
Hosted by חן פלדמן, Chen Feldman · HE

הצטרפו לקהילת הוואטסאפ החדשה שלנו - https://chat.whatsapp.com/IZVZwdj9M6qCyR6Ci0wWBc בפרק הזה אני לוקח השראה מהשיר של מתי כספי, אהוד מנור ותרצה אתר, ויוצא למסע רגשי ומנהיגותי בעקבות הרגעים שבהם דרך הילדים שלנו - אנחנו חוזרים לפגוש את עצמנו. איך תגובה של ילד מעוררת זיכרון ישן, מה זה אומר עלינו כמנהלים, ואילו חוזקות ילדות שכחנו להפעיל? חמש עשרה דקות על הורות, ילדות, מנהיגות, ויכולת אחת חשובה במיוחד: להסתכל פנימה - ברוך.

קהילת מאזיני ומאזינות סופטסקילס החדשה בוואטסאפ - https://chat.whatsapp.com/IZVZwdj9M6qCyR6Ci0wWBc האתר של חן - https://chenfeldman.io/ הובלה שקטה - על הובלה אינטרוורטית בעולם שמתגמל אקסטרוורטים בפרק הזה אני מדבר על אחד הנושאים שהכי נוגעים בי כמוביל - איך להוביל כשאתה לא זה שתמיד מדבר הכי חזק בחדר. שיתפתי גם רגעים אישיים מהקריירה ומהחיים, בהם הרגשתי שלא רואים אותי, שאני נשבר או בורח - ומה גיליתי לאחרונה על עצמי בזכות האזנה לפרק על הובלה אינטרוורטית. מה זה בכלל אינטרוורט? למה זה לא "פחות" אלא פשוט "אחר"? ואיך נוכל לזהות את נקודות החוזק שלנו ולהוביל בצורה שמתאימה לאופי שלנו באמת? זה פרק קצר, כן, אבל הוא נוגע בלב.

מה ההבדל בין אחריות לתחושת אחריותיות? איך יוצרים תרבות שבה אנשים מרגישים בטוחים מספיק כדי לקחת אחריות אמיתית? נדבר על החשיבות של Learning Zone, איך להימנע מאזורים בעייתיים כמו Anxiety Zone, ונספק כלים פרקטיים למנהלים שמעוניינים לעזור לאנשים שלהם לצמוח.

בפרק זה של "סופטסקילס", אני מארח את דניס נרוש (Director of AI באלמנטור) לשיחה מרתקת על איך מנהלים יכולים להעלות את הרף עבור עצמם ועבור הצוות שלהם, תוך חיזוק Owner Mentality. נדבר על סיפורים אמיתיים של מנהלים שלקחו אחריות מעבר לתפקידם, איך לעשות זאת מבלי לדרוך על אחרים, וכיצד לשמר את הגישה הזו לאורך זמן בלי להישחק. נסיים עם כלים פרקטיים שתוכלו להתחיל ליישם כבר מחר בבוקר.

הפעם התחלתי קונספט חדש של שורטים של סופטסקילס - שורטסקילס אדבר על כל מיני נושאים פרקטים שלדעתי אפשר לקחת מהם משהו אבל הפעם בקצרה (: כאן גם לכם ולכן יש מקום להעלות נושאים שלכם ולספר לי מה מעניין! היום דיברתי על התנסות שהייתה לי ברבעון האחרון כמנהל ביחד עם הפרודקט והצוות - עשינו ביחד דאבל-דאון על משהו שהאמנו בו ביחד. זה עשה פלאים בהתקדמות והמוטיבציה של כולם והחיבור הרבה מעבר למה שתכננתי אבל לא הייתה דרך שאדע את זה בלי לנסות ולהגביר מהירות ככל שרואים עוד סימנים חזקים. סקרנים? לחצו פליי (:

איך קורה שאנחנו שומעים, אבל לא באמת מקשיבים? בפרק הזה נצלול לעומק ההקשבה הפעילה - מה זה אומר, למה זה כל כך חשוב, ואיך זה יכול לשנות את מערכות היחסים שלנו בעבודה ובחיים האישיים. נדבר על הטעויות הנפוצות שכולנו עושים כשאנחנו מקשיבים, ניתן כלים מעשיים לשיפור ההקשבה, ונראה איך אפשר להפוך כל שיחה למשמעותית יותר. אם אתם רוצים להבין טוב יותר את העמיתים שלכם, לקבל החלטות חכמות יותר, ולשפר את היכולת שלכם לתקשר - זה הפרק בשבילכם. אורחת מיוחדת בפרק - לני ציפורי מנהלת מוצר עם עבר עשיר ביישוב סכסוכים ופיתוח מנהיגות (שילוב מגניב אה?). מתחת לחגורה שלה יש תואר בפוליטיקה וממשל, חינוך וניהול ויישוב סכסוכים, תעודת גישור, ניסיון בניהול מכינה למנהיגות לבדואיות ואפילו עמידת ידיים לא רעה, אבל לא על הריצפה, אלא על ידיים של מישהו אחר.

