פרק 64 - איך מודעות רגשית מייצרת ביצועי-על | עם ד״ר מתי הר-לב

Summary

סיכום מפורט – פרק 64: איך מודעות רגשית מייצרת ביצועי-על

פודקאסט: From Manager to Leader – עם טוני ערד פליק
אורחת: ד״ר מתי הר-לב
תאריך: 4.2.2025

---

סקירה כללית של הפרק

בפרק זה טוני ערד פליק מארחת את ד"ר מתי הר-לב, דוקטור למדעי המוח וקוגניציה ומפתחת שפת המנהיגות ההודעתית. השתיים משוחחות לעומק על התפקיד המרכזי של רגשות בעולמם של מנהלים ומנהלות, ועל הדרך בה מודעות רגשית – גם במצבי קושי – מהווה מפתח לביצועים יוצאי דופן בארגונים ובעבודה. השיחה עוסקת באומץ להרגיש, לגיטימציה רגשית, כלים להתבוננות עצמית, השפעות רגשיות על קבלת החלטות ניהוליות, וכיצד שינוי פרספקטיבה יכול להוביל לתרבות ארגונית אנושית ומצליחה יותר.

---

נקודות מרכזיות ודיונים עיקריים

1. חינוך לריחוק רגשי והשפעתו על הבגרות והניהול

[02:00–05:00]

• ד"ר הר-לב מצביעה על כך שמילדות מרחיקים אותנו מהרגשות, מערכות מחייבות קונפורמיות, שלילת אותנטיות, ומובילות לניתוק מהרצונות האמיתיים.
• ציטוט בולט:

  "כשאנחנו שואלים מנהלים מה הם באמת רוצים, מה הם חולמים – לרוב אין להם תשובה, כי זו לא שאלה שמישהו אי פעם שאל אותם." (ד"ר מתי הר-לב, 04:00)

2. הבנת התפקיד של רגשות – מערכת הווייז הפנימית

[05:05–07:30]

• רגש כמערכת חיווי: "רגשות במוח הם מערכת חיווי שמסמנת אם אנו בטוחים או מאוימים, ואם אנחנו באוטנטיות שלנו או פועלים כדי לרצות." (ד"ר מתי הר-לב, 05:10)

• רגשות כ"דלק" – אנרגיה שמניעה לפעולה.

• היכולת להקשיב לרגשות מאפשרת דיוק, חיבור עצמי והנעה ממקום נכון ובטוח.

3. עולם העבודה – ריחוק מרגש כמקור לשחיקה

[07:43–09:40]

• רבים לא מביאים את העני הרגשי לעבודה, אין לגיטימציה לרגש.
• מנהלים לא יודעים איך להגיב לעובד שמביך או בוכה – קיימת חשש מפני "השתלטות" הרגש על המקצוענות.
• רגשות נחשבות כנקודת חולשה – בעוד שלמעשה, אלו יתרונות ענקיים.
• "כתבו עלי שאני 'רגישה מדי' – אבל זו מתנה אדירה" (טוני ערד פליק, 09:00)

4. שינוי תפיסתי – רגשות כתוספת, לא תחליף

[09:40–11:30]

• לתת לגיטימציה לרגש – לא במקום הרציונל, אלא בנוסף.
• להפסיק שיפוטיות עצמית, להבין שרגש הוא חלק מהאדם השלם.
• מרחב רגשי לא מבטל ביצועים אלא מעשיר אותם:

  "זה לא במקום החשיבה האנליטית, זו שכבה נוספת – לא גריעה." (ד"ר מתי הר-לב, 10:00)

5. סכנות ההתעלמות מרגשות – תפקוד אוטומטי וסכנת שחיקה

[11:30–17:00]

• התעלמות מרגש יוצרת "סיר לחץ" – האנרגיה לא נעלמת, אלא מתפוצצת במוקדם או במאוחר (לעיתים בבית).
• הדחקה מובילה לתפקוד במוד תודעתי של הישרדות – קורטיזול, אדרנלין, ירידה חדה בביצועים.
• "כשאני פועל על אוטומט רגישי – אני לא נהיית מי שרציתי להיות כמנהלת, אלא ההפך." (טוני ערד פליק, 15:00)
• אי אפשר לבחור להרגיש רק רגשות חיוביים: "זו מערכת אחת. אם אתם מכבים רגש כדי להימנע ממינוס, גם הפלוס איננו." (ד"ר מתי הר-לב, 17:15)
• ביטחון פסיכולוגי הוא מפתח ליצירת מרחב רגשי בריא.

6. כלים והתערבות ניהולית – איך פועלים אחרת?

[17:45–25:45]

• לעצור ולזהות: אחרי סיטואציה רגשית (למשל פרידה קשה מהילדה בבוקר), במקום להתעלם – לעצור, להתבונן ולתת שם לרגש.
• לבדוק את הסיפורים הפנימיים – "אולי מאמינה שאני אמא רעה? אולי נקרעת בין תפקידים?"
• להציף את הקונפליקט בבהירות מאפשר התמודדות במקום התבוססות בלחץ.
• "הגל הרגשי" – כאשר נותנים מקום ומפסיקים לשפוט, הוא דועך לבד ב-60–90 שניות. הדחקה = חרדה משתלטת ומתמשכת.
• טכניקת השמות/צבעים:

  "אם אתם לא יודעים לתת שם מדויק, תארו את הרגש בצבע – ‘אני כחול/אדום’ כתחליף לרגש מאיים." (ד"ר מתי הר-לב, 24:00)

7. השפעה על תרבות עבודה – איך לגיטימציה רגשית משדרגת תוצאות

[25:46–28:27]

• כללים לשילוב הממד הרגשי:
  • לשנות קודם כל את התפיסה: רגשות הם הכרח להצלחה אישית וארגונית.
  • כשמנהלים קשובים, מרווח השייכות, הסיפוק, והביצועים של הצוות עולים משמעותית.
  • התועלות הן לא רק שיפור באקלים אלא גם בשורה התחתונה (רווח, איכות, פרודוקטיביות).

