו, כי ככל שאני נמצאת ביותר בגישות, יש לי יותר דברים לעשות עליהם פולואפ.

אני באמת מאוד סקרנית ומאוד אוהבת ללמוד ומאוד אוהבת אנשים, אז לי מאוד מאוד קה להסחף לתוך הזרם הזה. אבל אם אני רגע עוצרת ושואלת את עצמי, איפה ההשפעה האמיתית שלי? מה באמת באמת חשוב שאני אעשה? מה המשימה שאני רוצה לסעם היום, כי כשאני הילך לשאונת בערב, אני לא אעשה ביא על שמונים אלף משימות, שסבבה זה משחר דו פמין וזה אחלה, אבל בלונגנד זה לא באמת מייצר את ההשפעה שאנחנו רוצות לייצר. נכון, וגם לא באמת נותן תחושת סיפוק.

כאילו יש ימים ואני בטוחה שאנשים יסדרו עם זה, שאת עושה מלא מלא מלא מדברים ועשות כזה בסוף יום, מה בך עשיתי היום? מה עשיתי היום? ואת אומרת, עבדתי כל היום, אני יודעת שלא, לא עצרתי, עשיתי מלא דברים. וכן, יש איזה ביא על מלא משימות, אבל בדיוק הרגישה, כי אנחנו לא עושים את הדברים החשובים, אז אהלוף אנחנו לא מקדמים את הד scor' שלנו, לא משנה אם אנחנו עманסחירו אותו עצמאיות. וגם אנחנו לא מרגישים מסופקים, כי אם אנחנו盡ס את הדבר, האחה plankת, שאומרת, שבאמת, ייעשה איזשהו איפקציטה, אנחנו נשיא מתיום שלנו, בארגישה טובה, אז אנחנו נקום בבוקר, בארגישה טובה.

וכשאנחנו קמו אתבבוקר, בארגישה ת zapה, אנחנו נעשה וסימוד, ואז אנחנו נעסס את אותו הפק של קודור שלך רק בצד היובי ולא בצד השלילי. משפט המפתח שאני שמעתי שאת אמרת, זה לדעת מהאג 'נדה שלנו, ואני חושבת שמעת מאוד מנהלים יודעים מהאג 'נדה שלהם. זאת אומרת, כשאני זכירה ואני כמה בבוקר לתוך הארגון, אז יש פרויקטים ויש מלא אנשים ויש מיליון אימלים ומיליון סלקים ומיליון רוצפים. ויש את העובדים שלי ויש את הפירז שלי וכולם צריכים עם אינים עליהם על את דברים נכון. ואני חושבת שהדבר הראשון שאנחנו שוכחים זה מה אנחנו רוצים לענייה, מה אני רוצה לעשות, מה משרת אותי בתוך הדבר הזה.

עכשיו יש אנשים שזה באמת, הם לא יודעים לנות על השאלה הזאת, בילה שאת יודעת. הם עסוקים אבל בייסרדות. הטבר הזה שתיארד כרגע שאני כמה בבוקר ואני כמה בבוקר ויש לי המון המון דברים והצוות שלי תלוי ביבי, יש לי סלקים ומימיילים וזה וזה וזה. נורא קשה אם אנחנו לא עוצרים ועושים שעוד פעם בחירה מותעת להגדיר את האג 'נדה שלנו, אנחנו בייסרדות. ואז כשאנחנו בייסרדות תחשבו על אותו ריאקציה של פייטר ופייט באיבולוציה, כשאני רצה מינמר, אין לי זמן לחשוב יצירתי ולהקל סנביצ 'ים וזה.

