פרק 90 - כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות | עם אנה בלום

Summary

---

פרק 90 – כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות | עם אנה בלום

פודקאסט: From Manager to Leader
מנחה: טוני ארד פליק
אורחת: אנה בלום
תאריך: 5.5.2026

---

סקירה כללית

בפרק זה, טוני ארד פליק מארחת את אנה בלום, מנהלת חוויית משתמש ב-AT&T ודמות מובילה בקהילות נשים בטכנולוגיה. הפרק עוסק במהות של חיים מלאים ותחושת דחיפות במימוש חלומות – מה קורה כשאירוע מטלטל מעורר בנו הבנה עמוקה שצריך להפסיק לחכות – ולהתחיל לבחור לחיות. בהקשר של עומס, קריירה וניהול, השתיים פורמות מיתוסים ומעניקות כלים פרקטיים למנהלים (ולכל אחד) איך למצוא משמעות, לממש חלומות ולצקת רווחה לתוך סדר היום התובעני.

---

נקודות עיקריות מהפרק

הכרות עם אנה בלום – ריבוי כובעים ומעגלי חיים

• אנה מובילה פרויקטים בחוויית משתמש ב-AT&T, מנהלת קהילת נשים של 150 עובדות, ופעילה בקידום נערות ומנהלות צעירות (01:29).
• אימא לשני בנים, בת זוג, ואקטיבית בלהקה, במנטורינג, בציור, יוגה, חיות ועוד – והכול במספר מוגבל של שעות (03:19).
• "לכולנו יש 24 שעות ביממה. השאלה היא מה אנחנו בוחרים לעשות בזמן הזה." (03:52, אנה)

מאיפה זה מגיע – ה-wake-up call

• אנה משתפת על הטראומה שבה התבשרה באמצע יום עבודה שאימה נפטרה במפתיע (05:40-07:32).
• אירוע מכונן ששינה את תפיסתה לגבי זמן, דחיית חלומות וחשיבות הגשמה עצמית:

  "זה בעצם פעם ראשונה בחיים שלי שהבנתי את משמעות החיים... כל החלומות שלי... צריך לקרות עכשיו." (07:32, אנה)

לא לחכות למשבר – לקחת אחריות על החיים הפרטיים

• דיבור על נטיית מנהלות (ובעיקר בהייטק) לקחת אחריות על הכל – חוץ מהחיים הפרטיים:

  "אנחנו שוכחים לקחת אחריות על החיים שלנו." (12:30, טוני)

• בחירת 24 השעות:

  "השאלה היא מה אנחנו בוחרים ובוחרות לעשות בזמן הזה." (10:12, טוני)

על חלומות, פחד ועמידה מול הסביבה

• דוגמה מחייה של אנה: חלום ישן ללמוד פסיכולוגיה, שהתעורר שוב אחרי מות אימה (14:41-16:23).

• השיח הפנימי והחיצוני שמעכב חלומות: למה, מה יצא לי, זה לא ריאלי (17:04-17:49).

  "כשעולה לנו חלום... הדבר הראשון שבא ביחד איתו זה הפחד, וכל הסיבות לא לעשות את זה." (17:49, אנה)

• הדרך למימוש החלום: לפרק אותו לצעדים קטנים, להתאים למציאות חיים עמוסה – קורס אחד בסמסטר (18:08-18:56).

כלים פרקטיים לגיבוש והגשמת חלום

• להגדיר מהות – ליהנות מהדרך לעומת השגת יעד.
• לפרק לחלקים קטנים, לא להיבהל מהאורך (19:15-20:13).
• לבחור מסלולי גמישים (כמו האונ' הפתוחה), לשחרר פרפקציוניזם (21:36-21:57).
• להיעזר בתמיכת הסביבה – "התגייסות של לא רק שלנו, אלא גם של הסובבים אותנו" (24:04).
• התמדה עקבית, גם כשהדרך ארוכה (23:43).

איך בעומס – פתרונות יום-יומיים

• להפוך רבע שעה ל"מיני-טרקלין" להתבוננות וחלימה, לחלק משימות קטנות (26:05-27:34).
• למצוא "כיסי זמן" בין המשימות, לפעילויות קטנות שמזינות נפשית (32:01-33:21).
• לשמור על גבולות בין עבודה, משפחה וזמן פרטי (31:12-31:39).

תפקיד המנהל כמניע חלומות – לא רק לעצמו

• שיחות one-on-one עם העובדים צריכות לכלול גם שאיפות וחלומות אישיים (28:16-29:24).
• "איך אתם בתור מנהלים/ות יכולים לעזור לעובדים... לדבר על החלומות ואולי לעזור להם להגשים?" (29:24, טוני)

על התמודדות עם התנגדויות: "אין לי זמן"

• להכיר בכך שהעומס אמיתי, אך לא להשתמש בו כתירוץ לדחיית חיים (27:47-30:46).
• גבולות ברורים בין עבודה לפנאי מאפשרים להכניס רגעים של יצירה, רוגע וכיף – חצי שעה ביום מספיקה כדי להרגיש שינוי (32:29-33:48).

כוחה של עצירה

• פעילויות קצרות, לא במטרה "להצטיין", אלא כדי לאפשר מקום לנפש וליצירתיות (38:16-38:36).
• זמן של שקט ורגיעה מאפשר רעיונות טובים, יצירתיות וחידוש כוחות (39:00-39:54).

---

רגעים וציטוטים בולטים

• "כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות"
  (שם הפרק ותימתו המרכזית)

• "אם אנחנו לא נפנה מקום אקטיבית לדברים שהם חשובים לנו, הם לא יקרו."
  (08:09, אנה)

• "החלומות שלנו אף פעם לא מוותרים עלינו."
  (16:23, טוני)

• "כשעולה לנו חלום... הדבר הראשון שבא ביחד איתו זה הפחד."
  (17:49, אנה)

• "אל תחכו ל-wake up call הזה. תעצרו שנייה, תקבלו את ההחלטה, תמצאו את הרבע שעה, ותנסו להבין מה זה הדבר הזה שעוד מציק."
  (40:40, אנה)

• "העולם כולו יהיה יותר טוב כשאתם תהיו במקום המדויק והנכון לכם."
  (41:11, טוני)

---

טיפים "לעשות בזה מחר בבוקר"

• לדבר על החלום: עם בני זוג, חברים, מנהלים; להפוך חלום לטיוטה של מציאות.
• לפרק למשימות קטנות: מהו הצעד הקטן הראשון? חפשו את ה-15-30 דקות הפנויות בשבוע.
• לשלב מימוש אישי בתוך היומן המלא: גם ה-24 שעות פה לכולם. בחירה מודעת עושה הבדל.
• לבקש עזרה, לגייס תמיכה: משפחה, עמיתים, מנהל ישיר.
• להיות דוגמה לעובדים ועמיתים: לייצר סביבת עבודה שמאפשרת הגשמה ולא רק הגעה לדדליין.
• לזכור: זה לא קורה בלי החלטה – אין זמן ש"יתפנה מעצמו".