8. הקשבה רגשית לאחרים – כלי ניהולי קריטי

[28:27–32:05]

• לנהל שיח רגשי אותנטי – ממש ב-2–3 דקות, לא מדובר בטיפול פסיכולוגי.
• אם יש "דרמה" או רגש חזק – לא להתעלם. להכיר בו ולהציע תמיכה (גם הפנייה לעזרה חיצונית אם יש צורך).
• "מה שמואר צומח" – ככל שמאפשרים לרגש ביטוי, הוא דועך; מה שמנסים להדחיק – מתעצם.
• "אל תפחדו מהפחד – השתמשו באנרגיה הזו לטובת המשימות." (ד"ר מתי הר-לב, 32:05)

---

רגעים וזמנים זכורים

• [04:00]: ד"ר מתי מדברת על הניתוק מהרצון האותנטי, תוצאה של חינוך קונפורמיסטי.
• [05:10]: רגשות כמערכת ניווט (ווייז) פנימי: "הם גם מניעים וגם מכוונים."
• [10:00]: שינוי האמונה הבסיסית לגבי רגשות – לא מחליפים שכל, אלא מעשירים אותו.
• [15:00]: טוני מדברת על המחיר שהיא שילמה כשהתנהלה על אוטומט ולא האופן בו רצתה לפעול כמנהלת.
• [17:15]: מערכת רגשות אחת – אי אפשר לסנן שלילי מבלי לאבד את החיובי.
• [24:00]: כלי הצבעים להתמודדות עם רגש.
• [28:27]: חשיבות רגע העצירה והקשבה לא רק פנימה, אלא גם החוצה – לצוות.
• [32:05]: ערך ההכרה גם ברגשות דרמטיים: "אל תפחדו מהפחד."

---

ציוני דרך ותובנות מרכזיות

• רגשות אינן חולשה – הן כוח עוצמתי, דלק ומצפן אישי וניהולי.
• שינוי פרספקטיבה קריטי: מי שרואה ברגש "רע" לעולם לא יצליח להנהיג צוות אנושי שלם.
• ניהול סיטואציות רגשיות בעבודה: העצירה, ההקשבה והלגיטימציה מהווים מפתח לפרודוקטיביות, חדשנות ואווירה בטוחה.
• התמודדות מול חשש ממקומו של הרגש בעבודה: יותר לגיטימציה לרגש = פחות דרמות בלתי נשלטות.
• התנהלות ניהולית בעתות קושי: ההכרה ברגש, ולא ההדחקה, מאפשרת להפעיל אינטליגנציה רגשית טובה יותר עבור עצמי והצוות.

---

כלים פרקטיים למנהלים

• לעצור ולשאול את עצמי "מה אני מרגיש/ה?"
• לתאר רגש בצבעים במקרה שקשה למצוא שם.
• לדבר על תחושות גם עם הצוות בפתיחות ובקצרה ("מה שלומך" כנה, לא טכנית).
• לראות ברגש מקור לאנרגיה יצירתית חיובית – לא רק "בעיה" שצריך להסתיר.
• לא להתבייש ברגישות – זו מתנה ניהולית.

---

סיכום והמלצת האורחת

"אל תפחדו מהפחד, תשתמשו בו בחוכמה – בסוף, כל המשימות מבוצעות בידי אנשים. מי שמחובר לעצמו – יגיע לביצועי-על, בעבודה ובחיים." (ד"ר מתי הר-לב, 32:05)

---

פרק מומלץ לכל מנהל/ת שחש חובה תמיד 'להחביא' רגשות מאחורי מקצוענות – ובעיקר למי שרוצה להביא את עצמו ואת האנשים שלו לביצועים יוצאי דופן ולהוביל תרבות ארגונית מתקדמת, אנושית ומקיימת.

Transcript

[A]

אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה, אלאובלת החיים, הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ארד פייליק, מונחת הפודקאסט הזה, מנטורט ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בחירה עם ניסיון של עמל המשני הסורים בהייטק. מרצה ומונחת קבוצות של מכון האדלר, ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות, וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למתו את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון.

היי מנהלים ומנהלות יקרות, ברוכים מביאים לפרק חדש של פורמנג 'יית ולידר. היום אנחנו נדבר בפרק על רגשות ועל איך הרגשות שלנו קשורים לעולם העבודה, ולמה כדאי לנו להבין ולנהל את הרגשות שלנו ואיך זה יעזור לנו. לפרק המיוחד הזה, הזמנתי את מתי הרלב, שהיא יוצר את השפה למנהיגות הודעתית ודוקטור למדעי המוח וקוגניציה, מתי איזה כיף שאת פה? איזה כיף להיות איתך, ממש חיקיתי לזה. גם אני כן חכינו, הוא חכינו להתליט את הפרק הזה, זאת ספר מה את עושה להתיג את עצמך?

אז כמו שאמרת, אני מתעסקת במנהיגות הודעתית, וזו באמת שפה שמתייחסת למנהיגות, קודם כל כן מצב תודעה, לפני שזה תפקיד ולפני שזה מיומנויות, מתוך הבנה שהמציאות שאנחנו חובים היא השתקפות של התודעה, או בספה מאוד קשוטה שכולם מכירים עכשיוה בוראת מציאות, אבל זה בעצם הבנה של איך המוח שלנו עובד, ובאיזה אופן המנגנונים האלה משפיעים על הולבינג שלנו, ועל התוצאות שאנחנו מסיגים, זו שפה רגשות, שזה הנושא שלנו היום, נמצאת בליבה שלה, כחלק משער המודעות וכחלק מהבנה של איך המוח שלנו עובד, ותכף אנחנו נצלו לזה, אז נדבר על מה התפקיד של רגשות, ולמה זה חשוב, ולמה זה חשוב לא עוקל הולבינג שלנו, למה זה חשוב לתוצאות של החיים שלנו? מהמם, אז הפודקס זה בדיוק... זאת בדיוק המטרה שלו, לעזור למנהלים ומנהלות להגיע לתוצאות, ולהגיע לידים ולהיות אפקטיביים ולהיות פרודוקטיביים, וגם באותה נשימה לכת את החיים בטוב. וכדי לחזת החיים, בטוב, בואי נתחיל ככה ממש ממש ממוגדה, מוגדה, מוגדה בתחילת הילדות שלנו. אני חושבת שכל החיים מרחיקים אותנו מהרגשות שלנו, זאת אומרת, תנוקות נולדים ואנחנו דוחפים להם מוצא צלפה לי, עשו את זה לפני 40 שנה, ואני עשיתי את זה לבנות שלי לא מזמן, וילדים מגיעים לגן, והם בסך הכל ילדים רקים, בסך הכל מה זה גיל 3, 4, 5 תחילת הילדות.