כל המערכות רק מופעלות לאיך אני שורד את היום הזה, איך אני מגיע לסוף היום, כשאחזבתי כמה שפחות אנשים, זה כבר, זה אפילו לא אספקתי לענות. זה כמה פחות אנשים אני מחזב באותו יום וכמה אנשים אני, כמה לסלקים אני כן מצליח לענות, או לפחות To the third tasks, ואנחנו כל הזמן בייסרדות הזאת, והרבה פעמים, וככה אנחנו מחוותים וזה לא השמת אף אחד, זה לא השמת אינו, כי גם אני הייתי שם ואני גם לא משמעת עצמי. כדי לצאת מהמצב היסרדותי הזה, צריך שניה לדעת לעצור, ורבה פעמים אנחנו חושבים שבשנייה שאנחנו נעת, אז הכל יקרוס עלינו, רק יהיו עוד יותר אימיילים, ועוד יותר סלגים, ועוד יותר מסימות. אבל זה בדיוק ההפרח, זה כל כך לא אינטיגוטיבי, שאנחנו צריכים לבחור בזה, וצורה מאוד מאוד מודד, וזה בחירה לא קלה בכלל. זה בחירה לא קלה בכלל, ואני בכלל חושבת ששינויים אנחנו עושים רק שם, מחירו לי על הרווח, זאת אומרת, אף אחד מאיתנו לא עוצר את הזמן, ואומר לעצמו, איזה שינוי אני אעשה היום, פחות, שינוי דורש מאיתנו אנרגיה, וכאמור את האנרגיה יש לנו מספיק איפה להשקיע.

אני מאוד מאוד מנסה להביא אנשים לעשות שינויים, לפני שהמחירים, הם מחירים מאוד מאוד כבדים, כי אני חושבת שברנאוט זה משהו שמאוד מאוד קשה להתושש ממנו, וגם אני מבינה שלכל אחד יש את הקצב שלו, ואת ההבנה הסובוקטיבית שלו, את המחיר, שאומר שיש אנשים שפשוט חושבים שככה זה, ואין מה לעשות, וככה הם החיים, וככה הם המשיכים לחיות את הדבר הזה. אז אם זה מעדהד לכם, ואתם שומעים את זה, ואתם מורים את זה, אוקיי, אז מה אפשר לעשות? אז רגע הדבר הכי חשוב שאמרת זה לעצור. נכון. שנייה רגע לעצור, ולשאול את עצמי שנייה.

אני כמה בבוקר לתוך התרללת של העבודה שלי, אבל לאן הדבר הזה הולך? איפה אני רוצה להיות בעוד חצי שנה? איפה אני רוצה להיות בעוד רבעון? איפה אני רוצה שאנשים שלי, שהצוות שלי, יהיה בעוד רבעון? מה הנקסט לבל שלי?

איך זה נראה הנקסט לבל שלי? שלי באופן אישי, בעבודה, עם הילדות שלי בבית, בזוגיות שלי, עם החברים שלי, עם ההוביז שלי, ואיפה אני רוצה להיות בנקסט לבל שלי מבחינה מקצועית? זאת אומרת, אם אני מנהלת, יש עליי אחריות, אז אם אני מנהלת את הדומיין של ה -Customers בתוך הפיתוח, אז לאן אני רוצה להגיע ברבעון הבא? איזה יכולות חדשות אני רוצה לתת? איזה אנליטיקות חדשות אני רוצה לתת?

וגם איך אני רוצה שזה ירגיש? נכון, כי זה משהו שזה קצת יותר סוף מכל הדברים שציינת, אבל כי אפשר להשיג מטרה, ואני יכולה להגיד, אוקיי, אני רוצה ככה את הצוות שלי להגיע ולשם את הפרויקט הזה, אבל אפשר לעשות את זה בצורה מאוד לחוצה ואינטנסיבית ובלחץ ולעבוד שעות זה ואפשר להגיד גם חלק מהגדרת המטרה שלי שאני רוצה להגיע למקום מסוים ברבעון הבא או בחצי שנה הבא ואני רוצה לעשות את זה ברוגע ואני רוצה לעשות לצוות שלי, אני אין אם לא עובל כום בבוקר ולא עבודה וזה גם משהו שהרבה פעמים אנחנו לא חושבים אלא איך לעשות דברים ולא רק או איך דברים מרגישים ולא רק איך דברים נראים ואני חושבת שהבעיה הכי גדולה ואמרת את זה, וזה החלום שלי, שאנשים יבינו את המכיר לפני שמשלמים אותו וזה מאוד מאוד קשה להגיע לה, אבל הבעיה היא שלכל דבר יש מחיר. אבל מחירים בעבודה, אנחנו נורא קלה אבין. אם לא עמדתי בדדליין, אני מרגישה את המכיר, אם מחזבתי את הברוס שלי או לא הגעתי לשיבגישה, אני יודעת יש יורת המכיר. אם פספסתי יום אחד בחדר קושר, אין לזה באמת מחיר.

