פרק 84 - אבא ואמא קרייריסטים | איך עושים את זה? | עם אנה בלום

Summary

---

סיכום מפורט לפרק 84 – "אבא ואמא קרייריסטים | איך עושים את זה?"

פודקאסט: From Manager to Leader – עם טוני ערד פליק
אורחת: אנה בלום, מנהלת חוויית משתמש ב-AT&T
תאריך: 14.1.2026

---

נושא ומטרת הפרק

הפרק מביא לשיח פתוח, כן ושופע כלים אמיתיים על התמרון המאתגר בין הורות לשני הורים עם קריירה אינטנסיבית, גידול ילדים בתקופות כאוטיות בישראל, ושמירה על זוגיות, מסגרת עצמית ומקצועית. טוני ואנה מציעות נקודת מבט פרקטית, מחוברת לאדמה ולאידיאלים, ומשרטטות דרכים פשוטות וישימות, לצד עיסוק כן ברגשות אשמה, ערכים ותקשורת - גם בתקופות קיצון.

---

נקודות מרכזיות ודיון עיקרי

אתגר ניהול הבית והקריירות בסביבה "משוגעת"

• המורכבות היומיומית:
  לדוגמה, 24 קבוצות ווטסאפ שקשורות רק לילדים (אנה, 03:01) – "יש לי שני ילדים. וואו".
  שגרת עומס מתמשכת, לצד נקודות קיצון (קורונה, מלחמות) שמאתגרות עוד יותר.
• תפקידים ואחריות במשפחה ממוקדת קריירה:
  אנה – מנהלת ב-AT&T, בעלה – מערכות מידע בשיבא (תפקיד דחוף, לעיתים מציל חיים; 03:32).
  ההתנהלות דורשת גמישות רבה, בעיקר כשלפעמים "החיים נכנסים לתוך העבודה" וההפך (05:00).

ערכים, סדרי עדיפויות ומיקוד שליטה פנימי

• בחירה מודעת ותחושת שליחות הורית:
  טוני משתפת (05:53):
  "כשאני הבאתי ילדים לעולם, לא עלה בדעתי בכלל לחשוב כאילו מה הם סדרי עדיפויות... זה כנראה התפקיד הכי גדול שלקחתי על עצמי".
• הבהרת ערכים אישיים והיכולת להציב גבולות:
  אנה (07:13):
  "לי מאוד חשוב שאני אהיה עצמאית... הערכים עוברים טלטלה כשנכנסים ילדים, וזה הופך למורכב".
  טוני (08:30):
  "כשאני יודעת מה חשוב לי, אז אני יודעת איך להציב גבולות... אוטונומיה בעיניי זה לא מהעולם, אני דורשת אוטונומיה מעצמי".

כלים יישומיים ותובנות מרכזיות

בניית מסגרת מובהקת וגמישה (11:40 ואילך)

• חלוקת שבוע ברורה בין בני הזוג
  אנה: "ראשון וחמישי ימים שלי עם הילדים, שני ורביעי ימים של איליה, שלישי – סבא וסבתא".
  בימים "הארוכים" – מיעוט מחויבות משפחתית, אפשרות לפגישות, ספורט, חברתיות.

• דגש על ריטואלים וזוגיות כעוגן (13:37):
  דייט שבועי, מודעות לחשיבות זוגיות:
  "כששמים את הזוגיות על מדף רחוק במחסן, היא נרכבת... חייבים להשקיע בזוגיות".

שותפות אמיתית – לא "עזרה" אלא אחריות שווה

• טוני (15:13):
  "גברים לא עוזרים בבית... בעלי הוא אבא של הבנות שלי, כמו שאני אימא שלהן. אין לי ציפייה פחותה ממנו".
• דיון כן על איך מגיעים לסימטריה, מדוע צריך לדבר על זה מבעוד מועד, ואיך חוזה זוגי מתהווה.

תיאום ציפיות ממוקד ויומיומי

• תכנון שבועי (22:25):
  "בשבת בערב אנחנו יושבים ממש על היומנים ומנסים לפצח מה צריך לקרות השבוע".

• גמישות ותקשורת סביב בלת"מים:
  למצבים של ילד חולה, אירועים בלתי מתוכננים – תמיד תקשורת פתוחה, התגייסות, מציאת פתרון, בלי פנקסנות (20:12–21:28).

• ציטוט זכור (27:24):
  "אני בת זוג, אני דואגת לבעלי, אני אימא, אני דואגת לילדים שלי, הם בחרדות מטורפות, אני בחרדה, העובדים שלי בחרדה... ובין לבין יש עבודה."

עבודה, הגשמה ותחושת ערך

• על כניסת העבודה הביתה והפיתוי להישאב לעבודה:
  "יותר קל לשים את חיי המשפחה הצידה, כי העבודה מדודה באקסלים... והיעדים בעבודה קצרים בהרבה לעומת המשפחה" (28:07–28:31).
• הצעה "לעדכן ערכים" – הכרה שהשיחה עם עצמנו על מה חשוב לנו משתנה עם החיים (29:18–29:51).

קיצון ומשבר – סיפור מתקופת מלחמה (26:24 ואילך)

• אירוע אקוטי: מלחמה, בעלה (איליה) בבית חולים מסביב לשעון, טילים על מרכז ישראל, ואנה לבד עם הילדים בחרדה – "חזיתות" בו זמנית בבית, בעבודה, בזוגיות.
• התמודדות עם רגשות אשמה כחלק מאמא עובדת (30:33).
• הכרה בעוצמת המשמעות של לבקש עזרה ולפנות לקהילה – אפילו כש"מרגישים שאין מספיק לגיטימציה", חשוב לדעת לבקש ולפרט מה עוזר באמת (34:45-37:03).

---

ציטוטים בולטים לציון

• אנה על התקשורת בשגרה וברגעי קיצון

  • "המדרון לפנקסנות מאוד חלקלק. אנחנו לא רוצים להיות שם." (20:12)
  • "הדיפולט שלנו הוא להדוף את זה ולהגיד, לא, מה... אני מסתדרת, הכל בסדר." (35:12)

• טוני על ערכים ומנהיגות פנימית

  • "ערכים לפעמים זאת מילה גדולה... אבל אם אני לא יודעת מה חשוב לי, אני גם לא יודעת לתקשר את זה." (31:59)
  • "תחשבו, כמו מכל פרק, מה זה הדבר האחד, אחד קטן, שאתם יכולים/ות לקחת..." (37:33)

---

טיימסטמפים לדגשים מרכזיים

• 03:01–05:53: עומס שגרתי + ניהול שגרת לחצים ותחושת שליחות הורית.
• 07:13–09:55: ערכים, עצמאות, מיקוד שליטה, בחירה מודעת.
• 11:40–13:37: בניית מסגרת שבועית וחשיבות הזוגיות.
• 15:13–17:39: חלוקת אחריות בין בני זוג ושגרות זוגיות.
• 22:25–23:42: ישיבות תיאום שבועיות, גמישות עם בלת"מים.
• 26:24–29:51: התנהלות בקיצון – בעיות שגרה בתקופות מלחמה.
• 30:33–32:31: חידוד ערכים, תקשורת מתעדכנת וסקילס להורות ולניהול.
• 34:45–37:03: דוגמה לבקשת עזרה בקהילה בשעת חירום, ומשמעות התמיכה ההדדית.