השלבים המדהימים האלה שבה עם האישיות שלנו מתעצבת, ובמקום שהם שחקו והיו הכי חופשיים בעולם, וזה, אז יש שעת פעם זה הריקוז, היום זה מפגש, הוא עותה ורך שקוראים לדבר הזה, אז זה לא שאני חושבת שלא צריך לשמוע שעת סיפור, אבל אני חושבת שזה צריך להיות על בסיס רצון ולא על בסיס חוקים של מערכת, והמעבר לבית ספר אני חושבת שמייצג את תחילת שלילתן של המערכות בנו, זאת אומרת שם באמת אנחנו הופכים להיות מאוד מאוד החיילים של המערכת, זאת כבר מערכת שיש בה תשובה אחת נכונה, ומי שלא מגיע לתשובה הנכונה, הוא נחשב לא מוצלח כל כך ומלמדים אותנו שאם אנחנו לא עושים מה שצריך אז אנחנו לא ילדים טובים, ומלמדים אותנו להיות מאוד קונפורמיסטים. עכשיו, זה מאוד מתנגש עם תחושת השייכות שלנו, כי אנחנו צריכים תחושת שייכות כמו עביר למשימה, ולכן אנחנו נהיה קונפורמיסטים כי אנחנו רוצים לתרום ולאויל ולהיות חלק מהמרחב, ובזה הופך אותנו לטיפוסים מרצים, בעיקר זה מאוד מאוד מרחיק אותנו מהרגשות שלנו. ואז מה שקורה זה שכשאנחנו באות לעבודים מנהלים עם אנשים, בוגרים, בני 30, 40, 50, ואנחנו שואלים אותם על מה אתם חולמים, מה אתם רוצים, מה בא לכם, הם לא יודעים נענות על השאלות האלה, כי זה לא שאלות ששאלו אותם כל השנים, כי למדו אותנו להיות מוסללים בתוך המערכת, ולא רגע לשואל את עצמנו מה אנחנו מרגישים. עכשיו, את השיח שלנו היום אני רוצה להגדיש לאיך ננהלים ומנהלות יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי בתוך המערכת מתוך הגישה הרגישית הזאת, זאת אומרת, מה יצא להם מזה שהם יבינו את הרגשות שלהם, של העובדים שלהם, ואיך זה יעזור להם להגיע לתוצאות. אז ברשותך אני אעשה רגע קצת סדר, כי עד דיברד בעיקר באמת על היכולת לדעת מה אנחנו רוצים, והיכולת להיות אוטנטיים אל מול הצורך לרצות להיות שייכים והעובים ומקובלים, ומה אנחנו עושים כשיש להתנגשות.

והצודקת שבאופן שבו אנחנו גדלים ומכונחים, והצורך הזה להיות שייכים, לפעמים הרחיק אותנו מהרצונות האוטנטיים שלנו, איך זה קשור לרגשות. רגש במוח הוא למעשה מערכת חיווי, ומערכת שבאה לתת לנו אינדיקציה על המצב שלנו, ובאופן עוד יותר ספציפי וממוקד להגיד לנו, האם המצב שאנחנו נמצאים בוקר רגע, הוא מצב שמעיים עלינו, או מצב שבו אנחנו מרגישים בטוחים. איך זה קשור לרצונות, כי במקום שבו אנחנו מוגנים ובטוחים ואהובים, זה מרחב שהוא בטוח עבורנו להיות מחוברים לרצונות האוטנטיים שאנו, לבטא אותם ולהביא אותם בלי לפחד מי, בלי לפחד משיפוטיות, בלי לפחד מדחייה, בלי לפחד מביקורת. אז כשיש לגיטימציה לרגשות, אני בעצם מקבלת אינדיקציה מאוד ברורה מהמוח שלי, לגבי האם אני כרגע בכיוון שאני רוצה, האם אני כרגע בחיבור לאוטנטיות שלי, או שמה שאני עושה הוא רק בשביל לקבל אישור חיצוני, נקרא לזה, ולהבדיח שאני ישייכת, ובעצם אני כרגע מונעת מתוך פחד. אז רגש הוא, אני תמיד אומרת בסדנאות, תחשבו על זה כמו על המייחל דלק ואמה דלק.

כאילו עומק התודעה, מה באמת מניע אותם, ומה אנחנו באמת רוצים, והמרחב התודעתי העמוק אין לנו נישה אליו כמעט. או בכלל, הדרך של המוח לנו לתת לנו גישה לדבר הזה ולהראות לנו, זה דרך מה הדלק, מה זה מה הדלק, זה הרגשות שלנו. רגש בעצם מספר סיפור, הוא מספר סיפור עלינו, על מי אנחנו, על מה חשוב לנו, על איפה אנחנו ביחס ליעדים שלנו, ולמעשה מערכת מכבינה, זה כמו וייז פנימי. וכשאנחנו בהקשבה לרגשות שלנו, קה לנו יותר להבין מה אנחנו רוצים, מה נכון לנו, ומה מדויק לנו, ולפעול בהתאם, וזה התפקיד השני של רגשות להיות המערכת שדוחפת. רגש זה אנרגיה, אמושן, אנרגיה, אמושן.

פעם אחת הרגש נותן נקיבוי, ופעם שנייה זו אנרגיה זמינה שדוחפת לפעולה. ואני חושבת שאולי הדרך להתחיל לחשוב על למה זה חשוב לתוצאות ולידים שלנו, זה להבין מה קורה אם אנחנו, כתוצאה המייח שגדלנו ומערכת ההפלה שלנו שנוצרה, מה קורה אם אנחנו מתנתקים? תחשבו על זה, מה קורה אם אין לכם מה דלק? מה הולך לקרות? אני מכירה הרבה אנשים שחיים בלי מה דלק בריחוק.