  "זה לא יקרה מעצמו, לא ייוולד פתאום זמן, לא יתפנה. אם אני לא אחליט – זה לא יקרה." (20:41, אנה)

---

סיכום

בין אם חלומכם הוא תואר, יצירה, שינוי מקצועי או שעה של שקט, זה תמיד מרגיש מאיים – אבל אפשר לעשות זאת בצעדים קטנים, עם גובה עיניים ובלי לחכות לרגע שבו כבר לא תהיה ברירה. לא לפחד לרצות, להקשיב לקולות הנכונים, ולזכור: לחיות זה כאן ועכשיו.

---

טיימסטמפס מרכזיים

• 05:40 – נקודת המפנה: מותה הפתאומי של האם
• 14:07 – שיחה על חלום ישן והתמודדות עם לימודים מאתגרים
• 18:08 – מעבר פרקטי: קורס אחד בסמסטר, גמישות
• 26:05 – טיפים למנהלים – איך להכניס חלומות לשגרה
• 28:16 – שיחות one-on-one כאפיק להגשמה
• 31:12 – הגבולות בין קריירה, משפחה והגשמה עצמית
• 39:00 – למה דווקא ברוגע באות ההברקות

---

אם יש לכם רק רבע שעה – זה מספיק כדי להניע תזוזה.
אל תחכו למשבר – תבחרו לחיות.

Transcript

[A]

היי, אתם מאזינים לפודקאסט From Manager to Leader, הפודקאסט למנהלים שרוצים לעשות את קפיצת המדרגה אל הובלת החיים, הקריירה והאנשים שלהם להצלחה והגשמה בעזרת כלים מעולמות הפיתוח, הפסיכולוגיה והתודעה. אני טוני ארד פליק, מנחת הפודקאסט הזה, מנטורית ומלווה מנהלים, מנהלת פיתוח בכירה, בהייטק מרצה ומנחת קבוצות של מכון אדלר ובעיקר סקרנית ולמדנית נצחית. אם אתם מנהלים שרוצים להתקדם, להשפיע ולייצר הצלחות וגם לחיות את החיים האלה בטוב, למצוא את האיזון וליהנות מהדרך, הגעתם למקום הנכון.

והיום איתי באולפן המ"מים של גוגל, אנה בלום, מנהלת חוויית משתמש ב-AT&T, ועוד מעט היא תדבר על כל שאר הכובעים המאוד דומיננטיים וגדולים שיש לה בחיים. והשאלה היא באמת, איך אפשר לשאת כל כך הרבה כובעים ולממש את עצמנו כמו שאנחנו רוצות ורוצים, וגם להגיע לעשות את הדברים שאנחנו רוצות ורוצים, ולא רק את מה שחייבים. אז... אני חושבת שהבאתי את האישה לדבר איתה על הדבר הזה. היי, אנה, איזה כיף שאת פה.

היי, טוני, כיף מאוד להיות פה. איזה כיף. אז אני אספר קצת על עצמי, אני אנה בלום, אני מנהלת חוויית משתמש ב-AT&T. אני בעצם אחראית על פרויקטים של אחת החטיבות של AT&T, על המוצרים, סליחה, של אחת החטיבות ב-AT&T. אנחנו מחולקים בעצם לארבע חטיבות, ובכל חטיבה יש מוצרים שאנחנו אחראים עליהם, מה שנקרא, יש לך תאי חמישה עובדים ובנוסף אני מנהלת קהילת הנשים של AT&T, זה אומר שיש 150 נשים ב-AT&T נכון להיום ואני בעצם חושבת מה אנחנו רוצות לעשות עבור הקבוצה הזאת בתוך AT&T וגם להשפיע החוצה, בעצם במסגרת הנושא הזה של ניהול קהילה יש הרבה מאוד עבודה שהיא גם עם שותפים ושותפות מחוץ ל-AT&T כי אחת המטרות שלנו בקהילה זה בעצם להשפיע על נערות צעירות ועל מנהלות בתחילת דרכן ועוד ועוד.

אז זה בהקשר של הקהילת נשים, אני אימא לשני בנים יחסית קטנים, נאום וחן בני 10 ו-7 ואני בת זוג של איליה, אז יש לי הרבה מאוד כובעים. ואני מאוד מעדפת את כל אחד מהם. כן, ואני אגיד גם שהעבודה שלך היא גלובלית, אז יש את הסיפור של טיימזונים וכל הסיפור של לעבוד עם האמריקאים בשעות מאוחרות בלילה ופגישות ווורקשופס וכל הדברים האלה, ובתוך כל מה שאת עושה, את מאוד אוהבת את מה שאת עושה, וגם עושה הרבה מעבר לתפקיד שלך. נכון, אני רגע אוסיף עוד כמה כובעים שלא הזכרתי. אז אני גם, יש לנו להקה באיתונטי, אז אני גם זמרת של הלהקה.

ואני מאוד אוהבת הרבה מאוד דברים. אני אוהבת לעזור לאחרים, אז אחד הדברים שאני עושה בזמני החופשי, מעבר לכל הכובעים האלה, זה מנטורינג דרך וומן טו וומן, למנהלות צעירות, בתוכנית מדהימה שלהם שנקראת רייזר. ויש גם דברים שאני אוהבת שנקרא להם תחביבים, אז אני אוהבת לצייר. ולשיר, ואני אוהבת לעשות יוגה, מה עוד ביש לי כלבה, שגם בה צריך, גם איתה צריך להתמודד. ואני אגיד, כל הדבר הזה קורה כשלכולנו יש 24 שעות ביממה.

נכון. אוקיי, אז בואי ככה נבין איך הגעת לסטייט אוף מיינד הזה, שבו את מסוגלת ויכולה להיות בכל כך הרבה מעגלים ויוזמות ותרומה ונתינה, מאוד מאוד גדולה וגם במקצועיות מאוד מאוד גדולה בתוך הקריירה והעבודה שלך. איך הדבר הזה קורה? אז בואי נתחיל מההתחלה, היה איזה רגע בחיים או איזה משהו שככה הניע אותך לכיוון הזה, שיצר את המציאות הזאת, את המיינדסט הזה? אז אני אגיד כמה דברים, קודם כל באופי שלי אני בנאדם מאוד מאוד סקרן, אז נתחיל מזה שהיה שם איזשהו בסיס.

ואני תמיד הייתי בן אדם של גם וגם וגם. תמיד היה לי מאוד חשוב להיות חברה וללמוד ולעבוד ולהיפגש עם אנשים, אז יש איזשהו בסיס שתמיד היה שם. ואני חושבת שזה אפילו, את יודעת, בא מהילדות, מכמות החוגים שהיו לי כשהייתי קטנה, הייתי גם מדריכה בתנועות נוער, וגם הלכתי למלא מלא חוגים, וגם עשיתי עם אלף יחידות, אז... תמיד הייתי בן אדם של גם וגם וגם, אבל היה איזשהו רגע בחיים שלי שבעצם הפך את זה למקום שהוא הרבה יותר קיצוני נקרא לזה בחיים שלי. אז הסיפור שלי מתחיל אי שם באפריל 2017, התחלתי לעבוד בעבודה חדשה ב-HP, ואני יושבת בפגישה ומנסה להבין בעצם מה קורה בפגישה, מנסה להבין את המושגים שנזרקים לעברי, מצלצל, מצלצל, מצלצל, מצלצל, ועכשיו אני אומרת בסדר, אני בפגישה, אני מנסה להבין, מתעלמת.