---

כלים פרקטיים ממוקדים (סיכום)

• בירור עצמי מתמשך מה חשוב לי/לנו, ערכים וסדרי עדיפויות – זה הבסיס לכל פעולה וזוגיות.
• תיאום ציפיות גלוי, חוזה זוגי – לדון בו מראש ולעדכן בהתאם למציאות החדשה.
• חלוקת עבודה ומסגרת קבועה אך גם גמישה; לא לפחד להגדיר ולשנות.
• ישיבות תיאום שוטפות – לפחות אחת לשבוע.
• לבקש עזרה, להפעיל רשתות תמיכה ולעשות זאת ללא אשמה – לדעת לפרט מה בדיוק עוזר.
• להשקיע באופן אקטיבי בזוגיות, לייצר ריטואלים שמשמרים אותה.
• תקשורת פתוחה ורפלקטיבית – גם (ובעיקר) בגלל עומס, חרדה ותקופות קשות.
• הכרה שלא תמיד הכל סימטרי, אבל חשוב להנכיח ולהוקיר את התרומה של כל אחד.

---

לסיכום (36:19–37:49)

טוני ואנה משרטטות בצורה כןה ומעשית את הדיאלוג שבין הגשמה וקריירה להורות – לא כמודל חלומי (שאינו מציאותי), אלא בשורשיו הפרקטיים. הן מדגישות: השיח הזה על ערכים ושיתופיות הוא מסע מתמשך, הדורש תנועה, גמישות ופתיחות.
כל מה שנדרש – לבחור טכניקה או כלי אחד קטן ליישום ולצמוח ממנו.

---

"זה הכל בקטנה." (טוני, 37:33)

---

הערה: ניתן לפנות אל טוני בכל אחת מהפלטפורמות לדיון, תגובה או המשך השראה (בסיום).

Transcript

[A]

היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה אל הובלת החיים, הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ארד פליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה, בהייטק מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון.

והיום נדבר על אבא ואימא הקרייריסטים, מה עושים ואיך מנהלים את החיים ואת העומס בעבודה ובקריירה ובמימוש העצמי שלנו כשמגדלים ילדים בישראל בתקופה הזאת, ואיך עושים את זה בכל זאת בטוב. אז כדי לדבר על הנושא הזה הזמנתי את אנה בלום. אנה היא מנהלת חוויית משתמש ב-AT&T והיא עושה עוד המון דברים מופלאים, ובואי תספרי את על הדברים המופלאים שאת עושה, שבת, העיתונאי, איזה כיף לי להיות פה, תודה רבה, אני אנה בלום, אני מנהלת חברת משתמש ב-AT&T, ויש לי עוד כל מיני כובעים, אז אני בת זוג של איליה, בעלי, ואני אימא של שני ילדים קטנים, אפשר לומר, נועם וחן, בני עשר ושבע היום, ואני בת של ההורים שלי. ובתוך העבודה שלי אני עושה עוד המון המון דברים, אני מנהלת את קהילת הנשים של AT&T ומדריכה חוויית משתמש. אז יש לי הרבה מאוד כובעים, חלקם בתוך העבודה וחלקם גם בחיים האמיתיים.

כן, לגמרי, לגמרי, הרבה מאוד כובעים. אני אגיד, גם בתוך העבודה זה מהיכרות לא מאוד עמוקה עם כל מה שאת עושה. זה נשמע שכל אחד מהכובעים הוא סמי משרה מלאה. לגמרי. והכל קורה במצוינות ובטוב ועם תוצאות מדהימות, שזה מדהים.

תודה. אז בואי, בואי תלמדי אותנו קצת איך חיים את הסיפור הזה. נתחיל אולי מהקושי. כן, אז אני חושבת שאחד הדברים זה להבין שזה באמת לא פשוט. ויש כל כך הרבה סיפורים שהיה לי ממש קשה לבחור, כי בעצם יש את השגרה היומיומית שהיא מאתגרת.

סתם בשביל התרגיל, בבוקר עברתי על הוואטסאפ שלי והסתכלתי כמה מהקבוצות שיש לי הן של הילדים, שקשורות לילדים. הגעתי ל-24 קבוצות פעילות ברגע זה. יש לך שני ילדים. יש לי שני ילדים. וואו.

אז אני אומרת שזה בפני עצמו עומס. עומס. ויש את הדברים, הנקודות קיצון שאנחנו בעצם חיות בשנים האחרונות. יש את התקופה של הקורונה, שפתאום מצאנו את עצמנו שנינו בבית. אני רגע אגיד בעצם מה בעלי עושה.

אז אני בעצם מנהלת חוויית משתמש ב-AT&T, בעלי עובד במערכות מידע של בית חולים שיבא. והוא מתעסק בכל מה שקשור לדאטה של הבית חולים, שזה תפקיד שהוא מאוד demanding והוא גם באמת חשוב. לא שהתפקיד שלי לא חשוב, אבל בסוף הדאטה הזה עוזר לקבל החלטות בתוך הבית חולים. אז באמת לפעמים עניין של חיים ומוות. וואו.

כן. אז בקורונה מצאנו את עצמנו, שנינו בבית, הקטן שלי היה בן שלוש, הגדול שלי היה בן שש, גרנו בדירה קטנה בלוד, שלושה חדרים, ללא חדר עבודה, שנינו בהתחלה היינו בבית, זה מהר מאוד נגמר, כי מהר מאוד בעצם הוחלט בבית חולים שהם צריכים להיות רק בבית חולים, שאז הוליד אתגר אחר, אז לנסות לתפקד. כשכולנו באיזשהו סטרס, כי באמת בקורונה היה הרבה מאוד לא מובן, לא כל כך ידענו מה קורה ומתי זה ייגמר, האם זה ייגמר, ולעבוד עם ילדים קטנים בתוך דירה כשאין בעצם סביבה שהיא כל כך תומכת ברמה הפיזית, כלומר זה לא שאני יכולה לקחת את עצמי להסתגר באיזה חדר ולהגיד, אוקיי זהו, פוס משחק, עכשיו אני אבדת. אני חושבת שאנחנו כבר לא זוכרים, בגלל שעברנו כל כך הרבה מאז, אקוטי ומטורף בחיים שלנו. קודם כל, מי לימד אותנו להיות 24 שעות עם הילדים שלנו?