פעם אחת מה פספסתי? פספסתי אורחת בארב עם הבנזוק שלי או לא עשיתי קואלי טיטיים שהוא אחד? בסדר, לא, לא, אין מחיר ישיר. נכון. אבל אז שנה אחרי זה, שפספסתי עימונים בחדר קושר ושנה שלא השקעתי בזוגיות שלי, אז פתאום, שנה.

יש אנשים שמתעוררים גם אחרי חמש, עשר עשרים שנה. ואז מבינים את המכירים. ואז לפעמים, קודם כל, זה Too Late לכל מיני דברים מסוימים. בנים דיברנו על מחלות שמתפתחות וזוגיות שמתפרקות. אנחנו צריכים כל הזמן במערכת השיקולים, בדיוק כמו שאמרת, איפה אני רוצה להראות?

לא רק בעבודה שלי, כי כשאני מנהלת, אני בן אדם עוד פעם, זה אותה הגישה אוליסטית שאני באיתה. אנחנו לא רק מנהלים, אנחנו גם בני אדם, ואולי אנחנו גם בני בנות זוג או אורים, או חברים, או בנות להורים. יש לנו המון המון פונקציות בחיים, וכשאנחנו מסקלות איפה אנחנו רוצות להיות בעוד 3 חודשים, או חצי שנה, אנחנו חברת לשחלל את הכל ביחד, כי אחרת זה קצת כמו לנסוע על אוטו שאני רק שמהעביר בגלגל אחד. הנסטייה כל הזמן תהיה יזworkers primer, כדי להשיג איזשהו יזום בחיים. אני חייב לשים עביר בכל האלמנטים הזה של חיים, של קשרים, של הבריאות המנטלית, ופיזית שלי, של הקיף שלי, שהתחביבים שלי, של הידים שלי, של כל הדברים שיש לי בחיים, כל אחד עם הדברים שלו, כדי באמת שהנסטיה של החיים שאתה אותה יהיה חלקי או יותר, offered.

אותך, ואני אמא יותר. אני חושב שהמפתח הוא לא רק לחשוב מיני ראותי להיות בנקס לב, ולא באמת איך אני רואותי להגיש, נכון. בתוך הנקס לבל הזה ואיך אני מדמיינת את החיים האלה. זאת אומרת, אבל תקשיב, יג 'ן, יש אנשים שלא מסוגלים לדמיין את החיים שלהם, בלי סטרס ובלי לחת ובלי תרללת ותרפת, כי זה מה שהם רואים סביבה, ואלה החיים, נכון? ככה כולם התנהגים וזה מה שכולם חווים, אז למה שבשבילי זה יהיה אחרת?

וכדי להתנהג אחרת, כדי להיות אחרת, אני צריכה לעשות כאן איזשהו מיינדשיף. נכון. למקום של רגע לדמיין את עצמי ואת החיים שלי ושאול את עצמי, מה אני באמת רוצה? איך אני באמת רוצה להרגיש? אני דרך אגב כשעשיתי את התרגיל הזה לפני שנתיים, הבנתי שמה שאני רוצה להרגיש, זה חופש.

חופש, אני צריכה להרגיש מחדש את האוויר זורם בחיים שלי. אני לא יכולה להיות מתחת אפלורסנטים כל הזמן, לא יכולה להיות קודם בבקט ובקט ובקט, אני לא יכולה לקום כל בוקר לתוך אותו מקום ולעשות את אותו דבר. אני צריכה, חופש ואוטונומיה, לעשות דברים אחרים. וכשדמיינתי לעצמי, מה זה החופש הזה? איך זה נראה, איך נראה שבוע של חופש?

זאת אומרת, חופש תודעתי, זה לא שאני לא עובדת, אני עובדת וגם לא מעט, אבל אני עושה את מה שאני איכי אוהבת, אז זה לא מרגיש ככה. אז דמיינתי את עצמי לפחות פעמיים בשבוע, תחת כיפת השמיים, עובדת מתחת כיפת השמיים, באיזה ירוק וכחול ומסתכלת בחוץ והיום, אין שבוע שאין לי, לפחות פעמיים או שבוע בשבוע, פגישות מחוץ לבית וסדנעות שם במקומות רחוקים וכל מיני דברים כאלה, שזה באמת מחזיר לי המון המון אביר. אז אני חושב שזה מאוד מאוד מתחיל מהמקום הזה של לשאול את עצמנו, כשאני מסתכל את הנקסט לאבל שלי, קודם כל בואו נסתכל על הנקסט לאבל שנו, זה הצד הראשון. ובואו נשאל את עצמנו איך אנחנו רוצים שהחיים שלנו היא ראו, איך אנחנו רוצים להרגיש בחיים האלה. מה זה, מה זה הדבר הזה שיחזיר לי אביר?