ואז אני מקבלת הודעה, מספר שאני לא מכירה, אנה צריכה לענות על השיחה הזאת. אוקיי, מוזר, עונה, ואומרים לי היי, קוראים לי אבי אם אני לא טועה, אני המנהל של אמא שלך בפלייד מטיריאנלס, יש בשיחה שלנו רופא מארצות הברית, הוא צריך לדבר איתך. עכשיו כל הסיטואציה, אני לא מבינה מה קורה והרופא מארצות הברית מתחיל לספר לי בעצם שאימא שלי הייתה על הטיסה, היא בעצם בבוקר של אותו היום, שמתי אותה לטיסת עבודה לארצות הברית דרך העבודה. והוא מתחיל לספר לי שניסינו הכל וככה וככה ועשינו להחייה ועוד החייה ובאמת בצורה מאוד מאוד אמריקאית מנסה להגיד לי משהו ואז אני אומרת לו, תגידי, יכול להיות שאתה מנסה להגיד לי שאימא שלי נפטרה? הוא אומר לי, כן.

עכשיו זה שוק. וואו. לידי עומדת מנהלת מוצר, ענת מדהימה, אנחנו בקשר עד היום, והיא מסתכלת עליי ואומרת לי, מה קרה? אמרתי לה, אני חושבת שאימא שלי נפטרה, היא אומרת לי, לא, נו, בטח לא הבנת את מה שאומר לך באנגלית, אמרתי, לא, לא, האנגלית שלי בסדר גמור, אני מבינה את מה שאומר לי. עכשיו, רגע על אמא שלי, הייתה אישה צעירה, בת 51, עובדת בהייטק, פעילה, בריאה לחלוטין, לא יודעת, לא מעשן, את עושה ספורט, כלומר, זה לא שהיו איזה שהם סימנים.

איזה שוק, וואו. בזהירים. לא ציפינו לדבר הזה שיקרה, זה, מה נקרא לילד בשמו, זו הייתה טראומה מאוד מאוד גדולה לנו. זה ממש אסון, ממש. כן.

קשה מאוד. וזה בעצם פעם ראשונה בחיים שלי שהבנתי את משמעות החיים. זה אולי משפט מאוד מאוד גדול, אבל... בעצם הסיפור הזה של חיים ומוות וכמה הדבר הזה רגעי וכמה זה יכול לקרות באמת בכל רגע ובאמת לכל אחד, פתאום נופל האסימון. וזה משהו שגרם לי להבין שכל החלומות שלי וכל הדבר הזה שאני רוצה, רוצה, רוצה, הוא צריך לקרות עכשיו.

הוא לא יכול לחכות, לא למתי שוב, לא כשיהיה יותר זמן, כי לא יהיה יותר זמן. אני מנהלת, אני אימא, אני בת, אמרנו את כל הכבאים שלי. אין זמן, באמת שאין זמן. אנחנו נורא נורא עמוסים, תמיד יש משהו, ואם אנחנו רגע לא נפנה מקום אקטיבית לדברים שהם חשובים לנו, הם לא יקרו, הם פשוט לא יקרו. כן, אז קודם כל אני ממש מצטערת לשמוע, וזה באמת שוק, וזה כל כך קשה להיות בסיטואציה הזאת, והחיים מביאים עלינו כל מיני סיטואציות לא פשוטות ולא מה שביקשנו ולא מה שהרשמנו אליו.

ואז אנחנו נותרים עם הפרשנות שלנו לאירוע. חשוב לי להגיד שזה לא שהקלטנו את הפרק הזה כדי להגיד זה משהו מורבידי כזה, בכלל לא, אלא דווקא ממקום מאוד מעצים של אין מה לחכות לפנסיה ואין מה לחכות לשום דבר לצורך העניין. החיים שלנו קורים כל יום כרגע, פה עכשיו. ובואו נבין מה אנחנו יכולים לעשות בין העומסים המאוד מאוד גדולים שלכולנו יש בדרך כזאת או אחרת, כדי לחיות את החיים שלנו כחיים מלאים. כי המסע הזה הוא באמת, יש לנו פה זמן מוגבל, את זה כולנו יודעים, נכון?

זה ברור? אז בתוך הזמן הזה אנחנו יכולים לקום בבוקר ולקטר על ה-back to back to back והאימיילים והוואטסאפים והטרללת, אוקיי, ולאן אני רוצה להוביל את הדבר הזה, וזה חתיכת wake-up call. אני רוצה להגיד על זה עוד משהו, יש הרבה אנשים שחווים הרבה wake-up calls, וזה עדיין לא מעיר אותם. נכון. זאת אומרת, גם הדבר הזה הוא מיינדסט.

אז כל אחד, שוב, כמו בכל פרק, שיקח את מה שמתאים לו מתוך מה שאנחנו רוצות לתת לכם. לכן ולכם, יש את הזמן הזה שכדאי לנו לנצל, ה-24 שעות האלה שאמרנו, שלאנה יש המון דברים שהיא עושה ב-24 שעות, לכולנו יש בדיוק את אותם 24 שעות, השאלה היא מה אנחנו בוחרים ובוחרות לעשות בזמן הזה. ואני מאוד מתחברת לסיפור הזה, כי גם אני בגיל 44, שזה כבר לא גיל צעיר, שאלתי את עצמי, אוקיי, ומה? זה מה שיהיה? כאילו, זאת הקריירה שלי, אלה החיים שלי, ככה זה עומד להיות, אבל לא בא לי על זה יותר, אז כאילו, אז מה כן?

איך כן אני... ועשיתי טרנספורמציה מאוד מאוד גדולה, ושינוי שהוא באמת שינה לי לגמרי לגמרי את כל החיים. והיום אני חיה חיים אחרים, אז אני נורא מבינה את המקום הזה של לא בקטע מורבידי, אלא בקטע פרקטי. לגמרי. יש לנו את הזכות לממש את הרצונות שלנו ולחיות את החיים שאנחנו רוצות היום, עכשיו.

בדיוק. אז איך עושים את הדבר הזה בטוב? אז למעשה זה איפשהו לקחת אחריות על החיים שלנו, להבין שהם... אנחנו בעלי הבית כאן ואנחנו אלה שצריכים להיות גם אחראים על הזמן, על מה אנחנו עושים ובמה אנחנו באמת משקיעים ומשקיעות את הזמן שלנו וגם שאף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו. זה לדעת שאנחנו אלה שאין שום צורך לחפש אחרי מי אשם או למה זה לא אפשרי ולמה הוא עשה ככה אלא...

פשוט להבין שזה שלנו. אני חושבת שמנהלים ומנהלות בהייטק, ובטח אנשים מאוד מאוד עמוסים, הם נורא רגילים לקחת אחריות. המושג הזה של לקחת אחריות, אז ברור שאני אונרית של הפרויקטים שאני עושה, של העובדים שלי, של כל התוצאות שאני צריכה להגיע אליהם בעבודה, שאני נמדדת עליהם. אני חושבת שאנחנו שוכחים לקחת אחריות על הדבר הזה שנקרא החיים שלנו. בדיוק.