נכון. מי לימד אותנו בכלל, כאילו, משגרים אותם למסגרות בבוקר, וזהו, ואנחנו הולכים לעבודה לעסוק בשלנו, נכון? נכון. ופתאום הבית נכנס לעבודה, והעבודה נכנסת הביתה, וכולם גם בסטרס הישרדותי של מגפה, של לא רק עבודה מרחוק, אלא ריחוק חברתי, נכון. ויצורים חברתיים, ומשפיעה.

היום אנחנו כבר חיים מציאות שהיא כל כך הרבה יותר קיצונית, שכבר שכחנו כמה המציאות ההיא הייתה מורכבת. נכון. אני חושבת שבאמת כשמנהלים בית ששני ההורים בו יש להם קריירה, וזה לא שיש המון סבים וסבתות, וגם אם יש, זאת עדיין בחירה. נכון. זה תלוי ככה מה האג'נדה של החיים שלנו, איך אנחנו רואים גידול ילדים ואת התפקיד שלנו בחיים שלהם ואת המימוש העצמי שלנו בעבודה.

שמעתי ראיון עם אחת המנכ״ליות היותר מרשימות והיא אמרה שכשנולדו לה ילדים זה היה לה ברור שהקריירה שלה תימשך ומישהו אחר יטפל בילדים והיא תהיה שם כשהיא יכולה והם חשובים לה מאוד אבל המימוש העצמי שלה הוא קריטי מבחינתה וזה היה לה מאוד מאוד מאוד ברור וכששמעתי את זה משהו בהתכווץ קודם כל, כי אמרתי לעצמי, כשאני הבאתי ילדים לעולם, לא עלה בדעתי בכלל לחשוב כאילו מה הם סדרי עדיפויות, כאילו, הבאתי ילדים לעולם, לקחתי על זה אחריות, אמרתי לעצמי, אוקיי, זה כנראה התפקיד הכי גדול שלקחתי על עצמי, ואוקיי, כאילו, עכשיו מה עושים עם זה? אז סיפרתי את הסיפור הזה כדי להגיד שכאילו, לפעמים יש לנו את ה-how life should be שלנו, שהוא נורא נורא ברור לנו, לג'נגל אותן. בדיוק. אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת, ואני מרגישה שהיכולת שלנו להצליח בדבר הזה מאוד מחוברת לכמה אנחנו מחוברים למה שחשוב לנו. אנחנו כמובן נדבר בהמשך גם על רגשות אשמה, אבל אני מרגישה שרגשות האשמה הולכים וקטנים ברגע שאת יודעת מה את רוצה ומה חשוב לך.

אני יודעת שאחד הערכים שמפעילים אותי זה הערך של העצמאות. לי מאוד מאוד חשוב שאני אהיה עצמאית מהמקום שאני אדע להחזיק את עצמי, ולא משנה מה, בין אם זה עצמאות כלכלית ובין אם זה שאני יכולה לצאת עם חברות מתי שאני רוצה לצורך העניין, ולפעמים הערכים האלה הם קצת עוברים טלטלות קטנות ברגע שהילדים נכנסים, וזה הופך להיות להרבה יותר מורכב, פותחת את הדלת ואני יוצאת, כן. ברגע שיש ילדים, אז כבר יש סביב זה איזושהי אופרציה. וכדי שזה יקרה, צריך לעשות דברים שהם יותר קונקרטיים כדי לעזור לזה לקרות. כי אני באמת לא מאמינה בלוותר על.

אני לא יכולה לדמיין לעצמי לשים את החיים שלי על hold, ולהגיד, לא, לא, לא, עכשיו אני רק עם הילדים או רק עם הקריירה, אני מבינה ש... כל הדבר הזה זה ההחלטה באמת שקיבלנו, ועכשיו איך אנחנו בעצם עושות את זה. כן, אמרת כאן כמה דברים שבעיניי הם מאוד מאוד מאוד חשובים. אחד הסיפור הזה של מיקוד שליטה פנימי. כשאני יודעת מה חשוב לי, אז אני יודעת איך להציב גבולות ואני יודעת איך להניע את החיים שלי לכיוון הזה.

אני מלווה הרבה מאוד אנשים. גם מנהלות וגם מנהלים בכירים שנמצאים בתפקידים מאוד מאוד demanding, ולא לכולם יש את הבהירות הזאת של מה יותר חשוב עכשיו. והסיפור הזה של אוטונומיה, בעיניי עצמאות זאת מילה שהיא יותר רכה. אני דורשת אוטונומיה מעצמי, לא מהעולם. אני, לי חשובה שתהיה לי אוטונומיה, אני מאוד דומה לך בעניין הזה, כמו שאני מאמינה שנכון, ואז זה צריך לקבל ביטוי בחיים, אז עוד מעט נגיד מה אנחנו עושות כדי שזה יקרה, אבל רגע שנייה לזהות את מה חשוב לנו, בדיוק.

זה הצעד הראשון, כי אם אני לא יודעת מה חשוב לי, אני כל הזמן אסתובב ואשים את כולם, בדיוק. וזה שהם לא ממלאים את הצרכים שלי, בעוד שאני לא יודעת מה הם הצרכים שלי שהם צריכים למלא, וזה endless loop שמאוד מאוד לא כיף להיות בו. בדיוק, בגלל זה אני מאמינה שבאמת הצעד הראשון זה לעשות איזושהי עבודת עומק עם עצמי ולדעת להבין מה הדבר הזה שמפעיל אותי, מה הדבר הזה שחשוב לי, מה הדבר הזה שלא משנה מה אני לא מוכנה לוותר עליו, מה הערכים שלי בעצם. וזה תהליך שבעיניי כל מנהל ומנהלת, והאמת שכל בן אדם צריכים לעשות כדי שהחיים פשוט יהיו יותר פשוטים. נכון, אז אני רוצה להגיד שהעניין עם ערכים...