מאוד מאוד גדול מהמרגשות שלהם לאורך הרבה מאוד שנים, לא ככבי הנקודתית, ובגלל ש25 שנים הייתי בהייטק בתוך מגוון ארגונים, ועבדתי גם במקומות מדהימים ממש, עם תרבות ארגונית מדהימה, ועדיין הסיפור הזה של להביע את עוצמת הרגשות או להביא את העני הרגישי שלי למקום העבודה, חד משמעית לא מקובל, חד משמעית אין לזה מקום. זאת אומרת עובדת או עובד שיש לו לחלוחית בעיניים והוא מתחיל להדמוע בסיכה עם המנהל שלו, קודם כל מנהלים לא כל כך ידים על עשות בתוך הסיטואציה הזאת. התגובה הראשונה היא בעלה, אז אני באמת רוצה לקחת את זה למקום מאוד פרקטי ברור לי, שהרגישות שלנו זה הוויז שלנו, בדיוק כמו שאמרת, וזאת הדרך שלנו להקשיב לעצמנו ולהבין את עצמנו באומקים שלא זמינים כשאנחנו על אוטומט. ועדיין בתוך מקומות עבודה, בתוך ארגונים, לדבר הזה אין הרבה מקום. אני יכולה להגיד אל החוויה האישית שלי שתמיד אמרו לי שאני רגישה מדי, באיזשהו גלגולי החסית מאוחר של ההתפתחות שלי מתקלתי בספר ילד רגיש מאוד.

מי שהם רגיש הוא רגיש או רגיש מדי או מי ששמע שאמרו עליו שהוא או שמע, שאמרו עליה שהיא רגישה מדעזן, היא ממש ממליצה. לקחת את הספר הזה, ספר מופלא בעיניי, שממש מסביר כמה יתרונות מדהימים יש להקשבה הזאת לרגשות שאנו, וזה גם מינאד. זאת אומרת, יש אנשים שהם באמת נולדו עם רגישות והם באמת רגישים יותר. ואני תמיד התייחסתי לזה כאקי וחילס, אבל בעצם זאת מתענה נורא נורא גדולה, כי זה מאפשר לי לראות המון דברים שלא יוזמינים להם, לא הייתי רגישה. אני חושבת שהתנועה מתחילה מהמקום שבו רגשות מקבלים לגיטימציה כחלק מהשלם האנושי.

והבנה שלרגש יש מה להתרום לנו, בדיוק כמו אגב שלסכל יש מה להתרום לנו, זה לא במקום, רוב האנשים חושבים על זה באיזה מין חלוקה של או -או, שכאילו אם אני אבוא עם הרגשות שלי, או עם הרגישות שלי, אז יהיה במקום החשיבה האנליטית הרציונלית, הפרקטית והמעשית שלי, והתשובה היא לא, זה יהיה אונטופ, זה עוד מעימד, ועוד יכולת שמעשירה ומוסיפה ומרחיבה את הקישורים והיכולות שלנו ולא משהו שגורע. אז קודם כל, רגע לשנות את המוניטין ואת התפיסה ולתת לרגשות לגיטימציה, זה הדבר הכי בסיסי, וזה בעצם אומר לעשיר את השיפוטיות שאנחנו כל כך רגילים, וגם הייתי עושה הבחנה בין הלגיטימציה והמודעות שאני קודם כל נותנת לעצמי במרחב הרגישי, ואחר כך יש את האיך אני משדרת או מעבירה או מתקשרת את הרגשות שלי, אלא שני חלקים שאפשר לעשות ביניהם הפרדה, וחלק מהפחת של אנשים זה באמת שתהיה במרחאות איזה השתלטות אויינת של המרחב הרגישי על הדיון או על העבודה או על היום, דווקא ככל שאנחנו במודעות ובחיבור לרגשות יכול את הויסות שלנו, הולכת וגדלה. אז השלב החשן זו רגע לשחיות השיפוטיות ולתת לגיטימציה ולגיד אוקיי, זה גם חלק מהמרחב, וגם בוא נזכור בטח שמי שמנהל ומנהלת אנחנו מנהלים אנשים, וזה אומר שגם אם אנחנו, כשאנחנו מתעלמים ומתנהגים כאילו זה לא קיים, כאילו זה כמו לשים את הידיים על העיניים ולהגיד אף אחד לא רואה אותי, זה קיים וזה שאנחנו מתעלמים מזה לא מעלים את הדבר הזה, להפך. העיקרון במרחב התודעה אומר מה שמואר צומח, זה נכון לשני הכיוונים. כל מה שאנחנו סתמים עליו את הפוקוס גדל וגם כל מה שאנחנו מנסים להדוף אותו גדל.

אז כשאני מנסה להתעלם מהרגשות שלי, להדחיק אותם, להדוף אותם, לצמצם אותם, לא רק שאני הולכת ומתנתקת מהווייז הפנימי הזה שלי ואני נהיית עבודה ושחוקה, כי זה יוצר שחיקה, אלא שאני גם בעצם מעצימה, אני נהיית סיר להחץ. האנרגיה הרגישית לא נעלמת, היא צריכה איפה שהוא לבוא לידי ביטוי. בואי ניקח ממש דוגמה פרקטית הכי יומית הכי פרקטית ונעשה על האינפלמנטציה פשוטה. יש לי ילדה בגן, אין לי, אבל נגיד שיש לי ילדה בגן ולקחתי אותה הבוקר לגן והיא עשתה לי את המוות בפרידה. היא בחתה חצי שעה וזה היה אמורי את הצבים ואני יצאתי מהסשן הזה, בוכה ביחד איתה, בסוף הגננת לקחה אותה והתנתקנו והתיישבתי באותו ועכשיו אני צריכה לנסוע לעבודה.

אם אני לא מודעת לרגישות שלי ולא מבינה מה עובר עליי ולא נותנת לזה מקום ואני בהדחקה של הדבר הזה, אז אני פשוט המשיך על אוטומת, נכון, אני אתני את האוטו, אני אגיע לעבודה, אני עלה לבגישות. אם המצבור הכל מה שעבר עליי, ככה התחיל היום שלי, איך את מציע לעשות את זה אחרת? באמת קודם כל נקודת הפתיחה הזה, אתה מרת את זה, זה רגע מודעות ובאמת בשביל שאנחנו נוכל להתחיל להקשיב גם למרחב הרגשי, נדרשת אותה לגיטימציה ולהבין של הרגשות יש תפקיד שהם חשובים ושאם אני אתעלם הדבר הזה לא רק יבוא איתי, הוא יפעל דרכי. צריך רגע להבין שמציאו אותי שתקפות של תולה, אז העיקרון הראשון למנהיגו תולטית, אני רגע אליך על המי יקרה באוטומת אם את לא תעשי וכן זה נעשה את האוקיימה איך אני יכולה לעשות את זה אחרת. הסיבה שעד סיימת בוכה את הסשן גן הזה, זה בגלל שהבכי של הילדה אפעיל אצלך משהו.