החלומות שלי, המקומות שאני רוצה. השוטף הוא באמת כל כך עמוס והוא כל כך שוטף אותנו, שקשה רגע לעצור ולחשוב על זה שמה אני רוצה? מה אני רוצה בתוך הדבר הזה? אז השיח הזה הוא קצת פחות טריוויאלי. נכון.

אז אני רוצה לשתף אותך בחלום שהיה לי. חלום ישן מאוד מאוד. הייתי שם בשנת 2008. התחלתי את התואר שלי בהנדסת מערכות מידע בבאר שבע. השנה הראשונה של תואר בהנדסה היא שנה מאתגרת, בואו נשים את זה על השולחן.

אני תמיד הייתי תלמידה בסדר, כזה תלמידה של 80 נגיד, לא מהמצטיינות ולא מהנכשלות, 80 זה הציון שהתחלתי איתו נהדר, ופעם ראשונה בתואר, לא משנה כמה עבדתי, לא משנה כמה השקעתי, לא משנה כמה שעות, עשיתי את הדבר שעשיתי, הייתי מקבלת ציונים שלא ידעתי שקיימים. 12, 34, עכשיו אמרתי, לא הבנתי, לא הבנתי מה קורה פה. בקיצור, הייתה לי שנה מאוד מאוד קשה, שהיה מעורב בה הרבה מאוד בכי ותסכול, וזה באמת שם אותי במקום מאוד מאתגר. ואמרתי, אני לא עושה את זה, אין שום סיכוי שאני עושה את זה. קבעתי פגישה עם אמא שלי, זימנתי אותה לפגישה ואמרתי לה, את שומעת, אין סיכוי שאני מסיימת את הדבר הזה, זה לא הגיוני, אני משקיעה את הכסף שלי, את הזמן שלי, במשהו שגורם לי סבל, מה ההיגיון, אני לא מצליחה להבין, אני עוזבת.

היא אומרת, אוקיי, בסדר, אני איתך ביש"ו במים, מה, תלמדי משהו אחר? אמרתי לה, בטח, אני אלמד פסיכולוגיה. היא אומרת, אוקיי, ומה, תעשי עם זה בחיים? אמרתי, אני לא יודעת, אבל זה מה שמעניין אותי, וזה מה שאני רוצה לעשות, וזה החלום שלי, היא אמרה, בסדר, אני איתך. תגובה מדהימה, דרך אגב.

נכון. תגובה מדהימה. אני חושבת שרוב ההורים לא מגיבים ככה. אולי היום קצת יותר ברור עם ה-AI והטרדלת והזה, זה קצת יותר ברור שאנחנו לא יודעים זה, אבל בדור שלנו תגובה מדהימה. לגמרי, באמת באמת הייתה לי אמה מאוד מאוד מיוחדת.

היינו באמת החברות הכי טובות, ובסוף לא עזבתי את התואר, וסיימתי אותו, וסיימתי את הארבע שנים, והכול היה בסדר, והאמת היא שאני שמחה שעשיתי את זה, בעצם אי שם בשנה השלישית הכרתי את התחום הזה של חוויית משתמש, ואני התאהבתי בה ואני בו עד היום ואני מאוהבת בו עד היום. אבל החלום הזה של לעשות, ללמוד פסיכולוגיה, לא שחרר, פשוט לא שחרר. עכשיו כל פעם הייתי אומרת, בסדר, אז אני אעשה איזה קורס אונליין, עשיתי את כל הקורסים שאתם יכולים לדמיין לעצמכם בכל הפלטפורמות, Udemy, UDA, עשיתי קורסי רק, LinkedIn Learning, לינדה שהייתה פעם באמת, אין פלטפורמה שלא... אמרתי, טוב, בסדר, זה נחמד, אבל זה לא בדיוק זה. ובאותו רגע שאימא שלי נפטרה, אחד הדברים שאמרתי לעצמי, אני מגשימה את החלום הזה.

זה מה שאני רוצה לעשות, אני מגשימה את החלום. עכשיו, צד אחד, מה שטוב בחלומות שלנו, שהם מציקים והם נשארים והם לא משחררים, שזה יפה, אנחנו יודעים לנפנף אותם ואנחנו יודעים להגיד להם, לא עכשיו, לא עכשיו, אין לי זמן, אין לי זמן, לא מתאים, ילדים קטנים, הייטק וזה. צד שני הם שם, הם מציקים, ואולי הטייקווי הראשון שאני רוצה שתיקחו מפה זה באמת, תשימו לב לדבר הזה שמציק לכם, שלא משחרר, יש אנשים שזה לנסות לצאת לעצמאות, זה משהו שנורא נורא מפחיד אותם, אבל בא לי, בא לי לנסות את הדבר הזה, כל אחד והחלום שלו, אבל תנסו רגע אפילו רק לזהות את הדבר הזה. של מה זה החלום הזה? אני מאוד מתחברת למה שאת אומרת והמנטורית המדהימה שלי כל הזמן אומרת שהחלומות שלנו אף פעם לא מוותרים עלינו.

נכון. וזאת הסיבה שהם מציקים. עכשיו, באמת תנסו לעצור שנייה ולחשוב מה זה הדבר הזה שכבר נראה לכם בלתי אפשרי. כי אני יכולה לספר לכם באופן חד משמעי שמה שאני עושה היום והחיים שאני חיה היום נראו לי לגמרי לגמרי בלתי אפשריים בעליל וכולם אמרו לי יש מיליון יועצים מי יעבוד איתם מה יקרה מה שמעתי הכל שמעתי הכל והעסק שלי באמת צמח מאוד מאוד מהר ואני מאוד מאוד נהנית ממנו. אני רגע אתחבר לנקודה הזאת ואני חושבת שאחד ה...

אתגרים בחלומות האלה, קודם כל שהם מפחידים, כן, אם זה לא היה מפחיד לא היה פה אישיו בכלל. ודבר שני, שיש גם קולות מבחוץ וגם קולות מבפנים. הקולות מבחוץ שאומרים, מה עכשיו תואר ראשון? למה? מה חסר לך בחיים?

מה זה ייתן לך בחיים? כמה מעמד זה דורש, כמה קאה זה דורש, גם מבחינת זמן, גם מבחינת כסף. בדיוק. עכשיו ניכנס למבחנים, כל השיט האקדמי הזה, כאילו, מה יצא לי מזה? זה בדיוק הדבר הראשון שקורה, כי כשעולה לנו חלום, כשעולה לנו איזשהו צורך, בדרך כלל זה מהבטן, איפה שהוא עמוק שם בפנים, הדבר הראשון שבא ביחד איתו זה הפחד, וכל הסיבות לא לעשות את זה.

הרי אם זה לא היה ככה כבר היינו מגשימים את החלום הזה, נכון? בדיוק, בדיוק. אבל אז בסוף, אוקיי, הוא מציק, הוא שם, ואני הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות את זה. אז איך עושים את זה? אז אני החלטתי שאני עושה קורס אחד בסמסטר.

זה משהו, עכשיו למה החלטתי את זה? מתוך הסתכלות על היומן שלי. הסתכלתי וראיתי שבעצם אין לי שום דרך לעשות משהו מעבר לזה. גם אין לי רצון לעשות משהו מעבר לזה, לא רציתי שזה בעצם יהפוך למעין מטלה, למשהו שאני סובלת ממנו. לא רציתי שזה יהיה מיס עליי וגם על המשפחה שלי, כי לחלומות האלה יש מחירים, מעבר לפחד יש גם מחירים אובייקטיביים.