זה שאני יכולה להגיד שאני גם שוחרת חופש וגם בעד קולבוריישן וגם בעד אונרשיפ וגם בעד, וזה נכון, אני כולי בעד הכל. איפה זה מתנגש? בקונפליקטים אמיתיים של אחרים. ושם צריך לבחור איזה ערך יותר חשוב, וכשאני יודעת מה הערכים שלי, זאת הסיבה ששווה לנו לעשות את, אני תמיד מחפשת את הוויפאם, כי אנשים שמאזינים לפודקאסט הזה הם אנשים מאוד עסוקים, טוב, אני הולכת לחקור את הערכים שלי, אבל חשוב לעשות את זה, ולו כדי שכשיש קונפליקט בין הערכים, בין האוטונומיה שלי לבין שיתוף פעולה עם מישהו אחר, אני אבין עבורי מה חשוב לי. נכון.

ואחרי שאני יודעת מה חשוב לי, אז אני גם צריכה לדעת לתקשר את הדבר הזה, ואני חושבת שפה הרבה מאיתנו נופלים, נכון. בגלל הרבה מאוד דברים. גם בגלל שהכסף של החיים נורא מהיר, גם בגלל שיש איזה ערפל קוגניטיבי שאנחנו נמצאים בו מרוב עומס, מרוב הצפה. נכון, אפרופו 24 קבוצות, רק של הילדים. אני באמת תוהה איך אפשר לנהל כל כך הרבה דאטה, אבל זה כבר סיפור אחר.

אז בתוך הסיפור הזה, השאלה היא איך אנחנו מתקשרים. אז בואי נחזור לאימא ואבא קרייריסטים. אני אגיד שאת גם אימא מאוד dedicated, זה לא שבחרת בקריירה שלך ובחרת לא להיות אימא, או לעשות outsourcing לדבר הזה, שאני לא אומרת את זה בביקורת, אני אומרת שזה פשוט לא המצב. אז איך עושים את זה? איך מתחילים כאילו, את יודעת, גם איליה קם בבוקר לתוך המשרה העמוסה שלו שpractically מצילה חיי, נכון.

איך מנווטים בין הטיפות? אז אני אתחיל מהדבר שהתחלנו לעשות מהרגע שהילדים נולדו. וזה יצרנו איזושהי מסגרת שהיא מסגרת מאוד מאוד קבועה. המסגרת הזאת נראית ככה, ראשון וחמישי זה הימים שלי עם הילדים, יומיים ראשון וחמישי לא משנה מה אני מסיימת מוקדם, יום ראשון זה קל אנחנו חברה אמריקאית, אין אמריקאים ביום ראשון ויום חמישי, שני ורביעי זה יום שבו היא לי עם הילדים, זה אומר שהוא יוצא מוקדם. ואני עושה את הימים הארוכים שלי, ויום שלישי זה בעצם היום שבו אנחנו מקבלים עזרה.

העזרה שלנו באה מסבא וסבתא, יש לנו מזל, יש לנו סבא וסבתא, כאילו ההורים של ליליה, שהם כל יום שלישי מתייצבים אצלנו, והם שם. באמת מתנה ענקית. כן. ואז מה שמעניין זה מה עושים עם היום הזה. בעצם יש את המסגרת, ואז מה קורה?

בעצם מה קורה כשמזיזים קצת? את יודעת מה, אנחנו עוד לא נזיז את המסגרת, רגע בתוך המסגרת. אז קודם כל, בימים הארוכים, זה הימים שבהם אני עובדת עד מאוחר. זה כל השיחות שלי עם ארה״ב, גם ביום שלישי, לצורך העניין היום שבו סבא וסבתא, תכף נדבר עליו, הוא יום מיוחד. אבל זה בעצם פגישות שהיומן שלי פתוח, חברים מארה״ב, בואו נדבר.

עוד משהו שקורה בימים האלה, זה שאני נפגשת עם חברות. עוד משהו שקורה בימים האלה זה שאני עושה ספורט בערב. אז בעצם ימים שאני ממצה אותם עד תום. יום שלישי זה יום מיוחד, כי בעצם גם אני וגם איליה לצורך העניין פנויים. מה שאומר ששנינו עובדים, אבל גם לפעמים אנחנו עושים את הדבר המוזר הזה שנקרא דייט, אנחנו משקיעים בזוגיות שלנו, לא, זה לא קורה.

כל יום שלישי, אבל זו הזדמנות שלנו לעשות דברים שהם רק שלנו. לבלות ביחד. כן. זוגיות זה דבר מורכב. נכון.

זה נושא שעוד לא עלה בפודקאסט הזה. זוגיות היא בעיניי העוגן של החיים שלנו, וכששמים אותה על מדף רחוק במחסן, היא נרכבת. נכון. כמו כל מערכת יחסים, זאת מערכת יחסים שצריך לעבוד בה. הבעיה...

היא שאנחנו לא מודדים שם הצלחה, וזה המקום הראשון שהכי קל להזניח וככה לשים אותו בצד, כי שאר הדברים הם הרבה יותר דחופים. נכון. והדרך להתגבר על זה לדעתי היא לייצר את הריטואלים הקטנים האלה, שהם חלק מהחיים, הדייט הזה ביום שלישי, או קפה של שישי בבוקר, או וואטאבר, לא משנה מה זה הדבר הזה, אבל זמן... נטו לבד, ביחד, שהוא רק שלנו. נכון, אני מאוד מסכימה איתך, ובאמת זה נושא בפני עצמו שהוא מאתגר.

עכשיו, מה קורה בבית בזמן הזה, בזמן שלצורך העניין אני לא נמצאת שם? בלי עושה הכל. הוא משכיב את הילדים, הוא עושה להם את המקלחות, הוא גורם לזה שהם יוכלו, שהם יפגשו עם החברים. בעצם, ביומיים האלה שאני לא נמצאת שם, אני יודעת שהכל יקרה. וזה קרה ככה מההתחלה, או שעשיתם את הדרך הזאת ביחד?

איך הגעתם למצב הזה? אני אגיד למה אני שואלת. אחד הדברים שהכי מטריגים אותי זה גברים שעוזרים בבית. גברים לא עוזרים בבית, הגברים הם... בעלי הוא האבא של הבנות שלי, כמו שאני אהיה אימא שלה.

בדיוק. זאת אומרת, זה לא... אין לי ציפייה פחותה ממנו להיות מעורב, כי אני אמא ואבא, להפך, יש לי בדיוק את אותה, זה ממש אותו דבר בעיניי. ואני חושבת שזה קצת אפקט בגמליון, קצת נבואה שמגשימה את עצמה, כי במקום הזה שאנחנו לא מצפים למעורבות, ואומרים, טוב, יש לו קריירה, טוב, הוא בן, הוא לא יחליף חיתולים, או וואטאבר, אני נשמעת לעצמי כמו שנות ה-70, כשאני אומרת את המשפט הזה. משפטים קשים מאוד.