נכון. זה לא קרה בתאות וזה לא קרה במקרה, זה גרם לך לאיזושהי חוויה עמוקה, חוויה עמוקה הרגש כמו שאמרתי הוא חיווי. אם אני מוצאת את עצמי בוכה בגלל של הילדה שלי קשה להיפרד ממני, זה אומר שבאומק יש איזו סיפור שהתודעה שלי מספרת ורגש לילי הוא אינדיקציה לחוויה של איום. לרוב חוויה לא מודעת. משהו בזה שהילדה שלי בוכה וקשה לה להתמתק מציף חוויה של איום פנימי אצלי והרגש השלילי הזה שאני חווה, בחיווה, כאב שאני חווה הוא חיווי של זה.

שאם אני לא מודעת לזה, אני לא יכולה לבררר למה אני מרגישה, אני לא יכולה להבין את אומק איום, אבל זה בעצם אומר שהמוח שלי כרגע עבר, בלי שאני מודעת לזה למצב תודעתי של מלחמה, למערכת הצבים סימפטטית. כרגע המוח שלי אמר, עד תחת איום אנחנו נכנסים למאודי שרדות. עכשיו, עד לא הקשבת לזה, עד לא מודעת לזה, אסור לך להרגיש, רגשון זה פויה, עד נוסעת במהודי שרדות. כבר הנשיאה שלך בכביש היא נשיאה של מלחמה, תוסיף לי לזה פקקים, זה עוד יותר מגדיל את האיום, הגעת לעבודה, המוח שלך אומר, סי מילב טוני, אנחנו במלחמה. אוקיי, ועכשיו את נכנסת והמנהלת שלך, או הקולגר שלך, או עובדת שלך, לא מחייך את הלך ולא אומרת שלום, התודעה שלך אומרת לה, אוקיי.

אני מבינה, וכל האנרגיה הזאת יולכת ומצטברת, ואז כשאת נכנסת איתה לדיון, והיא לא חייכה אלייך, והפקקים, והילדה שלך שלא נתנהלך ללכת, זה כבר הולך ומצטברת, כבר נהיה ציר לחץ. והתגובה שלך, במקום מנהלת הדיון בצורה שהאית רוצה, התגיב היא באיזשהו אופן שהוא מתוך מערכת ההפעלה הישרדותית הזאת, בלי שאת אפילו יודעת את זה. ורוב המנהלים והמנהלות, ובכלל, אנשים שאני עובדת אותם פוגשת, הם הרבה מאוד פעמים מוצאים את עצמה מתנהגים, באופן שאחר כך כשהם בשקט, והם נרגעים, הם אומרים, אבל זה לא מי שרציתי להיות, זה כאילו לפעמים הפוך מייך שאני רציתי. לגמרי, זה האוטומט שמי שלט. ואז אני בדיון, ואז אני תוקפנית, כי אני בעצם באתי אם יהיו מהילדה בגן, אני פשוט לא מודעת לזה, נכון?

והתוקפנות הזאת היא לא מאיתיבה עם המטרות והיהדים שלי, ואם התוצאות שאני רציתי להשיג, ואם הייתה תחליט הדיון. אז זה קודם כל מה קורה כשאנחנו על האוטומט. זה כאילו מה שהיה הוא שיהיה וקצת יותר גרוע, ואם אני לא עוציתי או פרקתי או הייתי מודעת לאנרגיה הרגשית הזאת, בסופית התפוצץ איפה שהוא, אגב, אצל הרבה ראשים, אם התפוצץ את שם חוזרים הביתה. אני תמיד צריך להתאמר בסוף נבעת בחתולה, אבל איפה שהוא זה צריך לצאת כאילו הדבר הזה? וכשאנחנו סוכבים את זה גם יום, ליום, ליום, ליום, רמת השחיקה שלנו עולה, בגלל שהגיד מערכת הצבים סימפטטית, זה בעצם אומר שהמוך שלנו כל הזמן נפריש קורטיזול ואדרנלים, כל הזמן באופן קבוע.

וזאת שחיקה מתמשכת, כי אנחנו חיים במלחמה במובן הפנימי, וגם ככה החיים תקופה קשה. אז אם אנחנו לא מודעים לזה, אנחנו בעצם אף פעם לא נרגעים. וככל שאנחנו בקורטיזול ואדרנלים, רמת הביצועים שלנו יורדת, גם השכל שלנו, לא מתפקד, כי מערכת הצבים סימפטטית אומר שהמוך עשה שעה דאון למרכות המתקדמות. כל היכולות שכן יש לך, לא מתפקדות בצורה מייטבית, בדיון, בכל דבר שאת עושה, בעבודה היום -יומית שלך. אנחנו נדברת על היכולת להגיע ליצירתיות, לעשות בריינסטורמינג, להקשיב באומק של הדברים.

ועכשיו בבהירות, אפילו עוד אל תהיה יצירתית, תחשבי. רגש לי לי זה חיווי לאיום, עושה שעה דאון למרכות, מתקדמות. מה זה מערכות מתקדמות? זה כל היכולות של החשיבה האנליטית, הרציונלית, וכן גם היצירתיות. אז עכשיו זה כמובן תלוי בגודל האיום, ובעוצמת הרגש נכון זה לא ש -0, עומא, זה לא שחור או לבן, זה איזה מינספקטרום.

אבל ככל שאני מקחישה ומדחיקה רגשות, זה צד אחד של הבעיה. הצד השני של הבעיה. וזה גם יש עולה בהרבה שיחות שיש לי מנהלים, הם אומרים, אני רוצה את העובדים שלי מתלהבים, באנרגטים, וסמכים, ומשטפי פעולה, ושם יבואו בטוב, אבל אם אסור רגש, אז איך יהיה את כל הרגשות החיובים האלה? רגש זה מערכת אחת אחודה, זה און -אוף. ואם אנחנו מנסים שהרגש יהיה אוף, בשביל שלא יהיו רגשות שלילים, אז גם אין את הרגשות החיובים.

אתם רוצים תשוקה, אתם רוצים השמעות, אתם רוצים חיבור, אתם רוצים חדבת יצירה, אז אתם רוצים רגשות בעבודה. זו מערכת אחת. נכון, והדרך לייצר את הדבר הזה היא דרך ביטחון פסיכולוגי, שזה באמת המקום שמאפשר לנו רגע להיות מי שאנחנו. נכון, והנה הלגיטימציה ולעשיר את השיפוטיות. אז אם אני סיימתי את הבכי של הילדה בגן, אני חוזרת לדוגמה שלך.