אז אמרתי, אוקיי, בסדר, זה משהו שאני יכולה לעשות. דבר שני שהחלטתי, שאני עושה את זה באוניברסיטה הפתוחה, כי היא בעצם מאפשרת את הגמישות, שזה מאוד יפה. ואמרתי שלא אכפת לי כמה זמן זה ייקח. אין לי איזשהו דדלן, אני אקח קורס, קורס, קורס. אם אקח עכשיו 13 שנים, אקח, לא משנה, זה לא, בסוף זה כמות סופית של קורס.

וככה זה התחיל. אז רגע, אני רוצה לעצור ולהגיד שזה מאוד מאוד משמעותי. כי בדרך כלל כשיש לנו חלום, אנחנו ישר רואות את העבר, את הענק הזה של לטפס כמה קורסים צריך לקחת בשביל להשלים את התואר, כמה זה. אז שני כלים. אחד, מה המהות של הדבר הזה?

המהות היא לסיים את התואר או המהות היא ליהנות מללמוד פסיכולוגיה? אז רוב הזמן, רוב החיים שלנו אנחנו בדרך, מדי פעם אנחנו מגיעים לאיזה פיק מגניב שאפשר לשים בו את הדגל ולהגיד הגענו איזה כיף, אבל רוב הזמן אנחנו בדרך, אז איך נהנים מהדרך? זה דבר אחד, והדבר השני הוא מה הצעד הקטן האחד שאני יכולה לעשות כדי להתקדם, כי אני יכולה להישאר בדיוק במקום המתוסכל שאני נמצאת בו, בלי יכולת לקחת את זה קדימה ולממש את החלום שלי, וכל הזמן לחשוב ולהרהר ולהגיד זה לא הזמן. זה לא הכסף, הילדים עוד קטנים, יש מיליון סיבות, מיליון סיבות, שלא לומר תירוצים, לא להגשים את החלומות שלנו, יש מיליון סיבות. השאלה היא איך כן ומה כן, וגם האם הגיע עכשיו הזמן שאני בבשלות ובמקום שלם עם עצמי לצאת לדרך ולעשות את זה, ואם כן, אז השאלה היא מה הצד הקטן הראשון.

שכדאי לי לעשות. אז אם הצלחה היא בעיניי ללמוד את זה רק באוניברסיטה, בטכניון, או סליחה, באוניברסיטת תל אביב, ואני תקועה על הדבר הזה, אז כנראה שאני לא צריך לממש את זה לאור שאר ההתחייבויות של החיים שלי. וזאת גם דרך שהיא מאוד מקדמת, כי הגמישות הזאת מאוד מתחברת אל הלייפסטייל שלך ואל העומס שאת... נושאת בחיים שלך כרגע ויכולה לעמוד בו. נכון.

אז אני חושבת שאחד הדברים באמת שאמרת שהם מאוד מאוד חשובים, שהרבה פעמים זה עניין של החלטה. זה הנקודה הזאת שאני שמה שעכשיו אני עושה את זה. זה הקפיצה הזאת למים. כי זה משהו שהוא מאוד מאוד חשוב. זה לא יקרה מעצמו, לא ייוולד פתאום זמן, לא יתפנה פתאום זמן, זה לא יקרה.

אם אני לא אחליט שעכשיו אני עושה את זה, הפתרון לא יבוא. והפתרון באמת כולל צעדים מאוד מאוד מאוד קטנים, כי אם באמת הייתי מסתכלת על זה כעכשיו לסיים תואר, אני לא יודעת אם זה, זה תמיד היה נראה לי גדול מדי. עוד עניין זה באמת לנסות לחשוב על מה הדרכים השונות. אז הדרך הראשונה שבעצם קצת דילגנו עליה, אבל זה למעשה, לקחת קורסים אונליין, כן, זה לא, זה כן דורש ממני זמן, אבל זה לא דורש השקעה של כסף. ויכול להיות שלאנשים אחרים זה באמת היה פותר את הצורך הזה, כן?

זה היה עונה על אותו החלום. עוד עניין, שאפשר לבוא לחלק מהאוניברסיטאות בתור שומעת חופשית. זה אומר שאת באה, את מקשיבה לכל ההרצאות, אבל את לא נדרשת לעשות את המטלות ואת לא צריכה לעשות את המבחנים. זאת גם בעצם החלטה שקיבלתי. זה נשמע לי החלק הכי טוב, זה ממש ליהנות מכל העולמות.

בדיוק. בדיוק, אז אני החלטתי לעצמי שאם כבר אני משקיעה את הזמן הזה אז אני רוצה כבר לקבל את התעודה בסוף, אבל שוב זה שלי, זה מאוד מאוד שלי. ואז בעצם המחיר של הדבר הזה, כי אין מה לעשות, זה בעיה עם מחיר. אז קודם כל הייתי עושה את זה אחרי שעות העבודה, משש עד תשע בערב בערך, זה הקורס שהייתי עושה. לפעמים על הזמן של הלימודים יש פגישות שאני לא יכולה לפספס.

אז מה זה אומר? אז מה שעשיתי זה בעצם בגלל שלמדתי באוניברסיטה הפתוחה, הכל היה מוקלט, אבל עדיין צריך למצוא את השלוש שעות האלה שכנראה הן היו נפלות, מה זה כנראה? בטוח, הן נפלות על הסוף שבוע. זה אומר שאני מפנה לעצמי שלוש שעות כדי להשלים את הדבר הזה, את הקורס. תקופת מבחנים, הייתי לוקחת שלושה ימים של חופש, שלא הייתי עובדת, שהייתי רק לומדת שלושה ימים שבעלי היה צריך להתגייר.

לאירוע הזה ולדעת שהוא מייצר לי את השקט, את הסביבה של השקט עם ילדים קטנים, זה לא מובן מאליו, כלומר זה דרש גם ממנו לעשות משהו לאורך תקופה לא קצרה. הסיפור הזה לקח לי ארבע וחצי שנים בסופו של דבר. שזה מעט מאוד זמן באוניברסיטה הפתוחה. נכון, נכון, כי עשיתי בגלל זה גם סמסטר קיץ, ובאמת עשיתי כל פעם, כלומר לא היה סמסטר אחד שפספסתי, שאולי גם זה כלי של עקביות. עקביות בסוף היא...

התמדה, התמדה זה... מעולה, אני מאוד אוהבת התמדה, והנחישות הזאת, ההתמדה הזאת, היא זאת בסוף שמייצרת תוצאות. אני יכולה ללכת לחדר כושר ולהרים 20 קילו. בדיוק. אני יכולה להתאמן עכשיו שלוש שעות בחדר כושר, ואני ארגיש עם עצמי מעולה, אבל אם זה האימון היחיד שעשיתי, לא יצמח לי מזה כלום.

בדיוק. אין כלום, זה לא מייצר תוצאות. תוצאות מיוצרות רק לאורך זמן, רק בעקביות, רק מתוך הנחישות הזאת. בדיוק. אז בעצם זה דרש ממני התמדה, זה דרש מבעלי לפנות הזמן, זה דרש ממני לוותר על סופי השבוע לפעמים כדי לעשות את המטלות.