משפטים קשים מאוד, ממש. אז עליי זה לא מקובל, שלי זה לא קרה, ושנינו עושים את הכל והתחלנו ככה מאפס, אבל אני מכירה הרבה בתים והרבה מציאויות אחרות. נכון, אני חושבת ששנינו לא נולדנו, וגם המערכת יחסים הזאת לא נולדה כשנולדו הילדים. אנחנו הכרנו לפני וידענו מה חשוב לשנינו, וזה כן משהו שנעשה גם ברמת המעשים שקרו, אנחנו הכרנו בלימודים, שנינו למדנו הנדסת מערכות מידע. מפתיע.

ואני תוך כדי הלימודים עבדתי. כלומר, העבודה היה חלק מהחיים שלי, הקריירה שלי התחילה הרבה לפני הלימודים. אפרופו העצמאות, היה לי חשוב שיהיה לי כסף תמיד גם כדי לממן את הלימודים שלי. אז השיח הזה, שהוא כן צריך לעשות אותו בוודאי הרבה לפני שילדים נולדים, צריך לקרות, כשנמצאתי היום בן זוג הזה בעצם, שאנחנו רואים שיש בעצם את ההתאמה הזאת, כי באמת זה לא מתאים לכל אחד, בואי נגיד את זה. יש גברים שכן עדיין רוצים את האישה שלהם בבית, ושהיא תהיה האימא הזאת שעושה את הכל.

לי היה מאוד מאוד חשוב שהגבר שלי יהיה... אבא אמיתי שיהיה האדם הזה שיודע גם להעריך את הדבר הזה שנקרא אישה עובדת, אישה שהיא קרייריסטית, שגם זה לא פשוט להרבה אנשים, הם גברים. כן, זה נשמע לי מאוד מאוד טריוויאלי, אבל אני מבינה על מה את מדברת. אז זה קצת מהמקום הזה של לדעת עם מי אני מתחתנת ולדעת שזה משהו שהוא מקובל על שנינו. אז אני רוצה להגיד לך שזה לא פחות ממדהים בעיניי ששמתם את הכול על השולחן, את החוזה הזוגי שלכם ואת ה-how life should be שלכם עוד לפני שנכנסתם לתוך הסיטואציה.

זה באמת כמעט אידיאלי, אנחנו לא עשינו את זה ככה, אנחנו זרמנו על החיים. אני אגיד שעמי הוא באמת האהבה הכי גדולה שזכיתי לה בחיים שלי, אנחנו נשואים, חגגנו 21 שנים לפני כמה ימים, אז כאילו זה לא שאנחנו נשואים שנתיים ואני אומרת את זה. אבל הדרך שלנו הייתה קצת אחרת, כי הגיעו הבנות, וכשהן היו קטנות, ואני הייתי מהנדסת ואחר כך מנהלת, ולעמי גם יש את הקריירה שלו, אז זה היה מאוד מאוד מאוד עמוס. ואני חושבת שזה פחות היה קשור אליו, ויותר אליי, שלקחתי הכל על עצמי. לקחתי הכל על עצמי, כי הרגשתי שזה התפקיד שלי.

ורק במקום שבו התמוטטתי, הבנתי שאני לא יכולה את הכל, ולמדתי לבקש עזרה, ולמדתי לתקשר את הציפיות שלי, ואז עברתי את התהליך הזה שדיברנו עליו לפני עשר דקות, של רגע מה חשוב לי, ואיפה אני רוצה לשים את האנרגיה שלי, ואיפה לא. אז בסוף כל הנחלים מובילים אל הים, נכון? אז יש הרבה דרכים, וכל אחד יעשה את הדרך שלו, אם אתם יכולים לשבת ולעשות את התיאום ציפיות הזה, ומה חשוב למי וזה, אז זה מדהים. ותיאום ציפיות תמיד יושב על מה שחשוב לנו, אחרי הבנה של מה שחשוב לנו. כי אם אני עם העובדים שלי רוצה לתת למישהו פידבק ואני לא יודעת מה חשוב לי, אז הפידבק שלי הוא יהיה באוויר, אני גם לא אעשה עליו אחר כך פולו-אפ כי זה לא מה שחשוב לי.

נכון. וזה לא יהיה בתודעה שלי. אבל אם מה שחשוב לי בצוות זה קולבוריישן, ויש לי מישהו בצוות שהוא יותר סוליסט, והוא פחות מתחבר, ואז באים לבקש ממנו עזרה והוא אומר, תעזוב אותי, זה לא חשוב עכשיו, או כל מיני דברים כאלה, אם אני לא יודעת להסביר למה זה חשוב, אני לא אוכל לתת לו את הפידבק הזה, ולתאם שם את הציפיות. אז בשבילי זה מאוד חוזר למקום הזה של, אנחנו צריכים לדעת קודם מה חשוב לנו. נכון, לגמרי.

דיברנו בעצם על הנושא של המסגרת, אבל המסגרת יש בה משהו באמת מאוד מאוד אידיאלי. כי בסוף יש את החיים ויש את המציאות. אז זה קצת מחזיר אותנו לנושא של גמישות ותקשורת שהיא אמורה לקרות ממש ברמה היומיומית. לפעמים יש משהו שדורש ממני עכשיו להיות כל השבוע בשיחות עם ארה״ב. יש איזשהו ווקשאפ חשוב, יש איזשהם לקוחות שהם יכולים לדבר רק ביום חמישי או משהו כזה, כן?

אז מה עושים אז? ואז בעצם זה באמת חוזר לנושא של כמה התקשורת היומיומית היא חשובה. המדרון לפנקסנות הוא מאוד מאוד חלקלק. מאוד. כן, ואנחנו לא רוצים להיות שם, לא עם העובדים שלנו, ולא עם הבני זוג שלנו, ולא עם המנהלים שלנו, עם אף אחד אנחנו לא רוצים להיות במקום של פנקסנות, כי זה באמת לא ייקח אותנו לשום דבר טוב.

אז מדברים ומנסים לחשוב על פתרונות. הפתרון יכול להיות שאנחנו נתחלף חד פעמיים בימים, או שהוא פשוט יחזור מאוחר, או מוקדם יותר, סליחה, באותו היום. כן, אני חושבת שכשמתחילים לדבר על דברים, אז... הפתרונות באים. הפתרונות באים, והשאלה היא איך הופכים את התקשורת הזאת לחלק מהריטואלים שלנו, כדי שנזכור לדבר על הדברים ונזכור לבקש עזרה.