ואז השאלה הבאה היא, מה הצעד הקטן, הקטן הראשון, הקטן הבא, שאני יכולה לעשות, כדי לשלב מהחופש הזה, מהנאושן הזה שאני רוצה להיות בו, היום. מה אני יכולה לעשות עם זה היום? ורבה פעמים, כן, נורא קל, גם אני עזבתי עבודה ויצעתי לעצמות, וזה נורא קל הרבה פעמים, טוב, את עצמאית, אבל זה לא נכון, כי בסופו של דבר, אתה מדברת על ערך, חופש, ויכול להיות שאנשים אחרים יהיו ערכים אחרים, וזה בסדר. ואיך אנחנו יכולים להתחיל להכניס את זה לתוך החיים שאנו? וזה לא חייב להיות בכן זמדים, אם יש לנו יומיים שאנחנו יכולות להיות בחוץ, וזה נדער, אבל אם אני קרה גם מרגיש שאני, אין המים הגיעו לי עד לפה ואני באמת בהישרדות, אוקיי, איך חמש דקות ביום אני יכול לעשות משהו, שממלא לי חזרת האנרגיה, או עוד פעם מכניס לי חופש, מכניס לי רוגם, מכניס לי שלווה, השראה, כל אחד עם הערכים שמובילים אותו, וזה מתחיל בדברים הקטנים, ורבה פעם, נכון, יאללה נו שתי דקות, חמש דקות, עשר דקות, זה לא עושה שינוי, וזה עושה שינוי עצום, כאילו הדברים הקטנים האלה בסוף הם מתרגזים לשינוי ממש משמעותי, ואי אפשר לעשות את זה מ -0 ל -100, זה לא צריך להיות ככה, כי גם החיים הם מאוד לא שחור לבן, כמו שאת אומרת, זה לא שאת יושבת בים, שבעיימים בשבוע, וזה החופשה, את עובדת?

זה גם לא מה שהייתי רוצה, אני גם לא חושבת שאפשר להגיע מ -0 ל -100, בכלום, אף פעם בחיים, אנחנו גם לא למדנו ללכת ביום אחד, ולא מדנו לדבר ביום אחד, ולא מדנו שום דבר מהדברים שאנחנו עושים מאוד בטבעיות ביום אחד, הכל זה תהליך, מתמשך וכל הצעדים בדרך. אז אם המטרה שלי היא להכניס קצת יותר רוגע לחיים שלי, וקצת יותר ריזון, אז קודם כל להיות פרודוקטיבי, זה לא לרדוף סביב הזנב, ולהיות כל הזמן עסוק, להיות פרודוקטיבי, זה לעשות את האימפקט שאני רוצה לעשות בעולם, בצורה שהיא יעילה, וגם שאומרת על עצמי בתווח רחוק. נכון. אני לא יודעת אם זאת הגדרה מדויקת, זה מה שהיה להיקרגע, אבל זה מה שמרגיש לי נכון. ובואי ניתן קצת, באמת את הדבר הזה שאפשר לעשות דוגמאות, לדבר הזה שאפשר לעשות במהלך היום, שרגע מאזנות אותנו מחדש.

אז בסדנת מנהלים בשבוע שעבר אחד הדברים שדיברנו עליהם, זה לא לקבוע פגישות של שעה, לקבוע פגישות של חמישים דקות. חמישים דקות ואז יש לכם עוד עשר דקות 그리고 עשר דקות אליהם, עשר דקות של קסם. זאת אומרת, אפרhand לא לנסהן לא לקבוע פגישה משמונה ולתיישה, ולקבוע פגישה משמונה עד שמונה חמישים. ואם זה פגישות של חצי שעה אז לקבוע אותם עשרים וחמש דקות, למה, קודם כל counts זה נותננו זמן שנייה לחשוב מה היה בפגישה process, ואז הפגישה גם הופכת לערבה יותר יעילה, ושתיים, וזה יותר חשוב, ואולי זה מספר אחד, כי זה נותן לנו זמן רגע לנשום עד הפגישה הבאה, ואולי רגע לשתות קוס מים, ואולי רגע להציץ בחלון ולראות שמים, ואולי שנייה פשוט לקחת נשימה. אז זאת דרך אחת.