אז בעצם צריך להבין שאם כל הדבר הזה בא מחיר, וגם זה דורש התגייסות כזאת של לא רק שלנו, אלא גם של הסובבים אותנו. כי לבד זה לא אפשרי, וזה גם משהו שמאוד מאוד חשוב להבין. זה בדיוק המקום הזה של לדעת לבקש עזרה, ולדעת לעצור, ולדעת להבין מה אני צריכה. ולדעת לקבל עזרה. נכון.

וגם איפשהו צריך את האמונה הזאת שזה אפשרי. כי לפעמים יש נקודות כאלה שזה קשה, זה לא פשוט. כן, לגמרי, וזה מחזיר אותנו ללמה שלנו, למה בכלל יצאנו לדרך, ולמה בכלל ה... מה זה החלום הזה? זאת אומרת, למה הוא מזכיר לי מעלה גירה כל הזמן ומזכיר לי שהוא נמצא שם?

מה יש שם בשבילי? אני חושבת שהנטייה של רובנו היא להיות בשוטף, והנטייה של השוטף היא לשטוף אותנו, אז זה משתלב יפה הדבר הזה, ואז אנחנו פחות במודעות ופחות ב... במקום הזה שאנחנו באמת חושבות על החלומות שלנו. אבל אם יש איזה חלום שככה זה, אז תדברו עליו. תדברו עליו עם חברים, עם אנשים מסביבכם.

זה צעדים ראשוניים כאלה של מחקר, של להבין איך זה אפשרי. לפעמים אנשים אחרים מראים לנו שזה הרבה יותר קל והרבה יותר הגיוני. ממה שנדמה לנו כי אנחנו בתוך הפרטים ובתוך העומס ומישהו אחר יכול ככה להעלות אותנו למרפסת, להסתכל מלמעלה ולהראות לנו שזה לגמרי אפשרי ואפילו להציע עזרה ואפילו לקדם אותנו, אז זה גם עוד כלי. כן ואני רגע אפילו לוקחת את זה לעוד רמה, קהל היד בסוף של הפודקאסט זה מנהלים ומנהלות, אז יש פה בעצם שתי נקודות, אחת מנהלים ומנהלות זה אנשים הכי עסוקים. אני מסתכלת על האמן שלי, זה back to back, זה משהו שהוא באמת בלתי אפשרי.

אני אומרת, אין סיכוי שאני מכניסה לפה שיח על חלומות. אז יש לי איזה טיפ קטן לאותם המנהלים ומנהלות העסוקים שבכל זאת רוצים רגע לאתגר את עצמם. תיקחו רבע שעה, תסגרו באמן רבע שעה. אפשר לרחוב את ה-8.45 עד 9, משהו כזה בבוקר. רגע לפני שנכנסים לטרללת, רק רבע שעה ולנסות לחשוב מה זה הדבר הזה שאתם רוצים לעצמכם, רק לעצמכם.

עכשיו זה יכול להיות משהו שהוא קטן, להתחיל לעשות ספורט, להתחיל לצייר, להתחיל להגן על גיטרה, אני לא יודעת, כל אחד ולהתחיל לעשות יוגו, לא משנה, כל אחד והזה. והרבע שעה הראשונות תקדישו לדבר הזה של... מה אני רוצה. הרבע שעה השנייה זה לנסות להבין, אוקיי, נגיד החלטתי שכרגע אני רוצה לעשות יוגה, לעשות, רגע, איפה אני יכולה לעשות את זה? אולי יש לי בעבודה יוגה שאני יכולה לעשות.

הנה, כבר זה קרוב, זה נוח, כן? כאילו השאלה איך עושים את זה בקלות. כן, בדיוק. ופעם הבאה, את הרבע שעה, שבוע אחרי זה את הרבע שעה, תעשו את השיחת טלפון, כדי לנסות להבין. אם יש מקום, אם יש זמן במערכת שעות שיכול להתאים ליומן שלכם, כלומר, אל תפנו עכשיו שעה, כי זה בלתי אפשרי, תגידי לי, תפני שעה ביומן שלך, אני מסתכלת על המעון, אני אומרת, לא תודה, אבל רבע שעה אני אומרת, אני יכולה, ואז לחלק את זה למשימות הכי הכי הכי הכי קטנות.

זה ממש כמו שמנהלים פרויקטים. בדיוק. ואני חושבת שההתנגדות הכי דומיננטית ש... יכולה לעלות אצל המאזינים שלנו בראש, זה אין לי זמן. נכון.

אין לי זמן, לא יודע, כאילו, בכזאת הצפה שאין בכלל כאילו מאיפה להתחיל את הדבר הזה. ואני אגיד עוד דבר, אני חוזרת לכובע של המנהלים ומנהלות, אז צד אחד זה בעצם המחויבות שלנו כלפי עצמנו. ועכשיו תשנו את הזווית, ותסתכלו על העובדים והעובדות שלכם. יש לכם את ה... אני מקווה שיש לכם את הוואן און וואן שלכם עם כל אחד ועם העובדים והעובדות, אם אין, תעשו את זה.

תדברו על החלומות של העובדים והעובדות שלכם, זה יקרב ביניכם, זה יאפשר לכם להבין מה מעניין את העובדים והעובדות, ויכול להיות שיש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לעזור לעובדים ולעובדות. אני עוד פעם אקח את זה לקרקע, יש לי עובדת שרוצה לכתוב ספר. זה חלום כי הוא גדול והוא מפחיד והוא דורש הרבה זמן והשקעה. בדיוק. אז בסדר, אז אני עשיתי לפני כמה זמן קורס מנטורינג ופגשתי מנטורית שעוזרת לסופרים לכתוב ספרים.

אז דבר ראשון חיברתי ביניהם, אבל זה לא העניין, זה סתם במקרה שהיה לי את החיבור. אבל יש לנו בחברה בלוג טכנולוגי. אמרתי לה, בואי, תכתבי, כדי לגרות קצת את הדבר הזה של הכתיבה. זה עוזר לארגון, כי הנה הוא מקבל עוד בלוג לבלוג הטכנולוגי, וזה עוזר לה להתחיל לדגדג בחלום שלה. עכשיו, יכול להיות שהיא תכתוב את הבלוג ובזה זה ייגמר, אבל יכול להיות שזה...

יראה לה שזה אפשרי, שזה יזכיר לה כמה זה חשוב לה וכמה זה עושה לה טוב. אז איך אתם בתור מנהלים ומנהלות יכולים לעזור לעובדים שלכם לדבר על החלומות ואולי לעזור להם אפילו להגשים? אז אין ספק שאת מנהלת מאוד מאוד מיוחדת, ובאמת זה לא פחות ממדהים שזה השיח שלך עם ה... אמרת שיש מנהלים ומנהלות שלא עושים אחד על אחד עם העובדים שלהם, זה לא איזה משהו נדיר, זה משהו די... שפשוט קורה, וזה קורה בגלל שיש באמת עומס, יש באמת עומס נורא נורא נורא גדול.