הפעם התחלתי קונספט חדש של שורטים של סופטסקילס - שורטסקילס אדבר על כל מיני נושאים פרקטים שלדעתי אפשר לקחת מהם משהו אבל הפעם בקצרה (: כאן גם לכם ולכן יש מקום להעלות נושאים שלכם ולספר לי מה מעניין! היום דיברתי על השיטה שאני עובד איתה בשנים האחרונות ללמוד כל שבועיים קדימה להבאים. סיפרתי מה השאלות שאני שואל את עצמי וכותב ואיך זה עוזר לי להתפקס ולטעון את עצמי באנרגיה מחדש כל פעם

הפעם ננסה להבין באיזה שלב בהתפתחות צוות הצוות שלנו נמצא ומה הכשלים שעוצרים אותו מלהתקדם. כדי שהפרק יהיה כמה שיותר אותנטי אקפוץ עוד רמה בכנות ואקח שני צוותים מהיום יום שלי (אחד מהעבר) כדוגמאות הצוות שהתחלתי לנהל בגונג לפני 4 שנים ועבר כמה וריאציות מעניינות בדרך הצוות הלא פחות חשוב שאני חלק ממנו שאנחנו קוראים לו ה-Trio - פרודקטית, UX ומנהל פיתוח. כל אחד מאיתנו בשלב ותק אחר והסגנונות שלנו שונים. זו שותפות טריה יחסית ואנחנו בעצמנו בימים אלה עוד מדברים איך לעבוד יחד נכון וזה ממש מעניין לנו תוך כדי הבניה של הפרק אשתף בעצמי באיזה שלב הדברים נמצאים ומה אני חושב שאפשר לעשות כדי לשפר את זה ומה בדיעבד הייתי עושה בעבד בידיעה שאני יודע היום לגבי המודלים. אפשר להגיד שאני אפילו לוקח פה טיפה סיכון בפתיחות הזו אבל הפרק בעיניי לא ייצא אמיתי בלי זה

הפעם אני רוצה להתחיל בלספר איך הגעתי לכיוון של הפרק הזה. הכל התחיל לפני כמה חודשים בזמן שעליתי במעלית בבוקר עם אחד מראשי הצוותים בפורטר והספקנו בשיחת מעלית לדבר קצת. לפני שכל אחד הלך לדרכו הוא שאל אותי שאלה בהקשר של השיחה שהתחלנו -> אתה ספרינטר או מרתוניסט? אמרתי לו שאני לא בטוח ונשארתי עם השאלה המעניינת הזו. דיי ברור מה זה אומר אבל אף פעם לא באמת עצרתי לחשוב מה אני. הרגשתי קונפליקט פנימי כי מצד אחד להיות ספרינטר זה נהדר כי זה לכאורה אומר שאתה רץ מהר וזה דבר טוב. מצד שני, להיות מרתוניסט זה גם טוב כי זה אומר שאתה יודע לרוץ למרחקים ארוכים. אז מה אני מבין השניים? האם אני רק דבר אחד? האם טוב יותר להיות דבר אחד? אחרי מחשבה אני חושב שהבנתי מה הטבע שלי והבנתי שעדיין הקונפליקט בין שניהם הוא כי אפשר להיות שניהם גם אם הטבע שלך נוטה לאחד ואולי אפילו צריך. בפרק היום אני רוצה להתעמק ולפרוס את הקונפליקט בין הסגנונות, מתי כל אחד מתאים ולהביא דוגמאות פרקטיביות מהעולם של מנהלי ומנהלות הפיתוח כולל כמה סיפורים מהעבר וההווה שלי. אתחיל גם בתודה לבן, אותו ר״צ ששאל אותי את השאלה הזו במעלית וגרם לי לחשוב על זה ולשים על זה ספוטלייט בזכותך יש נושא נהדר לפרק!

בפרק הזה נצלול לעומק גישת הרטרוספקטיבה ללא האשמות, ונבין איך היא יכולה להפוך תקלות וטעויות להזדמנויות צמיחה לצוותים. נדבר על ההבדל בין אחריות להאשמה, איך לנהל שיחות כנות ומלמדות מבלי לפגוע בתחושת ה-Accountability, וגם על האתגרים שגישה זו מציבה. דרך סיפור אישי מהשטח, נחשוף את הכוח שבשיתוף פעולה בזמן משבר, ואת הערך שבהתבוננות מערכתית. פרק שחובה לכל מנהל ומפתח שרוצה לשפר תהליכים ולבנות תרבות צוותית בריאה ומקדמת. קישור קריאה מעניינת מAtlassian https://www.atlassian.com/incident-management/postmortem/blameless