בדיוק לא לנצל את היסר דקות האלה כדי לפתוח את האימאל, ולאנות לא עוד אימאלים, זה בדיוק, זה בדיוק לעצור שנייה ולראות, הרי בסופו של דבר אנרגיה שלנו, דיברנו על אנרגיה ולא ניהול זמן, אנרגיה שלנו כמו המיכל דלק שלנו. הרבה פעמים הרגע אמרנו כן, אני רוצה לדעת איפה אני רואה עצמיות שלושה חודשים. זה המטרה, לאן אני רוצה להינסוע, אבל אני לא חיינסוע אם אין דלק במכל, נכון? אבל חיים, כשאנחנו נושאים באותו, הדלק מתבזבז, הלכתי לפגישה, הוצאתי אנרגיה, הפוקוס, ריקוז. אני צריכה שנייה בעשר דקות האלה לעצור בתחנה דלק המנטלית שלי, ולמלא חזרת האנרגיה, וזה בדיוק בזה.

להשתות קוסמיים, לאכול איזשהו כמה פרי אגוזים, איזשהו חטיף בריא. להשתוף את הפנים שנייה, לנשום, ולא לעשות דברים אחרים, ואז אנחנו באמת מגיעים לבגישה. בטוספה פרוסדור, מישהו שמחייך אלייך, מישהו שנאים לך לדבר איתו, שנייה לקחת באמצע היום 10 דקות לעצמי. עכשיו, שתבינו, כשאנחנו בלחץ ובאיסטריה, זה גם מזין את הלחץ והיסטריה. זאת אומרת, כשאני כל היום מספרת לעצמי כמה, אני לא מספיקה.

וכמה אני לא טובה, וכמה עוד לא נותנת תיארך, וכמה יש לי עוד מאה אימילים לענות עליהם שעוד לא עניתי, ותוך כדי גם אנשים באים ומדברים איתי, זה רק מזין ומזין ומזין את הלחץ. אבל כשאני יוצרת, ואני רגע לוקחת לעצמי נשימה, אתם תראו שזה ממקר, כי הגוף שלנו זקוק לזה, התודעה שלנו זקוקה לזה, ואז אנחנו נרצה מזה יותר וזה מחזיר המון המון אנרגיה והיזון. ואז כשאנחנו חוזרים למשימות שלנו, אנחנו הרבה יותר מפוקסות, נכון, ברמה קוגניטיבית, מה שתיארת, כשאנחנו במצב שלחץ באותו מצב היסרדותי, שהכול סוגר אלינו, מה שהמוח עושה זה כמו טאנלוויזיון כזה, וממש ממש מתכווץ כדי לראות רק את הבעיה, ולראות טריה מאוד מאוד צרק, כשאנחנו עושים את מה שאמרת, ואנחנו עוצרים שנייה ונושמי, המוח קוגניטיבית, אנשים לא רואים את התנועה שאני עושה עם הידיים, אבל זה נפתח, אז תודהה שלנו נפתחת, ואז יש לנו גישה דרך אגב במוח לחלקים שחריעים על יצירתיות, פתרון בעיות, פוקוס, כל הדברים שאנחנו צריכים כדי להיות פרדוקטיביים, נמצאים במקומות שפיזית אין לנו גישה עליהם במוח, כשאנחנו בלחץ, ודווקא אני רוצה ככה דיברנו על טיפים, אז הטיפה שאני בא ממה שאמרת, להתחיל להסים לב לשפה שאנחנו מדברים בה, כי אם אני כל היום אומר לעצמי, אני עמוס, אני עסוק, אני בלחץ. אני אין לי זמן, אין לי עביר. זה מה שיהיה.

זה מה שאנחנו נראה. זה בדיוק אותו מוח, עושה את טן אלבי ש clubs, סוגר את עצמו, ורואה רק את הדבר הזה. אני כל הזמן אומרת, אני בלחצ? זה מה שאני רואה, מולי עיניים, להחץ, להחץ, להחץ, להחץ, להחץ. אז בואו ננסה גם שנייה לשנות, לפני לשנות, לשים לב לספה שאנחנו מדברים בה.