כי כשאנחנו מבקשים עזרה, אז אנשים רוצים לעזור. נכון. בטח אם הם אוהבים אותנו והם בני הזוג שלנו, אבל גם בעבודה, כשאנחנו מבקשים עזרה, אנשים רוצים לעזור. זה מדהים ומפתיע בתוך העומס שאנחנו נמצאים בהם, אבל זה מאוד מדבר את תחושת השייכות שכולנו זקוקים לה, וכשמבקשים מאיתנו עזרה, אז אנחנו מרגישים שיש לנו מה לתרום וזה חשוב. נכון.

אפרופו הריטואלים, אחד הריטואלים שיש לנו, זה שאם אנחנו יודעים שהולך להיות שבוע... שיהיו בו איזה שהם אירועים חריגים, אגב עוד אירוע חריג שהומש היה לאחרונה, אספות הורים. יש לנו שני ילדים, והתחילה השנה והנה מתחילות אספות הורים, צריך להתפצל איכשהו ולהיות שמישהו צריך להישאר עם הקטן בבית ומישהו צריך להיות בשתי אספות הורים. בגלל זה אני גם לא מדמיינת לעצמי איך עושים את זה אנשים עם יותר משני ילדים, כי זה כבר לא חוקי הכמות. עם יותר משני ילדים או בהורות יחידנית.

וואו, שזה בכלל, אני מעריצה, אני מעריצה את האנשים האלה באמת. גם אני, לגמרי. אז את אומרת שכשיש את הגמישות הזאת ואת היכולת לתכנן קדימה את השבוע, כי יש את השיחות או את אספות ההורים, אז זה מסתדר. אז רגע, אני רק אסיים את המשפט. מה שאנחנו עושים זה בעצם שאנחנו ביום שבת בערב, אנחנו יושבים...

ממש על היומנים ומנסים לפצח את הדבר הזה של מה אנחנו צריכים שיקרה השבוע כדי שנצלח את השבוע הזה ביחד. עכשיו, זו משימה של שנינו. לשנינו חשוב שנהיה נוכחים באספת הורים, לצורך העניין, לצורך הדוגמה, או באותה פגישה עם הלקוח או באותו ווקשופ, זה לא משנה כרגע, ובעצם אנחנו יושבים ומנסים למצוא את הפתרונות. אז מוצא שזה מעין ישיבת סטטוס כזאת לאיך שורדים את השבוע הקרוב. מעולה, אני מאוד אוהבת את זה, אני במוצ"ש יושבת ומתכננת לעצמי את השבוע, הפלנד הוויק המפורסם שלי הוא או במוצ"ש או בראשון בבוקר, וזה משהו שמייצר המון בהירות, אם עושים את זה על כוס יין, עם גבינות או מה שבא לכם, אז זה אפילו עוד יותר כיף.

פלוס דייט. פלוס דייט, אז זה בכלל הופך את זה לכיף, אבל מה שמהותי פה באמת זאת התקשורת. בואי ניקח את זה ל-next level, כי מה שמטריד באמת זה מה קורה עם בלת"מים. תכננתי להיות בוורקשופים האמריקאים, והזעיקו את אחד ההורים כי הילד חולה בגן או כי צריך משהו, ותמיד יש את המאקר הזה שקורה. גם אחד הדברים שהכי קשה למוח שלנו להתמודד איתו זה חוסר ודאות.

אבל אני חושבת שהאתגר... הגדול יותר, וצריך לעשות פוס על החיים. וזה גם מדרון חלקלק יותר לפנקסנות. זה לא פשוט. אני תכף אתייחס למה שאת אומרת, ואחרי זה נדבר על תקופות יותר קיצוניות שבעצם מלוות אותנו בתקופה האחרונה, וזה הנושא של המלחמה והמלחמה עם איראן שהייתה, אבל תכף נגיע למקרים יותר קיצוניים אפילו, אבל הסיפור הזה של פתאום מתקשרים.

אוקיי, יש לו חום. ורק בא לי לעשות אנדו על השיחה הזאת. רק בא לי לעשות אנדו. זה תחושה של מה עושים עכשיו, וזה קורה, וזה קורה לא מעט, ובטח בהתחלה. אז בגדול מבקשים עזרה, יש כל מיני דברים שאנחנו עושים.

קודם כל מנסים להסתכל באמת על האמן ולראות למי מאיתנו זה יהיה עכשיו יותר קל להתפנות. אנחנו גם ישנו את הסבא שיכול לעזור לנו, אז בעצם לנו יש איזשהו, יש לנו באמת עזרה. והאמת היא שבמקרה הזה, דווקא הקורונה באה לטובתנו, כי אחריה נולד הדבר הזה של האפשרות לעבוד מהבית, שיש לזה כמובן יתרונות וחסרונות, אבל בסוף אף אחד לא יתעלף מזה שעכשיו אני רגע יוצאת, אני מוציאה אותו, אני מביאה לו את הנורופן ואני מחבקת אותו ובודקת מה הוא צריך. ואז ממשיכה לעבוד פשוט מהבית. כן, אז בדיוק בימים האחרונים כתבתי איזה פוסט על הסיפור הזה של עבודה מהבית, ואני רוצה להגיד, גם לנו, במחקר הערכים שלנו ומה שחשוב לנו בחיים, אנחנו יכולים לבחור מה נכון בשבילנו.

ויש עובדים שעובדים בכל מיני תעשיות ובכל מיני תעשיות ביטחוניות או וואטאבר, שעובדים חמישה ימים בשבוע כמו פעם, וזה בסדר, וככה זה, ויש אנשים שמבחינתם זה לא לגיטימי יותר. אז כשאנחנו יודעים מה נכון עבורנו, אז אנחנו יודעים גם איפה לעבוד. אז זה נורא נכון מה שאת אומרת, במקרה הזה לדוגמה, זה באמת מאפשר המון גמישות, ומאוד מפחית את הסטרס סביב הסיפור הזה. ולגבי מה שאמרת על התעשייה ה... ישנה נקרא לזה, לא צריך ללכת רחוק, איליה בעלי עובד בבית חולים, הם עובדים רק מהבית חולים.

כן. הוא נמצא בבית חולים חמישה ימים בשבוע, וזה לוקח אותנו לשלב הבא, שזה בעצם התקופה הקיצונית שבעצם אנחנו נמצאים בה. אני מחזירה אותך למלחמה עם איראן, שלוש בלילה, אזעקה, ארבע וחצי. בעלי היה בבית חולים. וואו.

עכשיו, זו סיטואציה שהיא מאוד מאוד קיצונית מהרבה בחינות, כי היא גם מערבת בתוכה חרדה מאוד מאוד גדולה עליי, על החיים, על הילדים, על זה שהוא נוהג כרגע בחוץ בזמן שיש אזעקות, על זה שאני לבד עם הילדים בבית. אני רק רוצה להזכיר, זאת הפעם הראשונה שירו טילים על תל אביב. ועל ערים מרכזיות בישראל מאיראן. מי דמיין שנחיה במציאות כזאת? כן, וגם לא ממש כל הטילים יירוטו, אז היו גם נפילות והיו אנשים שנשארו ללא בית.