אני חושבת שאחת ההתנגדויות הכי דומיננטיות שעשויות לעלות כששומעים את השיח הזה, הוא איך מציבים גבולות בתוך כל הטרללת הזאת, כאילו אם יש לי עוד שעה ביום, אז אני אנצל את השעה הזאת לעוד משימות, כדי שמחר אולי יהיה לי קצת יותר קל. נכון, קודם כל את מאוד מאוד צודקת, כי באמת היום יום שלנו מלא מלא משימות, ואם יש לאותה עובדת שעה פנויה, בבקשה תעשי עוד את העשר משימות שנמצאות בבקלוג, כי הן מחכות. גם אנחנו כמנהלים, גם לי כמנהלת, יש עוד פגישות להיות בהן ועוד פרויקטים להריץ, ועוד דברים לחשוב עליהם, כדי שהדברים יהיו, הדליבר יהיה באיחוד ובזמן, גם אנחנו. זה לא רק העובדים שלנו, אז... נכון.

אבל אני רוצה רגע להזכיר לך שדיברנו על המסגרת הזאת שאני מאוד לא אוהבת, של ה-24-7. באמת, אם היה אפשר, אם למישהו יש טיפ, אני אשמח עם המשאית שלו עוד כמה שעות, זה ממש יש לי, יש לי מה לעשות איתם. אבל בתוך ה-24 הזה, יש זמן של עבודה, שבו אני אעשה את כל המשימות ואת כל ה-Delivery, ובאמת, אני עובדת שעובדת מאוד מאוד קשה. אבל יש את השעות שהם... אחרי.

אז אצלי בתור אימא יש את השעות של העבודה, אחרי זה יש את השעות עם הילדים, ואחרי זה יש את השעות שבו כורסים על המיטה. אבל יש מקומות בזמן הזה של הלפני העבודה או אחרי הילדים, ששם אני מכניסה את הדברים האלה. אני מסכימה איתך שבתוך העבודה, עבודה. בתוך הילדים, ילדים. נכון, זה מעין גבולות כאלה שאנחנו נורא נורא, לפחות אני מאוד מאוד מנסה לשמור עליהם.

אבל יש את השעות האלה, הקסומות, שעוד לפני שנרדמתי, ששם אפשר לעשות דברים מדהימים. אני אתן לך כמה דוגמאות. בין שמונה וחצי לתשע, יש לי בין חצי שעה כזאת, שיכול להיות שבחצי שעה הזאת אני אגלול בפיד. יכול להיות, אני עלולה לעשות את זה, כן? יכול להיות שאני אנצל את החצי שעה הזאת כדי לעשות סיבוב עם בעלי עם הכלבה.

אנחנו שנינו נצא, נעשה סיבוב ונחזור. אבל יכול להיות שאני אקח את החצי שעה הזאת ואני אצייר. אני לא איזה ציירת, אני לא אמנית, לא שום דבר, אבל עכשיו בתקופה של המלחמה אני הרגשתי שאני צריכה איזשהו כלי שיעזור לי רגע לאבד את הרגשות שאני חווה. ואמרתי, יאללה, אני אצייר. עכשיו, אין לי לא זמן ולא כוח עכשיו להתחייב לאיזושהי מסגרת למורה שתלמד אותי, זה לא העניין, כן?

מה שהייתי צריכה זה רגע איזשהו כלי. אז מצאתי מישהי ביוטיוב שאני עוקבת, כאילו יש לה סרטונים כאלה של 20 דקות, זה בדיוק סוגר לי את החצי שעה של 8 וחצי עד 9 בערב, של להוציא את הצבעי המים ולעשות סרטון של 20 דקות, ובסוף גם יש תוצר שאין מספק מזה. אבל גם יש שם איזשהו עיבוד, כן? כאילו איזה משהו של רגע אני לא במחשבות, לא בחרדות, אלא אני בדבר הזה של רגע לציין. להתפקס בדבר הזה.

עכשיו, זה עכשיו במלחמה. בקורונה, למשל, אותה חצי שעה של השמונה וחצי, התשע, התחלתי פתאום לעשות יוגה. עכשיו, מעולם לא עשיתי יוגה. הביאו לנו בעבודה איזה שיעור כזה זומי, ופתאום אמרתי, וואו, נחשפתי לאיזה עולם, והייתי צריכה משהו שהוא יותר פיזי. עכשיו, זה חצי שעה, לא כל שבוע, לא כל יום.

אבל משהו שאני מפנה את הזמן לעצמי, כי זה מה שהייתי צריכה באותו רגע. כלומר, צריך גם לחשוב על משהו שהוא באמת באמת ריאלי בחיים שלי. שאפשר להפוך אותו לפרקטי. בדיוק. אז אני חושבת שאת יודעת, מי שחי סביב השעון, רק הסטרס הזה של להיות סביב השעון מביא אותנו, או מעצים את החשיבה הדיכוטומית שלנו, את השחור לבן.

נכון. את זה אפשר לעשות, את זה אי אפשר לעשות. עכשיו, התודעה שלנו היא תמיד פועלת באותו פאטרן של more of the same. כמה שאני אעשה יותר משימות בעבודה, אני אראה יותר משימות בעבודה, ואני ארצה לקחת על עצמי יותר, ואני אעשה יותר, ואני אשקע יותר עמוק בתוך הספירלה הזאת. זה דורש מאיתנו באמת רגע לעצור ולשאול.

מה עוד אני רוצה לעשות? וסטרס זה דבר טוב במקור שלו, פשוט אנחנו לקחנו את זה לאקסטרים והסטרס שאנחנו חיים הוא כבר גורם למחלות. אז כל הפרק הזה, אנחנו מנסות להגיד שאנחנו לא צריכות לחכות שהכאפה תבוא. נכון. זאת אומרת, אנחנו גם חיים פה במדינה הזאת, בתקופה הזאת, הכאפות יש מהן לא מעט, אנחנו בסוף, בסוף הסיבוב שלנו פה הוא יחסית קצר.

גם אם הוא ה-80-90 שנים, זה לא המון. ובואו נעשה את הדבר הזה באמת בטוב, ונגשים גם את החלומות שלנו, ולא רק את העבודה, את המשכורת הבאה, את החופשה הקטנה הזאת שעשינו עם הילדים, כי הגיע הזמן שלנו להתייחס אליהם עכשיו, אלא נחיה את זה מתוך נקודת מבט אחרת, מתוך נקודת מבט של איך אני רוצה לחיות את החיים שלי. בדיוק. לאיזה רצונות שלי אני רוצה לתת עכשיו מקום? זה לגיטימי, זה בסדר, זה הגיוני.

אני עשיתי שינוי באמצע החיים שהוא כאילו, לא יכולתי לעשות אותו בלי מנטורית, כי הוא באמת, בעיניי, הוא באמת משנה חיים. והיום יש לי יום בשבוע שהוא יום לעצמי. מדהים. ואני נורא זקוקה לזמן הזה. אני נורא זקוקה לזמן הזה שלי איתי, של לאבד את כל מה שקורה בסדנאות ובשיחות עם מנהלים, שהיא רגשית, אז גם לעשות את האינטגרציה וגם ללמוד דברים חדשים וגם להקשיב להרצאות וגם להיות בים ולהיות בטבע ולהיות מתחת לכיפת השמיים.