וזה בדיוק מתחיל בדברים הקטנים האלה של, אוקיי, אני כמה בבקר, והמילה העובה עליי בכל השינוי שפה זה וגם יש לי הרבה משימות היום וגם אני מתנהלת בצורה רגועה ואני משתלטת על הכל להתקלת. ויש לי הרבה משימות היום והמשימה הכי חשובה שלי לי היום היא x, לא, x וy וz וa וb וc, לא, משהו אחד, שני דברים, שהם הכי חשובים, אנחנו כל הזמן חיים וזה תודעת לא מספיק כזאת. ותודה כזו של לרוץ אחרי הזנב לעשות עוד ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. במקום זה, אם אנחנו נגדיר לעצמנו וזה שוב חוזר רגע לנקסט לבל שלי ולגדרה של הויז 'ן שלי והגדרה של האג 'נדה שלי, אם אני כמה בבוקר ואני אלן ידף ברוך של אחרים, זאת חוויה אחת. נכון.

ואם אני כמה בבוקר ואני אומרת לעצמי, אני מבינה שאני עובדת בירגון שהוא אולטרה מרוקב, עמוס, בסדר גמור. בתוך החוויה הזאת, אני בוחרת לקחת נשימה ואני בוחרת לעבוד שעתיים ואז לקחת הפסקה של עשר דקות וללות לבגישה ואז לקחת לעצמי הפסקה של כמה דקות ולכל ארוחה צוריים שהיא מזינה ואני לא מבטרת על הספורת שלי. ואני מספרת לעצמי כמה אני, עלופה שאני מוצאת את הרוגע שלי, ודרך אגב, אחד הדברים שהכי -כי -כי משפיעים על הולבינג שלנו זה הדיבור הפנימי שלנו. וכל עוד לי הייתה תוני סתן בוהקת ענקית על הכתף שלי, שעם הקלשון כל היום נכנסה בו וסיפרה לי כמה חיים קשים וכמה אין זמן וכמה אני גרוע וכמה אנשים מוחזבים וכל הסיפורים האלה, החיים שלי היו מאוד מאוד לחוצים וקשים. וכשגידלתי לעצמי, להתלעת את התוני מלאכית שלי על הכתף השנייה, אז גם התוני סתן הלכה וכתנה, והיום היא הרבה יותר, היום היא בגודל לגמרי נשלטי, פעם הייתה יותר גדולה ממני, אני אשבת.

והתוני השנייה היא מדברת אליי בטוב, וזה מאוד מזין, זה מאוד מחזיר אנרגיה. נכון. ומשהו שאמרת, נכון, אנחנו רוצים להגדיר את הנקסלבל שלנו, ולאנחנו זה ולשאוף ולהציב יעדים לנו לצוות שלנו לזה, וגם בואו נגדיר לעצמינו מה זה מספיק עבורי. בין אם זה ברמה של אוקיי, איפה אני עוד חצי שנה, וגם אם ברמת היום -יום, כן, אני רוצה היום לסיים את מצג את הגדולה הזאת, שתכננתי לפרזנטציה שבו הבא. וגם אני יודעת שאם אני אעשה רק את השלוש קופיות הראשונות, זה גם יהיה מספיק.

וברגע שיש לנו איזשהו עוד פעם, זה לא עניין של התפשות, ורבה פעמים שומעים את זה, וזה כזה אני, כזה בנונית, וזה כזה הרפא נמוך, ממש לא. זה איזושהי הגדרה שאתה אומר, כשאני עשת הדבר הזה, זה יהיה לי מספיק. אני ארגיש טוב עם עצמי בעוד פעם, אנחנו רוצות לייצר מומנטור חיובי, של הרגשה חיובית, כי אז זה יעזור לנו לעשות יותר דברים. זה הפוך על הפוך, זה כל כך לא אינטויטיבי, זה בלנונורה לא טיבי, כבני אדם, אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה מודעת. ואם נסתכל על זה בכל הזה, מה זה מספיק עבורי, מה זה מספיק עבורי בעבודה, מה זה להיות בצוג מספיק טובה, מה זה להיות אמא מספיק טובה, אנחנו אף פעם לא נגיע לשלמות אותו, זה תמיד צריך לשאוף גדול.