ויש אצלנו בעבודה אנשים שנשארו יום אחד פתאום ללא בית באמצע הלילה. זה דברים שהם, זו מציאות שהיא באמת, ייקח לנו עוד הרבה מאוד שנים לדעתי לאבד את כל מה שעברנו פה בשנתיים האחרונות. ואז מה עושים? איך ממשיכים לתפקד בסיטואציה הזאת? כי רגע, נרחיב את הכובעים.

בעצם אני בת זוג, אני דואגת לבעלי, אני אימא, אני דואגת לילדים שלי, הם בחרדות מטורפות, אני בחרדה, העובדים שלי בחרדה. אני רוצה לדעת, אני לא צריכה, אני רוצה לדעת מה קורה איתם, אני באמת באמת דואגת להם. ובין לבין יש עבודה. כן, ויש לא מעט עבודה. אנחנו פחות דיברנו על זה בפרק הזה, אבל בסוף אני חושבת שאחת הסיבות שאנחנו כל הזמן נמשכות לעבודה זה בגלל ששם המימוש העצמי שלנו, ושם הקצב הוא הרבה יותר גבוה, ושם מודדים אותנו, ואנחנו מודדות את עצמנו.

והיעדים הם הרבה יותר קצרי טווח. כשאנחנו מדברים על מערכות היחסים שלנו עם הילדים שלנו ובזוגיות שלנו, מאוד בקלות אפשר לשים את הדבר הזה on hold ולהגיד, זה פחות חשוב כי אנחנו לא נמדדים על הדבר הזה. נכון. התחלנו את הפרק הזה מלהבין מה חשוב לנו, ואז אנחנו פועלות לפי מה שחשוב לנו. אז זה העוגן של כל השיחה הזאת.

ולי חשוב להיות עם הילדים שלי וחשוב לי גם לדאוג לעובדים שלי וחשוב לי גם להבין מה קורה איתם. ואני חושבת שיותר קל לשים את חיי המשפחה שלנו, להזיז אותם קצת הצידה, כי היעדים בעבודה והציפיות בעבודה והדדליינים בעבודה הם הרבה יותר מוחשיים בחיים שלנו ממה שקורה בחיים המשפחתיים שלנו. וגם יש כאן איזה מדידה כזאת לטווח נורא נורא קצר, כאילו בטווח הקצר, והמוח שלנו תמיד מסתכל על הטווח הקצר, כי ככה המוח שלנו בנוי, בטווח הקצר שווה לנו להשקיע בעבודה, כי יש לזה השלכות בטווח הקצר. נכון. והמשפחה שלנו, הזוגיות שלנו, הילדים שלנו, זה הטווח הארוך, ויותר קשה לנו להשקיע שם, כי אנחנו חושבים שהכל יהיה בסדר.

נכון. קודם כל, באופן כללי, אנחנו נוטים לחשוב שהכל יהיה בסדר, הפסיכולוגית שאפשר גם עליה רק לדבר פרק שלם. ואני רוצה להגיד עוד משהו, אפרופו המימוש העצמי. יש תקופות שונות בחיים, וזה נורא נורא משתנה כל הזמן, והשיחה הזאת עם עצמנו שאנחנו צריכים לעשות של מה חשוב לנו, היא שיחה מתמשכת, היא לא one time. היא שיחה מתמשכת ואנחנו משתנות, אנחנו משתנות תוך כדי תנועה וגם בני הזוג שלנו משתנים והילדים משתנים.

אז צריך כל הזמן ככה לעדכן את השיחה הזאת ולהבין מה חשוב כרגע, על מה אנחנו עכשיו שמים את האנרגיה שלנו ואיך אנחנו מנהלים את הסיטואציה. בדיוק, ואני חושבת שבאמת בכל גיל יש גם את האתגר האחר שאת לא יכולה לצפות אותו מבעוד מועד. אז לפני שילדים נולדו, את לא באמת יודעת איזה מין אימא תהיי. ואיך זה ישפיע עלייך, איך תהיה חופשת הלידה שלך, יש אולי את החופשת לידה שחלמת עליה, ויש את החופשת לידה שהיא המציאות, שהיא לא תמיד בדיוק אותו דבר, החופשות לידה שלי היו מאוד מאוד קשות, לי. אני לא יודעת למה קוראים לזה חופשה בכלל, זה בטוח גבר המציא את הדבר הזה.

זה מחזיר אותי למשהו שאמרת קודם, על זה ששניכם עושים הכל, זה כל כך לא טריוויאלי בכל כך הרבה בתים. ואת יודעת מה, לפעמים גם באמת אין את הסימטריה הזאת, כי יש מי שיותר אוהב לבשל ויש מי שיותר אוהב לשחק עם הילדים או וואטאבר, יותר טוב בביורוקרטיה ובחוגים ובפליידייט וכל הדברים האלה. כאילו, רגע, לשים את המשימות על השולחן ולבדוק במה צריך לטפל ומי יכול לקחת מה, רגע, לעדכן את החוזה הזה ולהבין. מה אנחנו עושים ביחד ואיך אנחנו מנהלים את הבית הזה ביחד, אני חושבת שזה רק, רק הכלי הזה הוא כלי מאוד מאוד משמעותי. זאת אומרת, לא לחשוב שהכל עליי והכל שלי, ואני הייתי שם הרבה שנים, וזה מאוד מאוד, זה שינה לנו את החיים, כאילו זה ששינינו את החוזה בינינו.

בואי ככה נסכם את הכלים שדיברנו עליהם, ניתן, נעשה ככה קצת סדר. אז דיברנו, הכלי הראשון שדיברנו עליו היה רגע להבין מה חשוב לי. לא משנה אם קוראים לזה ערכים או לא קוראים לזה ערכים. ערכים לפעמים זאת מילה שהיא גדולה וגרנדיורית ומעוררת חוסר אמון, כי זה המילים הגדולות האלה שכתובות במטבח של החברות הייטק, והקשר בינן לבין המציאות הוא לא תמיד מאוד הדוק. כן, ואגב, הכלי הזה של מה חשוב לי, מאוד חשוב לזכור שהוא צריך להתעדכן בהתאם לתקופה.