ומותר לי להרגיש, אז אני קולם כל מתיישבת באוטו, ואומרת לעצמי, אלוהים, זה היה לי כל כך קשה. ורגע אני יכולה לדייק, מה בעצם היה לי קשה. ואני יכולה לבררר את הסיפור שהתודעה שלי רגע מספרת, אולי למשל התודעה שלי אומרת, שאני אימא רעה, ושאימא טובה הייתה נשארת בגן יותר, ומאחרת לעבודה. ושבעצם אני הולכת לעבודה, כי אני מפחדת להחזב בעבודה, ושחווה דעת על הייתי רעה, או שאני לא אספיק את כל המשימות שלי, ואז אני עובדת קרועה. ובעצם כל חווית העיום הזו שאני נמצאת בתוכה, הלא מודעת, זה איזה קונפליקט בין רצונות.

ויש לי בעלגן בתוך הראש של מי אני אמורה להיות בסיטואציה הזאת, כי אני גם אימא ואני גם מנהלת, ואני רוצה גם, ואני רוצה גם. ואולי הרצונות האלה מחביעים גם איזה פחד, שמה יקרה לילדה שלי, אם אני לא יהיה אימא נוכחת. ומה זה אומר על מי אני, ומה זה אומר עליך הילדה הזאת תגדל, ואם אני עושה את הבחירה הנכונה, ואני מוצפת בספק ובפחד. אם אני במודעות, אני רגע יכולה לשמוע את כל הרעש הזה, ולנשום, ולגיד אוקיי, יכול להיות שיש לך אנדילי שנע slam יותר מרוקבת. יכול להיות שברגע שאני אשמע את כל הרעש הזה, אני אגיד, wow, wow, wow, אני יודעת מי אני, אבל אני אים לסבבה וכשיש תגדלות זה דבר נורמה לי, והכול בסדר, ואולי אני אגיד רגע, אני יודעת מי אני, וכן אני רוצה בשבועה הקרוב, בשבועה אם הקרובים, להיות יותר נוכחת בגן, וזה אומר שאני עבוה לעבודה, אבל אני אגיד לצוות שלי או למנהלת שלי, או שומים רגע?

לבק שלי יש כשיש תגדלות. אולי גדולים מהמצופה. וזה אומר שבשבוע הקרוב אני אגיע חצי שעה אחרי, ואני אולי שער חצי שעה יותר, או אמצע את הדרך להיות פרודוקטיבית יותר, אבל אני אתן חשיבות לדבר הזה. וזה בעיקר אומר שאני אבוא לעבודה בחצי שאולי איכור במרכאות מבחינת לוז, אבל רגוע. כשאני רגוע, זה אומר שאני מסוגלת לחשוב בבהירות, כי אני לא על המערכת הצבים הסימפטטית, אלא על הפרס סימפטטית.

אני רגוע, אני נושמת, אני יצירתית, אז זהו, אני מרגישה טוב. ואני מביאה את הטוב הזה, למ� Ranחב של העבודה. וכולנו ערים מכירים את זה, את מכירה את זה, את ההתבי ירגונים שנים. אם אני בא בהעברה, אבאי בזה באיתי. והאנשים שבאים בטוב, כן רגועים, כן שמחים, כן מאוזנים.

זה גם העתידיות שלהם בדיונים שלנו, בשיחות בינינו, בעימלים שלנו .base אני בא לבקש משהו והם לא מוזיעים פנים, בא להם לעזור. כי כשאנחנו בטוב, Zweageלנו להיות בטוב עם אחרים. זה כמו האיבון שזרוקים למים והעדבות שהן התרחבות. אז לטאת לגיטימציה לרגשות מאפשר מודעות. ומודעות אומרת שאני מתחילה להתבונן וlama question.

ואני בסקרנות כלפי הרגשות שלי. ואז כשאני בסקרנות כלפי הרגשות שלי? אני גם בסקרנות כלפי הרגשות של אחרים. אז מבחינתי, זה מתחיל ממש whose question בא� ממש בשאלה מאוד מאוד פרקטית. זה רגע השנייה באמת לקחת נשימה עמוקה, ולשאול את עצמי, מה יושב עליי?

ולתת לדבר הזה שם. אני לא זוכרת איפה קראתי, זה כבר לפני הרבה שנים, ומה זה ממש כלי עבודה שאני משתמשת בו. כשאני נותן את שם לרגש, זה כאילו הופך איזה משהו נורא נורא מורפי וגדול ומורכב ומאיים ומינננים אפורים כאלה, ומשהו שהוא מאוד קוארנטי, ממוקד, קטן. אני מבינה שמה שיושב עליי זה שקשה לי לעשות בכי, וקשה לי לשד את הכאב של הילדה שלי, וקשה לי להיפרד ממנה. ועכשיו אני צריכה להמשיך ליליום עבודה, אז שנייה אני אכמול את עצמי.

שנייה אני, אני אשב שם באותו ואני אכח נשימה עמוקה, ואני אגיד לעצמי, הכל בסדר, אני יהיה רגע איתי. הרגש הזה כשיווי מבחינת איכשהו מתנהג במוח הוא עובד כמו גל. כשאנחנו נותנים לגיטימציה, קבלה, חמלה, חמלה זה אולי מילה של איפה הם אנשים הרגשים שהגדולה, אבל המשמעות שלה זה בעצם לפנות לזה מקום ולהתייחס לזה כאל תופעה אנושית נורמלית. ואז איך נראה הגל הזה כשאנחנו מפנות לו מקום, ולא שופטות אותו, ולא הודפות אותו, ולא מתחיקות אותו, ולא מנסות להצמצם אותו ולדפדף אותו, הגל הזה מתחיל קטן, מגיע לפיק שלו, ומי שם הוא דואח ומתפוגג מעצמו. וכשאנחנו מאפשרות לדבר הזה להתרחש, המשך של הגל הזה במוח זה בין 60 -90 שניות, זה הכל.