אבל גם להבין שאוקיי, אולי להכין אורחת ערב לילדים שלי פעמים בשבוע. בשבילי זה מספיק טוב. בשביל מי שיהיה אחרת, זה לא יהיה ככה. ובשביל מישהו אחר, כל אחד יש לו את הרף של המספיקות שלו. אבל ברגע שאנחנו מודדים את עצמנו, על פי איזשהו סקל החיצונית, כבר אפסדנו.

נכון. אז זה גם חוזר להערכים שלנו, וזה גם חוזר שנייהphones איך אני רוצה לחיות את החיים שלי. וגם על מה אני מבטרת? אם אני לא אומרת, לא לאף אחד, א highlights. ואני לא מבטרת אל כלום, וכל יום אני רוצה לשאות קדימה ולבלוא את כל העולם.

אז זה חביה, חביה של אין אביר. ואם אני רגע Patreon, ישנייה לחשוב, איך אני רוצה להרגיש היום, אני רוצה להיות רגועה, אני רוצה לחייך לאנשים, אני רוצה להיות בטוב, אם אנחנו מנהלים, יש לנו גם השפעה אינסופית על האנשים שלנו. זאת אומרת, האנרגיה שאנחנו מגיעים איתה לעבודה משפיעה על האנרגיה של העובדים שלנו, וזה משפיע ככה לילדים של העובדים שלנו, איזו השפעה אנחנו רוצים לעשות. אז זאת לא רק ההשפעה ברמה המשימות והתודויליסט והאימפקט שלנו בעולם, זה גם באנרגיה שאנחנו בוחרים להיות בה. נכון, ובסוף תזכרו לכל דבר יש מחיר.

גם אם אתם לא רואים את המחיר כרגע, גם אם אתם לא מרגישים, תנסו לחשוב של הבחירה שלכם, של להגיד כן לעוד פרויקט או לעוד מסימה, או להישאר עוד בעבודה, גם לזה תמיד יש מחיר, גם אם הוא לא מורגש כרגע. וכל אחד היא שאלת עצמו, האם הוא, איזה מחיר הוא משלם, ואם הוא מוכן לשלם. עכשיו אנחנו לא אומרות שאין איזה משהו אוניברסלי. כל אחד עושה את השיקולים שלו, אבל צריך להבין שגם אם אנחנו לא רואים את המחיר או למרגישים אותו, הוא שם, הוא בסוף, בסוף אני קרא, איך הכלנו מעבר לפינה. ואנחנו צריכים לקבל את החלטות בצורה קצת יותר מודעת ולהבין, זה מתחיל בדברים הקטנים, אבל בסוף שכשאני בוחרת לבטר על הרוח, בוחרת, וזה בחירה, לבטר על הרוחת צהריים שלי, עבור עוד איזושהי בגישה, או כדי לסיים עוד משהו, יש פה איזושהי בחירה.

לפעמים אם זה מרגיש לנו לא בחירה מודעת, אבל זה בחירה שגם, לך יש מחיר. וזה בעצם אני אומרת, העבודה הזאת, המשימה הזאת, האימאל ששלחתי, יותר חשוב ממני, מהבריאות שלי, מהוולבין שלי. וכמו שאמרתי, יש לזה גם ריפל אפקט. זה משפיע על, אם לא חלתי אני, טוב אני, אם אני לא חלתי צורה, אם אני עד סבנית. ואם אני עד סבנית, אז אני ככה בה גם להבגישה בעש שלי.

והצבאים האלה עוברים לצוות שלי. ואז הצבאים עוברים מהצוות לילדים שלה. זה ממשיך. אז הפחירה שלי לעצור שנייה ולכל תערוכה צהריים, כדי להרגיע את המפלצת שבתוכי, זה בדיוק הבדל בין מנהל למנהיג. זה בדיוק הבדל הזה של, אני בא ואני בוחר להשפיע בצורה חיובית על עצמי, על אנשים סטרי סמיבי.

ויש לזה מעגל השפה מאוד מאוד מאוד גדול. זה מתחיל בדברים הקטנים, לקחת 10 דקות הפסקה ולשתות קוסמיים, בלעשות מדיטציה בבוקר, בלכון הורח הצהריים ולא לבטר על זה, ולא לכל מול המחשב כשאתם באמצע בגישת זום, וגם עונים בסלק לאנשים וגם. זה בינוקה דברים האלה, אתם לא צריכים לשנות חקול והמון עכשיו. תתחילו בקטן. ממש מצד אחד.