הוא צריך להתעדכן והוא צריך להיות מתוקשט. בצורה שהיא מאוד מאוד ברורה, אבל אם אני לא יודעת מה חשוב לי, אני גם לא יודעת לתקשר את זה. וזה נכון לא רק בבית בזוגיות אבא ואימא מנהלים קריירה, זה חשוב גם בעבודה עם העובדים שלי וגם עם הפירים שלי ובטח עם המנהל שלי, זה פשוט חשוב ואני חושבת שזה ממש סקיל מפתח, כי כשאני יודעת לתקשר את מה שחשוב לי, זה ממש משנה את הדינמיקה שלי בכל מחוזות אחרים. לגמרי. על איזה עוד כלים דיברנו?

אז דיברנו על הנושא של תקשורת וגמישות. זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב בזוגיות ובטח כדי לצלוח את הדבר הזה. דיברנו על שגרות, על המפגש הזה שאנחנו עושים בשבת כדי להבין איך ביחד אנחנו פותרים את השבוע הקרוב. דיברנו על מסגרת. אבל מסגרת גמישה, מסגרת שצד אחד יש בה משהו מאוד מאוד ברור לכולם, ימים, שעות, מה קורה, אבל גם מסגרת שיודעת להתאים את עצמה למציאות שבה אנחנו חיים.

ואני חושבת שדיברנו הרבה גם על תקשורת, על תקשורת עם הבן זוג ועם המנהל ועם העבודה. אני באמת עובדת במקום שאני מאוד מאוד אוהבת. ואפרופו המלחמה עם איראן, המסר היה, תעשו מה שאתם יכולים, שזה מסר כל כך לא מובן מאליו. ממש לא מובן מאליו. אז הסביבה שבה אנחנו נמצאים היא גם מאוד מאוד משפיעה, בין אם זה סביבה שהיא מקום העבודה, העזרה שאנחנו יכולים לקבל, ויכולת לבקש עזרה.

גם זה דבר שהוא לפעמים לא פשוט, זה דורש מאיתנו לעצור, שזה כבר לא פשוט. נכון. וגם להבין מה אני רוצה. אני אכניס עוד איזה סיפור ברשותך. בטח.

באותו האירוע של המלחמה עם איראן, אז אני חוזרת לתיאור המקרה, אני בבית עם הילדים מנסה לעבוד, בעלי בעבודה. ופתאום אנחנו מקבלים בהודעה באחת הקבוצות וואטסאפ שאם יש הורים, אם יש בני זוג שבעצם גויסו למילואים, אז תגידו כדי שהוועד יוכל לנסות לעזור. אמרתי, בסדר, אצלי אף אחד לא גויס למילואים, ואז בעלי אומר לי, אולי תדברי איתם, כי גם את בסוף לבד בבית. אמרתי, לא יודעת, לא נעים, אבל בסוף אמרתי, טוב, נו, אני אכתוב, מקסימום יגידו לי, לא, הכל בסדר, אני יודעת להתמודד עם לא. ואז אמרו, ברור שאנחנו נעזור לך, תגידי מה את רוצה.

ובאותו רגע אפילו ידעתי להגיד מה אני רוצה. בעצם רציתי שני דברים, אחד שמישהו יעזור לי עם הנושא של האוכל, כי פשוט לא הגעתי ללבשל ולא היה לי אוכל, לא היה לי את הדבר הזה של עכשיו שיהיה לי ילדים בלי אוכל. ודבר השני שרציתי שמישהו רגע... יעסיק את הילד הקטן ויהיה איתו שנייה, כי הקטן הוא יותר מאתגר כי הוא קטן. איזה סיפור מדהים זה, אנה.

איזה סיפור מדהים, ממש תודה שאת משתפת אותו. אני חושבת שזה סיפור שמדגים כל כך יפה כמה, קודם כל אנחנו לא תמיד מרגישים שאנחנו ראויים לעזרה, גם כשבאים ונותנים לנו אותה ושואלים אותנו למה אנחנו זקוקים, אז... הדיפולט שלנו הוא להדוף את זה ולהגיד, לא, מה... נכון, אני מסתדרת, הכל בסדר. הכל טוב.

אתה נהיה על זה. בטח, ברור שאני אהיה על זה באמצע מלחמה עם ילדים קטנים לבד. וזה לפעמים מתוך המקום הזה שאנחנו רואים שלמישהו אחר זקוק לעזרה הזאת יותר. ואני רוצה להגיד, זה לא סותר, אנחנו לא יודעים כמה משאבים יש לצד השני. זאת אומרת, כדאי לבקש.

נכון. ואם זה מסתייע... אז זה נהדר, ואת גם יודעת לבקש את הדבר המדויק שאת זקוקה לו ושבאמת באמת יקל עלייך. נכון. וזה סקיל מדהים, ודרך אגב, עולם עבודה חדש וכל הדבר הזה, כשהידע מבוזר ומשתנה כל כך מהר, אנחנו חייבים לדעת לעבוד ביחד, וחלק מלעבוד ביחד זה לבקש עזרה, זה להגיד אני לא יודע.

זה להגיד, יש פה משהו שהוא גדול עליי, בוא נעשה את זה ביחד. וואו, מדהים, ממש. ואז הגיעו, היה את הצלצול הגואל והגיעו שקיות פשוט של אוכל עם אורז וניצלים ודברים שעשו לילדים כל כך טוב ולי כל כך טוב, פשוט ישבנו ואכלנו, כמה פשוט, כמה back to basics. ואחרי זה כמובן אני מסתכלת על זה ואומרת, מה, לא אוכל לבד, כאילו זה הכי טריוויאלי, ווואלה, לא יכולתי לחשוב. לא הייתי במצב שיכולתי לעצור ולחשוב מה אני מזמינה ומאיפה אני מזמינה, וזו הייתה עזרה.

סחטן עלייך שהיית במקום שיכולת לבקש את העזרה, ממש. ואיזה כיף שיש אנשים טובים, ובואו נקיף את עצמנו בכאלה. לגמרי, לגמרי. תודה רבה, רבה רבה על הפרק הזה. למאזינים והמאזינות שלנו, אני אגיד שדיברנו על הרבה כלים והרבה דברים, ולא לכולם יש סבא בפנסיה, ולא לכולם יש מקום עבודה נוח ומתחשב, ולא לכולם, זאת אומרת, כל אחד עם הסטינג של החיים שלו.

תחשבו, כמו מכל פרק, מה זה הדבר האחד, אחד קטן, שאתם יכולים, יכולות לקחת מהפרק הזה, כדי... לייצר מציאות יותר טובה עבור עצמכם. זהו, זה הכל בקטנה. תודה רבה רבה. תודה רבה, טלי.

תודה. תודה שהקדשתם את הזמן להזין לפרק הזה. אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט. ואם אהבתם, מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור.

להנהיג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומאוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.