מה קורה כשאת הודפת הוא גדל ומתעצם, גדל ומתעצם, ואז מקום 60 -90 שניות באמפליטוד היחסית קטנה, זה הופך להיות כפול או משולש באמפליטוד השעולכת וגדלה, ובעצם ברגע שאנחנו מפעילים שיפוטיות כלפי הרגשות, האוצמה רק הולכת ומסתחררת, זה כמו איזה מערבולת שעולכת וגדלה, זה כדור שלג שמתגלגל. אני רוצה גם לתת טיפ למי שאומר אני לא בדיוק יודע לתת לזה שם. אני לא יודע אם אני כועס, אם אני מאוחזהep, Riskali, אני לא יודע איך קורם לזה, אני יודע שאני מרגיש. ויש באמת הרבה אנשים שאין להם את הספה רגשית הזאת, כי ספה רגשית, זה משהו שרשו אותו בבית שלנו, או שלמדנו אותו, או שבאהבי אנשים באמת אין את הדרך לתת שם להרגשות שלהם. נכון, אז הנה שתי יצאות.

אחת החלוקה הכי בסיסית והח circumstanceה, HAVE זה בפוזיטיב או בנגטיב. כאילו, וזה קל לנו לדעת, כי גם אם אני לא יודעת אם זה תסקולו אכזבה, אני יודעת שזה לא, זה לא כיף לי. אז רק לדעת שרגש שלי אומר שאני כרגע מאיזושהי סיבה שגם אם אני לא מודעת אליה, המוח שלי מפרש את הסיטואציה כאיום. לפעמים עצם ידיעה זו עוזרת לי להסתכל על המצב כזה להגיד, אני רגע, מאוימת? לא.

כאילו, זה לא נוח לי, אבל אין פה איום. וכמו שאני מבינה את זה, כאילו, משהו נרגע. יש כאילו פתאום איזה פרופורוציה, איזה פרספקטיבה שאני פתחת, כי הפרשנות היא הייתה אוטומטית, בזכות המודעות לרגש, אני יכולה להגיד רגע, מוח שלי נתן פרשנות אוטומטית, אבל עכשיו אני יכולה לתת פרשנות מבחירה באופן מודע. ופשוט לנשום ואני פתחתי פרספקטיבה, זה כלי אחד, כלי שני, במקום, אם אתם לא יודעים למצוא את השם המדויק לרגש, תשתמשו בצבאים. זה כחול, זה ירוק, זה אדום, זה ורוד, זה צעוב, וזה יעזור לכם הזכור שרגש הוא לא טוב, אורה.

ומה זה גביר פנימי כזה? זה פשוט מצב הוויה, מצב תודעה, שוב שהוא אינדיקציה חיווי לפרשנות, וכשאני אומרת, אני יש לי גל כחול, זה נשמע הרבה פחות מפחיד ומתריד, מי יש לי גל של תסכול. אוקיי, אז אני רגע עם כחול, והגל הכחול הזה הוא חלק ממני, כי באותו זמן יש גם עוד צבעים בטוחי. פשוט הגל הכחול הוא כרגע בקדמת הבמה. כמו שיש גל כחול, זאת אומרת, יש לי קושי מבחי של הבת שלי, אם אני ממשיכה עם הדוגמה של הילדה בגן, בחלקים הנסתרים של הבמה, יש לי גם אולי סקרנות למשימה החדשה שלי או לפרויקט חדש, ויש לי גם אהבה לחברות שלי, ויש לי גם תשוקה לא יודע, צרתי מצויירים, יש לי, אני בן אדם שלם.

וכשזה כחול, אני יכולה להגיד אוקיי, זה חלק מהמינד השלם של הצבעים, אנחנו בני אדם, בכל רגע נתון יש את כל המינד, אבל בכל רגע נתון לפעמים בפרונט, כאילו יש משהו אחד, ואז הסם את זה באיזה מסגור שזה מה שנוכח כרגע. בואו ניתן על זה מקום, אם זה משהו חשוב בואו נתפל בו, זאת אומרת, אם זה איזה רגע שמספר לי סיפור משמעותי, בואו נתפל בו. ואז נפנה מקום לכל שער הצבעים, לכל שער הדברים שהם חלק מאיתנו. אז זה ככה שני קילים שאפשר להשתמש מהם ביום -יום, אם אני לא יודעת לקרוא לזה בשם, במקום להבד את האדיים ואת הרגליים, להגיד אוקיי, אני כחול כרגע. זו באמת קילים פרקטיים שאנחנו יכולים ככה לעזור לנו.

אני חושבת, שזו באמת מתחיל בילעצור. זה הרגע מתחיל בשנייה להבין, שכשאני מבשאת את הרגשות שלי, ואני יודעת מה אני מרגישה, זה יעזור לי לנהל את החיים שלי כמו שאני רוצה להיות בחיים שלי, בנוכחות שאני רוצה להיות בה. זאת אומרת, יעזור לי לקבל החלטות שאני רוצה לקבל ולהיות רגועה על הכביש, כי לא בא לי להיכנס לריבים אף אחד על הבוקר ולהגיע לעבודה וגם כשמישהו מתנהג אליי בטורה אגרסיבית או לא נעימה, כשאני רגועה אני יודע להתייחס את זה ממקום אחר, אם אני לא רגועה אני אכנס בו במאה כמה שבדיוק באותו אופן. או אשתוק ואחר כך אליך כל היום, אם למה לא אמרתי, למה לא אגבתי, למה לא עשיתי, נכון? אנחנו או בפאט, או בפלאט, או בפריז, כשאנחנו לא בחיבור ובהקשבה לרגשות שלנו, כי זה המערכת האוטומטית.

ככה נראית מערכת הפלע האוטומטית בצד החשוך של הרגשות, כשאנחנו תח התיום. אם הייתי מסתכלת על יום -יום במקומות עבודה, לרגשות עדיין יש הרבה פוחות מקום, הרבה פוחות לגיטימציה. אז מה אנחנו כאנשים שעובדים בתוך ארגונים יכולים לעשות? אז קודם כל, זה כמו שאת אומרת לשנות את התפיסה שלנו. אני חושבת שאת יודעת, החשיבות של הפרק הזה קודם כל, בראש ובראשונה, לפני הקלים, זה התפיסה השונה.