מצד אחד קדימה שלוקח אותנו להיות טובים לעצמנו. שיתה תעבודה שלי עם כל המנהלים שאני עובדתי אותם גם בסדנות וגם בפרטי, היא שבאמת הכל מתחיל מאיתנו. הכל מתחיל מהתודעה שלנו ומה שאנחנו יכולים לשנות בחיים שלנו. ומשם להתפתח. ואחר ככה אנחנו מתחילים לעבוד על אותו סקיל שרחשנו לעצמנו עם האנשים שלנו.

ואחר כך אנחנו מתחילים לפאפי את זה, הלאה לקולגות שלנו, להנהלה שאנחנו עובדים איתה. אבל הכל מתחיל בתוכנו, וכשאני חיה באיזון. עכשיו, איזון הוא מאוד שביר, בסדר? איזון זה לא משהו שגעתי לאיזון, זה הוא סבבה, זה לא עובד ככה, אם רחבתם על אופנה, אם אתם יודעים כמה פעמים נופלים לצד ימין לצד שמאל ומוצאים בחזרה את המרכז, ככה זה עובד. וככה זה גם בחיים, אנחנו כל הזמן מחפשים את האיזון מחדש, כי גם אנחנו משתנים ומשתנו תוך כדי תנועה והצרכים שלנו משתנים.

אז לאט לאט זאת אומרת, באמת מתוך כל הדברים שג 'ני ואני אמרנו בפרק הזה, תבחרו את הדבר האחד, את העשר דקות הפסקה בין בגישות, את הלקחת נשימה, את לחזור לאיזושהי פילוט גופנית שעושה לכם כיף, את הלא לבטר על ארוחת צוריים להזין את עצמכם באוכל שהוא טוב, ופחות בסוכר ופחות בחמיקלים שהגוף שלנו פחות איזה קוק להם, אני אוכל את שוקולד כל יום, זה לא שאני אומר את לא לזה, אבל אתם יודעים? איזון? לגמרי. וגם, את התחילו פשוט לשים לב, דיברנו על מודעות בהתחלה. אם אתם אומרים, אוקיי, כן זה נשמע לימדי, מה שאתם אומרות בא לי לעשות את זה, אבל...

אבל זה לא קשור אליי. נכון. לפני שאנחנו עושים שינויים, פשוט תתחילו לשים לב. איך אתם מרגישים בבוקר? תשאלו לתסוחם איך אני מרגיש.

גם דיבה בבוקר, איך אני מרגישה. תתחילו לשים לב, איך אתם מדברים על ее תסוחם. תתחילו לשים לב על מה אתם מבטרים. על האוחת צוריים, על בילוי עם המשפחה, על פעילות גופנית, על לקחת שיהעביר או לנחת שיהיה לשלוטים בהם פגישות כי אתם בקטובק. תתחילו לשים לב.

ואני חושבת שאנחנו מתחילים לשים לב ונתחילים להכניס מודעות, כי זה בדיוק על הצאת מהאוטומט, לצאת מהמצב היסרדותי, להפסיק שנייה לברוח מהנאמר הזה שלא רודף אחרינו, אלא זה פשוט להבין שזה הרמה של אימיילים, בלי לזלזל בעבודה של אף אחד. ולהצור שנייה ולהתחיל פשוט לפתוח תהיניים, שם היוו השינוי מעצמו. אתם תראו שלא עד לאט זה יגיע. אז כן, אולי להתחיל אפילו מזה. עצה מעולם, מעולם, מעולם, מאוד מאוד ממוקדת ופרקטית ובסוף, לאן שהפוקוס שלנו הולך שם קוראים החיים שלנו.

נכון. אז ככל שנשים יותר לב וניהיה יותר מודות, וכן לבחור אחרת. כן לבחור בעצמנו. תודה רבה, רבה, רבה, ג 'ני, זה היה ממש כיף. תודה שהיא רחתתי.

היה לי מעולה. איזה כיף, איזה כיף, תודה.

תודה שגדשתם את הזמן להזין לפרק הזה. אני שמח לדעת מה חשבתם, מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מעמדיות בתיאור של הפודקאסט. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לא או לא להניג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומוזנים יותר. תודה רבה, רבה, רבה, ג 'ני, זה היה ממש כיף.