אז יש לי יום בשבוע שהוא יום שבו אני לא מדברת עם אף אחד, כמעט מדברת עם המשפחה שלי, אבל הרבה מעבר לזה, זה ממש היום שלי לעצמי ומהיום הזה, זה יום שמביא איתו הרבה מאוד חלומות כי פתאום יש את השקט הזה.

נכון. פתאום יש רגע את היציאה הזאת מהגרררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררררר קודם כל, מה החלום? מה הדבר הזה שאני רוצה לעשות? מה הצעד הראשון הקטן שאני יכולה לעשות? מאיפה אני לוקחת את החצי שעה, שעתיים, בשבוע, וואטאבר, כמה זמן שאני זקוקה?

וזה רק ייקח אותנו לעוד מקומות טובים, וזה ייקח אותנו לרגיעה, ואנחנו ממש מאוד זקוקים לזה, בטח בתקופה הזאת. אני מאוד מאוד מתחברת, אני רגע אגיד שני דברים בהקשר הזה. אחד, זה באמת, הרבה פעמים אנחנו צריכים את המישהו החיצוני הזה. את המנטורית, את המנהל, לא משנה מי, את הכוח החיצוני הזה שיעצור אותנו רגע ויעזור לנו לעשות את השיח הזה, כי לפעמים לבד זה באמת באמת קשה. לפעמים אנחנו פשוט לא רואות את מה שאפשרי עבורנו.

נכון, גם יש סוגים שונים של wake-up calls, ודווקא לפעמים ה-wake-up calls האלה הם קצת מקדמים אותנו, אז יש אנשים שסובלים מכאב גב, סובלים, סובלים, סובלים, סובלים, כי הם יושבים הרבה או... ואז פריצת דיסק, גם את זה חוויתי, ואז בעצם הגוף אומר, בוס משחק, משבית, ממש, והגוף שלנו אלוף בדבר הזה של באמת להגיד לנו, שמעת את לא עוצרת? אין שום בעיה, אני אעצור אותך. את יודעת שמחקרים מראים שנשים חולות בעיקר בסופי שבוע וגם מורידות לחופש? מדהים.

אז הגוף שלנו באמת מומחה בלעצור אותנו, ואנחנו לא חייבות לתת לו לעצור אותנו, אנחנו יכולות לעצור לפני. חד משמעית, הזכרנו את האלה שמתעלמים מהווייק אפ פואז, אמרו בסדר, לוקחים את הכדורים ואז קמים ואז עד הפריצת דיסק הבאה, פשוט מתעלמים. כן, כי יש עוד מלא משימות לעשות. בדיוק. ועוד משהו שאני רוצה להגיד לזכותם, של הדברים שעושים לנו טוב, כי לא לכל דבר צריך לקרוא חלום גם, כן?

זה יכול להיות הדבר הקטן הזה של, לא יודעת, לצייר או לשיר. א', זה יכול להיות מאוד מאוד קצר. המשבית הגדול ביותר של השמחות זה הפרופקציוניזם שלנו, שיש להרבה מאוד מנהלים ובטח למנהלות. ובטח בהייטק. אם אני לא עושה את זה עכשיו בצורה רצינית, לוקחת מורה, אז אני לא עושה את זה.

אז לשחרר את זה, לשים את זה רגע בצד ולהגיד, אוקיי, כרגע אני רוצה לצייר, זה לא חייב להיות הכי במסגרת ושעה, זה יכול להיות גם משהו שהוא מאוד מאוד קצר. וגם מה שעוד אחד הדברים שמאוד מאוד מופתיעים בדברים האלה זה עצם העצירה הזאת ועצם זה שאנחנו רגע לומדות משהו חדש, נגיד אני מעולם לא ציירתי, מעולם לא הייתי באיזה חוג ציור, זה קודם כל מזכיר לנו איך בעצם ללמוד משהו חדש ופתאום זה מחבר לנו איזה שהם נוירונים במוח שגורמים לנו לאיזה משהו, פתאום אני מבינה משהו בכלל שקשור בעבודה שבכלל לא חשבתי עליו, אז יש בזה גם הרבה מאוד יתרונות של פתאום. פתאום משהו שם מתחבר, משהו שם מתפצח, ואת אומרת, אה רגע, אולי בעצם אפשר לפתור את זה ככה. נכון, כי מה שקורה כשאנחנו ברגיעה, זה שהמוח שלנו יורד מגלי בטא, שזה גלי מודעות וגלי עירות, לגלי אלפא, שאלה הגלי מוח שבהם מתאפשרת הרבה יותר יצירתיות והרבה יותר השראה. וכשאנחנו במקום הזה, אז פשוט קודם כל יש שם הרבה יותר שקט, ודבר שני, באים רעיונות הכי טובים, הרעיונות הכי טובים שלנו באים בדיוק מהמקומות האלה, ודרך אגב, זאת דרך של ספורטאים ושל מנכ"לים ושל הרבה מאוד אנשים שהם result driven, להשיג את התוצאות שלהם, דווקא להוריד את הרגל מהגז ולייצר את הגלי האלפא האלה.

אז באמת בואי ככה נסכם את הפרק הזה ואנחנו חיים בתקופה כאילו הקושי, האתגרים וזה נשמע מילים מאוד מכובסות בתוך המציאות הקשה מאוד שאנחנו חיים בה הם מול הפנים שלנו, באמת האתגרים מאוד מאוד נוכחים ורצינו כאן להעביר מסר שאפשר גם להיות מאוד מאוד מקצועי ומאוד טוב ולהתקדם בקריירה ולנהל עובדים ולהיות dedicated למה שאנחנו עושים בהייטק וגם להגשים את החלומות שלנו ולהתחיל בקטן. נכון, אני חושבת שסיכמת את זה מדהים והבקשה שלי אליכם זה אל תחכו ל-wake-up call הזה כי זה יכול להיות כואב, תהיו, תאפשרו לפרק הזה להיות ה-wake-up call שלכם. תעצרו שנייה, תקבלו את ההחלטה, תמצאו את הרבע שעה, סך הכל רבע שעה, ותנסו להבין מה זה הדבר הזה שהוא מציג שם, שנמצא שם, שהייתם רוצים לעשות. שמחכה לכם. לגמרי.

שילמו אותו. העולם כולו יהיה יותר טוב כשאתם תהיו במקום המדויק והנכון לכם. תחלקו אותו לצעדים הכי קטנים, כמו בכל המשימות הגדולות, אתם יודעים לעשות את זה, אתם מנהלים ומנהלות, אתם יודעים לקחת דבר גדול, ולחלק אותנו משימות קטנות, ופשוט תגרמו לזה לקרות. אלף אחוז. אלף אחוז.

תודה רבה רבה רבה, אנה, איזה כיף. תודה רבה. תודה שהקדשתם את הזמן להזין לפרק הזה. אני אשמח לדעת מה חשבתם. מוזמנים לכתוב לי וליצור קשר בכל אחת מהמדיות בתיאור של הפודקאסט.

מוזמנים לשתף את מי שהפרק הזה יכול לעזור לה או לו להנהיג את החיים שלהם להצלחה ולחיים טובים ומאוזנים יותר. נתראה בפרק הבא.