בסוף אנשים מהניסיון שלי, ובטח מנעלים ומנעלות, אנשים שהם פרו -אקטיבים שמסימתיים, אם הם משנים תפיסה ורגשות פתאום הופך להיות ממה שהוא במרכאות רע, למה שהוא חיוני, אז גם אם חסרים להם קלים, הם ימצאו את הקלים. יש היום, אתה יודעת, פעם היינו אומרים גוגלית, היום צ 'אט, וספרי, לא חסר, מידע וקלים במרחב הרגשי, ואם אתם רוצים, אתם מוזמנים, אני אגיד, אתה יודעת, אבל יש מלא. אבל קודם כל לשנות את התפיסה, קודם כל להגיד, הדבר הזה שעד היום ניסינו להימנע ממנו ושפתנו אותו, בואו נשנה את הסיפור. רגשות, זה לא רק שזה לא דברה, זה דבר חיוני, חיוני לתפקוד שלנו, חיוני לביצועים שלנו, חיוני לאולבינג שלנו ושל העובדים שיתנו ושלנו, בככל שרגשות יהיו חלק מהמרחב האנושי השלם גם בעבודה, כך גם האיכות חיים של האנשים שנמצאים פה איתנו, כולל אותנו, וגם הביצועים והתוצרים שלנו יהיו הרבה יותר טובים. שינינו פרספקטיבה, שינינו תפיסה, עכשיו בואו נבין איך, אבל קודם כל, את יודעת, זה קודם כל הלמה, כאילו קודם כל החיבור, להבנה הבסיסית הזאת.

ואז באמת אנחנו נתנו קצת כל מנקלים, התאמרת ובצד, קודם כל תעצרו, ותעצרו אומר תפנו את הקשב גם למרחב הרגשי, קודם כל פנימה של עצמכם, ואחר כך אולי גם למרחב הרגשי של האנשים שאיתכם, אתם יושבים בשלוחן דיונים, האם אתם יודעים או יש לכם עובדים שצוות שאתם מנהלים, האם אתם יודעים מה הם באמת רוצים, האם אתם יודעים מה הם מרגישים, האם אי פעם ניעלתם איתם שיחה עליך הבוקר שלהם מתחיל ומה שלומם, ע españرتם באמת, מינוס סטמים, אני לא מתעניינת ומה שלומי, אני גם פחות את עניין במה שלומך ,ough אם אני אשאל אותך מה שלומך זה לא כי באמת חפת Martinez, כי זו מין איזה נימוסים שלux מה שלומך, ובואו נתקדם. אבל אם אני מבינה את ההשלחות ואת המשמעות, לפעמים כל מה שצריך זה שתי דקות או שלוש דקות של שיחה אותנטית, זה לא הרבה זמן, זה לא שעות, וזה לא צריכה להיות שיחת נפש, וזה לא תחליף פסיכולוג, לא, זה איזה, לפנות איזה מקום שאומר, האנרגיה הזאת נוכחת בחדר, ואם אני התעלם ממנה, היא לא לא תהיה פה, להפוך הוא, היא תשפיע בלי שליטה. ואם אני רוצה לנעה את החדר, זה אומר שאני רוצה לקחת בחשמון שהאנרגיה הזאת היא יושבת כאן גם, כשנותנים מקום לרגשות, הם מתפוגגים. זה גל שהוא, כשהוא מקבל את המרחב ביטוי שלו, 60 -90 שניות. אני חושב שזה אולי אחד התובנות הכי פרקציות לצאת מנים מהפרק הזה, כי יש באמת איזושהי קונספציה, שרגשות זה דרמה, וזה מתחיל להיות מין אירוע בלתי נשלט כזה, ואנשים מתחילים להביע את עצמם ומניה ולמי זמן לדבר הזה.

אבל כשאנחנו מבינים, שכל המקולצורך הפסיכולוגי של כולנו זה שיראו אותנו, וכל הדרמות מצטמצמות מאוד, זאת אומרת, כשהרגשות שאנו מקבלים ביטוי, את הביטוי בגודל הנכון והמדויק להם, זה פשוט חולף. זה פשוט חולף, כי זה טבעי וגיוני. ולאנשים רגישים מאוד, אני מקווה שאתם יוצאים מהפרק הזה, עם איזושהי מחשבה של באמת קיבלתם התנה ענקית, קיבלתם הרבה מודעות, קיבלתם איזושהי פרספקטיבה של האחרים אין, הם לא רואים את מה שאתם רואים, או רואות. זאת מותנה להשתמש בה, לא להתבייש בה. ברשותך, אגיד עוד שני דברים.

אחד זה שבאמת מציאו תהיה שתקפול של תודה, וזה אומר שרגש ישפיע, במודע או שלא במודע, אז אם כבר אנחנו מעדיפים שזה יהיה כן במודע, כלומר שיהיה לנו בחירה, איך להשתמש באנרגיה הזאת היא באופן מאיטיב. והדבר השני זה אל תפחדו מהפחד, זאת אומרת, גם אם רגש הוא כרגע דרמה, אז קודם כל, אם אתם מנהלים או מנהלות, ויש לכם עובד או שזה אתם, אבל נגיד ברמה הנהולית, יש עובדת עובד שיש שם דרמה, להתנהל כאילו זה קיים לא הולך לעזור, בשום צורה שעי. אז גם אם אין לכם תקלים, או גם אם אתם רוצים עזרה, לתת לזה, הקנולג 'בן, טריקו גנישן, ואפילו להגיד, זה משהו שאני כמנהלת לא יודעת לעזור בו, אבל בואו נראה שעץ מקבלת עזרה. סתם אני אומרת, אנחנו עכשיו גם את יודעת, זה תקופה של מלחמה, ואז בסדר, אז אני יכולה לחבר את העובדת שלי, למצות הנטיב, שהיא תקבלת סיוע הרלוונטי, או את העובד, שהיא תקבלת התמיכה המתאימה, והיא אוכל להגיע לעבודה כשהוא שקט, ובאמת, זה לא תמיד התפקיד שלי כמנהלת לתת את המענה הרגשי. אבל כשאני רואה את הרגשות, אז גם אם אני לא יכולה לתת את המענה, אני יכולה לעזור לתת את המענה, ואני מרוויחה בן אדם, ואת הקישורים שלו, ואת היכולות שלו.

אל תפחדו מהפחד, אל תפחדו מהרגשות, תתייחסו אליהם, מהפוך הוא אפילו התאמרתי שתמשו בהם, במובן הכי תהור ומייטיב של הדבר, זאת אנרגיה נוכחת, תנתבו אותה לטובת האנשים ולטובת המשימות. בסוף מי שמבצע את המשימות, הם אנשים. וגם ראה אלף אחוז. מהתי, תודה רבה. תודה לך.

איזה כיף. ממש תודה.

תודה שגדשתם את הזמן להזין לפרק הזה. אני שמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לא, להניג את החיים שלהם, להצלחה ולחיים טובים ומוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.